הגווארדיה הלבנה
מיכאיל בּוּלגאקוֹב, נילי מירסקי (תרגום מרוסית)
חלק ראשון
ירד שלג דק ופתאום התחיל ניתך פתותים-פתותים. הרוח
פצחה ביללה; התחוללה סופת שלגים. כהרף-עין התמזגו
השמים האפלים עם ים השלג. הכול נעלם מן העין.
"נו, אדון," הצטעק הרכָּב. "אסון: סערה גדולה!"
"בת הקפיטן"
וַיישָפטו המתים כַּעֲלילוֹתָם כאשר הם כתובים בספרים
הָהֵם...
פרק ראשון
נאדרה היתה, נאדרה ונוראה השנה ההיא, 1918
להולדת המשיח והשנייה לפרוץ המהפכה. עתירת-שמש
היתה בקיץ, עתירת-שלג בחורף, וברקיע, גבוה מן הרגיל,
היו קבועים שני כוכבים: כוכב הרועים – וֶנוּס של
ערבית, ומַרס, אדום ורועד.
אבל גם בשנים של שלום, גם בשנים של דם טסים
הימים כחץ, ובני טוּרבּין הצעירים לא חשו כלל איך צץ
לו בכפור העז והופיע דצמבר, לבן וצמרירי. הו, סבא-
חורף האשוחי, המתנוצץ ברשפי חדווה ושלג! אמא,
מלכתנו היפה, איפה את?
שנה אחרי שנישאה הבת יֶלֶנָה לסרן סרגיי איוואנוביץ'
טאלבּרג, ובשבוע שסיים הבן הבכור, אַלֶכּסֵיי וַאסילִייביץ'
טוּרבּין, שנים של שירות, של קרבות קשים ותלאות וחזר
לאוקראינה, אל העיר (ה"עיר", ששמה המפורש אינו
נזכר בספר, היא קייֶב, בירת אוקראינה. [ההערות – של
המתרגמת]) ואל הקן המשפחתי, נישא הארון הלבן,
ובו גופת האם, במורד רחוב אלֶכּסֵייֶבסקי התלול והוּבל
אל פּוֹדוֹל, אל הכנסייה הקטנה על-שם ניקולאי-הטוב
שעל הוְזְווֹז.
התפילה לעילוי נשמתה של האם נערכה בחודש מאי,
ועצי הדובדבן והשיטה אטמו בשִפעת פרחיהם את
החלונות המקוּשתים. האב אלכסנדר, רגליו מועדות שוב
ושוב מחמת היגון והמבוכה, היה מבהיק ומתנוצץ כולו
לנוֹגהם המופז של הנרות, והדְיַאקוֹן (העוזר לכומר), פניו
וצווארו מוצפים ארגמן וכולו מחושק בזהב עד קצות מגפיו
החורקים, מִלמל בקול קודר את מלות פולחן-הקודש
והפרֵדה מן האם העוזבת את ילדיה.
אלכסיי, ילנה, טאלברג ואַניוּטָה, שגדלה בבית
הטוּרבּינים, וניקוֹלְקָה, שהמוות הממוֹ וקווּצת-שיער היתה
שמוטה לו מעל גבתו הימנית, עמדו למרגלות האיקונין
החוּם העתיק של ניקולאי הקדוש. עיניו הכחולות של
ניקוֹלְקָה, הקבועות משני צדי חוטמו הציפורי הארוך,
ניבטו רצוצות, אבודות. מפעם לפעם נשָאָן לעבר כותל
האיקוניות, לעבר הכיפה הטובלת בצללים שמעל למִזבח,
שם התנוסס לו ישיש פלאי ועצוב, אלוהים, וקרץ בעינו.
לָמָה המכה הזאת, למה העוול? למה צריך היה לגזול מהם
את אמם דווקא בשעה ששבו והתקבצו יחדיו, בשעה
שהוקל להם?
אבל אלוהים פרח לו אל השמים השחורים שנסדקו
ולא השיב דבר, ואילו ניקולקה עדיין לא ידע שכל מה
שקורה - בדין הוא קורה, ותמיד אך לטובה.
הטקס תם, הם יצאו אל המרצפות המהדהדות של
האכסדרה וליוו את האם דרך העיר הענקית כולה אל
בית-העלמין, שם שכב אביהם זה ימים רבים מתחת לצלב
שיִש שחור. ואמא נטמנה באדמה. אהה... אהה...
שנים רבות לפני מותה, בבית מס' 13 שברחוב
אלכסייבסקי, היה תנור-האריחים שבחדר-האוכל מחמם
ומגדל ומטפח את יֶלֶנקָה הקטנה, את אלכסיי הבכור ואת
ניקולקה הפעוט, הצעיר מכולם. ליד מִשטח-האריחים
המלוהט היו קוראים וחוזרים וקוראים את "הנגר
מסַארְדָאם" (פטר הגדול עבד בעיר ההולנדית סארדאם
כנגר ובונה אוניות), והאורלוגין היה מנגן גַאבוֹט, ובסוף
דצמבר מילא את החדר תמיד ריח מחטי האשוח, ונרות
פרפין ססגוניים דלקן על הענפים הירוקים. לגאבוט של
אורלוגין-הארד, העומד בחדר-השינה של האם - היום
של ילנה - היה נענה שעון-הקיר השחור שבחדר-האוכל
ומדנדן כמִגדל-פעמונים. האב קנה אותו לפני שנים רבות,
כשעוד היו באופנה שרוולי הנשים המגוחכים, התְפוּחים
ככדור ליד הכתפיים. השרוולים הללו נעלמו, הזמן הִבהב
וכבה כניצוץ, האב-הפרופסור הלך לעולמו, הם גדלו
ובגרו, אך השעון נשאר אותו שעון והיה מדנדן כמגדל-
פעמונים. הם הסכינו עמו כל-כך, שאילו נעלם באורח
פלא מעל הקיר היו מתאבלים עליו כעל קולו של בן-בית
אהוב, שדבר לא יוכל עוד למלא את המקום הריק
שהשאיר אחריו. אלא שהשעון הוא בן-אלמוות, למרבה
המזל, ובן-אלמוות גם הנגר מסארדאם, ותנור-האריחים
ההולנדי, כמוהו כצוק-סלע נבון, מעניק חום וחיים גם
בימים הקשים מכולם.
והנה את תנור-האריחים הזה, ואת הרהיטים המחופים
קטיפה אדומה ישנה, ואת המיטות עם גולות-הנחושת
הנוצצות, ואת השטיחים המהוהים, שקצתם ססגוניים
וקצתם אדומים כעין הפטל, עם הבז על אצבעו של הצאר
אלכסיי מיכאילוביץ' ועם לואי הארבעה-עשר המתענג לו
בגן-עדן לחוף אגם של משי, ואת השטיחים התורכיים עם
הסלסולים המופלאים המתפתלים על רקע מזרחי, שפיזזו
מול עיניו של ניקוֹלקה חולה השָנית שעה שהזה בחומו,
ואת מנורת הארד עם האהיל, ואת הארונות שאין דומה
להם בעולם והספרים שעל מדפיהם מדיפים איזה ניחוח
מסתורי של שוקולד ישן, עם נטאשה רוֹסטוֹבה (גיבורת
"מלחמה ושלום" של טולסטוי) ועם בת הקפיטן (רומן
היסטורי מאת פושקין), ואת הספלים המוזהבים ואת
כלי-הכסף ואת הדיוקנאות ואת המסכים, את כל שבעת
החדרים האלה העמוסים והמאובקים, אשר גידלו וטיפחו
את בני משפחת טוּרבּין - את כל אלה הניחה האם לילדיה
בזמנים הללו שאין קשים מהם, וככלות כוחותיה,
בשוכבה על יצועה מתנשמת בכבדות ונצמדת אל ידה
של ילנה הבוכייה, ציוותה עליהם:
"חיו... באחווה."
אבל איך לחיות? איך אפשר לחיות?
אלכסיי ואסילייביץ' טוּרבּין, הבכור, הוא רופא צעיר
בן עשרים ושמונה. ילנה בת עשרים וארבע. בעלה, הסרן
טאלברג - בן שלושים ואחת, וניקוֹלקה בן שבע-עשרה
וחצי. בעצם שעת הזריחה נשתבשו חייהם. זה ימים רבים
מנשבות רוחות-סוֹעה מן הצפון, מנשבות ומנשבות ואינן
חדלות, וככל שהן מוסיפות לנשב, כן רעה פגיעתן.
טוּרבּין הבכור שב אל עיר הולדתו לאחר שניחתה
המהלומה הראשונה והרעישה את ההרים החולשים על
הדְניֶפֶּר. הנה, הוא חושב לו, הנה תיפסק המהומה ויתחילו
החיים ההם שסוּפּר עליהם בספרי השוקולד; אך אותם
חיים לא זו בלבד שאין הם מתחילים כלל, אלא הכול
מסביב אף נהיה נורא יותר מרגע לרגע. סופת-השלג
בצפון מייללת ומייללת, ואילו כאן, מתחת לרגליים,
נוהמת עמומות האדמה ונאנקת מעִמקי מעיה החרֵדים.
השנה השמונה-עשרה טסה לה אל קִצה, וכל יום נראה
מאיים וסמוּר-זיפים יותר מקודמו.
הכתלים יִימוֹטוּ, הבז המבוהל יפרח לו מעל הכפפה
הצחורה, תדעך השלהבת במנורת-הארד, ואת בת הקפיטן
ישרפו בתנור. האם אמרה לילדיה:
"חיו."
אך נגזר עליהם להתייסר ולמות.
ערב אחד, בשעת דמדומים, ימים מעטים אחרי לוויית
האם, בא אלכסיי טוּרבּין אל האב אלכסנדר ואמר לו:
"כן, גדול העצב אצלנו, האב אלכסנדר. קשה לשכוח
את אמא, וגם הזמנים קשים כל-כך... והעיקר, הלוא רק
עכשיו חזרתי הביתה, וחשבתי לי, נשיב את החיים
למסלולם - והנה..."
הוא השתתק, ובשבתו אל השולחן, בדמדומים, שקע
במחשבות ומבטו בוהה במרחקים. הענפים בחצר הכנסייה
סגרו על ביתו הקטן של הכומר. דומה היה שמעבר לקיר
חדר-העבודה הזעיר, הצפוף, העמוס ספרים לעייפה,
משתרע יער אביבי סבוּך ואפוף-רזים. מן העיר עלה
שאון-ערבית עמום, ריח לילך עמד באוויר.
"מה לעשות, מה לעשות," מִלמל הכומר במבוכה (הוא
בא במבוכה בכל פעם שהיה עליו לשוחח עם אנשים).
"זהו רצון האל."
"ואולי ייגמר כל זה ביום מן הימים? ואחר-כך יהיה
טוב יותר?" שאל טוּרבּין, אך לא ברור היה אל מי מופנים
דבריו.
הכומר זע בכורסתו.
"ימים קשים... כן, קשים, מה יש לדבר," מלמל, "אבל
אסור להיתפס לייאוש..."
אחר-כך שִרבב פתאום את ידו הצחורה מתוך שרוול
גלימת-הכמרים הכהה שלו, הניחה על ערֵמה של ספרים
ופתח את הספר העליון במקום שהיתה מונחת סימנית
צבעונית מרוקמת.
"אין להיתפס לייאוש," אמר בקול נבוך עדיין, אך
באיזו נעימה של נחישות. "חטא גדול הוא, הייאוש...
אף-על-פי שנדמה לי שעוד נכונו לנו ניסיונות. אכן, אכן,
ניסיונות קשים," קולו הלך ונמלא בִּטחה. "בזמן האחרון,
אתה יודע, אני מעיין הרבה בספרים - בנושא שלי,
כמובן, ספרי דת בעיקר..."
הוא הגביה את הספר עד שבאה אלומת-האור האחרונה
הבוקעת מן החלון והאירה את הדף, וקרא:
"ויָרֶק המלאך השלישי את קערתו בנהרות ובמעיינות-
המים והיו לדם." (חזון יוחנן ט"ז 4, נוסח דליץ')
פרק שני
ובכן, היה דצמבר לבן, צמרירי. קרֵב היה אל
אמצעו בצעד נמרץ. ברחובות המושלגים כבר השתקפו
זהרורי המולד. קרב קִצה של השנה השמונה-עשרה.
מעל לבית הדו-קומתי מס' 13, מבנה מוזר למראה
(כלפי הרחוב היתה דירתם של הטוּרבּינים בקומה השנייה,
ואילו כלפי החצר הקטנה, המשופעת, הנעימה -
בראשונה), בגן המתרפק אל מרגלות הגבעה התלולה,
שָחו מטה כל ענפי העצים ונידמו לכפות של חיה.
הצריפונים בחצר כמעט נעלמו תחת מעטה הלובן, הגבעה
היתה מושלגת כולה - גוש כביר של סוכר. לראש הבית
זיתה מגבעת-פרווה של גנרל לבן, ובקומה התחתונה
(כלפי הרחוב - הראשונה, וכלפי החצר, תחת מרפסתם
של בני טוּרבּין - המרתף) נדלקו אורות קלושים
צהבהבים אצל ואסילי איוואנוביץ' ליסוֹביץ' - מהנדס
ופחדן, בורגני ודוחה - שעה שמלמעלה הזדהרו בחדווה
ובאון חלונותיהם של הטוּרבּינים.
עם רדת הערב הלכו אלכסיי וניקולקה אל המחסן,
להביא עצי-הסקה.
"אֶח, אֶח, לעזאזל, כמעט לא נשארו עצים. היום גנבו
לנו שוב, תסתכל."
חרוט כחלחל פרץ מפנס-הכיס של ניקולקה, ונראו בו
בבהירות הקרשים שנעקרו מן הקיר והושבו למקומם
בחופזה, מבחוץ.
"הייתי יורה בשדים האלה! בחיי! אתה יודע מה -
אולי נארוב להם הלילה? אני יודע מי הם - הסנדלרים
ממספר 11. מנוולים שכאלה! יש להם יותר עצים מאשר
לנו."
"שיֵלכו לכל הרוחות... בוא. קח."
המנעול החלוד פצח בזמר, שכבת שלג כיסתה את
האחים, הם גררו הביתה את עצי-ההסקה. בתשע בערב
שוב לא היה אפשר לגעת באריחים של סארדאם.
על פני השטח הבוהקים של התנור המופלא הזה
התנוססו כתובות וציורים היסטוריים, ששורטטו בטוש
בידי ניקולקה בזמנים שונים במרוצת השנה השמונה-
עשרה, וכולם מלאי משמעות עמותה מני חקר:
אם יאמרו לך שבעלות-הברית חשות לעזרתנו - אל
תאמין.
בעלות-הברית – נבֵלות.
הוא תומך בבולשביקים.
ציור: פרצופו של מוֹמוּס (אל הצחוק והליצנות הרומי).
כתובת מתחתיו:
האוּלאון (חייל ביחידת פרשים) ליאוניד יוּרייֶביץ'.
שמועות-אֵימה מֵעֲבָרים:
האדוּמים מסתערים.
ציור בצבעים: ראש בעל שפמות משתלשלים, בכובע
של פרוות-כבש עם זנב כחול.
כתובת מתחתיו:
הכה בפֶּטליוּרָה! (סימון ואסילייביץ', 1879-1926, ממנהיגי
הלאומנים האוקראינים, שביקשו להתבדל מרוסיה;
תנועתו חוסלה בידי הצבא האדום ב- 1920)
כתובות אחרות נרשמו בידי ילנה ובידי רעי ילדותם
האהובים של בני טוּרבּין – מישְלאיֶבסקי, קַארַאס,
שֶרווינסקי - בצבעים, בטוּש, בדיו, במיץ דובדבנים:
ילנה ואסילייבנה אוהבת אותנו מאוד,
את מי - יותר, ואת מי – פחות.
לֶנוֹצְ'קָה, קניתי כרטיס ל"אָאִידָה",
תא מס' 8, צד ימין.
בשנת 1918, ביום ה- 12 במאי התאהבתי.
אתה שמן ומכוער.
אחרי מלים שכאלה אתקע לי כדור כראש.
(ציור - דומה מאוד - של אקדח "בּראוּנינג")
תחי רוסיה!
תחי המלוכה!
יוני. בַּרקַארוֹלָה.
את יום בורודינו זוכרת
כל רוּס הן לא בכדי. (ציטטה משירו של לרמונטוב (מובאת
כאן בתרגום ד' שמעוני) על קרב בורודינו, שבו עמד
הצבא הרוסי בגבורה נגד נפוליאון (1812). רוּס – שמה
הקדום של רוסיה)
ובאותיות-דפוס, בידי ניקוֹלקה:
הריני אוסר בזאת לכתוב על התנור דברים שאינם
ממין העניין: כל חבר שייתפס יוצא להורג בירייה
וזכויותיו האזרחיות תישללנה. על החתום - קומיסר
ועד-הרובע של פודול, חייט לגברות, לגברים
ולנשים, אברהם פרוז'ינר. 30 בינואר 1918.
האריחים המעוטרים לוהטים, שעון-הקיר השחור
מתקתק כמו לפני שלושים שנה: טינק-טאנק. טוּרבּין
הבכור, בהיר-שיער, מגולח למשעי, קדורני וזקן יותר
למראה מאז ה- 25 באוקטובר 1917 (יום פרוץ
המהפכה הבולשביקית), במִקטורן צבאי עם
כיסי-ענק, במכנסי-רכיבה כחולים ובנעלי-בית חדשות
רכות, שרוע בתנוחה החביבה עליו, רגליו מכונסות תחתיו
על הכורסה. למרגלותיו, על השרפרף, ניקולקה עם
קווּצת-השיער על מצחו, רגליו מתוחות כמעט עד
השידה: חדר-האוכל קטן. לרגליו מגפיים עם אבזמים.
רעוּתוֹ של ניקולקה, הגיטרה, חרישית וענוגה; טְרֵין...
עמומים צליליה: טְרֵין... שהרי לפי שעה, התבינו, שום
דבר עדיין לא ברור. בעיר חרדה, בלבול, מצוקה...
על כתפיו של ניקולקה כותפות של סמָל עם סרטים
לבנים, ועל שרוולו השמאלי סמל-יחידה זוויתי בשלושה
צבעים (הגדוד השלישי של חטיבת הרגלים הראשונה.
מתארגן זה ארבעה ימים, לנוכח האירועים האחרונים).
ולמרות כל האירועים הללו, הישיבה פה בחדר היא
בעצם תענוג. חם, נעים, התריסים שצבעם כעין השמנת
מוגפים. והחום אופף את האחים, נוסך עליהם ערפול-
חושים מתוק.
הבכור שומט מידו את הספר, מתמתח.
"נו, נגן לנו את שיר היוּנקֶרים..." (פרחי-קצונה מבני
מעמד האצילים)
טרין-טא-טאם... טרין-טא-טאם...
במגפיים בוהקים,
בכובעים מהודקים –
קדימה, יוּנקֶרים-מהנדסים!
הבכור מתחיל לזמזם. עיניו קודרות, אך שלהבת קטנה
ניצתת בהן, ובעורקיו - אש. אבל בשקט, רבותי, בשקט-
בשקט.
שלום עלייך, קייטנית,
שלום לך, קייטן...
הגיטרה צועדת באון, הגדוד מגיח מבין מיתריה,
קדימה, יונקרים-מהנדסים, שמאל, ימין! עיניו של
ניקולקה מעלות זיכרונות:
המִדרשה הצבאית. עמודי-אלכסנדר המתקלפים.
התותחים. היונקרים זוחלים על גחונם מחלון אל חלון,
משיבים אש. המקלעים בחלונות.
ענן של חיילים שם מצור על המדרשה, ענן ממש, כן.
מה לעשות. נבהל הגנרל בּוֹגוֹרוֹדיצקי ונכנע, נכנע וכל
היונקרים עמו. איזו חֶר-ר-ר-פָּה...
שלום עלייך, קייטנית,
שלום לך, קייטן,
אנחנו במלאכה עושים פה
כבר מזמן!
עיניו של ניקולקה מתערפלות.
תִמרות שרב מעל לשדות הארגמן של אוקראינה.
דורכים באבק, מכוסים באבק, צועדים גדודי היונקרים.
כל זה היה, היה ואיננו עוד. חרפה. שטות.
ילנה הפשילה את המסכים, ומבעד לפתח השחור
השתרבב ראשה האדמוני. אל אחֶיה העיפה מבט אוהב,
ואל השעון - מבט שכולו דאגה. ואין תימה. איפה הוא
באמת, איפה טאלברג? נסערת רוחה של האחות.
כדי להסתיר זאת ביקשה לזמזם את השיר עם אחיה,
אך פתאום עצרה וזקפה את אצבעה.
"חכו. אתם שומעים?"
מצעדו של הגדוד נקטע בכל שבעת המיתרים: ע-מוד!
כל השלושה הִטו אוזן: תותחים. כבדים, רחוקים, עמומים.
והנה שוב: בּוּ-וּ... ניקולקה הניח מידו את הגיטרה וקם
בחופזה על רגליו; אחריו, באנקה, התרומם ממושבו
אלכסיי.
בטרקלין חושך גמור. ניקולקה נתקל בכיסא. מעבר
לחלונות - ממש אופרה, "ליל חג המולד": שלג ואורות.
מהבהבים, מרצדים. ניקולקה נצמד אל החלון. תמרות
השרב והמדרשה פרחו מעיניו, עיניו מלאו קשב דרוּך.
היכן? הוא משך בכתפי-הסמָל שלו.
"השד יודע. נדמה כאילו מפגיזים ליד סְוויאטושינוֹ.
מוזר. לא ייתכן שהם קרובים כל-כך."
אלכסיי שרוי כולו בעלטה, אך ילנה קרובה יותר אל
החלון, ונראה בעליל שעיניה שחורות מבהלה. איך זה,
למה טאלברג אינו חוזר? הבכור חש במצוקתה ועל כן
אינו מוציא הגה מפיו, אף-על-פי שעז חפצו לדבר.
סְוויאטושינוֹ. אין אף צל של ספק. מפגיזים במרחק
שתים-עשרה ורסטאות (ורסטה – כ- 1.065 ק"מ) מן
העיר, לא יותר. מה פירוש הדבר?
בידו האחת נאחז ניקולקה בבריח החלון, ואת ידו
האחרת הוא לוחץ בכוח כנגד השמשה, כאילו ביקש
לפורצה ולצאת. אפו נמעך אל הזגוגית.
"אני רוצה לנסוע לשם, לראות מה קורה..."
"כן, רק אתה חסר להם שם..."
קולה של ילנה מלא חרדה. הרי זה אסון ממש. בעלה
צריך היה לשוב היום בשלוש בצהריים לכל המאוחר -
לכל המאוחר, התבינו - ועכשיו כבר עשר.
בשתיקה חזרו אל חדר-האוכל. הגיטרה שותקת אפופת
קדרות. ניקולקה מביא מן המטבח את המחם, וזה מזמר
זמירות מבשרות-רעה ורוקק על סביבותיו. על השולחן
ערוכים הספלים המיוחדים, העשויים בתבנית עמודים
מפוסלים, מוזהבים מבפנים ומעוטרים בפרחים עדינים
מבחוץ. בשנות חייה של אמא, אַנָה וְלדימירוֹבְנָה, לא
הוציאו את מערכת-הכלים הזאת אלא בחגים ובמועדים
משפחתיים, אך הבנים השתמשו בה לצורכי יומיום. מפת
השולחן, למרות ההפגזה ולמרות העֱנוּת והחרדה וההבלים
כולם, צחורה ומעומלנת: בזכות ילנה, שאלה דרכיה ואין
לשנותן, בזכות אַניוּטָה, שגדלה בבית הטורבינים.
מרצפות-העץ בוהקות, ועכשיו, בעיצומו של דצמבר,
עומדות על השולחן, באגרטל מוארך של זכוכית עמומה,
הוֹרטֶנסיוֹת כחולות ושתי שושנים אפלוליות, לוהטות,
המתעקשות לומר "הֵן" ליופי ולשגרת החיים, אף-על-פי
שבשערי העיר כבר אורב האויב האכזר, העלול, אולי,
לפצפץ את הקִריה היפהפייה, המושלגת, ולרמוס בעקב
מגפו את רסיסי השלווה. פרחים. פרחים שהביא מעריצה
הנאמן של ילנה, סֶגֶן הגווארדיה ליאוניד יוּרייביץ'
שֶרווינסקי, שיש לו ידידה זבנית בינות הממתקים
הנודעת "מרקיזה", וידידה זבנית בחנות הפרחים הנעימה
"פרחי ניצה". בצל ההורטנסיות - צלחת מעוטרת בכחול
ובה פרוסות נקניק חמאה בכלי שקוף, סלסלה ובה סכין
משוננת וכיכר מוארכת של לחם לבן. כמה מענג היה
לשתות תה וללפֵּת את הפת אִלמלא הנסיבות הקודרות
הללו... אהה... אהה...
על התֵיוֹן רוכב לו תרנגול-צמר ססגוני, ובפאותיו
המתנוצצות של המחם משתקפים שלושה פרצופי-טוּרבּין
מעוותים; לחיי ניקולקה תפוחות כלחייו של מוֹמוּס.
מעיני ילנה ניבטת התוגה, וקווצות-שערה, שלֶהָבָה
אדמונית נוגהת עליהן, משתלשלות מטה בעצבות.
טאלברג נתקע אי-שם ברכבת עם כספי ההֶטְמאן, והרס
את הערב. השד יודע אם לא קרה לו חלילה משהו.
האחים לועסים כריכים בלא חמדה. לפני ילנה, ליד ספל
התה שהוּצן, פתוח "האדון מסן פרנציסקו" (נובלה של
הסופר הרוסי איוואן בּוּנין). עיניה הנסוכות דוק,
הלא-רואות, נעוצות במלים:
...עלטה, אוקיינוס, סוּפה.
ילנה אינה קוראת.
ניקולקה לא מתאפק עוד:
"הייתי רוצה לדעת, מדוע יורים קרוב כל-כך? הרי לא
ייתכן ש...יי
הוא שיסע את דברי עצמו, ובנוּעוֹ התעוותה בבואתו
שבמחם. שתיקה. המחוג מזדחל מעל לדקה העשירית -
טינק-טאנק - וממשיך דרכו לעבר עשר ורבע.
"יורים מפני שהגרמנים מנוולים," רוטן פתאום האח
הבכור.
ילנה נושאת ראשה אל השעון ושואלת:
"האם באמת, באמת יפקירו אותנו לגורלנו?" תוגה
מחלחלת בקולה.
כמו על-פי פקודה מסבים האחים את ראשיהם
ומתחילים לשקר.
"שום דבר עוד לא ידוע," אומר ניקולקה ונוגס בנקניק.
"אני דיברתי סתם כך, הממ... על דרך ההשערה.
שמועות."
"לא, לא שמועות," מתעקשת ילנה, "אלה לא שמועות,
אלא האמת לאמִתה. היום ראיתי את שְצֶ'גְלוֹבָה, והיא
סיפרה לי ששתי חטיבות גרמניות הוחזרו מבּוֹרוֹדיַאנקָה."
"שטויות."
"תחשבי רגע," פותח האח הבכור, "האם אפשר
להעלות על הדעת, שהגרמנים יתנו לפושע הזה להתקרב
אל העיר? תחשבי, אה? כשלעצמי ברור לי כשמש, שהם
לא יוכלו לסבול אותו במחיצתם אפילו דקה. אבסורד
גמור. הגרמנים ופֶּטליוּרָה. הלוא הם עצמם מכנים אותו
שודד, לא אחרת. פשוט מגוחך."
"אה, מה אתה מדבר. את הגרמנים אני כבר מכירה.
במו עיני ראיתי כמה מהם עם סרט אדום על הזרוע. וסמָל
שיכור עם איזו נקבה. שיכורה גם היא."
"ומה בכך? אי-אלה מקרים של הפקרות יכולים להיות
אפילו בצבא הגרמני."
"אם כן, אתם חושבים שפֶּטליוּרָה לא ייכנס אל העיר?"
"הממ... לדעתי זה לא בא בחשבון."
"Absolument (כאן: בדיוק כך, בצרפתית) תמזגי לי
בבקשה עוד ספל תה. ואל תדאגי. שמרי על קור-רוח,
כמו שאומרים."
"אבל אלי שבשמים, איפה סרגיי? אני בטוחה
שהתנפלו על הרכבת שלהם, ו..."
"ומה? למה את בודה דברים סתם? הרי הקו הזה בטוח
לכל אורכו."
"אם כן, איפה הוא?"
"אלוהים אדירים! הלוא את יודעת איך מתנהלות
הרכבות בימינו. ודאי נאלצו לעמוד ארבע שעות בכל
תחנה."
"זו דרכה של המהפכה. נוסעים שעה ועומדים
שעתיים."
ילנה נאנחה אנחה עמוקה, העיפה מבט בשעון, שתקה
ואחר-כך פתחה שוב:
"אלי, אלי! אלמלא מעשה-הנבלה הזה של הגרמנים,
הרי הכול היה מתנהל כשורה. שתי החטיבות ההן יכלו
למחוץ את הפטליורה הזה שלכם כמו זבוב. לא, אני רואה
שהגרמנים השפלים האלה משחקים פה איזה משחק
כפול. ובעלות-הברית המהוללות, איפה הן? אוּ-וּ, איזו
נבזוּת. הבטיחוּ, הִבטיחוּ..."
המחם, ששתק עד כה, פצח פתאום בזמר, וגחלים
מכוסות אפר לבנבן ניתכו על הטס. מבלי משים הביטו
האחים אל התנור. התשובה - הנה היא. בבקשה:
בעלות-הברית – נבֵלות.
המחוג נעמד על עשר ורבע, השעון כִחכח בגרונו
בחשיבות והִכה פעם אחת, ומיד נענה לו קול צלצול
דקיק עָרֵב, שעלה מחדר-המבוא.
"תודה לאל, הנה סרגיי," אמר הבכור בשמחה.
"זהו טאלברג," הסכים ניקולקה ורץ לפתוח את הדלת.
ילנה קמה על רגליה בלחיים סמוקות.
אבל זה לא היה טאלברג. שלוש דלתות נטרקו ברעש,
ובחדר-המדרגות הדהד עמומות קולו הנדהם של
ניקולקה. קול אחר ענה לו. אחרי הקולות התגלגל על
המדרגות הוֹלֶם מגפיים מסומרים וקת של רובה. נחשול
צינה פרץ מבעד לפתח, ומול אלכסיי ויֶלנה ניצבה פתאום
דמות גבוהת-קומה ורחבת-כתפיים, במעיל צבאי היורד
לה עד עקביה ובכותפות ששלושה כוכבים של סֶגֶן
מצוירים עליהן בעיפרון כימי. הברדס העלה כפור,
והרובה הכבד בעל הכידון החום תפס את כל חלל המבוא.
"שלום לכם," צייצה הדמות בקול טנור צרוד,
ובאצבעות קפואות התחילה מסירה את הברדס.
"וִיטְיָה!"
ניקולקה עזר לדמות להתיר את הקצוות, הברדס צנח
לו. מתחת לברדס - כומתת-קצינים, כמין לביבה עם תג
דהוי, ומעל לכתפיים הענקיות התגלה ראשו של הסֶגֶן
ויקטור ויקטורוביץ' מישלַאייבסקי. יופי נדיר היה שפוך
על הראש הזה, אותו היופי המוזר, העצוב, המהלך קסמים,
של גזע אצילי ועתיק המתנוון לאִטו. יופי היה יצוק
בעיניים הנועזות, השונות זו מזו בצבען, בריסים
הארוכים. החוטם מגובנן מעט, השפתיים מפיקות גאון,
המצח לבן וזך, סימנים מיוחדים - אין. אך הנה, זווית
אחת של פיו היתה שמוטה בעצב, וסנטרו כמו חתוך
באלכסון, משל עמד הפסל שכייר את הפנים היחסניות
הללו והגה פתאום רעיון מטורף, לסלק מהן גוש של חימר
ולהניח את הקלסתר הגברי הזה עם סנטר נשי קטן
ולא-תוֹאֵם.
"מניין אתה בא?"
"מנַיין?"
"בזהירות," ענה מישלאייבסקי חלושות, "שלא תשבור.
יש לי שם בקבוק וודקה."
בזהירות תלה ניקולקה את המעיל הכבד, שמכיסו
בִצבץ צוואר-בקבוק עטוף בקרע של עיתון. אחר-כך תלה
את ה"מאוּזֶר" הכבד הנתון בנרתיק של עץ, והקולב
המעוטר בקרני צבי התנודד. רק אז הפך מישלאייבסקי
פניו אל ילנה, נשק את ידה ואמר:
"הייתי ליד 'הפונדק האיום'. הרשי לי ללון פה, ילנה.
לא יהיה לי כוח ללכת הביתה."
"אה, אֵלי, כמובן."
מישלאייבסקי נאנק פתאום, ניסה לנשוף על
אצבעותיו, אך שפתיו לא נשמעו לו. גביניו הלבנים
וקטיפת שפמו הגזוּז, ששֵיבת-כפור זרקה בו, התחילו
נמסים לאִטם, ופניו נרטבו. טוּרבּין הבכור נפנה אליו
והתיר לו את כפתורי המקטורן, משך החוצה את הכותונת
המזוהמת והוליך את אצבעו לאורך התפר.
"נו, כמובן... שורצות, מתרוצצות."
"תשמעו," - ילנה התנערה, מבוהלת, ולרגע נשכח
טאלברג מלבה. "ניקולקה, במטבח יש עצים. רוץ תסיק
את הדוּד. אה, כמה חבל שנתתי לאַניוּטָה לצאת היום.
אלכסיי, תסיר מעליו את המקטורן, מהר."
בחדר-האוכל, ליד התנור, קרא מישלאייבסקי דרור
לאנקותיו וצנח על כיסא. ילנה נכנסה במרוצה, מקשקשת
במפתחות. טוּרבּין וניקולקה כרעו על ברכיהם ומשכו
מעל רגליו של מישלאייבסקי את מגפיו המטורזנים עם
האבזמים על הסוֹבֶך.
"טוב... אה, כמה טוב..."
גוללו את חותלותיו המטונפות, המרובבות. מתחתיהן
- גרבי-משי ארגמניים. את המקטורן טלטל ניקולקה אל
המרפסת הקפואה - שיתפגרו הכינים. בכתונת-
הבאטיסט המלוכלכה, שכתפיות שחורות מצולבות עליה,
ובאברקיים הכחולים, המהודקים אל כפות-הרגליים, נהיה
פתאום מישלאייבסקי דק ושחור, חולה ועלוב. כפות-
יידיים שהכחילו טפחו על אריחי-התנור, גלשו על
פניהם:
שמוע... אימ...
האדו... מסתע...
מאי... התאהבתי...
"איזה מנוולים! קרא טוּרבּין. "לא יכלו לתת לכם
מגפי-לבד ומעילי-פרווה?"
"מ...ג..פיים," חיקה-הקניט מישלאייבסקי בבכייה,
"מ...ג..."
חום התנור שילח בידיו וברגליו כאב עז מנשוא. משלא
שמע עוד את צעדיה של ילנה במטבח, הצטעק בחמה
שפוכה, בדמעות:
"חֶלאָה!"
מחרחר ומתעוות קרס תחתיו, הורה באצבעו על גרביו
ונאנק:
תוריד לי, תוריד, תוריד..."
באוויר נישא ריח מבחיל של חומר-חיטוי; הר של שלג
נמס בקערה; מכוסית אחת של וודקה השתכר הסגן
מישלאייבסקי בן-רגע, ועיניו הצטעפו.
,האומנם ייאלצו לקטוע. אל-אלוהים..." הוא התנודד
מרה על מושבו.
"שטויות, חכה. זה לא נורא... כך. הבוהן קפואה. כך...
האצבע הזאת תהיה בסדר. וגם זאת."
ניקולקה השתופף והתחיל גורב לרגליו גרביים נקיים
שחורים, וידי-העץ הנוקשות של מישלאייבסקי נתחבו
לתוך שרוולי חלוק-רחצה שעיר. כתמי-ארגמן פרחו
בלחייו, ובעודו מתכווץ כולו בלבניו הנקיים ובחלוקו,
היה הסגן מישלאייבסקי הקפוא מתרכך והולך וחוזר
לחיים. נאצות וגירופים של ניבול-פה פיזזו בחדר כברד
על אדן של חלון. עיניו מפזילות אל קצה אפו, החל
מישלאייבסקי שופך קיתונות של שופכין על קציני המטֶה
הנוסעים להם בקרונות המחלקה הראשונה, על פלוני
האלוף-משנה שְצ'וֹטְקין, על הכפור, על פטליורה, על
הגרמנים, על סופת-השלג, וסופו שחירף בלשון-ביבים
שאין מגונה ממנה את ההֶטמאן של אוקראינה בכבודו
ובעצמו (הכוונה לסקוֹרוֹפַּאדסקי, בן-חסותם של
הגרמנים: למרות היותו בדלן אוקראיני, נתמך תקופה
ידועה בידי קציני הצבא הרוסי הלבן, שעמם נמנים
הטורבינים וחבריהם).
אלכסיי וניקולקה לטשו עיניהם אל הסגן ששיניו
נוקשות זו לזו בעודו מפשיר והולך, ומפעם לפעם היו
מפטירים "או-הו".
"ההֶטמאן, אַה? בן-זונה!" שאג מישלאייבסקי. "ומשמר
הפרשים? נשאר בארמון, כן? ואותנו גררו החוצה עירומים
ויחפים, כן? יממה שלמה בכפור, בשלג... אלוהים
אדירים!... הייתי בטוח שנלך כולנו לעזאזל... האמא
שלו! מאתיים מטר מקצין לקצין - לזה הם קוראים
פרישת-שרשרת! עוד רגע היו שוחטים אותנו כמו
תרנגולות!"
"חכה, חכה," אמר טוּרבּין, נדהם ממטח הגידופים,
"אבל מי היה שם, ליד הפונדק?"
"הה!" מישלאייבסקי נופף בידו בביטול. "אי אפשר
היה להבין כלום! אתה יודע כמה היינו שם, ליד הפונדק?
אר-ב-עים איש. ואז מופיע הטינופת הזאת, האלוף-משנה
שְצ'וֹטְקין, ואומר (כאן עיווה מישלאייבסקי את פניו
במאמץ לחקות את האלוף-משנה שצ'וטקין שנוא נפשו,
והחל לדבר בקול מאוס, דקיק, מאנפף): 'רבותי הקצינים,
העיר תולה בכם את כל תקוותיה. עליכם להיות ראויים
לאמון שנותנת בכם אֵם הערים הרוסיות כולן (כינוי מקובל
לקייב), שסכנת כליה מרחפת עליה. כשיופיע האויב –
תעברו להתקפה: האֵל עמנו! כעבור שש שעות יבואו
להחליף אתכם. אבל תשתדלו לחסוך בתחמושת...'
(מישלאייבסקי שב לדבר בקולו הרגיל) - ומיד הסתלק
לו במכונית יחד עם השָליש. וחושך היה שם, כמו
בתחת של השֵד! וכפור. דוקר כמו מחטים."
"אבל מי נמצא שם, בשם אלוהים?! הרי לא ייתכן
שפֶּטליוּרה כבר הגיע אל 'הפונדק האדום'!"
"השד יודע. בבוקר כמעט שיצאנו מדעתנו. היינו שם
מחצות, חיכינו למחליפים... כבר לא הרגשנו לא ידיים,
לא רגליים. ומחליפים - אין. מדורות לא יכולנו
להדליק, כמובן: הכפר במרחק שתי ורסטאות, הפונדק -
במרחק ורסטה. ובלילה נדמה לך: השדה מתנועע. כאילו
זוחלים שם... נו, אתה חושב, מה עושים עכשיו?... מה?
אתה מרים את הרובה - לירות או לא לירות? פיתוי
נורא. עמדנו, יללנו כמו זאבים. צעקנו זה אל זה
ממרחקים. לבסוף התחפרתי בשלג, בקת הרובה כריתי לי
קבר, התיישבתי שם והשתדלתי לא להירדם. אתה נרדם
- זה הסוף שלך. לקראת הבוקר נשברתי: הרגשתי שאני
מתנמנם. אתה יודע מי הציל אותי? המקלעים. עם שחר
שמעתי אותם, במרחק שלוש ורסטאות: טרא-אח! ותאר
לך, לא רציתי לקום. אבל פתאום הרעימו גם התותחים.
נעמדתי על הרגליים - על כל רגל מִשקולת של
פּוּד (כשישה-עשר קילוגרם) - וחשבתי לי: מזל טוב!
פּטליוּרה הטריח את עצמו לכאן. קראנו זה אל זה,
צִמצמנו את הרווחים. והחלטנו: אם קורה משהו, נתלכד
כולנו, נשיב אש וניסוג אל העיר. יהרגו אותנו - יהרגו,
לפחות ניפול ביחד. ותאר לך - השתרר שקט. בבוקר
התחלנו לרוץ לפונדק להתחמם, שלושה-שלושה. אתה
יודע מתי באו להחליף אותנו? היום, בשתיים בצהריים.
איזה מאתיים יונקרים מהחטיבה הראשונה. ומה אתה
חושב? כולם מצוידים כמו שצריך, בכובעי-פרווה,
במגפי-לבד, עם מחלקת מקלעים. והאלוף-משנה
נַאי-טוּרְס בראשם."
"משלנו! משלנו!" קרא ניקולקה.
"רגע, רגע, הוא לא מן ההוּזַארים של בלגראד?" שאל
טוּרבּין.
"כן, כן, הוּזאר... אתה מבין, הם ראו אותנו ונבהלו;
'חשבנו'' הם אומרים, שנערכתם פה שתי פלוגות עם
מקלעים - איך החזקתם מעמד?'
"מתברר שיריות המקלעים היו לפנות בוקר באו מתוך
כנופיה של איזה אלף איש שהסתערו על סֶרֶבְּרְיַאנְקָה
ופתחו במתקפה. מזל שלא ידעו שההגנה שם פרושה
בשרשרת דלילה ממש כמו אצלנו - אחרת, אתה יכול
לתאר לך, כל האספסוף הזה עוד היה בא לביקור בעיר.
ומזל שהיה להם שם קשר עם פּוֹסט-ווֹלינסק, הם מסרו
הודעה, ואיזו סוללה ארטילרית הפגיזה את הכנופיה
בשְרַאפְּנֶל (פגז ממולא בכדורי-עופרת). להט-הקרב
שלהם דעך, אתה מבין, הם הפסיקו את המתקפה
והתפזרו להם לכל השדים."
"אבל מי הם? האומנם אנשי פטליורה? לא ייתכן."
"השד יודע מי הם. נדמה לי שמוּז'יקים מקומיים,
'אנשי-אלוהים' נוסח דוסטויבסקי!... אוּ-וּ... האמא
שלהם!"
"אלוהים אדירים!"
"כ-ן," הצטרד מישלאייבסקי ומצץ מן הסיגריה שלו,
"סוף-סוף באו להחליף אותנו, תודה לאל, עשינו ספירה
- שלושים ושמונה איש. באמת כל הכבוד: שניים קפאו.
נזרקו לכלבים. ועוד שניים גררו משם - יקטעו להם את
הרגליים..."
"מה? קפאו למוות?"
"אלא מה חשבת? אחד יונקר ואחד קצין. אבל עוד
יותר יפה היה בפּוֹפֶּליוּכָה, לא רחוק מן 'הפונדק האדום'.
הלכתי לשם עם סגן-משנה קְראסין, לקחת מזחלות
לאנשים שקפאו. הכפר כאילו מת כולו - אין אף נפש
חייה. והנה אנחנו רואים סוף-סוף, מזדחל לקראתנו איזה
ישיש בטוּלוּפּ (מעיל-איכרים עשוי פרוות-כבש), נשען על
מקל. תאר לך - רק הציץ בנו, ושמחה קפצה עליו. מיד
הרגשתי שיש פה איזה עניין מפוקפק. מה זה, תהיתי.
והתֶרח הזקן, איש-האלוהים, צוהל וצווח: 'בחורים...
בחורים...'' ואני אומר לו בקול של נופת-צופים: 'שלום
עליך, סבא. תן לנו מזחלת, מהר!' 'אין פה,' הוא עונה
לי. 'הקצינים לקחו את כל המזחלות לפּוֹסט-ווֹלינסק.'
קרצתי לקְראסין ושאלתי: 'הקצינים, אה?' והבחורים
שלכם, איפה הם כולם?' והזקן אומר: 'ברחו כולם אצל
פטליורה.' אה? מה תאמר על זה? הוא לא ראה בעיוורונו
שיש לנו דרגות קצונה מתחת לברדסים, וחשב אותנו
לאנשי-פטליורה. נו, אתה מבין, כאן כבר לא התאפקתי.
הכפור הזה... יצאתי מן הכלים... תפסתי את הזקן
בצווארו עד שפרחה נשמתו כמעט, וצרחתי: 'ברחו אצל
פֶּטליורה? תיכף אתקע בך כדור, אז תדע מה זה לברוח
אצל פטליורה! אל העולם-הבא תברח אצלי, חלאה!'
עכשיו, כמובן, נפקחו עיניו של עובד-האדמה הקדוש,
היוגב בְּרוך-האל (כאן קילל מישלאייבסקי קללה נמרצת,
כמדרדר מפל של אבנים). בו-ברגע נפל לרגלי וצווח: 'אוי,
הוד מעלתך, סלח לי, לזקן, סלח על העיוורון, על
הטמטום - תיכף אתן לך סוסים, תיכף ומיד, רק אל
תהרוג!..'' וקיבלנו סוסים ומגררה.
"וכך, עם דמדומים, הגענו לפּוֹסט-ווֹלינסק. מה
שהתחולל שם - עין לא ראתה. ארבע סוללות של
תותחים ספרתי על מסילת-הברזל, משותקות כולן - אין
פגזים, מסתבר. קציני המטֶה שם רבים מספור, אבל אף
אחד לא יודע כלום, כמובן. והעיקר - אין מקום להניח
את המתים! לבסוף מצאנו עגלה של עזרה-ראשונה, אבל
תאמין או לא - הם השליכו החוצה את המתים, סירבו
סוף עמוד 31