מאדאם רשל (1979)
מאדאם רשל הלכה למות, וידיה, שאומצו בדרך כלל בבקרים הטחובים אל הרווח הדליל שבין ירכיה הפריכות, ירכיים שנשאו פעם את משאן של רגליים אחרות, אשר זכרן נמוג מן הסתם בשעות הארוכות של הטלאת גרבי החברים בקיבוץ ושל הקדחת רביכה; ידיה הצחות, שהפליאו עשות בעבודת רקמה ריחנית על גבי סדינים, מפות שולחן וכותנות לילה צחורות, נחו עכשיו בשלווה מדהימה, כה מדהימה עד שאפילו מאדאם לינה מן הבית הסמוך, אישה קשה שהתאנתה לילדי השכונה, ואני בכללם, ולחתולים המורעבים שהתרוצצו כאחוזי תזזית מפח אשפה אחד למשנהו — ומאדאם רשל חיבבה אותם; היא טענה שמי שלא אוהב חיות לא אוהב ילדים, ולהפך; היה לה אפילו אחד משלה, פרננדו, נקרא כך על שמו של אחד ממאהביה אולי, שחור בעל כתם לבנבן על חזהו — אפילו מאדאם לינה הזילה דמעה אחת או שתיים, מחטה בכוח את אפה התקיף, שיננה בשקט לעצמה, שלא ישמעו: ”פטרון דל מונדו!" וזכרה אולי אגב כך את ההאשמות הקשות שהטיחה בשעתה במאדאם רשל, כאילו עברה של מאדאם רשל אינו לגמרי הגון )היא אמרה כמדומני ”מפוקפק". מאדאם [10[ לינה נהגה לבחור מילים כשם שבררה עגבניות בשוק, כשארשת של חומרה ואחריות על פניה מיששה אותן שעה ארוכה(, כאילו מנהגי היהודים זרים לה, למאדאם רשל.
מאדאם רשל מצידה התייחסה לטענות אלו בזלזול ואף הפטירה לעברנו, כשהתרוממה מן הכיסא ונשאה את גופה הגדול הנתון בשמלה כחולה )תמיד כחולה(, כי הקנאה מדברת מגרונה של מאדאם לינה, שהיא אישה טובה בדרך כלל, ורק הרגש הקשה הזה, שהוא לכל הדעות כסרטן בגוף האדם, הביא אותה לומר את אשר אמרה. ובבקרים הסואנים, כשניעורה משנתה לקול שעון הקיר הגדול שהביאה מאלכסנדריה ושהיה מצלצל בדייקנות כל חמש עשרה דקות )היה זה אחד הפריטים הבודדים שעלה בידיה למלט משם, וקצין המכס היה דווקא אדיב, נעים הליכות ומשופם; בארץ פוגשים גברים כאלה לעיתים נדירות, אם בכלל( ואימצה את ידיה אל הרווח הדליל רק כדי לבדוק אם הכול שם כשורה עדיין, הכול שם כשורה עדיין. היא מהרהרת בריכוז רב בידיים אחרות, ידי הרופא הרומני העדין, המונחות לה על צווארה ההרוס )הוא כינה אותה ”מדמואזל רשל", והדבר הסב לה קורת רוח מרובה(, והיא הייתה ממתינה לו, ישובה על ספסל העץ בקופת חולים, ממתינה שפופה לקפל מכנסיו הכחולים, המגוהצים, שיבוא בצעד נמרץ, יחקור אם הוטב לה היום. לא, לא הוטב לה היום. וכי למה שיוטב לה היום, האירע משהו כגון שינוי קיצוני במזג האוויר, משהו המצריך הטבה בכאב המשוסה בצידו הימני של גבה; כל הלילה לא עצמה עין, היא נשבעת לי בחיי אביה עליו השלום; אדם נאצל אביה. מוצאו מן המשפחות הטובות באלכסנדריה, אלו ששלחו את בניהן להתחנך בבתי ספר מעולים באירופה. וידיו שהועברו ככה, ברכות, בינות לתלתליו הסמיכים )בחרדה רבה הוציאה אותם מאדאם רשל משקיות [11[ הניילון הרבות שעטפו אותם ואפילו הניחה לי לגעת בהם, אבל בזהירות( כמתגוננות מפני גסותה של האישה הפשוטה שנשא ברגע של היסח הדעת; אמת, אישה פשוטה, כמעט כמו מאדאם לינה. כמעט לא ידעה לחתום את שמה. אישה המונית, ומאדאם רשל מעווה את שפתיה הדקות בגעגועים ובתימהון, בעיקר על הפחת באפשרויות היופי שעשה בה שמות, אפילו בשעה שמרחה את פניה וידיה בסבון הריחני, שאבי הביא לה מאחד ממסעותיו ברחבי הבירות האירופיות.
ואחר כך היא יוצאת אל המרפסת האחורית, שהייתה, לאמיתו של דבר, מעין חצר פנימית שחלון ביתנו השקיף אליה, משקה את פרחי הבגוניה הוורודים )אולי היו גם כמה לבנים; ברגע זה אינני בטוחה(, קוטפת שניים או שלושה פרחים ונותנת אותם בנרגילה שלה, העשויה כולה זכוכית וצוואר לה ארוך־ארוך, כמו למאדאם רשל במחשבה שנייה, וממנה משתלשל נחש בד צבעוני, וממלאה אותה מים עד מחציתה, ואחר כך מתיישבת בכבדות על שרפרף העץ ומשכלת את ירכיה, אבל לפני כן מכרסמת באיטיות מעצבנת ביסקוויט ולוגמת קפה שחור, כי אין לעשן בטרם אוכלים דבר־מה ואין לשתות בטרם אוכלים דבר־מה, והיא נושמת ונושפת ומביטה אל ההתערבלות הוורודה בעונג ובתימהון, כאילו פרחים מתערבלים במים הם עניין שכדאי לתת עליו את הדעת.
לעניין הידיים המאומצות: ידיים המאומצות לרווח, כל רווח שהוא, דליל, סמיך או חלקלק, ראויות לתשומת לב ולו רק בגלל הניסיון העקבי וחסר השחר למנוע מפולת. מה רבים הדברים שעליי לשים את ליבי אליהם. הנה מעמיסים את הגופה הכבדה, ומסיה סמואל, שרצה פעם לשאתה לאישה כי היו לה עשרים אלף לירה בבנק, משים עצמו כאילו הוא מצטער עליה באמת [12[ ובתמים אף כי לא היו דברים מעולם. מסיה סמואל הוא ברייה תועלתנית, ואף כי אין לי ולא כלום נגד בריות תועלתניות, בכל זאת מעורר בי מסיה סמואל שאט נפש, וכנראה עורר תחושה דומה אצל מאדאם רשל, כיוון שהיא שיכלה את ידיה על בטנה הגדולה והטובה ואמרה בצרפתית: לא! מכל מקום, אני זוכרת ידיים אחרות; בת השכנים שלנו, סימה, היו לה ידיים קטנות ביותר, ואני גררתי אותה אל ביתנו ושם עשינו מעשים אשר לא ייעשו. זה היה לפני שמאיר התחכך בי מאחור, בפרדס של זיסל, ביום שבת בבוקר. אני נשענתי על גזע הברוש העבות — באותה שעה לא היו לידו ילדים שהכו אותי — וחשבתי להישאר שם עד הלילה, איש לא ייקח אותו ממני עכשיו, ומאיר שאל אותי אם אני יודעת מה עושים גדולים. לא רציתי להגיד מה עושים גדולים, הסכמתי להיגרר אל הפרדס. טוב, כל זה נדוש מאוד, אומרים נדוש כאילו יש בזה משום הקלה, ובכן אין בזה משום הקלה.
גם מאיר היה שם, חזר לחופשה קצרה מהצבא, פכר את ידיו במבוכה; הוא גבר מגודל ואני נערה מיושבת. ”לא צריך להתבייש מזה", לחשתי כשעברתי לידו, ”כולם עוברים את זה", לחשתי כשעברתי לידו. מאיר גרר אותי, ואני גררתי את סימה, וסימה, הנבלה הקטנה, גררה את כל השכונה לסוד שלנו ומשום טעם זה ועוד טעמים אחרים, אין לי כוח לזכור אותם עכשיו, ומה טעם — אני טוענת לחשיבותן של ידיים מאומצות, וזאת אף על פי שאני מנחשת אותן כשהן אצל מאדאם רשל. אבל ידיים העשויות לנוח בשלווה על סדין ובטן ורגליים פריכות מסוגלות לכול, ממש לכול. כך אני סבורה, מכל מקום, התכוונתי: ידיים מהודקות לרווח, או ידיים מהודקות, התכוונתי: אבי, בלא זיע קל של ידיו, רק האצבעות, מסיר את פקק המתכת מעל הבקבוק ומצית סיגריה כאילו כלום, כאילו לא גילה את כוחו.
לעניין אלכסנדריה, לענייני, מה לעניין אלכסנדריה ולענייני, אני הרי אינני יודעת את מראה העיר הזאת, ומה גם שרבים הממעיטים בחשיבותם של מקומות, קוסמופוליטיות, רוכלים ונמלים, והם מבחינתם צודקים, כל הדברים האלה מדיפים צחנה, אני יודעת זאת, אבל אין זה משנה את הרגשתי.
אולי מאדאם רשל הייתה זונה באיטליה. עכשיו אני נוטה לחשוב שהייתה זונה באיטליה, ובפריז ניגש אליי גוץ חבוש מגבעת ועטוף במעיל צמר כהה ושאל בשמחה גלויה: ”כמה?" טוב, הזדעזעתי, אז מה. תמיד בסוף אפשר להשיב בשנאה גלויה: אז מה, אם הייתה זונה באיטליה ואם לא הייתה, רק בגלל הנרגילה ותחושות אפרוריוֹ ת )פתטיוֹ ת( כלפי זונות באיטליה. היא הייתה באיטליה לפני שעלתה לארץ ישראל. באלכסנדריה הותירה את רכושה, והמשרתים הערבים קוננו, שלא תעזוב אותם, מאדאם, אין להם כלום נגד היהודים, רק נגד הציונים יימח שמם, אבל היא לא נענתה, מאדאם, אישה קשה מאדאם רשל, גם היא, פאודלית הנוהגת ביד רמה בכמאתיים פועלים ערבים. רשל ראתה המונים משתוללים ברחובות קהיר, סוקלים איש צעיר באבנים וזועקים: ציוני! זה היה בשנת אלף תשע מאות ארבעים ותשע, ואז עזבה את מצרים, והמשפחה הגדולה נפוצה לאוסטרליה, לאמריקה ולצרפת; היא שהתה באיטליה, מה עשתה שם? בשנת אלף תשע מאות חמישים ואחת עלתה לארץ ישראל, לקיבוץ שבו שהה בנה, הטליאה גרביים ובזה לאירופים חסרי הנימוס.
ואם הייתה זונה באיטליה, במילאנו, איך התקינה את שערה הצהוב, העבות, האם הניחה לצמות שתיפולנה לה על שדיה הכבדים, כבדרך אגב, האם התירה אותו ותקעה ורד אדום בשערה הנוצץ, ולבשה שמלה שחורה, שמלה שחורה והדוקה, שמלה שחורה, עמוקת מחשוף והדוקה, עישנה סיגריה, נשענת [14[ על עמוד חשמל, עיניה השקועות מאופרות, צללית כהה, ואולי קידמה את פניהם בחדר מפואר בבית מלון, או בחדר חשוף קירות, כתמים כהים, כמעט עגולים, של טחב על התקרה. אבל מאדאם לינה סיפרה לי, אחרי כחודשיים, אחרי שהואלתי לדרוש, אחרי שעשיתי כמיטב יכולתי להסתיר את התשוקה לשאול מה עלה לה, למאדאם רשל, באיטליה, סיפרה לי מאדאם לינה כי מאדאם רשל עסקה במכירת נעליים במילאנו וגם בנאפולי. אחי בעלה, אדוארד, היה בעליו של בית חרושת לנעליים. אדוארד, סיפרה לי מאדאם לינה, אהב את מאדאם רשל שנים רבות למן נישואיה לאחיו, שלא עלו יפה )הלה היה רודף נשים ושתיין(. וכך, כשהגיעה מאדאם רשל למילאנו, שיכן אותה בביתו וכדי למנוע רכילות מרושעת עקר לדירה שכורה. שם חייתה שנתיים, עד שגמלה בה ההחלטה לעלות בעקבות בנה היחיד לארץ ישראל.
בלוויה שוחחתי עם בנה של מאדאם רשל. הוא דיבר על תחושת הזרות בינו ובין אימו, הזכיר כמדומני הבדלים במנטליות, אף כי גם הוא יליד אלכסנדריה ולעולם לא ינסה להתכחש לכך, ִ הזכיר את הטרדה הכרוכה בסידורים הנוגעים לעיזבונה של הנפטרת, הזכיר את מאדאם לינה, ואת אבי, ואת החתול. הצעתי את עזרתי, והוא, בשמחה רבה, נאות לקבלה. אחרי הלוויה קשרתי את המטפחת השחורה, שקודם כיסיתי בה את ראשי, אל צווארי; חבל שאינני יפה, חבל שאין שערותיי צהובות, והלכתי לשוטט. מאדאם רשל, סיפר לי בנה, לא אהבה את החיים המשותפים בקיבוץ והוא הוכרח לשכור לה את החדר בשכנותנו. אולי בכל זאת, כשלא ידענו, נהגה לקבל גברים בחדרה, אי אפשר לדעת דברים כאלה; לאחר ששכבתי לישון, לאחר שכל השכונה שכבה לישון, קיבלה מאדאם רשל גברים בחדרה והכינה להם קפה שחור, חריף.
לעניין השוטטות, בילדותי שוטטתי שעות ארוכות, ואחר כך הספיגו אותי מכות ועיניי היו נפוחות מבכי. אסור לילדה להסתובב ככה ברחובות, מישהו עוד יכול לבוא אליה בהצעות רעות. מה אכפת לי הצעות רעות. פעם משך אותי שכננו הנגר באוזני והטיף לי דרשה ארוכה על חובותיהן של ילדות, מאז, כך אני חושדת, התארכה אוזני יותר מהמצוי ושמיעתי התעמעמה כלשהו, וכשמישהו טורח שעה ארוכה לסבר את אוזני בדבר האידאולוגיה שלו, אני נועצת בו מבט, לכאורה תוהה, לכאורה הזוי, ואומרת: ”מה".
הרהרתי במשפט: ”מה רב המקום שתפסה מאדאם רשל בחיי", ולא הייתה לו כל משמעות. ניסיתי להיאחז בחלק הרב שתפסה מאדאם רשל בחיי, על שערותיה הצהובות וחיוכה הקורן והנרגילה, ואת זה כבר אמרתי כמדומני, ולא יכולתי לחשוב על ”חלק" או ”רב" או ”תפסה". לא חשבתי, ראיתי מרגרינה מתמוססת, לא בשמש, סתם התמסמסות סתמית, אפילו על השיש הקר, חשתי ממוסמסת לגמרי, חשתי חשתי חשתי, מה אכפת תחושות.
להלן רשימת החפצים שהותירה מאדאם רשל )ערמנו את הבגדים וקשרנו בחוט משיחה(: שמלות כחולות וחלוקים, סדינים ומפות רקומים, כרים )לקחתי אחד מהם, איש לא ירגיש בחסרונו(, שני אגרטלים, תיבת תרופות, שלושה סירי אלומיניום וקומקום נחושת. בנה של מאדאם רשל יאחר את האוטובוס האחרון לקיבוץ, ועליי ירדה עייפות בלתי מוסברת כמו אחרי מגע מיני ממושך, גם עכשיו, רפיון, קבס, הנהון וזיעה, הנהון וזיעה.
