יוכי שלח, “אל תקרא לי אום כולתום”:
יותר מסיפור מתח
עופרה עופר אורן | סופרת ספרים
13.8.2023
לכאורה לפנינו “רק” סיפור בלשי: גופתו של רפול, קצין משטרה בעייתי שנראה כי “עבר צד” וחבר אל חבורת הפושעים שבעירו, נמצאה ליד הפילבוקס בשכונת תל גיבורים בחולון. למרבה הצער רק לפני כשבוע נשא לאישה את מירי. כמה עצוב להתאלמן כך! (האומנם? אנחנו לא יכולים שלא לתהות, ככל שהקריאה מתקדמת…)
זמירה, חברתה הטובה של מירי מילדות, היא שוטרת. הן קרובות עד כדי כך, שכבר שנים רבות שהן מכנות זו את זו “זמירי” – חיבור של שני שמותיהן. שתיהן איבדו את הוריהן בנסיבות שונות, שתיהן די בודדות בעולם, והן נאחזות זו בזו באהבה ורעות מופלאות.מכאן מתחילה העלילה להתגלגל, היא מתרחשת כולה בשכונת ילדותן של “זמירי”, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, במהלכה, וימים אחדים אחרי שהיא מסתיימת.
אמרנו – ספר מתח, אבל עלילת המתח של אל תקרא לי אום כולתום היא למעשה רק הכיסוי או התירוץ לכתיבה. למעשה מבקש ספרה של יוכי שלח לספר לנו על הרבה יותר מאשר על פענוח של תעלומת רצח: הוא מביא בפנינו את המציאות המסוימת ששלח עצמה נכחה בה כילדה (בדקתי בוויקיפדיה: ב־1967 הייתה הסופרת רק בת שמונה).
שלח מיטיבה מאוד לתאר את הלכי הרוח של אותם ימים, את המתח הרב של תקופת “ההמתנה”, בשבועות שקדמו לשישה ביוני, את החששות והפחדים שהעיקו על הציבור, את התרוממות הרוח, עם “הניצחון” המהיר, בעיקר – עם כיבוש ירושלים (הכותל!), שרבים כל כך נחפזו לבקר מיד כשהתאפשר: “הכותל היה מלא, כל עם ישראל היה שם, אני אומר לך, כולם היו. תראי אחר כך בספר, יש בו גם תמונות של הכותל של פעם”, אומרת אחת הדמויות, זומר, מפקדה של זמירה במשטרה. הוא מזכיר גם את הצער העמוק על הקורבנות, בימים שבהם חגגו את תבוסת האויב: “‘יותר משש מאות הרוגים,’ אמר זומר, ‘אתה מבין מה זה, ביטון, כואב הלב על המשפחות'”, ואת ההבנה שהייתה אז רק למעטים: שאת מה שכבשנו יש “להחזיר” מיד, שכן – כפי שאומר זומר, אמנם “לפחות שחררנו את הכותל, והירדנים עכשיו אוכלים את הלב על זה שהם נכנסו לכל הבלגן הזה. הזהרנו אותם, לא?”, אבל – “לך תשלוט עכשיו במיליון ערבים, תיתן להם אוכל, עבודה בריאות.. במשטרה הולכים עכשיו לגייס שוטרים חדשים, אלוהים יודע מתי יספיקו להכשיר אותם. מיליון ערבים! אתה מבין מה זה?”
לא רק במשטרה, גם במקומות אחרים ברור לגברים שלא אמורה להיות לנשים דריסת רגל בקרבתם: “ממתי נשים נכנסות למקום כזה”.
גם את מקום ההתרחשות מיטיבה יוכי שלח לתאר. את חולון ההיא שלה הכרתי. גרתי שם, מעל קולנוע רינה שהיא מזכירה, רק חמש שנים אחרי מלחמת ששת הימים. שדרות קוגל, קפה סבוי, חנות הכלבו הגדולה בכיכר, הפילבוקס, השטחים הלא מיושבים, השכונה עם השבילים המרופטים והטיח המתקלף – את כל אלה אני זוכרת היטב, ויוכי שלח העלתה הכול באוב.
כשקוראים את הספר מבינים היטב איזה שינוי חל במעמדן של נשים מאז שנות השישים של המאה הקודמת. אנחנו רואים בבירור את מקומה של מירי במשטרה. אמנם היא עברה קורס הכשרה בדיוק כמו כל שוטר אחר, אבל מעמדה נחות להדהים. לא מאפשרים לה להיות נוכחת בדיונים חשובים, אם היא רוצה לשמוע מה קורה היא נאלצת להכין קפה ועוגיות ורק כך היא יכולה להיכנס לחדר שבו מתקיימת הישיבה, אבל גם אז הנוכחים מתייצבים בגבם אליה ככה ש”כולם יוכלו לראות, חוץ ממנה”… כשלוקחים אותה כבר במקרה להשתתף בחקירה – זה נעשה מתוך אילוץ, בגלל המלחמה שפרצה אין בסביבה אף שוטר גבר – מפקדה מסביר שאמנם “העולם כבר התהפך, גם בצבא יש מקפלות מצנחים, ובמשטרה כבר יש שוטרות תנועה, אז למה שאצלנו לא יהיו שוטרות בחקירה?” אבל מוסיף, כמובן מאליו, “כל זמן שזה בשליטה הכול בסדר.”
קשה במיוחד לקרוא את התיאורים הללו לאור מה שקורה בימים אלה במדינה: ההקצנה הריאקציונית, האנטי ליברלית, והפגיעה בזכויות נשים. למשל – התביעה להפרדה באוטובוסים, המכונה “קווי המהדרין”, או הדרישה מנשים, בשכונות מסוימות, להתלבש “צנוע”.
על הדעת עולה גם תיאורה של פרופסור חנה יבלונקה, שסיפרה בפייסבוק על אירוע קשה ששמעה עליו מיד ראשונה: נהג אוטובוס שסירב להשיב לשאלתה של אישה בת שמונים ושש, שרצתה רק לדעת אם הוא מגיע לרחוב הרצל. “הוא לא ענה. שאלה פעם שנייה – הוא לא ענה. שאלה בשלישית – הוא לא ענה”, ואז, כך סיפרו ליבלונקה בני הזוג, “בעלה התערב ותהה לפשר ההתעלמות. תשובת הנהג היתה לא פחות ממדהימה: ‘אינני עונה לנשים'”. ומוסיפה פרופסור יבלונקה ומסבירה לנו את מה שאי אפשר לקלוט: “הנהג חובש הכיפה משרת ציבור שקצת למעלה ממחציתו נשים מודה שהן שקופות בעיניו.”
ואלה רק שלוש דוגמאות, כמובן.
האם בקרוב נחזור להדרת נשים בכל התחומים? כמו זאת שמתוארת ברומן שלפנינו? האם היא תתקבל (שוב!) בטבעיות, כמובנת מאליה, כחלק מהמציאות?
אל תקרא לי אום כולתום מבקש, בין היתר, להראות שנשים, כמובן מאליו, אינן נופלות מגברים ביכולתן לחשוב, להסיק מסקנות, להערים על הזולת, לנתח בעיות ולפתור אותן.
פס הקול המלווה את הסיפור הוא זה של הזמרת המצרייה הנודעת, שאנחנו “שומעים” אותה לאורך הקריאה, וציטוטים משיריה בערבית המתורגמים למעננו לעברית, מלבבים ותורמים רבות למסופר.
קריאת הספר מהנה מאוד.
