לא באתרוגים
בתחילה בהלת הגילוי של זרעי הריקבון שבתוך הבשלות המפתיעה, העסיסית, במעמקי "סוגרים את הים", שלאחריה אץ המבקר, צעיר בשני עשורים, אל הטלפון. העורך מלא הסמכות ענה בצחוק מתגלגל לתחינתי. "כלא את יהודית קציר לעשר שנים במדבר, אמור לה לא לפרסם עוד מילה אחת בעשר השנים האלה. זרעי הריקבון כבר בפנים, באוויר הדלוח הם רק ימקמקו את מה שנשאר", התחננתי לפני מנחם פרי, שכבש במאמץ רב את צחוקו וענה, "שמע, אני לא מנהל תחנה לשימור אתרוגים".
אותו סוג בהלה תקף אותי למקרא העמודים הראשונים של "טורפים של קיץ". הבהלה שוככת מהר: לפנינו אותו סוג של כישרון חד פעמי שנגלה בספרות פעם בשני עשורים. ענת עינהר היא כבר בפועל ממש סופרת רצינית, נובליסטית כמעט מושלמת, המפעילה עוצמות במקום שבו נכנעה ותוכנתה בעלת "סוגרים את הים" לברק החיצוני, לקסם הקולנועי.
עינהר פוסעת במסלולים שהתוו סופרים כיהושע קנז, והרקע הוא אותן מושבות לפאתי גוש דן שהתפראו ונהפכו לערי מסכנות, הדמויות הן אותן דמויות של קיום נידח שבאקט של אין ברירה מתפתות לחרוג לרגע מן הנוסחות הרגיונליות של הקיום היומיומי המעיק - מעיק כאותה חגורת סד אורתופדית שנדרשת ילדה בשלהי ההתבגרות לחגור נגד עקמת של חוט השדרה ומגלה על סביבותיה שכמעט כולם חוגרים סדים מעיקים לא פחות ושהניסיון לפרוק את הסד באמצעות מגע עם הסד של האחר מסתיים בסוג של קטסטרופה. שהסד הוא חלק בלתי נפרד מן הזהות הפנימית והגורל האישי ( " מתחת לחולצה המגוהצת").
בעקבות יהושע קנז - לא מדויק. אין בשלוש הנובלות של עינהר את הדו משמעות שקנז מקנה לכל משפט טריוויאלי, ולא את האגביות הטעונה של כל אמירה, ולא את האיכות של אוג רעיל שקנז מטעין בכל שורה של דיאלוג. ואין זה דווקא לחובתה של עינהר - הפרוזה שלה כבדה יותר, מעיקה יותר, דורסנית יותר ולא חסרת ברק עמום, מופנם, מצד עצמה. אתה שומע באוזן פנימית את העצמות המתהדקות בתוך הסד. האלימות מוחשית יותר, ישירה יותר.
בסיפור "טורפים של קיץ" הרקע הוא אותה מושבה שגדלה ונתפראה: זוהי עדיין אינה האנונימיות של עיר גדולה, אבל היא טעונה דיה זרות חורשת רע. המורה למתמטיקה בתיכון המקומי, למשל, שחייו מובלים בקולר כדרך שהוא עצמו מוביל את כלבו. הקולר מחליף ידיים מתוך היגיון חיצוני חסר פשר: בתחילה עוזבת את הקולר אשתו, וזה נגרר על הרצפה במהלכו של קיום שתשבצי היגיון ממלאים אותו עד שאוחזת בקולר איזו אישה מקרית שהכיר (למעשה, לא הכיר כלל) באיזה קורס קיץ למורים, ובעקבותיה נמסר הקולר לבנה המתבגר והאלים.
הקולר הופך חגורת חנק: המורה למתמטיקה מוכה בפומבי על ידי תלמידיו (ובראשם בנה של האישה שחיה עמו), תוך שהם מטיפים לו מוסר. פיגוע חבלני אומנם מציל אותו (התוקפים מאבדים בו עניין, פיגוע חבלני מעניין לאין שיעור בהשוואה להכאה פומבית של המורה למתמטיקה המקומי) אבל הורג את כלבו. גם הכלב (בעצם, שניים) נכפים עליו. זו האגביות הדורסנית של מהלכי הסיפור שבאמת מזכירה את קנז במיטבו.
אני יכול לשער, בכל הזהירות המתבקשת, שאנו עומדים כאן על סיפה של סיפורת עוצמתית ואפילו מרכזית, ככל שיש למושגים האלה תוקף בהקשר הנוכחי. אני צופה שני כיווני התפתחות אפשריים ואולי, לא בהכרח, גם מנוגדים: אפשרות אחת היא הכיוון המעוצב בסיפוריה המוקדמים של עמליה כהנא?כרמון, היינו תודעה מספרת רבת עוצמה האוכפת את עצמה על הסיפור ומובילה אותו למקומות בלתי צפויים; האפשרות השנייה היא הכיוון המתמחש מן הסיפורת של לאה איני, איכות רנטגנית המשלידה את הסיפור וחושפת את מוח העצמות שלו.
לפחות עד היום הזה פספס קהל הקוראים את איני, המעצבת בעשור האחרון סיפורת קריטית להבנת מצבים שונים במסגרת הכאן והעכשיו: נקווה כולנו שלא זה יהיה גורלה של ענת עינהר. יותר מכול: נקווה שלא תפספס את עצמה. במצב הנוכחי של הסיפורת הישראלית אין אפילו מי שלא ישמור עליה עשר שנים במדבר.
הערכה רבה מגיעה לבית ההוצאה שבחר למקם את "טורפים של קיץ", שהוא ספר ביכורים, בסדרת הפרוזה המרכזית שלו, ובדין.
אמנון נבות | 28/11/2008 18:09 nrg