7. לא מרגישים בבית

רגע אחרי הדולפינריום

ניס, 2 ביוני 2001

קבלת פנים זעפנית חיכתה לי בהגיעי לעיר הדרומית השוכנת על חוף הים. "איך אתה מגיע ביום כזה?" הטיח בי יהושע אסוס בשיחת טלפון, מיד עם נחיתתי בעיר. יממה לפני בואי, בראשית יוני 2001, פוצץ עצמו מתאבד פלסטיני במועדון הדולפינריום שעל חופה של תל אביב. יותר מעשרים בליינים צעירים — כולם עולים חדשים מחבר העמים — שעמדו בתור בכניסה מצאו את מותם.

מסייה אסוס, כך פנו אליו כולם, עמד להפגיש אותי עם יהודים מקומיים. כשטלפנתי כדי להודיע לו שהגעתי לא הסתיר את אכזבתו. הוא סיפר שהקהילה היהודית הכריזה על אבל של שבעה ימים לזכרם של ההרוגים בתל אביב. "זה לא הזמן לדבר על המצב," בישר לי. הוא התקשה להסתיר את אכזבתו מכך שהפיגוע לא ביטל את בואי, או לפחות דחה אותו.

עד כה התאבלו הישראלים על מתיהם ויהודי צרפת על מתיהם. עתה מיזגו יהודי ניס את האבל למקשה אחת. לו יכלו, היו רבים מהם טסים לישראל כדי להתייחד עם זכרם של הקורבנות הצעירים. לפיכך הופתעו לראותי מגיע לניס כאילו החיים נמשכים כתמול שלשום.

מר אסוס שאל אם הממשלה בישראל הכריזה על אבל לאומי. הוא רצה לדעת אם בתי עסק נעלו את שעריהם. הוא התעניין איך נראים החיים בישראל ביום שאחרי. כמה גדולה היתה אכזבתו כשהתבשר שהחיים לא חרגו משגרתם גם אחרי הפיגוע הנוראי. "האם ייתכן שאנחנו מזדהים עם הסבל שלכם יותר מאשר אתם עצמכם?" תהה וסגר את הטלפון מבלי שהמתין לתשובה.

כעבור כמה דקות מר אסוס טלפן והודיע לי להתייצב בשמונה בבוקר ליד בית־הקפה "כנרת", מקום מפגשם של יהודי השכונה. "אסור שיבחינו בך או שיראו שאתה ישראלי או יהודי," הזהיר אותי. נבהלתי. קרה משהו? שאלתי. "אל תדבר עברית ואל תגיד שאתה יהודי," חזר על אזהרתו. מחלון מלוני לא הבחנתי באירוע יוצא דופן. ניס, על שלל צבעיה ואורותיה, נפרשה בכל יופייה הים־תיכוני. מאות בתי־הקפה והמסעדות לאורך הטיילת האירו את העיר ושיוו לה מראה של מועדון־לילה תחת כיפת־השמים.

האם יופייה תעתע? האם אורותיה הזוהרים הסתירו מועקה? דומיניק, עובד ותיק במלון, הציע לי שיעור בהבנת החיים בעיר האורות הדרומית. הפלגתי באוזניו על יופייה, על כך שיצאו לה מוניטין ברחבי אירופה כעיר של בליינים.

הוא סיפר על סבו, שהיגר מאנדלוסיה לדרום צרפת בראשית המאה העשרים. עד לפני עשר שנים חש דומיניק גאווה בשל היותו צרפתי, ובסתר לבו הודה לא פעם לסבו על שהיגר. הסבא עסק בחקלאות ובנו עבד לצדו. כשגדל הצטרף דומיניק לעסק החקלאי של המשפחה ופרנס את משפחתו בכבוד. לפני כעשר שנים פקד משבר גדול את החקלאות ואלפי חקלאים נאלצו לנטוש את שדותיהם. דומיניק נאלץ לעשות הסבה מקצועית ובגיל ארבעים ושתיים פתח בקריירה חדשה.

מאז הוא אכול מרירות. הוא ובני משפחתו חיים בתחושה שצרפת בורחת להם בין האצבעות. כשיוצא לו לבלות בעיר, ממלאת אותו חלחלה ממה שרואות עיניו. איפה הצרפתים האמיתיים? שאל לא פעם את עצמו. לאן נעלמו? כל אימת שהביט מסביב, נתקלו מבטיו במהגרים מוסלמים.

בהתחלה הוא קיבל אותם בברכה. הוא עדיין זוכר את המהגרים הראשונים שנחתו בחופי הדרום אחרי יציאת צרפת מאלג'יריה. הם היו אסירי תודה על שצרפת הכניסה אותם לביתה והפגינו נימוסים ודרך־ארץ. רבים מהם השתלבו בחקלאות ודומיניק הכירם מקרוב ולמד להעריכם. הם דיברו צרפתית של ילידים וראו עצמם צרפתים לכל דבר.

עם הזמן הוא ראה אותם משתנים, ולא לטובה. "ההורים היו בסדר," סיפר דומיניק. הוא לקח אותי לסיור בעיר וערך לי היכרות עם שכונות המהגרים בה. הבניינים זנוחים והקירות עמוסי גרפיטי. "הבעיה היא עם הילדים שנולדו כאן. הם לא רוצים לעבוד ולא רוצים להיות צרפתים. להורים היה כבוד למדינה אבל לצעירים אין כבוד. כואב לי לראות איך הם מזלזלים במדינה. אתה לא יכול להסתובב בלילה בניס. הם עומדים בצמתים ואורבים לך כדי לשדוד אותך. לפני כמה ימים עמדתי ברמזור אדום. יצאו ארבעה, יוצאי המאגרב, וכמעט הרימו את האוטו באוויר. צעקו עלי על שעצרתי והכריחו אותי לנסוע."

ילדים שיחקו כדורגל בחוץ, והמדרכות היו עמוסות בדוכנים שמכרו סחורה במחירי מציאה. "זה מסוכן פה," סגר את החלון שלידו, "תראה כמה ילדים הם עושים. למה הם צריכים לעשות שמונה ועשרה ילדים? אתה יודע כמה כסף הם מוציאים מהמדינה? גם בשביל דמי־האבטלה של ההורים וגם בשביל הילדים. וממי לוקחים את הכסף? מהמסים שלי ושל הצרפתים. זו בושה."

זעמו רק הלך וגבר. על אחד השלטים נראו מודעות בחירות של הנשיא ז'ק שיראק וראש הממשלה ליונל ז'וספן. "הם אשמים!" הטיח. בעבר הצביע בשביל הימין וגם בשביל השמאל. עתה גמלה בלבו ההחלטה לתת את קולו לאחת ממפלגות הימין הקיצוני. "שתבין אותי," כמו ביקש הבנה לעמדותיו, "אין לי כלום נגד המהגרים. אבל אני לא יכול לסבול שהם עדיין מדברים ערבית אפילו שהם נולדו כאן. ואני לא יכול לסבול שהם מתפללים ברחוב. אם ימשיכו להרגיש זרים, צריך להחזיר אותם לארצות שלהם. או שיהיו צרפתים כמונו, או שיסתלקו מפה."

דברי האזהרה של מר אסוס הצטרפו למועקתו של דומיניק. בשעת בוקר מוקדמת עשיתי את דרכי ל"כנרת". מר אסוס סיפר לי שהחברים עשו להם מנהג להיפגש בכל יום ראשון בבוקר כדי לדבר על ישראל, על היהודים ועל הסכנות שאורבות להם. לדבריו, הוא לא זוכר ימים קשים מאלה מאז אותם ימים רוויי חרדה שקדמו למלחמת ששת הימים. לכולם קרובי משפחה בישראל והם חרדים לגורלם. "הם עוקבים אחר המתרחש בישראל כי הם מרגישים שזו הארץ שלהם," הוסיף מר אסוס.

הם מגיעים אחד־אחד וגם בזוגות, וממהרים להיכנס לבית־הקפה. הבעת פניהם מקרינה מועקה. אחדים מהם שמעו על הפיגוע הרצחני בתל אביב מקרובי משפחה בישראל ומיהרו להתקשר לחבריהם היהודים בניס כדי להפיץ את הבשורה המרה. הם הדליקו טלוויזיה ורדיו ועקבו אחר השידורים החיים מזירת התופת. סימני ההלם עדיין ניכרים על פניהם. אחרי שנכנסו לבית־הקפה, אמרו "שלום" בעברית לבעל המקום, תפסו את מקומותיהם בשולחן הפינתי הקבוע והזמינו "קפה או לה" וסלסילת קרואסונים.

הרגשתי שנקלעתי למפגש מחתרתי, ברוח ימי הרזיסטאנס. התיישבתי לידם. בפינה אחת הבחנתי ב"טריבון ז'וויב", "אקטואליטה ז'וויב" (Actualites Juives), "ל'ארש" (L'Arche) ועוד מקומונים יהודיים. העיתונים הצרפתים סולקו מכאן. "אתה לא יודע שהעיתונאים הצרפתים מקבלים הנחיות ממשרד החוץ הצרפתי?" שאל אחד הנוכחים ואחר התפלא על שאיני יודע שעיתונאים צרפתים הם פרו־ערבים מטבעם. שלישי אמר שהוחלט להפסיק את המינוי על עיתונים צרפתיים "משום שהם נגד ישראל ומשום שהם אנטישמיים ומשום שהם מלקקים את התחת של הערבים ושל הפלסטינים".

מסביב לשולחן הפינתי של יום ראשון ישבו יהודה גדז' איש העסקים, ז'ילבר קמון הרופא, שלום גדז' הבנקאי, שלמה אבוקראט האופטיקאי, ורולאן טורמן, הצייר המצליח שהמיר את כישרונו האמנותי בלימוד תורה. וישב גם יהושע אסוס, איש הפרסום שרכש לעצמו השפעה בקהילה היהודית בעירו. רובם היגרו לצרפת ממרוקו, אלג'יריה ותוניסיה אחרי שמדינות אלה זכו בעצמאותן. בטרם עקרו ממולדתם התלבטו הוריהם בין עלייה לישראל ובין הגירה לצרפת והכריעו לטובת חיים בצרפת, שתמיד נחשבה בעיניהם מולדת שנייה. עוד בארצותיהם דיברו צרפתית, למדו בצרפתית וחלמו להיות צרפתים. גלי ההגירה הפכו את היהודים לקהילה השלישית בגודלה אחרי ישראל ויהודי ארצות הברית.

מצב רוחם של החברים הבוקר הוא ירוד ביותר. גם בגלל הפיגוע בתל אביב וגם בגלל מעמדה הרעוע של ישראל בעיני צרפת הרשמית ובעיני צרפתים מן השורה. כאילו לא די בכך, שיעור המהגרים המוסלמים זינק ובבחירות האחרונות לראשות העיר נבחר אדם מטעמו של ז'ן־מארי לה־פן. בחירתו של נציג "החזית הלאומית", הימנית־הקיצונית, הציתה זעזוע עמוק ברחבי המדינה. תושבי העיר שהצביעו בשביל ראש העיר מהמפלגה הגזענית, הסבירו שפעלו כדי שיחסום את עליית כוחם של המהגרים בעיר ואף יסגור את העיר בפני מהגרים חדשים מארצות מוסלמיות.

באחת הוכתם דימויה הקוסמופוליטי של ניס. לא המתיקה את הגלולה גם העובדה שראש העיר הנבחר ערק לאחר זמן ממפלגת האם שלו והצטרף למפלגת הימין המתון של ז'ק שיראק. יהודי ניס מיאנו להתנחם. עתה מצאו עצמם כלואים בתוך צבת, בין מהגרים מוסלמים מיליטנטיים ומועצת עיר בעלת נטיות־לב קסנופוביות ואף אנטישמיות.

אחד המתכנסים בבית־הקפה היהודי סיפר, בנימה של דאגה, שלפני ימים אחדים הטיח פרחח ערבי "יהודייה מלוכלכת!" בפניה של קרובת משפחתו. היא סיפרה על כך להוריה המזועזעים והוסיפה שחבריו של הערבי אף קיללו את ישראל על שהיא "רוצחת ילדים פלסטינים". אין קללה שמצמררת יותר את היהודים כאן מאשר "יהודי מלוכלך". היא נזרקה לעבר הוריהם במדינות הערביות שבהן חיו, והתפוגגה רק אחרי שהיגרו לצרפת. והנה שוב היא מוטחת בפניהם או בפני ילדיהם במולדתם החדשה שאותה חשבו לבטוחה.

הקריאות האנטי־יהודיות הציתו פחדים עמוקים בקרב באי בית־הקפה "כנרת". בשעת מצוקה מצאו נחמה והגנה רק הודות לישראל. עתה, ישראל של ימי האינתיפאדה נקלעה בעצמה למצוקה והקרינה שבריריות בעיני העולם. הם לא הורגלו לזעקות השבר וקריאות הייאוש של ישראלים אחרי פיגועים. המראות צמררו אותם. המצוקה הישראלית ערערה חלוקת עבודה מסורתית שנוצרה בין ישראל ויהודי הגולה. אתם תדאגו להיות חזקים, אמרו היהודים לישראל, ואנחנו נשאב כוח מעוצמתכם. לשם כך נהיה מוכנים לתרום לכם כמה כסף שתצטרכו.

"אתה צריך להבין, מר בן סימון," הזדעק מר אסוס, "אם אין ישראל, היהודי נחשב למת. לא רק בצרפת אלא בכל מקום בעולם, הקיום שלנו בגולה מתחלק לשניים. עד ה־8 ביוני 1967, ולאחריו. בהתחלה היהודי הצרפתי מחק את עצמו ואת יהדותו כדי לשרוד ולא חסך שום מאמץ כדי שהגויים לא יזהו את אמונתו. אמנם הוא הלך לבית־הכנסת ושמר על השורשים היהודיים, אך בעיניו ישראל הצטיירה כמשהו שמחוץ לקיום שלו. ואז בא הניצחון של מלחמת ששת הימים ושינה הכול. כשנודע לנו שהמלחמה מקבלת תפנית וישראל עומדת להביס את הערבים, יצאנו לרחובות ונופפנו ביהדות שלנו. כל מי שהחביא שרשרת עם מגן־דוד שלף אותה מחוץ לבגדים וכל מי שהיו לו קרובי משפחה בישראל התהלך כמו מלך העולם. פתאום נהפכה ישראל לחלק בלתי־נפרד מהחיים שלנו בגולה. פעם היהודי הצרפתי מצא את זהותו באמצעות הדת והמסורת, היום הוא קשור בכל נימי נפשו לישראל. לטוב ולרע. כשטוב לישראל, טוב ליהודי בגולה. כשרע לישראל, רע מאוד ליהודי בגולה. אנחנו ואתם קשורים באותו גורל."

מלחמת ששת הימים הוציאה את יהודי צרפת מהארון. היא חשפה את זהותם וחוללה מהפכה של ממש באורח חייהם. בשנים שקדמו לה הם עשו מאמצים להיטמע בתוך חברתם החדשה. לילדים שלהם נתנו שמות צרפתיים, מחקו את שרידי התרבות שהביאו מארצות ערב, דיברו רק צרפתית ולא נרתעו משום מכשול כדי להרגיש ולהיראות צרפתים לכל דבר.