יום ראשון, 4.6.1967
1.
בבוקר יום ראשון, בארבעה ביוני ,1967 כשכולם כבר ידעו שמחר כנראה תפרוץ סוף־סוף המלחמה והשיכונים כבר התמלאו בחומות של שקי חול כדי להגן על כניסות הבתים, והחצרות של השכונה נראו כמו בונקר אחד גדול וההודעות של הג״א כיסו את הפוסטרים של הסרטים על לוחות המודעות, העולם של זמירה התהפך.
באותו בוקר הגיעו לתחנת המשטרה ברחוב אילת בחולון עשרות מתנדבים והיא הייתה צריכה להתקשר לשוטרי יחידת החקירות הקטנה שזומר היה המפקד שלה, ולהודיע להם על כוננות מיוחדת, והיא ישבה ליד הטלפון עד שהעיפרון נשבר באחד החורים של החוגה והראש שלה כמעט התפוצץ מרוב דיבורים – באותו בוקר, בשעה תשע אפס שתיים בדיוק, הטלפון על השולחן שלה צלצל. ”זמירה״, אמר הקול מהצד השני, ”זאת מירי, אני חייבת אותך״. ברגע הראשון היא לא זיהתה את הקול בגלל הרעש בתחנה והבלגן של המלחמה המתקרבת. אבל מירי מיד אמרה שרפול נעלם ושקרה אסון ושהיא צריכה לבוא אליה עכשיו־עכשיו. היא לא ראתה את מירי מאז החתונה שלה לפני כמה ימים, ורק אתמול ראתה את רפול בתחנה. בתור שוטר סמוי לפעמים הוא היה נעלם לכמה ימים, אז נראה לה שאין מה לדאוג. אבל הקול של מירי היה מוזר מאוד, וחוץ מזה, מירי זאת מירי, וגם אם היא הייתה מבקשת את הירח – זמירה הייתה מביאה סולם.
*
בשבועיים האחרונים לא רק שחפרו את כל הרחובות של תל גיבורים ומילאו אותם בשקי חול כדי להגן על כניסות הבתים, ולא רק שלא היו כמעט אוטובוסים והיא הייתה צריכה לתפוס כל פעם טרמפ אחר לתחנה, אלא שזומר, מפקד יחידת־החקירות־של־משטרת־חולון, השתגע כי הוא כבר לא ידע מה חשוב יותר – המלחמה בערבים או המלחמה בפשע. זה שמפקד המחוז התקשר אליו בערך כל שלוש שעות בשביל לשאול מה קורה ועל־הדרך שינה כל פעם את ההנחיות שהוא עצמו נתן לפני יומיים, לא עזר לו יותר מדי. בגיל ארבעים ושלוש, אחרי עשרים ושתיים שנה במשטרה, זומר חשב שמגיע לו שיסמכו עליו וייתנו לו לעבוד כמו שהוא יודע. במקום זה הוא יושב על הכיסא הענקי שלו, במדים שאשתו גיהצה לו כל בוקר, ומולו יושבים ביטון, החוקר הבכיר שלו, ומשומר מהמז״פ, וכל מה שהוא רוצה זה לתלוש לעצמו את השערות שבקושי יש לו, כי הפשע בחולון ממשיך להשתולל, והאולקוס שלו עובד שעות נוספות יחד איתו.
וככה יצא שביום ראשון, אחרי שמירי התקשרה להגיד שרפול נעלם וזמירה ניסתה לחשוב איך למצוא אותו, היא ]9[ ישבה מול השולחן שלה ושמעה את הצעקות של זומר על ביטון ומשומר דרך הדלת הפתוחה של המשרד שלו. ביטון, בתור החוקר הבכיר ביחידת החקירות, הציע להילחם בערבים כאילו אין פושעים ולהילחם בפושעים כאילו אין ערבים, אבל זומר לא הבין את הבדיחה והתעצבן עוד יותר, וכשביטון ניסה להסביר שזו לא בדיחה אלא אסטרטגיה היסטורית של בן־גוריון, זומר כמעט העיף אותו מהחלון אל מגרש החניה שהיה כמעט ריק, כי חלק מהניידות גויסו וחלק היו בפעילות מבצעית.
ככה זה היה כל השבועיים האחרונים: זומר כרגיל היה מעוצבן, הדובר של המשטרה התקשר כל יומיים והיא הייתה צריכה להרגיע אותו ולהבטיח לו כל מיני הבטחות שהיא לא התכוונה לקיים על זה שזומר תכף מתקשר אליו לעדכן. היא הדפיסה דוחות שאף אחד לא קרא כי כולם היו עסוקים בהכנות למלחמה, וביטון עשה שמיניות באוויר כדי שבכל זאת יהיה אפשר לעצור מישהו על הרצח האחרון מלפני חודש, ומדי פעם עצר ליד השולחן שלה בשביל לשכנע אותה לצאת איתו ולא עם זומר. בשבועיים האלה היא כמעט לא יצאה מהמשרד, כי כולם אמרו שתכף תהיה מלחמה, והיא הדפיסה את הדוחות של זומר והעבירה אליו שיחות ועדכנה את מצבת כוח אדם, שכל הזמן השתנתה, כי גייסו חלק מהשוטרים וחלק הועברו למחוז תל אביב.
”לא יכול להיות כזה בלגן!״ היא שמעה את זומר צועק דרך הדלת הפתוחה, ”אף אחד לא יודע מה השני עושה. כל המדינה על הרגליים בגלל המצרים, ומי יודע אם נהיה פה או בים בעוד חודש, אבל אני מודיע לכם, מה שמעניין עכשיו את יחידת החקירות זה הרצח הזה. הבנתם? שהצבא ]10[ יתעסק עם המצרים והסורים. אנחנו מטפלים בפושעים, ככה זה עובד!״
היא ישבה בחדר שליד המשרד של זומר ושמעה את הצעקות. היא הייתה היחידה שהצעקות של זומר לא הזיזו לה. היא ידעה שהרצח, שהיה הרצח האחרון בינתיים אבל לא הראשון בין העבריינים של חולון, שיגע את זומר כי במעריב כתבו שהעיר נהייתה כמו שיקגו.
”כל המשטרה על הרגליים״, שאג זומר על ביטון, ”המפכ״ל מתקשר אליי כל שעה – רצח שני בתוך חודש, ומה אתם עושים?״ הצעקות של זומר נהיו יותר ויותר ארסיות, והוא צעק: ”מר מפקח ביטון, אתה החוקר הבכיר כאן ביחידה, אז תגיד לי אתה. לא, ביטון, לא. זה אנחנו שלא מוצאים שום דבר, לא ראיות ולא עדים. זה הכול. זה הברדק שלנו, כל החרא הזה, ואני, ראש יחידת החקירות, אחראי על כל זה״.
גם משומר ישב שם, אבל שתק ורק הזיז קצת את הכיפה מצד לצד על הראש שלו, כי הוא רק מהמז״פ ועדיף לו לשתוק. ביטון ניסה להסביר שחצי מהשוטרים נמצאים בשכונות ועוזרים עם החפירות והמקלטים ועם המילוי שקים, וחייבים להבין את זה ומוכרחים להתארגן מחדש. אבל זה רק עצבן את זומר עוד יותר, שקצין זוטר מלמד אותו מה הוא צריך לעשות. הקול שלו נעשה פתאום שקט, והיא פחדה שהוא תכף יחטוף התקף לב. ”אז מה אתה אומר לי, ביטון״, זומר אמר בקול־של־ההתקף־לב שלו, ”שבנו לנו את כל התחנה המפוארת הזו, שתי קומות, ניידות, ציוד, תשעים שוטרים, ואנחנו לא יכולים לעשות כמה דברים ביחד? יש מלחמה בערבים ויש מלחמה בפשיעה, ואנחנו יושבים כל היום ומגרבצים! אתה יודע מה, ביטון, בוא נשאיר את המלחמה לצבא ואנחנו נעשה את שלנו. מה אתה אומר?״
ביטון פחד לענות לו אבל לא הייתה לו ברירה, והיא שמעה איך הכיסא שלו חורק וידעה שהוא רוצה לזוז אבל פוחד. הוא רק אמר, ”זומר, תירגע, זומר, זה לא ככה...״ אבל זומר לא נרגע, והקול שלו נהיה יותר ויותר מאיים, והיא ידעה שכל העצבים האלה זה כי הוא מפחד על הכיסא שלו. ”ביטון״, הוא אמר בחצי צעקה, ”אני רוצה עדכון שוטף. תשאירו לממשלה ולגנרלים את העבודה שלהם, ואל תבלבלו לי את המוח עם מלחמה או לא מלחמה. אני רוצה לדעת מה קורה אצלנו, מי יושב עם מי ועל מה הם מדברים. אם ישורון הבנזונה מדבר עם מישהו, אני רוצה לדעת. אם טורקו המנוול מסדר משהו למישהו כזה או למישהו אחר, אני רוצה לדעת״.
בשנים האחרונות ביטון היה צמוד לזומר, וזומר היה צמוד לביטון, ושניהם היו כמו תאומים לא זהים – אחד גבוה עם קרחת וכרס והשני נמוך ורזה, אחד נשוי עם ילדים ואחד רווק, אחד צועק כל הזמן ואחד מדבר בשקט. כל אחד מהם היה תלוי בשני, ומצד שני אף אחד מהם לא רצה להיות תלוי ליד השני, כמו בבדיחת הקרש הנצחית של זומר. זמירה, שהכירה טוב מאוד את שניהם, ידעה שכמה שביטון פחד מהצעקות של זומר הוא אף פעם לא נכנע לו, רק עשה את עצמו, כי הוא אולי היה קצת נמוך אבל עם עמוד שדרה מברזל. דליה, שהייתה פקידה בכירה מהיום שהיחידה נפתחה, אמרה שהם הזוג המושלם, כי ביטון הוא כדור ההרגעה של זומר, וזומר הוא כדור המרץ של ביטון.
אז גם עכשיו ביטון עוד ניסה להרגיע קצת את העניינים ואמר עוד פעם: ”זה לא ככה, זומר, יש לנו שם את רפול שנמצא בקשר גם עם האנשים של טורקו ושל ישורון ושל עוד כמה, ומביא לנו מודיעין מבפנים״. הוא הסתכל רגע על משומר ואמר, ”גם משומר פה והמז״פ עובדים קשה על הממצאים שהוצאנו מהזירות, ולאט־לאט אנחנו נצליח לפצח מה קרה שם ונתפוס את הרוצחים, צריך קצת סבלנות, כמו שאמרתי, חסרים לנו עכשיו אנשים, אבל בסוף...״
אבל האוזניים של זומר שמעו רק את מה שהוא רצה לשמוע והוא צעק עוד יותר ואמר: ”ביטון, למפכ״ל אין סבלנות, ולשר אין סבלנות, וגם לי אין סבלנות, ומה אתה מביא לי עכשיו את רפול, אני לא סומך על רפול בגרוש. אני רוצה שיחידת החקירות תתפקד סוף־סוף, וכל זה חוץ מהעזרה להג״א ולכל העולם, בסדר?״
בסוף זומר נרגע איכשהו ואמר כמו בלון שיצא לו כל האוויר: ”בסדר, כולם יודעים מה צריך לעשות? יאללה, תלכו לעבוד. וביטון, אני רוצה יומן מסודר הפעם, כן?״
זומר יצא מהמשרד וביטון ומשומר אחריו, ואז, בלי לעצור לידה, זומר אמר לה: ”עוד פעם איחרת זמירה, העולם מתהפך פה ואת מאחרת. משומר כתב את הפרוטוקול במקומך. תיקחי ממנו ותדפיסי. אני רוצה את זה על השולחן שלי עד הצהריים. ותִראי איך את נראית, תגהצי קצת את המדים שלך״.
ככה הוא אמר ויצא מהחדר. אבל היא – עם השיער הפזור בניגוד לכללים, ועם המדים־מידה־ארבעים־ושתיים המקומטים שלה כי אין לה סבלנות לגהץ כל יום – לא שמה על זומר ולא על אף אחד. זומר יכול לצעוק עליה עד מחר. היא, כמו תמיד, תמשיך להדפיס במכונת כתיבה שלה.
ביטון, שכבר שכח את הצעקות של זומר, שם את ערמת הדפים על השולחן שלה, חייך את החיוך הכי מתוק שלו ושאל ישר לאוזן שלה: ”עוד פעם לא נתת לו?״
הוא דיבר על זומר, אבל בעיניים שלו היא ראתה זרים של פרחים רק בשבילה, ובקול שלו היא שמעה את ניל סדקה שר רק לה, אז היא אמרה: ”מצידי שילך לאלף עזאזל״, וחייכה בפעם הראשונה הבוקר. ביטון, משומר ודליה היו היחידים בתחנה שידעו עליה ועל זומר, אבל לא היה אכפת לה, כי זה לא העסק של אבא שלהם מה היא עושה אחרי העבודה. הם היו החברים היחידים שלה ביחידה, אבל היא לא סמכה על אף אחד בעולם.
ברגע שנהיה קצת שקט היא החליטה לנסות למצוא את רפול בתחנה, אבל אף אחד לא ראה אותו ואף אחד לא ידע איפה הוא, גם לא ביטון ומשומר, ואת זומר היא לא שאלה. כולם יודעים שפקד זומר לא מתעניין בשטויות כאלה. האחרים בקושי ענו לשאלות שלה בגלל הבלגן של המלחמה וגם כי עוד לא התאוששו מהצעקות שלו, וחוץ מזה, מצידם רפול יכול למות והם לא יזיזו בשבילו את קצה הציפורן.
הרבה אנשים היו שמחים אם רפול היה נעלם סופית; קודם כול זומר, שחשב את עצמו לבוס גדול ולא סבל אותו מההתחלה, אבל לא הייתה לו ברירה, כי רפול נכנס למשטרה בפרוטקצייה, ונגד פרוטקצייה אין מה לעשות חוץ מלקלל, ואת זה הוא עשה בשמחה; גם העצירים, שהיו בדרך כלל עברייני צעצוע עם עבירות רכוש קטנות, רצו לחנוק אותו בשתי הידיים כמו שהוא חנק אותם; ואחרונה חביבה היא עצמה, שברצון הייתה הורגת אותו, בעיקר אחרי הערב ההוא לפני שלושה שבועות, כשעזרה למירי למדוד את השמלת־כלה שלה וראתה על היד שלה, מעל המרפק, כתם שבהתחלה היה כחול, אבל אחר כך נהיה סגול כהה.
*
היא לא תשכח את זה כל החיים. באותו ערב לפני שלושה שבועות מירי פתחה את הדלת יחפה עם האבו עגילה הנצחית שלה, שנראתה כאילו היא תכף מתמוטטת, ולבשה חולצה שאפילו ספונג׳ה אי אפשר לעשות איתה ומכנסיים קצרים קרועים בצד. החלונות והתריסים בדירה היו פתוחים והאור נכנס פנימה, אבל לזמירה נהיה שחור בעיניים.
”תגידי מירי״, היא ישר אמרה לה, ”עוד מעט החתונה, ככה את הולכת להתחתן? ככה נראית כלה?״ ומירי צחקה צחוק קטן של בהלה ואמרה: ”אני ככה רק כשהוא לא פה״, והושיטה את היד שלה עם האצבעות הדקות להראות לה את הטבעת נישואין החדשה שלה.
”ממש יפה״, היא אמרה והלב שלה בכה קצת, ”איפה קנית?״
”אצל הצורף בסוקולוב״, אמרה מירי, ”הלכתי לבד ובחרתי. רפול היה צריך ללכת דחוף לאיזה מקום, וחוץ מזה הוא לא מבין כלום בתכשיטים. נכון יפה?״ וזמירה אמרה עוד פעם: ”ממש יפה. למה לא אמרת לי, הייתי באה איתך. עכשיו את נראית כמו סינדרלה – אבו עגילה, בגדים של ספונג׳ה וטבעת זהב. חסר לך רק הנסיך״.
מירי צחקה והתחילה לשיר ולרקוד, רַנִּי לִי, שְׁוַיַּה־שְׁוַיַּה, רַנִי לִי, וַח׳וּד׳ עַיְנַיַּא,* אבל היא עשתה את עצמה לא רואה ולא שומעת את השיר הזה, שהיה מלווה אותה כל בוקר מאז שהיא זוכרת את עצמה.
בסוף מירי ביקשה שתעזור לה לסמן את המכפלת ולקצר את השמלת־כלה שהיא קיבלה מבת דודה שלה, כי הבת דודה קצת יותר גבוהה ממנה, אבל לפני זה היא רעבה ורוצה לאכול.
לפני שאימא של מירי השתגעה סופית ואחר כך מתה, היא עוד הספיקה ללמד אותה לבשל, אבל לא הצליחה לשכנע אותה לאכול. וככה מירי נשארה רזה־מקל, אבל זמירה השמינה בכל פעם שבאה אליה. עכשיו אכלה אורז אדום וקציצות בשר וסלט קצוץ דק־דק, ומירי אכלה כמו תמיד רק פרוסה עם שוקולד אפיפון והסתכלה עליה ושאלה מה אומרים במשטרה, אם באמת תהיה מלחמה, כי אמרו ברדיו שהכוחות המזוינים של מצרים עומדים הכן. ככה הם אמרו והיא זוכרת כל מילה. ”רק שזה לא יהיה בדיוק ביום שאני מתחתנת״, אמרה מירי בעיניים רטובות, והיא אמרה שאין סיכוי כזה, אלוהים לא יעשה לה דבר כזה, היא חותמת על זה. אבל בלב שלה היא חשבה שאלוהים כבר עשה דברים יותר גרועים, ואולי בעצם זה רעיון לא כל כך רע.
כל השנתיים שמירי הייתה עם רפול, היא לא סבלה אותו, ומהרגע שהתגייס למשטרה היא הבינה טוב יותר למה. מהרגע שהוא הגיע ליחידה דליה לא הפסיקה להגיד שהלב שלו שחור, והיא צדקה במאה אחוזים. אבל מירי הייתה מאוהבת בו, ככה היא אמרה גם כשהיא שאלה אותה למה היא מרשה לו לדבר אליה ככה, כאילו שהיא המשרתת שלו, ולמה הוא אף פעם לא עושה בשבילה משהו, תמיד היא עושה בשבילו הכול. אבל עם אהבה לא מתווכחים, או יותר ]16[ נכון, עם מירי לא מתווכחים, כי החיוך שלה ישר ממיס לך את הלב ואת מסכימה לכל מה שהיא תגיד. היא הייתה כמו ילדה קטנה.
כשמירי נכנסה לתוך השמלה עם כל השכבות של הטול ועם החרוזים הלבנים שכיסו את החלק העליון שלה, היא הסתכלה עליה ואמרה: ”אין שום סיכוי שאני אוכל פעם להיכנס לשמלה כזו צרה״, ומירי אמרה: ”את תתחתני במדים של המשטרה, את אף פעם לא מורידה אותם, בגלל זה הם מתקמטים לך כל הזמן״. ואז היא נשענה על הכתף שלה ועלתה על כיסא ואמרה: ”הנה, תיקחי את הסיכות האלה ותקצרי קצת, ככה שלא יִראו את הכתם״, והתכוונה לכתם שהיה על השמלה למטה, מהחתונה של הבת דודה שלה.
לזמירה לא היה מושג איך מקצרים שמלת־כלה, אבל מירי הסבירה לה שלב־שלב ואמרה לה איפה בדיוק לשים כל סיכה ושממילא בסוף רוזה תתפור את זה, רק שאין לה חשק למדוד אצלה אפילו שהיא תופרת מקצועית, כי יש בה משהו מדכא כזה, מהשוֹאָה. בסוף נגמרו הסיכות בכרית הקטיפה הכחולה, והיא זזה אחורה והסתכלה על הכלה שעמדה על הכיסא, ולא האמינה שזו מירי, זמירי שלה.
וזה בדיוק היה הרגע שבו ראתה את הכתם הכחול על הזרוע של מירי וכמעט מתה במקום, אבל לא אמרה כלום וחיכתה לרגע המתאים. במקום זה אמרה: ”איזה יפה את, מירי, הכלה הכי יפה בעולם!״
אבל מירי חשבה על דברים אחרים והייתה מודאגת. ”רק שלא יגייסו אותו עכשיו״, היא אמרה והתכוונה לרפול, והיא שיקרה לה קצת בשביל להרגיע אותה ואמרה שגייסו רק מילואימניקים ושהוא שוטר ואף אחד לא יגייס אותו. אבל ]17[ בפנים היא עוד פעם חשבה, שאלוהים יסלח לה, שזה יכול היה להיות פתרון לא רע – שרפול יתגייס וימות במלחמה, ומירי תהיה אלמנה ותקבל קצת כסף מהמדינה ותסתדר קצת בחיים, כי אחרת אין לה סיכוי. והוא, הוא רק יעשה טובה לאנושות אם הוא יסתלק לתמיד.
מירי חזרה לחולצה־סמרטוט שלה ולמכנסיים הקצרים, ובקושי שתתה, רק תה בלי סוכר, בזמן שהיא חיסלה את עוגיות השומשום שהכי אהבה בעולם, אלה שמירי תמיד הכינה במיוחד בשבילה. רק אז, כשהצלחת הייתה ריקה ונהיה שקט, היא שאלה בעדינות: ”מה זה על היד שלך?״ ומירי צחקה צחוק כזה ששבר לה את הלב, כי היא ידעה שזה בעצם בכי, ואמרה: ”זה כלום, נתקלתי בדלת״, וזמירה ישר אמרה: ”ואיך קוראים לדלת הזאת? רפול?״ מירי לא ענתה ורק קמה ולקחה את המגש למטבח ולא שמה לב שהיא עוד לא סיימה לשתות את התה שלה, וכשהיא חזרה לסלון היא נשענה על הדלת ואמרה: ”זה היה רק פעם אחת, נשבעת, הוא היה בלחץ בגלל העבודה, זומר עושה לו את המוות, נשבעת לך, פעם אחת, הוא לא התכוון, אחר כך גם ביקש סליחה ואמר שהוא יפצה אותי״.
אבל זמירה, שהיה לה ברור שזאת לא פעם ראשונה ולא אחרונה ושרפול יודע בדיוק איך להרביץ בלי להשאיר סימנים, ואולי רק בפעם הזו התפלק לו, אמרה בקול הכי שקט שהיא יכלה באותו רגע: ”את צריכה לעזוב אותו עכשיו. שמעת? תעזבי אותו! את רוצה לגמור כמו סימה, לבד עם ילד וחיים בזבל?״ אבל היא ידעה שזה לא יקרה; מירי לא תעזוב את רפול, ורוזה תקצר לה את השמלה, והיא תתחתן באולמי שאלתיאל, ואחרי שכולם יגמרו את העוף והאורז היא תחזור לדירה הזו ותמשיך לקבל מכות מרפול.
”הוא ישתנה, את תראי״, אמרה מירי, העיניים שלה זזו לכל מקום, רק לא לפגוש את העיניים שלה, ”את לא מכירה אותו כמוני״. היא לא ענתה, כי מה יש לענות על שטויות כאלה – כל יומיים נשים באות למשטרה להתלונן שהבעל שלהן הרג אותן במכות ויום אחרי זה הן מבטלות כי הוא ישתנה והוא הבטיח והוא אמר. ובמשטרה לא עושים כלום, חוץ מהפעם ההיא עם האחות של משומר ששלח שוטרים להרביץ לבעלה, ומאז נהיה שמה שקט. אז גם היא לא תעשה עכשיו שום דבר, אבל יום אחד היא תדאג שמישהו יכניס מכות לרפול, ככה שהוא ילמד מה זה.
ואז מירי אמרה בלי לעצור לנשום: ”גם את עושה לפעמים שטויות ואני לא אומרת לך כלום. לא אמרתי מילה על כל מה שקרה עם אבא שלך שנתן אותך לזומר, ועל איך שנכנסת להיריון ומה קרה בסוף. מילה לא. גם לא על זה שעד היום אימא שלך כועסת שלא באת להלוויה של אבא שלך, ולא על זה שאת נשארת עם זומר גם אחרי כל מה שהיה״.
כל המילים האלה יצאו למירי בבת אחת מהפה כמו סיכות חדות, אבל היא עשתה את עצמה לא שומעת, גם כי מירי צודקת וגם כי פחדה שתכף היא תתחיל לבכות פה. וחוץ מזה, זה לא אותו דבר. אף אחד לא הרביץ לה אף פעם. הם עשו דברים גרועים אחרים, זה כן, אבל זה לא קשור. זומר היה מנוול קטן ובכל זאת דאג לה בדרך המעצבנת שלו כשאף אחד אחר לא דאג לה, אבל רפול הוא איש מגעיל ומנוול גדול מאוד – את זה כולם יודעים ביחידת־החקירות־של־משטרת־חולון.
אבל אחר כך שתיהן נרגעו, ומירי הלכה להביא את הדוגמאות להזמנות לחתונה כדי שהיא תעזור לה לבחור אחת, והן ישבו צמודות וצחקו מהציורים הטיפשיים של החתן־כלה והפרחים והציפורים, ובגלל שזה היה נורא יקר מירי בחרה בסוף הזמנה בלי פרחים וציפורים, כזו שרק כתוב בה באותיות כחולות כפולות: ”שמחים להזמינכם לחתונה, רפאל לוי ובח״ל מרים שמעון״, וזמירה חיבקה אותה ככה שיישאר לה החיבוק לעוד הרבה זמן, ושגם אחרי החתונה הוא לא יעבור.
_______________________________________________________________________
* ״שיר לי, לאט־לאט, שיר לי, וקח את עיניי״.
