מני מאוטנר, 11 בפברואר 2009

 

תוצאות הבחירות והמשפט הישראלי

במשפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת (ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב ו"עם עובד", 2008) טענתי שהמפתח להבנת הפסיקה של בית המשפט העליון בשלושת העשורים האחרונים הוא הירידה של ההגמוניה התרבותית והפוליטית של תנועת העבודה: בשלושת העשורים האחרונים, הקבוצה שתמכה בבית המשפט ("ההגמונים לשעבר הליברלים") הפסידה כוח פוליטי ותרבותי רב והעתיקה חלק חשוב מהפעילות הפוליטית שלה לבית המשפט העליון. (נתון אחד מבין רבים שהובא בספר: חמישה מתוך ששת המובילים את רשימת העותרים מבין חברי הכנסת בשנים 1977-2005 היו ממפלגות "מרץ" ו"שינוי"). בית המשפט שיתף פעולה עם הקבוצה, משום שלמן יומו הראשון היה סוכן מובהק להחדרתם של ערכים ליברליים ומערביים לתרבות הפוליטית של ישראל.

כאשר "מפלגת העבודה" מצטמקת ל-13 חברי כנסת; "מרץ" ל-3 חברי כנסת, ובכנסת הבאה עומדים לכהן 16 חברי כנסת חרדיים ("ש"ס" ו"יהדות התורה") ועוד 3 חברי כנסת ממפלגה דתית ("הבית היהודי") התמונה ברורה: השינוי התרבותי העובר על ישראל זה שלושה עשורים מתעצם ומקצין.

כיצד צריך בית המשפט לפעול בתנאים כאלה?

משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת הציע פעולה זהירה, שבה בית המשפט מגן על זכויות האדם, אך אינו מערב עצמו בעניינים שבאופן מסורתי נחשבו בלתי שפיטים, בעיקר ענייני חוץ ובטחון מובהקים (ובלבד שאין מעורב בהם עניין של פגיעה בזכויות האדם). הספר גם טען שבית המשפט גרם לניכור ולעוינות מיותרים בינו לבין הקבוצה הדתית, וזאת בפסיקה וברטוריקה בלתי זהירות שלו. קיימים סימנים ראשוניים לפיהם בשנה האחרונה בית המשפט הפנים את הצעת הספר.

משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת טען שפסק הדין בעניין בנק המזרחי (1995), שבו נטל לעצמו בית המשפט העליון כוח לפסול חוקים של הכנסת, יוכח ברבות השנים כטעות קשה (והוא דוגמא נוספת לצעד בלתי זהיר של בית המשפט). הניתוח של הספר היה כדלהלן: ראשית, עיקר הפגיעה באזרח הישראלי נעשית על ידי המנהל הציבורי של המדינה, לא על ידי חקיקה של הכנסת. לפיכך, בית המשפט מנהל מאבק במקום הלא נכון. שנית, בעקבות נטילת הסמכות לפסול חוקים של הכנסת על ידי בית המשפט, הגיבה המערכת הפוליטית בשניים: (א) הצעות להקמת בית משפט לחוקה, שבו יהיו שופטי בית המשפט העליון מיעוט בין השופטים; (ב) הצעות להגדלת משקלם של הפוליטיקאים בוועדה למינוי שופטים. לפיכך, טען הספר, כאשר שתי החרבות האלה מונפות מעל ראשו, בית המשפט יתקשה לפסול חוקים של הכנסת בשנים הבאות. בניסוח אחר, הסוגיה של פסילת חוקים היא מעניינת מבחינה עקרונית, אך חסרת חשיבות מעשית. יתר על כן, טען הספר, קואליציה ימנית-דתית עשויה לחוקק בשנים הבאות חוקים שיפגעו בזכויות אדם, בעיקר אלו של האזרחים הערבים. עתירות לפסילת החוקים האלה יוגשו לבית המשפט. בית המשפט ימצא עצמו בדילמה קשה: אם יפסול את החוקים, יגרום למימוש המהלכים העשויים לפגוע בו (בית משפט לחוקה ושינוי בהרכב הוועדה למינוי שופטים). אם לא יפסול את החוקים, יפתח פסיקה שמרנית, המכשירה פגיעות בזכויות האדם של אזרחי המדינה. בכך קיימת סכנה מוחשית של יצירת סטייה במהלך של פיתוח הפסיקה שמאז קום המדינה.  (אכן, אם הימין הישראלי ירצה לפעול בחוכמה – מבחינתו – הוא ייזום חוקים הפוגעים באזרחים הערבים. בכך יפגע הימין ב"שתי ציפורים במכה אחת": גם יפגע באזרחים הערבים וגם יפגע בבית המשפט העליון). כאשר מפלגתו של אביגדור ליברמן עומדת להיות מיוצגת בכנסת עם 15 ח"כים, ובמיוחד אם תהיה חברה בממשלה, וכאשר לצידה נמצאות "הליכוד", "ש"ס", "יהדות התורה", "הבית היהודי", "האיחוד הלאומי" (יחד 65 ח"כים) וגם חלקים מ"קדימה", נראה שהניתוח שהובא בספר יוכח בשנים הקרובות כנכון.

משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת טען כי החברה הישראלית היא רב-תרבותית, וכדי להבין אותה ולפעול בה יש להחיל את מושג הרב-תרבותיות ואת התכנים הנורמטיביים העשירים שהם חלק ממנו. הספר טען כי בעוד אשר במרבית המדינות הרב-תרבותיות האחרות השאלות המתעוררות מתייחסות ליחסי המרכז המדינתי והפריפריות התרבותיות, הבעיה העיקרית של הרב-תרבותיות הישראלית היא "המאבק על המרכז": חוסר הסכמה בין יהודים חילוניים ויהודים דתיים, וכן בין יהודים וערבים, על אופיים של המשטר, התרבות הפוליטית והמשפט של המדינה. בכנסת שבה 6 מפלגות חילוניות, 3 מפלגות דתיות, ו-3 מפלגות ערביות (סה"כ 12 מפלגות) דומה שהניתוח הזה צריך להישקל ברצינות.  

ב"המשפט הסמוי מן העין" (ראה אור לראשונה ב-1998; פורסם מחדש במשפט ותרבות, ההוצאה לאור של אוניברסיטת בר אילן, 2008) טענתי שההגמונים לשעבר הליברלים בחרו לנהל את המאבקים שלהם ב"פסגות מוארות הזרקורים של המשפט" (בית המשפט העליון), במקום ב"שטח", במקומות שבהם חיים האנשים וקיימות הבעיות והמצוקות האמיתיות. תוצאות הבחירות מלמדות שהקבוצה לא השכילה לשנות את ההתנהגות הפוליטית שלה בעשור שחלף מאז פרסום המאמר.