ענת עוצמת עיניים שלא לראות אותם. חבל שנגמרו הבטריות ואי אפשר לברוח לתוך ה"ווקמן", כמו שהיא עושה תמיד כשהם מתחילים. "תסתכל אלי כשאני מדברת אליך!" "אל תצעקי עלי, אני לא הילד שלך!" "אז מה? ועל ילד מותר לצעוק? נמאס לי!" בעיניה העצומות רואה ענת את הוריה במטבח. אבא מדפדף בספר המונח על השולחן. היא יודעת שאינו קורא. הוא מביט בספר כדי שלא להביט באמא, שמכינה קפה. ונדמה לענת שכך יהיה תמיד - אמא והקפה שלה; אבא והספר שלו; טלי, אחותה, עם הריקודים והבגדים שלה; היא עצמה עם ההתלבטויות שלה בענין התיכון, נדמה לה... עד שמגיע אותו יום בו משתנה הכל בבת אחת. האמנם משתנה?