רחוב המגיעים, רחוב העוזבים
ישנם המגיעים. הם תרים בעיניהם בקרב המון הממתינים אחרי אלה שממתינים להם. הם מנשקים אותם ואומרים שהם עייפים מהמסע.
ישנם העוזבים. הם נפרדים מאלה שלא עוזבים ומחבקים את הילדים.
יש רחוב למגיעים ורחוב לעוזבים.
יש בית קפה בשם "המגיעים" ובית קפה בשם "העוזבים".
יש אנשים שמגיעים ויש אנשים שעוזבים.
אבל יש תחנה שבה אלה שמגיעים הם בדיוק אלה שעוזבים
תחנה שבה אלה שמגיעים מעולם לא הגיעו, ואלה שעזבו מעולם לא חזרו.
זו התחנה הגדולה ביותר בעולם.
אל התחנה הזאת הם מגיעים מן המקומות שמהם באו.
הם מגיעים אליה אחרי ימים ולילות
אחרי שחצו ארצות שלמות
הם מגיעים אליה עם ילדיהם, אפילו הקטנים שבהם, שלא היו אמורים להשתתף במסע הזה.
את הילדים לקחו איתם כי לנסיעה כזאת לא יוצאים בלעדיהם.
אלה שהיה להם זהב, הביאו אותו איתם כי חשבו שזהב עשוי להביא תועלת.
כולם הביאו איתם את היקר להם מכול משום שלא משאירים דברים יקרי ערך כשיוצאים למסע בארצות רחוקות.
כולם הביאו איתם את החיים שלהם, בייחוד את החיים שלהם היה עליהם לקחת עימם.
וכאשר הם מגיעים
הם חושבים שהגיעו
לתופת.
ייתכן. ובכל זאת הם לא האמינו בזאת.
לא היה להם מושג שאפשר להגיע לתופת ברכבת, אבל כיוון שהם נמצאים בה הם אוזרים אומץ ומרגישים שהם נכונים להתייצב מול הבאות
עם הילדים הנשים ההורים הזקנים
עם הזיכרונות המשפחתיים והמסמכים המשפחתיים.
הם לא יודעים שלתחנה הזאת לא מגיעים.
הם מצפים לנורא מכול — הם לא מצפים למה שאין להעלותו על הדעת.
וכשהשומרים צועקים להם להסתדר בחמישיות, גברים בצד אחד, נשים וילדים בצד האחר, בשפה שהם לא מבינים, האַלה מעבירה את המסר והם מסתדרים בחמישיות משום שהם מוכנים לכול.
האימהות מצמידות אליהן את הילדים — הן רועדות מפחד פן יילקחו מהן — כי הילדים רעבים וצמאים ומרוטים מנדודי שינה על פני ארצות רבות כל כך. עכשיו שסוף־סוף הגיעו ליעד, הן יוכלו לטפל בהם.
וכשהשומרים צועקים להם להשאיר את החבילות, את הכסתות והמזכרות על הרציף, הם משאירים אותן משום שהם מוכנים לרע מכול ואינם רוצים להיות מופתעים משום דבר. הם אומרים: "עוד נראה." הם כבר ראו הרבה כל כך והם מותשים מהמסע
התחנה איננה תחנת רכבת. היא הסוף של מסילה. הם מביטים סביבם ומוטרדים מהשממה.
בבוקר הערפל מסתיר את הביצות.
בערב הזרקורים מאירים את גדרות התיל הלבנות בבוהק אסטרופוטוגרפי. הם חושבים שלשם לוקחים אותם ונבהלים.
בלילה הם מחכים ליום עם הילדים שמכבידים על זרועות האימהות. הם מחכים ושואלים את עצמם שאלות.
ביום הם לא מחכים. הטורים יוצאים לדרך מיד. תחילה הנשים והילדים, הם התשושים ביותר. אחריהם הגברים. גם הם תשושים אבל רוֹוֵח להם שהנשים והילדים שלהם הולכים ראשונים.
כי הנשים והילדים הולכים ראשונים.
בחורף הם קופאים מקור. בייחוד אלה שבאים מהרקליון, השלג חדש להם.
בקיץ השמש מסנוורת אותם ביציאה מקרונות הבקר החשוכים שהוברחו מיד עם צאתם לדרך.
עם צאתם לדרך מצרפת ומאוקראינה אלבניה בלגיה סלובקיה איטליה הונגריה פלופונסוס הולנד מקדוניה אוסטרייה הרצגובינה מחופי הים השחור ומחופי הים הבלטי מחופי הים התיכון ומגדות הוויסלה.
הם היו רוצים לדעת היכן הם. הם לא יודעים שכאן זה מרכז אירופה. הם מחפשים את שם התחנה. לתחנה הזאת אין שם.
לתחנה הזאת לעולם לא יהיה שם עבורם.
מקצתם יצאו למסע לראשונה בחייהם.
מקצתם כבר יצאו למסעות בכל רחבי תבל, סוחרים. הם מכירים את כל הנופים על סוגיהם, אבל את הנוף הזה הם לא מזהים.
הם מביטים. לימים יוכלו לספר איך היה.
כולם רוצים לזכור את התרשמותם ואת ההרגשה שלא יחזרו.
זו הרגשה שאולי כבר פקדה אותם בעבר. הם יודעים שמוטב לא לסמוך על הרגשות.
מקצתם באו מוורשה, עטופים ברדידים גדולים וצרורות קשורים בידיהם
מקצתם מזַגרב, ראשי הנשים מכוסים במטפחת
מקצתם מהדנובה, לבושים בסוודרים שנסרגו מחוטי צמר צבעוניים בשעות ערב ארוכות
מקצתם מיוון, הם הביאו איתם זיתים שחורים ורחת לוקום
מקצתם ממונטה קרלו
הם היו בקזינו
הם עדיין לובשים פראק מעל כותונת שהמסע הרס כליל
כְּרֵסָם משתפלת והם קירחים
אלה בנקאים שמנים ששיחקו בבנק
יש חתנים שיצאו מבית הכנסת עם כלות בשמלות לבנות ובהינומות קמוטות אחרי שישנו על רצפת הקרון
החתן בחליפה שחורה ובצילינדר, הכפפות מלוכלכות
קרובי משפחה ואורחים, הנשים אוחזות תיקי יד משובצי פנינים כולם מְצֵרים על כך שנבצר מהם לעבור בבית וללבוש משהו פחות מעודן.
הרב עומד זקוף וצועד בראש הטור. הוא תמיד נתן דוגמה לזולת.
ישנן תלמידות פנימייה קטנות בחצאיות קפלים זהות לגמרי, כובעיהן מעוטרים בסרט כחול מתנופף. הן מושכות את גרביהן מעלה בקפידה כשהן יורדות מהקרון, וצועדות במסודר יד ביד, בחמישיות, מבלי דעת, כמו בטיול בית הספר של יום חמישי. מה כבר אפשר לעשות לתלמידות פנימייה קטנות המלוּווֹת במורה שלהן? המורה אומרת: "תתנהגו יפה, ילדות." אין להן שום חשק לא להתנהג יפה.
ישנם הזקנים שנהגו לקבל מכתבים מהילדים באמריקה. המושג "נֵכָר" שלהם לקוח מגלויות. שום דבר לא דומה למה שהם רואים פה. הילדים לא יאמינו להם.
ישנם האינטלקטואלים. רופאים או אדריכלים, מלחינים או משוררים, אפשר לזהות אותם על פי ההליכה והמשקפיים. גם הם ראו לא מעט בחיים. הם למדו הרבה. רבים מהם אפילו דמיינו הרבה כדי לכתוב ספרים, אך שום דבר שדמיינו לא מתקרב למה שהם רואים עכשיו.
כל הפרוונים מהערים הגדולות התקבצו כאן, וגם כל החייטים לגברים ולנשים וכל יצרני הבגדים שהיגרו למערב אירופה ולא מזהים את אדמת האבות במקום הזה.
ישנו ההמון הבלתי נלאה מהערים שבהן כל אחד מתגורר בתאו, ואילו כאן הם יוצרים שורות אין־סופיות ואי אפשר שלא לתהות איך כל זה החזיק מעמד במכוורת הדבורים של הכרך.
ישנה אֵם הסוטרת לבנה בן החמש משום שהוא מסרב לתת לה יד ומשום שהיא רוצה שיהיה בשקט לצידה. אפשר ללכת לאיבוד, אסור להיפרד במקום זר ודחוס באנשים רבים כל כך. היא סוטרת לבנה, ואנחנו שיודעים לא נוכל לסלוח לה על כך. אם כי אילו כיסתה אותו בנשיקות, הדברים לא היו מסתיימים אחרת.
ישנם אלה שנסעו שמונה עשר ימים ואיבדו את שפיותם והרגו זה את זה בקרונות
ואלה שנחנקו בזמן המסע בגלל הדחיסות הנוראה
הם לא ירדו מהקרון.
ישנה ילדה קטנה שמאמצת את הבובה שלה אל חזהּ, גם את הבובות חונקים.
ישנן שתי אחיות במעילים לבנים שיצאו לטיול ולא חזרו לארוחת הערב. ההורים עדיין ממתינים לשובן בדאגה.
בחמישיות הם הולכים ברחוב המגיעים. בעצם זהו רחוב העוזבים, הם לא יודעים זאת. זהו רחוב חד־סטרי.
הם צועדים בסך — לבל יזקפו לחובתם דבר.
הם מגיעים לְמבנה ופולטים אנחת רווחה. סוף־סוף הגיעו ליעדם.
וכאשר החיילים צועקים את פקודותיהם, צועקים אל הנשים להתפשט, הן מפשיטות את הילדים תחילה ומשתדלות לא להעיר אותם. אחרי ימים ולילות בקרונות הם עצבניים ורטנוניים
ואז הנשים מתחילות להתפשט לעיני ילדיהן, מילא
וכשנותנים לכל אחת מהן מגבת הן תוהות בחשש אם המקלחת תהיה חמה כי הילדים עלולים להצטנן
וכשהגברים נכנסים למקלחות בדלת אחרת, עירומים גם הם, הן מסתירות את הילדים בגופן.
ואולי ברגע ההוא כולם מבינים.
ומה הטעם שהם מבינים, שהרי נבצר מהם לבשר זאת לאלה שממתינים על הרציף
לאלה שנוסעים בקרונות החשוכים על פני כל הארצות ולבסוף מגיעים לכאן...
לאלה המוחזקים במחנות מעצר וחוששים לעזוב כי הם מתייראים ממזג האוויר או מהעבודה ומפחדים להיפרד ממיטלטליהם המעטים
לאלה שמתחבאים בהרים וביערות וכבר נמאס להם להתחבא. יהיה מה שיהיה, הם יחזרו הביתה. למה שיחפשו אותם בבתיהם אם מימיהם לא עוללו רע לאיש
לאלה שסירבו להתחבא כי אי אפשר לנטוש הכול
לאלה שהאמינו כי מצאו מקלט בטוח לילדיהם בפנימייה קתולית שהנזירות בה טובות כל כך.
תזמורת תולבש בחצאיות הקפלים של הילדות. הקומנדנט רוצה שינגנו ואלס וינאי בבוקרי יום ראשון.
כדי לשוות לחלון שלה נופך ביתי, תתפור מְפקדת בלוק וילונות מבגד הקודש של הרב שביקש לקיים את התפילה בכל מקום, יהיה אשר יהיה.
קאפואית תתחפש בחליפה ובצילינדר של החתן, חברתה תתעטף בהינומה של הכלה, והן ישחקו בחתונה לעת לילה בעת שהאסירות, רצוצות מעייפות, ישכבו בדרגשיהן. הקאפואיות יכולות להשתעשע, הן לא תשושות בסוף היום.
זיתים שחורים וקוביות רחת לוקום יישלחו לעקרות בית גרמניות חולניות שלא אוהבות כלל זיתי קלמטה או זיתים משום זן.
וכל היום וכל הלילה
כל הימים וכל הלילות עולה עשן בארובות המוזנות בחומר הבעירה הזה, שנשלח מכל רחבי אירופה.
גברים ניצבים בפתח הכבשן וממיינים את האפר כל שעות היום בחיפוש אחר זהב שנמס משיני זהב. לכל היהודים האלה יש זהב מלוא הפה והם רבים כל כך שמצטברות להן טונות.
ובאביב גברים ונשים מפזרים את האפר על אדמות ביצה מיובשות המעובדות לראשונה, מדשנים את האדמה בזַרְחָה אנושית.
יש להם שק הקשור לבטנם והם טומנים את כף ידם באבקת עצמות האדם וזורים מלוא החופן מעל התלמים. הרוח מטיחה את האפר בפניהם, ובערב הפנים לבנות לגמרי, חרושות קמטים, והזיעה הניגרת על האבקה הלבנה זולגת בהם.
אין חשש ממחסור בדשן כי הרכבות מגיעות בהמוניהן כל הימים וכל הלילות, כל שעה בכל הימים ובכל הלילות.
זו התחנה הגדולה ביותר בעולם למגיעים ולעוזבים.
רק אלה שנכנסים למחנה מגלים מה קרה לאחרים והם בוכים על שעזבו אותם בתחנה ביום שבו פקד קצין על האסירים הצעירים ביותר לעמוד בשורה נפרדת.
דרוש כוח אדם לייבש את הביצות ולפזר עליהן את אפרם של האחרים.
הם אומרים לעצמם כי מוטב שלא היו נכנסים לכאן, מוטב שלא היו מגלים לעולם.
אתם שבכיתם אלפיים שנה
על אחד שהתייסר שלושה ימים ושלושה לילות
אילו דמעות ייוותרו לכם
על אלה שהתייסרו
הרבה יותר משלוש מאות לילות והרבה
יותר משלוש מאות ימים
כמה דמעות
תזילו
על אלה שהתייסרו בייסורים רבים כל כך
אשר היו רבים מספור
הם לא האמינו בתחיית המתים לחיי עולמים
וידעו שאתם לא תזילו דמעה.
