אֶמֶה ויָגואר

אריקה פישר, דפנה עמית (תרגום)

Erica Fischer, Aimee & Jaguar

 

 

 

הדמויות העיקריות:

אליזבת ווסט, המכונה לילי ואֶמֶה

פֶליצֶה שְרָגֶנהַיים.  המכונה ליצֶה, פיצֶה, פוץ ויָגואר

אַלברֶכט, בֶרנד, אֶבֶרהארד ורַיינהַארד ווסט, בניה של לילי

אינגֶה וולף, מוכרת ספרים ועובדת במשק-הבית של לילי

במסגרת שנת שירות-חובה

גינתֶר ווסט, בעלה של לילי

גינתֶר ומרגָרֶתֶה קאפלֶר, הוריה של לילי

אֶרווין בוכְוַייזֶר, אביו של אלברכט

קתֶה הֶרמן, חברתה הטובה של לילי

ד"ר אלברט ואֶרנה שְרָגֶנהַיים,  הוריה של פליצֶה

אירֶנֶה שרגנהיים,  אחותה של פליצה

קטֶה שרגנהיים לבית הָמֶרשְלַג, אמה החורגת של פליצֶה

חולדה קָרֶבסקי,  סבתה של פליצֶה

ד"ר וַאלטֶר קָרֶבסקי (קארסטֶן),  דודה של פליצֶה באמריקה

החברות של פליצֶה: אֶלֶנַיי פואלק,  נורה,  אילזֶה פלוג,

כריסטינֶה פרידריכס,  לואיזֶה זֶלבַאך המכונה "מוטִי" ובתה

אולגה זלבאך,  חברתה של פליצֶה לספסל הלימודים

הילי פרנקל,  חברתה הטובה של פליצֶה בבית-הספר

גיאורג ציוויֶר המכונה גרֶגור, סופר ואחד מחבריה של פליצֶה

דורְתֶה ציוויֶר, אשתו של גרֶגור

פריץ שטרנברג, אחד מחבריה של פליצֶה

לולה שטורמובה, דיירת-משנה של לילי, שביתה נהרס

בהפצצות

לוסי פרידלנדר, ד"ר רוזֶה אולֶנדורף המכונָה פֶטֶל, ד"ר קטיה

לָזֶרשטיין - "שלוש המכשפות" של לילי

וילי בַיימלינג, בעלה השני של לילי

ליזְל רַייכלֶר, ארוסתו של גינתֶר ווסט

 

 

הקדמה למהדורה הגרמנית של 1998

ארבע שנים עברו מאז הופיע הספר "אֶמֶה ויָגואר",  והוא הכה

גלים. דנו בו רבות בכלי התקשורת,  תרגמוהו לאחת-עשרה

שפות,  שודרו בעקבותיו,  בגרמניה ומחוץ לה,  תוכניות

תיעודיות ברדיו ובטלוויזיה,  התקיימו ערבי קריאה ודיונים

רבים מספור,  שיריה של פליצֶה הולחנו,  שתי שחקניות הופיעו

על הבמה בקריאת חילופי המכתבים בין אֶמֶה ויָגואר,  קבוצת

שחקנים הולנדית גילמה את סיפורן של אֶמֶה ויָגואר במחזה,

בעיר מאסטריכט,  ונחלה הצלחה גדולה,  אמנית צעירה ציירה

תמונות שמן של פליצֶה "יגואר" שרגנהיים,  ושחקן מופיע

בקריאת קטעים מתוך הספרים שפליצֶה התכוונה לקחת עמה

לארצות-הברית.

 

אני עצמי ערכתי תערוכה מקיפה עם הצלמת כריסטל בֶקֶררַאי

והגרפיקאי וולפגַנג ויטור.  שם התערוכה "חייה הקצרים

של היהודייה פליצֶה שרגנהיים" ומאז 1995 היא מוצגת בערים

רבות בגרמניה.  באמצעות שכפול התצלומים,  המכתבים,

השירים והמסמכים הרבים כל-כך ששמרה לילי "אֶמֶה" ווסט

למען הדורות הבאים,  והמגוללים את חייה הקצרים של פליצֶה

כמעט בשלמותם,  יכולנו להוסיף לספר ממד ויזואלי מרשים

ולאפשר לאנשים,  בעיקר לצעירים,  להיאחז בגורל המרגש

הזה של נפש אחת כדי להתמודד דרכו עם הפרק של הנציונל-

סוציאליזם.  כעת מכינים גם תקליטור כתוספת לתערוכה.  והנה

עכשיו,  כגולת הכותרת,  מוקרן סרט הקולנוע בכיכובן של מריה

שראדֶר ויוליאנֶה קֶלֶר.

 

לגבי אליזבת ווסט,  כיום בת 85,  סימנה יציאתו לאור של

הספר את קץ בידודה. אחרי שהופיעה בתוכנית הראיונות

"בולוואר ביו" נערמה בביתה ערמה גדולה של מכתבים מכל

רחבי גרמניה. כתבו לה נשים שחיות בגלוי כלסביות ומרגישות

הזדהות אתה,  אבל גם נשים נשואות,  שחשו צורך לחלוק אתה

את אהבתן לְאישה.  לילי זכתה בידידות רבות,  רבות כל-כך,

שהיה עליה להחליף את מספר הטלפון שלה במספר חסוי

כדי להגן על פרטיותה.  חשיפת אהבתה לפליצֶה שרגנהיים,

שעד אז שמרה אותה בסוד,  טלטלה את חייה של האישה

הקשישה,  אבל גם העשירה אותם מאוד.  בשיח-ושיג שלה עם

עיתונאיות ועיתונאים כבר קנתה לה לילי בינתיים מיומנות

מקצועית ממש.

 

גם אני עצמי זכיתי בידידות ובידידים רבים בזכות "אֶמֶה

ויָגואר".  עם אחדים מהאנשים שראיינתי לצורך כתיבת הספר

נוצר קשר לאורך ימים,  רבים כתבו לי או באו לערבי הקריאה

שלי.  שמחה רבה במיוחד הסבה לי ההזדמנות,  בעקבות הופעת

הספר באנגליה,  להכיר את דוד קאהן,  בנה של אירֶנֶה,  אחותה

של פליצֶה.  דוד גדל כמעט בלי להכיר את הרקע המשפחתי

שלו.  הוריו,  שאינם בחיים עוד - יהודים ברלינאים שניהם

- נהגו כהורים רבים בני דורם ולא סיפרו דבר.  לאחר הגירתם

הכפויה לא דרכה עוד רגלם על אדמת גרמניה מעולם.  שני

בניהם,  דוד ואוליבר,  אינם מדברים גרמנית ועד להופעת הספר

"אֶמֶה ויָגואר" לא ביקרו בגרמניה אפילו פעם אחת.  הספר

פתח להם אשנב חדש לתולדות משפחתם.  הקשר אתי

והסקרנות שהתעוררה שברו את המחסום.  דוד קאהן בא לברלין

וביקר במקומות שבהם חיו וסבלו בני משפחתו.  רגע מרגש

במיוחד זימן לו הביקור אצל קברו של סבו,  ד"ר אלברט

שרגנהיים,  בבית הקברות היהודי ברובע וַייסֶנזֶה.  דוד קאהן

לא ישתחרר עוד מן החותם שטבע בו גורל משפחתו,  כמוהו

כרוב בני הדור השני,  ואולם באמצעות הביקור בברלין יכול

לשוב ולקשור את חוט ההיסטוריה שניתק,  הן ההיסטוריה של

משפחתו והן זו של יהודים ברלינאים רבים כל-כך שנרצחו

או ניצלו בדרך-לא-דרך.

 

בזמן שבמרחק של כמה מאות קילומטרים התנהל "הטיהור

האתני" של בוסניה,  עזרה גם לי כתיבת "אֶמֶה ויָגואר" להבין

טוב יותר את תולדות משפחתי.  אבל עם הספר נקלעתי אל

תוך זיכרונותיהם הכאובים של אנשים אחרים,  ופתחתי מחדש

פצעים שהגלידו רק באופן שטחי.  יש מי שנוטרים לי טינה

על כך.  היהודים ששרדו וחברותיה של פליצֶה אינם יכולים

ואינם רוצים להתפייס עם לילי ווסט,  האישה שתמכה בנאצים

בשעתה.  אין הם מוכנים להכיר בזכותה לתקן את מה שקלקלה.

אני עצמי עומדת באמצע,  איני יכולה שלא להגן על לילי

כששופטים אותה בחומרה רבה מדי,  אבל גם אני צד

בהיסטוריה הזאת.  את שתיקתה הגרמנית כל-כך של לילי על

הפרקים המפוקפקים בעברה אני יכולה להבין מן הבחינה

הפסיכולוגית,  אבל לסלוח לה עליה לא אוכל.

 

אני,  שכיהודייה אני ניגשת אל הסיפור הזה מן הצד של

יגואר,  איני יכולה להיות כה סלחנית כאותן נשים צעירות

רבות,  שאינן מוכנות כלל להעלות בדעתן ולו את האפשרות

שאֶמֶה אינה נקייה מאשמה.  שורת הצידוקים ארוכה: הכל

חשבו ודיברו ככה בעת ההיא,  האנשים היו נתונים לשטיפת

מוח, אישה עם ארבעה ילדים לא היו לה לא זמן ולא הזדמנויות

להתוודע אל האמת,  היא פשוט אימצה לה את השקפותיו של

בעלה,  וחוץ מזה,  הרי אז לא ידעו כלל את כל "העניין הזה".

 

"האופן שבו מתחלקות ההבנה והרגישות כלפי רגשותיו

של הזולת אינו מקרי",  כותבת בירגיט רומֶלשפאכֶר

[Rommelspacher] בספר המסות שלה "Dominanzkultur"

["תרבות של שַלְטָנות"]. "אנשים מגלים לרוב הרבה יותר הבנה

כלפי מי שהם 'משלנו',  ולבעלי הרעה שבנו.  הרגשות נהיים

משתפי-פעולה עם הכוח השולט".  לגבי יגואר ואֶמֶה יש לי

הרושם שנשים צעירות רבות נאחזות בהבנה שלהן ללילי ווסט

כדי לחמוק מן ההתמודדות עם השתיקה או עם חלקן באשמה

של סבותיהן שלהן עצמן.  כנגד זה הן מתקשות לחוש אֶמפתיה

לקורבן שנרצח,  לפליצֶה,  ולפצעים שלא הגלידו אצל הניצולים

בני הדור הראשון והשני.

 

את הצלחתו של הספר יש לתלות בסיפור האהבה המיוחד

במינו שהוא מספר,  סיפור אהבה שלא ניתן לו די זמן להישחק

בשגרת היום-יום,  ועל כן,  בטרגיות שבו,  הוא מזמין את

הקוראים לראות את עצמם כאילו הם עומדים במקום

הגיבורות.  הצורך של נשים לסביות למצוא להן גיבורות

ודמויות מופת שיעמידו המשכיות לתולדות חייהן שלהן עצמן,

חזק כל-כך,  שהריחוק הביקורתי כלפי הדברים שקרו בין 1933

ל- 1945 נעלם.  העובדה שאת האחת משתי הנשים רצחו לא

מפני שהיתה לסבית אלא מפני שהיתה יהודייה,  ואת האחרת

לא רדפו ב"רייך השלישי" על אהבתה לאישה - העובדה

הזאת אינה משתלבת היטב בתמונה המיוחלת של גְבורה

לסבית. ואף-על-פי-כן כך היה. בגרמניה, למרבה הצער, קשה

לכונן קווי המשכיות,  הקווים נועדו להישאר לא-שלמים.  עם

האמת הזאת חייבים עוד דורות אחדים להוסיף לחיות.

 

אני מקווה שההקדמה הזאת תסייע לקרוא את סיפור האהבה

המר-המתוק של אֶמֶה ויָגואר על כל בקיעיו,  בלי שיקפח את

הרומנטיות שלו ואת יופיו האל-זמני.

 

א' פ'

ברלין, ספטמבר 1997

 

 

"אמש העניק הסנטור לומֶר את צלב השירות

הפדרלי מטעם נשיא המדינה לאליזבת ווסט

(68) מליכטֶרפֶלדֶה.  אליזבת ווסט הסתירה

בשנים 1942-1945 ארבע יהודיות בדירתה

בשמארגנדורף,  ודאגה למחסורן.  אחת הנשים

נתפסה בידי הגסטפו ומתה במחנה-הריכוז

אושוויץ.  שלוש הנשים האחרות שרדו את

המשטר הנאצי. זהו צלב השירות ה- 21 המוענק

בברלין ל'גיבורים אלמונים'.  כך מציינים לשבח

אנשים שהגישו עזרה לנרדפים בתקופת

הנאצים."

"Der Tagespiegel'',  22 בספטמבר 1981

 

 

1

מדרגות העץ הרחבות, המכוסות בשטיח אדום-חלודה,

חורקות כשאינגֶה וולף עולה בהן,  שתיים-שתיים,  בדרכה אל

הקומה הרביעית של בית מספר 23 ברחוב פרידריכסהַאלֶר

שטראסֶה (המילה "שטראסֶה" ("רחוב" בגרמנית) היא לעתים

קרובות חלק בלתי-נפרד משמות הרחובות,  ולעתים קרובות

הם מופיעים לפניה, כמו כאן,  בנטייתם כשמות-תואר. לכן

אי-אפשר לנתקה בלי לעוות את השמות.  מאחר שהספר הזה

מתעד בדיוק רב את החיים בברלין בתקופה הנאצית, הושארו

רוב השמות בשלמותם, כדי שאפשר יהיה לזהותם במציאות –

רובם ככולם עדיין קיימים. הוא הדין בשמות של כיכרות ("פלאץ")

ותחנות של התחבורה הציבורית ("באנהוף"). במקומות שנחוץ

להקל על הקורא יופיעו בכל זאת, למרות הכפילות, המילים

"רחוב", "כיכר", "תחנה" [הערת המתרגמת. בהערות המחברת,

יצוין הדבר במפורש]). החלונות הצבעוניים בראש כל טור מדרגות,

זגוגיותיהם מחוברות בעופרת,  נשקפים אל החצר האחורית

המוריקה ואל האגף האחורי של הבניין, המחובר לאגף החזיתי,

והוא גרסה צנועה יותר ונמוכה יותר שלו,  שנועדה לאנשים

אמידים פחות.  מקומה לקומה הולך המראה ומתרחב על הגגות

של רובע שְמָארְגֶנְדורף ועל עצי תרזה בגוני סתיו.

 

אחד באוקטובר היום ואינגֶה וולף צריכה להזדרז למצוא

לעצמה מקום עבודה מתאים.  אם לא תתחיל בקרוב את שנת

החובה שלה במשק-בית,  יגייסו אותה לעבודות שירות למען

הרייך.  בבוקר זה של יום חמישי,  פרידריכסהאלֶר שטראסֶה

הוא כבר הניסיון השני שלה.

 

אצל "ווסט" פותחת אישה אדומת-שער במשקפיים נטולי

מסגרת.

 

"שלום."

 

אינגֶה וולף נושמת לרווחה.  אחרי ארבע עקרות-בית

בחלוקים,  שקיבלו את פניה ב"הייל היטלר",  וב"אוי,  כמה יפה

שבאת!",  כבר לא העזה לקוות לסתם "שלום" פשוט.  ריבוי

הבתים הנאציים נובע,  כנראה,  מכך שאינגֶה בת העשרים ואחת

חייבת לשרת את שנת החובה שלה אצל משפחה שיש בה

לפחות ארבעה ילדים.  לו היתה בת שש-עשרה,  היה די בילד

אחד.  עצם הדבר כבר גרוע דיו,  שאחת כמוה,  שברור שיש לה

בראש יותר מבישול וניקוי,  צריכה לעבוד בשירות אחרים,

אבל שתעשה זאת אצל אספסוף נאצי,  זה באמת כבר יותר

מדי.  אם מישהי מברכת בשמו של הפיהרר בדירה הפרטית

שלה,  לא קשה לדמיין מה יבוא אחר-כך.

 

"את יודעת,  יש לי הרבה אפשרויות,  אני צריכה עוד לבדוק,"

היתה נחפזת לומר בכל פעם ומסתלקת.

 

האם גזרתה הצנומה של אינגֶה,  אוזניה הבולטות,  שערה

הקצר והמדובלל ועיניה השחורות,  הבוחנות,  הם שמביאים

את אליזבת ווסט לומר "שלום",  או שמא זה הספק הראשון

שאין להתעלם ממנו,  שמתעורר אצלה לגבי השקפותיו של

בעלה? זה זמן-מה אליזבת ווסט אינה מרוצה והיא אינה יודעת

בדיוק למה.  אין לה סיבה ניכרת לעין להתלונן: בניה עולים

כפורחים,  יום אחד ילכו ללמוד בנַאפולָה (מוסד חינוכי

ממלכתי,  פוליטי-לאומני,  לבני העלית [הערת המחברת]),

ב- 12 באוגוסט הוענק לה צלב הארד לאמהות, ובנה הרביעי

נולד לפני שנה.

 

גינתֶר ווסט משרת כחייל בבֶרְנָאו ליד ברלין,  רחוק מן החזית,

תודה לאל.  בחיים האזרחיים הוא פקיד ב"דויטְשֶה בנק"

ובקרוב יעלה לדרגה של מורשה-חתימה; בחור נאה,  גבוה,

רזה,  שערו כהה,  נימוסיו נאים,  הגבר שכל נערה חולמת עליו.

כשאליזבת ווסט פגשה אותו במועדון של ה"דויטשה בנק"

ב- 1932,  מיד הראתה לארוס הקודם שלה את הדלת החוצה.

 

אינגֶה וולף דוחפת את ערמת הכרטיסים הלבנים עם כתובות

של לשכת התעסוקה בהקלה אל כיס מעילה,  ומחליטה לחדול

מן החיפוש.  על שולחן המטבח המקורצף למשעי הן מסדירות

את העניינים הרשמיים.  שעות העבודה הן משמונה עד חמש.

 

"כעת אראה לך את הדירה."

 

לדירת ארבעת החדרים המרווחת עם התקרות המעוטרות

יש מרפסת גדולה הפונה לפרידריכסהאלֶר שטראסֶה,  ואחת

קטנה יותר במטבח,  הצופה על גג האגף האחורי.  עוד לפני

שהיא נכנסת דרך הדלתות הפתוחות לרווחה אל הסלון,  נוכחת

אינגֶה וולף בטעותה הנוראה.  מצוחצח ועשוי אָרָד: תבליט

של הפיהרר! מה לעשות? בעצם צריכה היתה לומר עכשיו

את המשפט הקטן שלה ולברוח.  אבל הטפסים כבר מונחים,

ממולאים,  על שולחן המטבח,  ונסיגה עלולה לעורר חשד.  רק

חסר לה שילשינו עליה.  האכזבה הנוספת הזאת משרה עליה

תשישות עצובה.  מי יודע כמה פעמים עוד תצטרך להיטלטל

בברלין עד שתמצא משפחה שהצליחה להחזיק מעמד מול

האספסוף בחולצות החומות.  האם עוד יש בכלל דבר כזה אחרי

קרוב לעשר שנים של רודנות היטלראית?

 

היא מחליטה לנגוס בתפוח החמוץ.

 

"אבל יש משהו שאני עוד חייבת להגיד לך," היא מחפשת

הזדמנות אחרונה להתחרט על החלטתה,  "בעבודה במשק-

בית אני אפס." הרי שנת החובה במשק-הבית ובחקלאות,

שהונהגה בשנת 1938 לגבי כל הנשים הרווקות עד גיל עשרים

וחמש,  אמורה "לעורר את השמחה בעיסוק במקצועות משק-

הבית ובמקצועות הסוציאליים",  כמו שהיה כתוב לא מזמן

בעיתון.  בהתחייבות הזאת למנהיגת נשי הרייך לא תוכל אינגֶה

לעמוד,  זה ברור.

 

אבל כיוון שקשה יותר ויותר להשיג עזרה במשק-הבית,

ווסט לא נרתעת.  "נו באמת,  ילדה,  יש לך מושג איזה אפס

אני בעצמי בזה... יחד נתגבר." היא צוחקת צחוק גרוני עמוק

ודוחפת את אינגֶה אל הדלת.

 

"להתראות ביום שני."

 

 

לילי

אני מצטערת,  מעולם לא היה לנו תבליט של היטלר.

אינגֶה בוודאי המציאה את זה.  היא הרי סיווגה אותי

כנאצית.  אכן,  היינו משפחה גרמנית נאמנה,  זה הגיוני.

אני מודה.  משק-הבית שלי היה מאורגן כמו אצל מיליוני

גרמנים אחרים,  אני מודה.  מעולם לא הצבעתי בבחירות

בשביל היטלר,  אבל הייתי נשואה לנאצי.  בעלי היה נאצי,

לא חבר מפלגה,  אבל גרמני טוב ונאצי,  זה כן.  ככה הכירה

אותי אינגֶה.  הוא היה פרוסי אמיתי,  אף-על-פי שבעצם

היה זורְבֶה (סלאבי-מערבי מאזור לַאוזיץ, על שפת הנהר

שְפְרֶה). אני חושבת שהיה לנו בבית "מיין קאמפף",

כן,  היה לנו.  והיה לנו ה"פֶלקישֶה באובָכְטֶר" (ביטאון

המפלגה הנאצית). אני לא אוהבת לדבר על זה.  אני לא

אוהבת להודות שבעלי היה נאצי וגם קצת אנטישמי,  זה

היה במשפחה,  האנטישמיות המקובלת,  בלי הרבה

מחשבה.  ההורים שלי תמיד עקצו, אבא שלי כעס עלי

שהתחתנתי עם נאצי.  וגם האח שלי לא הסכים עם זה

בכלל,  כל עוד היה בגרמניה.  אחר-כך כבר לא התעניין

בי.  אבל גם בלאו הכי לא הייתי נותנת שיתערבו לי.

עשיתי אז מה שרציתי.  ועמדתי על שלי. הייתי צעירה

וטיפשה,  אבל יותר מכל רציתי לצאת מהבית.

על דבר אחר לא חשבתי בכלל.  הוא היה בחור

יפה,  מקובל על כולם,  והיה לו סיכוי להתקדם ולהיות

מישהו.  אני התחתנתי עם גינתר,  לא עם הנאצי!

והתחתנתי בלי ההורים שלי.  אפילו ההורים של בעלי

לא היו בחתונה.  בעיניהם הייתי צעירה ותוססת מדי.  כל

סגנון החיים שלי לא נראה להם.  כשהתחתנתי,  אבי היה

בריזֶנְגֶבירְגֶה (אזור נופש הררי בחבל בוהמיה). אנחנו

הכרחנו אותו לתת לנו אישור בכתב, כי עוד לא מלאו לי

עשרים ואחת אז.  אבא שלי היה כל-כך צדקני.

ראיתי אותו שוב רק כשבֶרְנְד נולד.

העוינות בינינו הסתיימה הודות לנכד.  אחר-כך נעשיתי

עקרת-בית קטנה וילדתי ילדים.  ביסודו של דבר,  חונכתי

לגדל משפחה ולנהל משק-בית,  וזה מה שעשיתי.  כך גם

חייתי באותן שנים.  לידות,  חיתולים,  משק-בית,  טיפול

בבעל.  תמיד כעסתי על בעלי,  ועם הזמן כעסתי יותר

ויותר.  הוא היה יכול לתת לי לנוח בימי ראשון לפחות,

אבל לא,  הכל היה צריך להיות מוגש לשולחן בדיוק בזמן.

יכול היה גם לקחת את הילדים לטייל מדי פעם.  לא היתה

לו גישה לילדים קטנים.  הוא היה אמנם מאוד גאה בילדים

שלו,  אבל לטפל בהם במקומי פעם,  זה לא בא בחשבון

בכלל.  היו אלפי משקי-בית כאלה,  שלא התעניינו בכלום,

רק בצאצאים שלהם.  אנחנו,  הנשים,  החלפנו מתכונים.

זה היה חשוב בעינינו יותר מכל דבר אחר.  נַאפולָה? ממש

בדיחה.  בשביל זה הבעל שלי היה צריך להיות במפלגה,

לא? לשם הרי קיבלו רק את הילדים של חברי מפלגה

נאמנים באמת.  לא,  הוא לא היה נאצי קנאי כל-כך.  כמוהו

היו רבים,  אלפים.  גרמניה צריכה לחזור לגדולתה,  זו היתה

הסיסמה.  המונים תמכו ואפילו היו לחברי מפלגה כי

האמינו שהיטלר יעשה משהו.  מה שיצא מזה אחר-כך...

אבל בהתחלה אנשים באמת לא תיארו לעצמם שככה

יהיה.  נאפולה - זו הפעם הראשונה בעשרות שנים שאני

שומעת שוב את המילה הזאת.  אלוהים,  בטח כבר יותר

מחמישים שנה! לא,  באלוהים,  הוא היה פקיד בנק מהוגן,

זו הדרך שהיה הולך בה.  גם הילדים היו מגיעים אולי

ל"דויטשֶה בנק" או שהיו הולכים ללמוד.  הדרך,  אפשר

לומר,  נקבעה מראש.  הוא היה גרמני טוב וזהו.

 

ב- 5 באוקטובר 1942 מדבר הרַייכְסמארשָל הֶרמַן גֶרינג,

בנאום לרגל חג האסיף,  על "מלחמת הגזעים הגדולה": "האם

יעמוד פה הגרמאני או האָרי,  או שמא ישלוט היהודי בעולם

- זו השאלה שעל הפרק, בסופו של דבר,  ועל זה אנחנו

נלחמים." הנאום מופיע בעיתונים במלואו.  באותו יום יוצאת

פקודה מטעם הרייכספיהרר אֶס-אֶס היינריך הימלר,  לגרש

את כל היהודים ממחנות הריכוז שברייך הגרמני לאושוויץ.

 

באותה עת מתחילה אינגֶה וולף להתאקלם בבית ווסט.

באי-רצון היא נאלצת ללמוד לסדר את הערמה הגדלה והולכת

של ה"פֶלקישֶה באובַכטֶר" ב"חדר-הגברים" כך שהקיפול יהיה

בדיוק בקצה ארון הזכוכית הקטן.  הילדים החמודים של

המשפחה,  לעומת זאת,  מתחבבים עליה דווקא וקרובים ללבה

כבר אחרי כמה ימים.  בקביעות נאה ילדה ווסט בת העשרים

ותשע ילד כל שנתיים: בֶרְנְד בן שבע,  אֶבֶרהַרד בן חמש,

רַיינהַרְד בן שלוש ואַלְבְרֶכְט בן שנה.

 

דבר ראשון בבוקר,  אינגֶה מחליפה את החיתולים המלאים

של אלברכט; שניים מאחיו מביאים אותו הביתה מבונקר-

הילדים,  והיא משחררת אותו מן המטען המסריח שלו.  מלבד

זאת היא עסוקה בעיקר בטיפול בשני הילדים האמצעיים.

אֶבֶרהַרד,  על פניו חיוך דובשנית סוסי,  רץ כל יום אל דודה

אינגֶה וחושף שורה מכמירת לב של שיניים אכולות עששת.

ריינהרד בעל העיניים הערניות והרציניות מבקש ממנה תמיד

לקחת אותו לקולנוע,  ושם הוא יושב בחיקה מאושר ושותק

כמו דג.  בֶרְנְד,  הבכור גבה הקומה,  כמעט לא שם לב לאינגֶה.

הוא מעדיף לבלות את אחר-הצהריים ברחוב,  במשחקי

מלחמה.

 

בזריזות רבה מסדירה ווסט את חיי ילדיה כך שיישאר לה

די זמן לתענוגות הפנאי שלה,  החריגים משהו לגבי אישה

נאצית.  מתוך אמון כובש לב היא משתפת את נערת שנת

החובה בהכנות לקבלת פני הגברים הבאים אליה לביקור,  כך

שבין שתי הנשים כבר מתפתח משהו הדומה לשותפות לדבר

עברה,  גם אם אינגֶה וולף אינה מגלה הבנה יתרה להעדפות

הפוליטיות והמיניות של המעסיקה שלה.  האורחים הפוקדים

את ביתה אחר-הצהריים הם עמיתים לעבודה של גינתר ווסט,

גברים מנומסים,  מטופחים,  בעלי הופעה מרשימה.  "היא

האהובה הגדולה של פקידים קטנים," מלגלגת אינגֶה בביתה,

ונוקמת כך על העלבון שבצחצוח חוטם הארד של היטלר.

כשנקבע אחד מאותם ביקורים,  ווסט מכינה את כתונת הלילה

עם התחרה הירוקה-הבהירה במפתח הצוואר, ואינגֶה מתבקשת

להציע את המיטה במצעים נקיים.  אחר-כך לוקחים את הילדים

לגן-החיות.  ווסט נתקפת התרגשות סמוקה במיוחד כשהיא

מחכה לפלוני פַטֶנְהיימֶר,  פקיד-בנק ולוחם ותיק בשירות

המפלגה,  שסובל מכתם בָריאות ולכן פטור משירות

בוורמאכט.  כשהוא עומד להגיע,  ווסט מתרוצצת בדירה כמו

נערה מתבגרת,  אוספת ומרימה את שערה,  נראית כמחפשת

משהו בלי הרף,  מזיזה ומיישרת דברים.  עם לוחמים ותיקים

זה הולך לה הכי טוב,  היא אומרת.

 

 

לילי

אלה היו גברים מחוג המכרים שלנו,  בגיל של בעלי.  הם

היו בחופשה או בתפקיד כלשהו בברלין.  הרי היו צריכים

להיות פה גם גברים כדי שמפעלים ימשיכו לעבוד.

מעולם לא סבלתי ממחסור בגברים. אבל רובם... נו כן,

לא היו מסוגלים לכלום,  פחות או יותר.  זה היה עצוב.

כשאני חושבת על זה,  גינתר עוד היה הטוב שבהם.  אני

יכולה להסביר את זה רק בכך שבעצם לא ממש השתתפתי

בזה.  אורגזמה,  כמו שאומרים היום,  בכלל לא ידעתי מה

זה.  אבל הם רצו אותי ואני לא אמרתי לא.  ברור שזה

מחניף לאישה צעירה,  שגברים רצים אחריה.  המוסר תמיד

מתרופף קצת כשמגייסים גברים לצבא.  אף אחד לא ידע

מה יהיה מחר,  אז נהנינו מהחיים כמה שיכולנו.  כך עשו

גם הגברים.  ולבעל שלי הרי היתה לִיזְל.

 

דווקא חיבבתי את גינתר,  אחרת הרי לא הייתי

מתחתנת אתו,  מה הטעם בזה.  אבל הייתי אז צעירה מדי

ומטומטמת מדי.  התעוררתי רק כשהייתי בת עשרים ושש

וכבר היו לי שלושה ילדים.  פתאום לא רציתי יותר להיות

עקרת-בית ואם משפחה.  לא רציתי להיות רק אמא'לה

כנועה.  אז התחילו הוויכוחים הראשונים בין בעלי לביני.

אז התחלתי להתבגר,  לגלות התנגדות.  הוא אהב ללכת

מדי פעם לבדו לשתות בירה.  אמנם לא רציתי אף פעם

ללכת אתו למסבאה,  אבל גם לא רציתי רק לטפל בילדים

כל הזמן,  לעזאזל.  רציתי ללכת לתיאטרון,  לעשות איזה

משהו נחמד יחד אתו.  ופתאום צצה במוחי השאלה: לאן

את הולכת מכאן? ואז התחלתי להתרחק מבעלי.  אם

בוחנים את הדבר מקרוב, זה התחיל עם המלחמה. החלטנו

לבלות כמה ימים עם משפחת הֶרְמָן. אֶוַאלַד עבד,  כמו

גינתר,  ב"דויטשה בנק",  הילדים הגדולים היו באותו גיל,

וכך הכרנו זה את זה.  וקתֶה היתה החברה הכי טובה שלי.

אז הבחנתי שמשהו קורה.  כשבעלי גויס ב- 1940 הוא

התלונן במכתב אחד שהוא לא שומע מקתֶה.  נסעתי אל

חברתי רותחת מזעם.  "כשגינתר כותב לי מכתבים,

שיואיל בטובו לכתוב אותם לי," הטחתי בה.  קתֶה פרצה

בבכי.  "אתם אוהבים זה את זו עד כדי כך?" "כן,"

התייפחה.  חיבקתי אותה בזרועותי וניחמתי אותה.  "אז

תאהבו לכם,  אבל אותי תעזבו במנוחה."

 

בעצם לא כעסתי עליו בגלל זה.  רק שלא תפקיר את

המשפחה,  חוץ מזה תעשה מה שאתה רוצה,  זו היתה

הסיסמה שלי.  לא רציתי לדעת.  פעם אחת הצעתי לו

שנחיה חמש שנים בנפרד,  באותה דירה.  אני אנהל את

משק-הבית,  אעשה כל מה שצריך,  אבל חוץ מזה -

כלום.  הבעל שלי נדהם.  אז חיפשתי לי מוצא.  פרצתי

החוצה.  קודם לא הייתי מעלה בדעתי לבגוד בבעלי.  אבל

הוא הגזים קצת.  מאוחר יותר גם אמרתי לו את זה בפנים.

היינו באמצע ריב - אלברכט,  הרביעי,  היה אז בן תשעה

חודשים - ואני נתקפתי כעס נורא ואמרתי לו: דרך אגב,

זה לא הילד שלך.  זה פגע בו מאוד.  הוא הרי הכיר את

אֶרְוִין,  לא? אבל אז אמרתי לו שהוא עצמו אשם.  למה

הסתובב כל הזמן עם נשים אחרות? הייתי בודדה,  לכל

הרוחות,  אז נכנעתי פעם,  לא? גם עם ארווין לא היה

לי קשר ארוך,  וזה קרה בפעם השלישית.  איך שלא יהיה,

זו היתה שנה פרועה,  הוא לא היה היחיד.  בעלי ידע

שארווין משתגע אחרי.  עוד בטקס הכלולות שלי ארווין

ניסה לשכנע אותי להתחתן אתו ולא עם בעלי.  תמיד

היה בינינו קשר.  אני ובעלי התרוצצנו בכל ברלין והוא

הלך בעקבותינו כל הזמן.  כשהתחיל לעבוד כפקיד

בעירייה של רובע וִילְמֶרְסדורְף,  הוא סידר לנו את הדירה

בשְמַארְגֶנְדורְף.

 

לא,  אני לא רציתי כל-כך הרבה ילדים.  בֶרְנְד ואֶבֶרהַרד

היו מתוכננים.  רציתי שלבֶרְנְד יהיה אח קטן.  אבל ריינהרד

היה תאונה.  שלושה ימים לא דיברתי עם בעלי.  הרי רק

כרגע התאוששתי.  כשאֶבֶרהַרד היה בן שלושה שבועות

הוא סבל מהתכווצות שַעַר-הקיבה וכמעט מת לי בידיים,

הילד.  במשך יותר מחצי שנה הייתי צריכה להאכיל אותו

כל שעתיים.  הוא היה רזה כמו גפרור.  ומיד עוד ילד.  זה

היה יותר מדי בשבילי.  אבל התגברתי.  על הפלה לא

חשבתי בכלל,  גם לא עם אלברכט.  קיבלתי את זה כגזרת

הגורל,  והרי אהבתי את הילדים שלי.  אבל לעשות אותם,

זה כבר דבר אחר.

 

אֶרווין בוכְוַייזֶר

את לילי הכרתי בתחילת 1933.  היינו יחד בקורס לקצרנות

ולהדפסה במכונת כתיבה,  שה'דויטשֶה בנק" ארגן כדי

להרחיק את המובטלים מהרחובות.  אבא שלי היה

במחלקת-הפיקדונות ב"דויטשה בנק" ואביה של לילי

היה במחלקה למטבע חוץ,  אבל הם לא הכירו זה את זה.

אני הייתי בן עשרים ואחת,  למדתי מכונאות רכב אבל

הייתי מובטל.  רציתי ללמוד הנדסה,  אבל התנאים

הכלכליים לא אפשרו לי.  הקורס היה מחווה שבעזרתה

קיווה הבנק להתחבב על השליטים החדשים,  משהו כמו

"סיוע לעת חירום".  זה הרי לא עלה להם הרבה.

 

לילי היתה בדיוק מה שתמיד רציתי.  אדומת-שער,

זה היה הדבר הראשון שקלטתי,  חלום תמידי שלי,  שבדרך

כלל לא התגשם.  העליצות שלה,  התנהגותה הבוטחת

והליכותיה הנעימות הרשימו אותי מאוד.  אני לא בורכתי

בכל אלה.  הייתי מין צמח-בר.  למרות שהייתי ביישן

ועצור,  הקשר בינינו נוצר איכשהו מיד,  בלי יותר מדי

דיבורים.  אבל היא כבר היתה תפוסה.  מעולם לא ניסיתי

להשפיע עליה לשנות את דעתה.  גם לא היה בזה שום

טעם.  הכל כבר היה מסודר.  ההורים של לילי ושל גינתר

היו במעמד חברתי גבוה קצת יותר משלי.  אני הייתי

בעצם פרולטאר.  אמנם גם אבי היה שכיר בבנק,  אבל מן

הבחינה החברתית חיינו בתנאים צנועים מאוד.  הייתי

לא-כלום,  לא היה לי כלום.  מאוחר יותר התוודעתי גם

אל גינתר ווסט,  כשבא לאסוף את לילי אחרי הלימודים.

הוא עשה עלי רושם טוב מאוד.  מנופח קצת,  אבל כבר

היה לו תפקיד חשוב בבנק והיה עליו להפגין מכובדות

כלפי לקוחותיו.  הוא היה קורֶקטי,  מנומס ומשכיל.  גם

לילי היתה משכילה,  כמובן.  היתה לה בגרות,  לי לא.  אני

מניח שווסט לא התייחס אלי ברצינות.  אבי היה פקיד

זוטר שבא לברלין מעיר קטנה ולא הצליח בעצם

להתערות בעיר.  לילי היתה אפוא יעד ראוי מכל הבחינות,

אבל על חתונה לא היה מה לחשוב בכלל.  הייתי מובטל

ולגינתר ווסט היתה משרה קבועה.  ה"דויטשה בנק" אף

פעם לא פיטר מישהו,  גם לא באותם ימים של משבר.

הוא ניצב תמיד איתן על רגליו.

 

אחר-כך,  באוגוסט 1938,  התחתנתי עם אישה אחרת,

אבל המשכתי להיות מוקסם מלילי. היא היתה משהו יקר

ערך בעיני,  מעין תכשיט,  אולי גם משהו שברירי,  שלא

לדבר על האֶרוטיות שקרנה ממנה.  היא היתה כל מה שאי-

פעם התאוויתי לו,  אדומת-שער,  אינטליגנטית יותר ממני,

משכילה יותר ממני.  היא היתה קצרת ראייה והרכיבה

משקפיים.  תמיד הייתי אומר לה שתוריד אותם כדי שלא

תיטיב לראות את החולשות שלי.  כשהלכנו סוף-סוף

למיטה,  בשום אופן לא הרגשתי שאני עושה משהו שאינו

יאה.  בינואר 41,  אחרי המערכה בצרפת,  חנינו מדרום

לברלין,  בכפר ששמו שֶנֶוַיידֶה,  שם,  אפשר לומר,  אספנו

כוח לקראת היציאה לרוסיה.  היה לי אז חופש תנועה רב

למדי.  זה ודאי קרה אז.

 

אני לא זוכר שהיתה תמונה של היטלר בסלון,  אבל

זה היה מקובל אז,  בכלל לא הייתי שם לב לזה.  ואולי

כן? אולי הייתי מעיר משהו כמו "אדולף החביב גם הוא

כבר פה." תמונה של היטלר יכלה להיות גם הסוואה.

צריך היה להביא בחשבון שפקח-הבלוק,  שבא לאסוף

כסף לארגון הרווחה הנאצי NSV (NS-Volkswohlfahrt

[הערת מחברת]) או לסיוע לחורף,  מביט

סביבו ושם לב אם יש לך לפחות תמונה של היטלר על

הקיר או דגל תלוי מהחלון.  הרי חצי העם היו מרגלים

ומלשינים.  מה זה חשוב כל-כך,  בעצם? מעולם לא ראיתי

את לילי מגלה התלהבות יתרה כלפי היטלר. אני עצמי

הייתי נציונל-סוציאליסט מתוך הכרה,  נכנסתי למפלגה

ב- 1931 כי המצע שלה מצא חן בעיני,  ובמצע לא הופיע

כלום מכל הדברים האלה. עד היום אני שמח שנהייתי

חייל ושלא הייתי צריך לקחת חלק בדברים שעשו כאן

חברי המפלגה. זה שלוקחים את היהודים למחנה ריכוז

והורגים אותם שם... בשום מקום לא היה כתוב שרוצים

להשמיד אותם. ואם היה כתוב, חשבתי שהתכוונו לחיסול

כלכלי.  הכל נבע מזה שליהודים היתה,  כביכול,  השפעה

בכל מקום בגלל ההון שלהם.  כן,  האמנתי בזה.  האמנתי

שהם ממלאים תפקיד חשוב מאוד בחיי הכלכלה.  הביאו

לנו דוגמאות: רוב הבנקאים היו יהודים וגם אילי הקולנוע

בהוליווד.  הם מוכשרים יותר,  לעזאזל,  אבל אז לא ראינו

את זה כך.  מעולם לא פגעתי ביהודי,  אפילו לא בדיבור,

אבל את זה אומרים כולם.  היום אני שואל את עצמי

לפעמים: איך זה שכמעט לא השגחנו במה שקורה?

אבל את חושבת שמישהו מהאנשים הקטנים התכוון

ברצינות לשירים הרצחניים ההם ששרו נגד היהודים?

ואז הם נדרשו גם לצרף עוד שם לשמם,  שם בעל צליל

יהודי.  אלוהים,  מיני דברים היו שם... האם הרגשתי ככה

גם אז - אני כבר לא יכול לומר היום.  זה נראָה לי קצת

מוזר.

 

ב- 1931,  כשהיינו בקורס של ה"דויטשה בנק",  כבר

אמרו לפעמים,  כבדרך אגב,  "אנחנו מתקדמים!" או

"זיג!" ("ניצחון" – קריאת ברכה נאצית) אבל רק באופן

הכי כללי.  אף אחד לא עשה תעמולה למפלגה כלשהי.

גם בוב היה שם,  אחיה של לילי,  שהיה קומוניסט או

סוציאל-דמוקרט.  לי היה תמיד הרושם שבית הוריה

של לילי היה שמרני,  מה שקראו אז

גרמני-לאומי.  השמרנים הרי היו מרוצים מאוד מן התנועה

הנאצית.  הפועלים הנציונל-סוציאליסטים והקומוניסטים

התקוטטו אלה עם אלה,  והללו סמכו על זה.  בדרך כלל

הפועלים הם שהתקוטטו ביניהם.  אבל כשהייתי עם לילי

היו לי דברים אחרים בראש,  לא שיחות על פוליטיקה.

 

 

אליזבת ווסט שמה לב מיד שאינגֶה נערה נבונה,  שונה

לגמרי מקודמתה שהתחתנה ועזבה אותה לפני תום השנה.

אינגֶה וולף,  לעומת זאת,  מוצאת שבעלת-הבית אדומת-

השער עם הנמשים השקופים על הפנים ועצמות הלחיים

הגבוהות והחדות,  אמנם נאה למדי,  אבל לא חכמה גדולה.

רק לעתים רחוקות היא מוצאת את עצמה במצב המביך שבו

עליה לחמוק משיחה על פוליטיקה.  ווסט עסוקה בדרך כלל

בדברים אחרים.  פה ושם היא חוזרת על התפלויות שקראה

זה עתה ב"פֶלְקישֶה באובַכְטֶר".  כשה"היטלר יוגֶנד" (תנועת

הנוער ההיטלראית) צועדים ברחוב לפני הבית במדיהם

המצוחצחים וכל הטררם,  היא פותחת את החלון,  מרימה

את אֶבֶרהַרד ומצביעה למטה, לרחוב: "תראה,  אֶבֶרהַרד,

ה'היטלר יוגנד'.  כשתהיה בן עשר, תוכל גם אתה לצעוד אִתם."

 

פעם בשבוע מקבל גינתר ווסט יום חופשה מיחידת השמירה

הבֶרְנָאואֶרִית שלו,  כדי לבקר את המשפחה.  הגבר בן השלושים

ושש נראה לא רע עם השפמפם הקטן שלו ומבנה גופו הצר,

וכשהוא יונק מן המקטרת הוא מקרין שאננות הזויה,  האופיינית

למעשני מקטרת.

 

העניינים בבית נהיים פוליטיים רק כשההורים של הגברת

ווסט,  הקַאפְלֶרִים,  באים לביקור.  הדלת עוד לא נסגרת אחרי

קאפלר האב וכבר הוא נמשך אל אדולף,  וזה מוצא את עצמו

מיד מונח על השידה ופניו כלפי מטה.  אז משלבת אשתו

את ידיה על כרסה השופעת ומחייכת בשביעות רצון.

ההרמוניה הזאת היא תופעה נדירה,  כי בדרך כלל שוררת

מלחמה בין גינתר לבין מַרְגָרֶתֶה קאפְלֶר.  ידידי המשפחה

מספרים כי בכל ינואר צריך לרכוש אגרטל חדש של בדולח

בוהמי,  במקום זה שנופץ בקטטה של חג המולד.  מפעם לפעם

משליכה אמא קאפלר על סביבותיה גם נורות חשמל וכלי

חרסינה,  שלא לדבר על קלות-הדעת שסיבכה אותה פעם אחת

בחובות בגלל שמלה יפה בעלת צווארון של תחרַת בריסל,

מעשה חסר אחריות שהרתיח את דמו של בעלה הנוטה

לקמצנות.  מה שמעצבן את ווסט במיוחד הוא שהאבא,

שבביתו הוא רודן דקדקן ושחצן,  הנוהג להדביק לקירות פיסות

נייר שכתוב עליהן "עשי זאת מיד",  הוא בעיני אנשים מן

החוץ איש משעשע ואורח רצוי.  הביקורים של ההורים

בפרידריכסהאלֶר שטראסֶה מסתיימים לא אחת בריב ומניחים

אחריהם את ווסט מתמוגגת בדמעותיה.  האב נהנה להביך את

בתו בדקלום שירים גסים.  קשקשן,  היא אומרת בשפתיים

קפוצות ומשפילה מבט,  לחייה סמוקות מבושה.

 

אינגֶה וולף מחבבת את האיש הרזה בעל השפמפם ולו

בשל דעותיו הפוליטיות.  גם הוא,  כמו אביה,  היה במפלגה

הקומוניסטית הגרמנית,  הקָ-פֶ-דֶ,  אך ב- 1933 שרף את פנקס

החבר שלו כדי לרַצות את אשתו החששנית.  יש לו יחס מיוחד

לתמונות של היטלר.  גם בביתו יש לו אחת.  היא מונחת תחת

השטיח ליד דלת הכניסה,  וקאפלר נהנה הנאה שטנית לראות

איך כל מי שנכנס לדירתו שברובע זודְאֶנדֶה דורך,  דבר ראשון,

על היטלר.  שמחתו גדולה במיוחד כשאותו מישהו הוא החתן

המלוקק שלו,  גינתר,  שניסיונו להצטרף אל המפלגה הנאצית,

האֶן-אֶס-דֶ-א-פֶ,  נכשל עקב הצו מיום ה- 1.5.33,  שהורה על

הקפאה זמנית של קבלת חברים חדשים.  העובדה שגינתר ווסט

לא ביקש שוב להתקבל למפלגה בגלל גאוותו הפגועה,  לא

שינתה במאום את דעתו הקטלנית של חותנו עליו.

 

בֶרְנְד ווסט

אני לא חושב שהיתה לנו תמונה של היטלר בבית,  אבל

יכול להיות שכן; במבט לאחור אני מסכים שזה בהחלט

התאים לאבי.  ודאי שהיו לנו חיילים מעיסת נייר או

מחומר,  וביניהם היה גם הפיהרר בפוזה של מצביא.

היתה לי ערמה של חיילי משחק,  ארגז מלא: חיילים

יורים,  חיילים מאחורי תותחים,  חיילים צועדים,  וסוסים

קטנים - משהו כמו חיילי בדיל.  קצת יותר גדולים מהם,

וצבועים.  כשהיינו ילדים היינו עושים בינינו "החלפות"

- כמה קַלָעים יש לך,  וכולי.  אחד היו לו אנשי אס-אס

במדים שחורים - ואלה,  נו כן,  אלה היו כמובן שווים

יותר.  אז היה לנו פיהרר כזה,  וכל פעם שסבא שלי בא

אלינו,  היו מוצאים אותו אחר-כך תלוי איפשהו וראשו

למטה.  הוא עמד ברגליים פשוקות,  עם רווח בין הרגליים,

ואפשר היה לתלות אותו ברווח הזה על וו או על מפתח.

לתלות אותו,  זה היה ברור.  לאבא היה גם המון חומר

אחר,  כמו,  למשל,  המון חוברות של המפלגה הנאצית,

חוברות לפעילים.  הוא היה מנוי עליהן,  אבל אפשר היה

גם לקנות אותן.  ואמא לא זרקה אותן.  ואז,  כשהרוסים

באו - הרי לא היה ספק מה זה,  עם הנשר על הכריכה

וכל זה - דחפנו אותן מתחת למיטה.  וכשישבנו במרתף

והרוסים עשו חיפוש בבית,  רעדנו כהוגן מפחד שימצאו

אותן.

 

 

בעקבות פרשת מעילה בגסטפו בברלין,  מגיע לעיר באמצע

נובמבר 1942 ה-אס-אס הָאופְטשְטורְמְפיהרֶר אָלויְס ברונֶר,

מי שהיה בעבר מנהל המשרד המרכזי להגירת יהודים בווינה,

ומזכירו האישי של אדולף אייכמן.  האוסטרי,  הידוע בכינויו

"הקצב מווינה",  "טיהר" מאמצע חודש אוקטובר את העיר

מיהודיה.  ברונר הקטן,  בעל הרגליים העקומות,  רואה חובה

לעצמו "להראות לחזירים הפרוסים הארורים האלה איך

מתנהגים עם החזירים היהודים".  הוא מכניס לשימוש את

משאית הרהיטים,  שכבר הוכיחה את עצמה בווינה,  והיא

משמשת להוצאת יהודים מבתיהם או ממקומות עבודתם בלי

לעורר תשומת לב מיותרת.  משטרת הביטחון וסייענים יהודים

סורקים ביסודיות שכונות שלמות בעיר.  כמו תופסי כלבים

הם נוסעים ברחובות ברכב הסגור ודוחפים פנימה אנשים

שעונדים את הטלאי הצהוב.  מאז בואו של ברונר לברלין,

העיר רוחשת שמועות.  גֶרְד אֶרליך,  בנו של עורך-דין ברלינאי

אמיד שמת מהתקף לב ב- 1940 - אדם שאינגֶה וולף ואליזבת

ווסט יכירו בקרוב - יכתוב עם תום המלחמה,  בגלות בשווייץ,

איך חוו הוא ומשפחתו את "אקציות-ברונר"

(Gerd W. Ehrlich: Mein Leben in Nazideutschland ["חיי בגרמניה

הנאצית"]. כתב-היד לא ראה אור. נכתב בחורף 1945

בז'נווה [הערת המחברת]).

 

 

גֶרד אֶרליך

הוא בא עם המון רעיונות שטניים באמתחתו.  "הבה ניתן

ליהודים לחסל את עצמם".  מאותה עת ואילך היה על

הקהילה היהודית לרכז את הקורבנות למשלוחים בעצמה.

רק באותם מקרים נדירים מאוד שבהם נתקלו ה"סדרנים"

היהודים בהתנגדות מצד בני דתם,  רק אז התערבו אנשי

הגסטפו.  הרעיון הנבזי הזה הוצג ב- 19 בנובמבר לפני ועד

הקהילה בישיבה מיוחדת.  לזכותם של הנציגים שלנו יש

לומר שרבים מחברי הוועד שהיו נוכחים שם סירבו לשמש

תליינים.  למרבה הצער התחילו האדונים הקשישים ברגל

שמאל את התנגדותם לפקודה שיצאה מבורגְשְטְראסֶה

(Burgstrase 26, מקום מושבו של "המשרד הראשי לביטחון

הרייך" [הערת מחברת]).

הם לא היו מסוגלים אלא להתנגדות סבילה ולא העזו

לקרוא למרד.  התוצאה היתה שאותם אנשים הגונים נעצרו

מיד וצורפו למשלוח הבא.  כך נפלה הנהגת הקהילה שלנו

כולה בידי משרתיהם הכנועים של הנאצים.

 

בין הנציגים שנעצרו ב- 19 בנובמבר 42 היה גם אבי

החורג,  איש ישר ואמיץ.  הוא לא חזר הביתה מישיבת

הקהילה,  ומאז לא ראיתי אותו.  בדיוק באותם ימים אפלים

עבדתי במשמרת הלילה.  אחרי ארוחת הצהריים חזרתי

למיטה,  לישון.  קצת לפני ארבע נכנסה אמא שלי לחדרי,

חיוורת כסיד, ובשורת איוב בפיה: "בֶנו נעצר. כל המשפחה

צריכה לבוא למחנה האיסוף היום בערב." קפצתי ממיטתי

המום כולי והתלבשתי.  הרגע הנורא הגיע.  לפי ההסכם

שלי עם הורי היה עלי להיפרד מהם,  כדי שאוכל להישאר

בברלין זמן רב ככל האפשר.  עזרתי לאמי המסכנה ולאחותי

הקטנה לארוז את חפציהן האחרונים בתרמילים.  לעולם

לא אשכח את אחר-הצהריים האומלל הזה.  תודה לאל,

היינו עסוקים כל-כך בהכנות ל"מסע",  שלא תפסנו את

מלוא הטרגיות של הרגע.  שכנים עזרו לנו לארוז את

מעט החפצים שהיה מותר לקחת.  בשמונה בערב היה

הכל מוכן ויצאנו לדרך הקשה לתחנת הרכבת.  ליוויתי

את אמי ואת אחותי עד מחנה האיסוף שהיה בבית-זקנים

יהודי לשעבר,  ברחוב גרוסֶה המבורגֶר שטראסֶה. ליד דלת

הבניין,  ששוטרים שמרו עליו,  נאלצתי להיפרד לתמיד

מן האנשים הכי יקרים לי.  נשיקה אחרונה לאחותי הקטנה

מַריון,  ברכה אחרונה מפי אמי הטובה,  ודלת הכלא נסגרה

אחרי השתיים.  עולם שלם קרס תחתיו.  הדלת נסגרה גם

על נעורי,  שלמרות כל הקשיים,  עדיין היו נעורים מוגנים

יחסית.  מכאן ואילך הייתי צריך לעמוד על רגלי שלי

בלבד. [...]

 

ימים אחדים אחרי הגירוש של בני משפחתי באו מן

הגסטפו לנעול ולחתום את חדרי הדירה.  שוב הייתי אחרי

משמרת לילה,  ואני עצמי פתחתי להם את הדלת.  הם היו

מופתעים קצת למראה החדרים הריקים.  (את כל

המיטלטלים מכרתי לשכנים טובים.) הם שאלו אותי

בכעס מי רוקן את הדירה.  העמדתי פני תם והסברתי שאני

רק דייר משנה,  שעובד שתים-עשרה שעות בבית-

החרושת ועייף מכדי להתעניין במעשיהם של אחרים.

לא היה לי כל קושי להסביר לאותם ברנשים שאין לי

שום קשר ל"משפחת ואלטר",  שהרי שם משפחתי כשם

אבי הביולוגי.  החדרים נחתמו אפוא כדת וכדין,  ולמרות

האיום שהחדרים הריקים עוד ימיטו עלי צרות,  חזרתי

למיטה.  אבל המילים ה"חביבות" של שני הפקידים חיזקו

בי את ההחלטה לרדת למחתרת בקרוב.

 

כדי לא לעורר חשד בטרם עת המשכתי תחילה ללכת

לעבודה בבית-החרושת.  סיכמתי עם המחליף שלי שאני

אעבוד תמיד בלילה והוא ביום.  בשבועות הראשונים של

דצמבר ישנתי מעט מאוד.  היה עלי לסיים את ההכנות

האחרונות לקראת העתיד המעורפל שלי.  המזוודה עם

חפצי האחרונים הוצאה בחשאי מן הדירה,  חפצי הערך

נמכרו בחופזה,  חומרים מרשיעים נשרפו.  באמצע דצמבר

הייתי מוכן סוף-סוף.  בדיוק ברגע הנכון.

 

 

ב- 24 בדצמבר עורך הרב הניו-יורקי סטיוון וייז מסיבת

עיתונאים בוושינגטון.  הוא מודיע לעיתונאים כי לפי מקורות

שמשרד החוץ האמריקני אישר את מהימנותם,  נרצחו שני

מיליון יהודים ב"מסע השמדה",  מתוך כוונה לחסל את כל

יהודי אירופה.  המידע הזה מקבל עוד באותו יום אישור

בירושלים.  דיווח מפורט על בנייה של תאי גזים במזרח

אירופה ועל משלוחים של מבוגרים וילדים יהודים "למשרפות-

ענק באושוויץ שבקרבת קרקוב" עושה דרכו סביב העולם.

הרצח ההמוני של יהודים אמנם מתבצע באושוויץ כבר מאמצע

1942,  ואף-על-פי-כן זו הידיעה הראשונה המגיעה אל העולם

שבחוץ.  גם בגרמניה אפשר לקלוט דיווחים של הבי-בי-סי

על המתת יהודים בגז וביריות.

 

בסוף נובמבר נדחית הצעת החוק של רוזוולט,  "President's

 Third War Powers Bill" (הצעת החוק השלישית לסמכויות

הנשיא בעת מלחמה),  בקונגרס האמריקני.  הצעת החוק קראה

לבטל,  עקב המלחמה,  חוקים שמנעו "תנועה חופשית של בני

אדם,  רכוש ומידע אל ארצות-הברית וממנה." "כפי שאני מבין

את הצעת החוק הזאת," סיכם נציג רפובליקני את דעת הרוב,

"הם רוצים לפתוח לרווחה את הדלת להגירה," העיתונות

השמרנית ובראשה ה"שיקגו טריביון" מביעה "זעזוע" לנוכח

הניסיון של פוליטיקאים "להציף את האומה הזאת במהגרים-

פליטים מאירופה ומאומות אחרות". "האמת המכוערת היא,"

כותב ה"ניוזוויק" ב- 30 בנובמבר 1942,  "כי מה שהביא

לדחיית בקשתו של הנשיא להתיר לו לבטל את חוקי ההגירה

למשך תקופת כהונתו,  היא בראש ובראשונה האנטישמיות."

סוף עמוד 33