שכול וכישלון וזומבים | אמיר חרש ויוסף חיים ברנר | פרק ראשון

התנצלות מאת המבלביה״ד

מדובר בזיוף. ככל הנראה. כן, כנראה, זיוף. האירועים המתוארים בדפים הבאים, בחמש המחברות האלה, לא התרחשו. לא יכלו להתרחש. לא כך. יוסף חיים ברנר, הסופר העברי הגדול, הנשגב, לא כתב על אודות מתים מהלכים. זו ודאי בדיחה. כך חשבתי גם אני, בראשונה. ואז הספק. אותו ״אף־על־פי־כן!״ ברנרי מפורסם. הייתכן? רוצה לומר, השכל ממאן לשמוע, אבל הלב, בכל זאת, מאזין. ברור שברנר ״שלנו״ לא כתב את המחברות האלה. לא ברנר ״שלנו״, ובכל זאת — ברנר. ברנר־שהוא. כלומר, כנראה קיים בכל זאת עולם אחר, דומה, קרוב, אולי דווקא רחוק, רק עכור יותר משלנו, מחניק יותר, שבו הדברים התרחשו דווקא כך ולא כך. לא העולם שלנו, ובכל זאת, עולם גם כן. לא ברנר שלנו, ובכל זאת ברנר גם כן. הייתכן שזה כך: תפוצות־תפוצות, פזורות־פזורות, עולמות מתכנסים ומתפלגים, מתפלשים באבק כוכבים, עולמות אפשריים, וכן, גם, בהכרח, עולמות בלתי אפשריים? גם הם כמונו עיוורים ובורים, חושבים שהם בנים יחידים לאל. עולם סמוך אצל עולם, ובין עולם לעולם תהום, ותהום אל תהום קורא...
ספקולציות! סתם ספקולציות. ואני הלא ריאליסט גמור. ובכל זאת, לא הייתי חושב כל זאת אלמלא, איכשהו, באורח כלשהו, הגיע לידיי כתב יד נידח ובלתי אפשרי זה. איך דילג על פני התהומות? איני יודע. גם לא אספר איך הגיע לידיי דווקא. שכן, על אף שבי עצמי היה המקרה, היה זה מקרה תמוה מדי, פלאי מכדי שאאמין בו. איני יודע מה עוד לומר. כי בכל זאת, עדיין, הספק. ואז בא הספק שמטיל ספק בספק. ומחשבה: אולי דווקא כאן מסתתרות אותן ״שיבולים בודדות״ יקרות ונשכחות שממציאתן כבר נואשנו? כי מליבנו, מלב אוהביו של

הסופר הדגול, כבר פסה כל תקווה למצוא מילה חדשה ממנו. כל הסיפורים והמאמרים, החשובים והבלתי חשובים, כבר כונסו. כל הארכיונים נסרקו, כל קרעי המכתבים נקראו. על כל פתקה שלו התקוטטנו כאנקורים הנלחמים על פירורים. ודי. אנו החיים צמאים לאיזו מילה חדשה ממנו, והוא, המת, שותק. שותק. שותק! שנים חולפות, מאה חולפת, והוא מתמיד בשתיקתו. העין נקרעת על עוולותיו ואיוולותיו של הקיום, הנפש נשברת אל מול מכות ההיסטוריה והאקטואליה, ושאלה אחת עדיין מהדהדת מנגד השתיקה העיקשת, החמה, הדעתנית, העולה מקברו: ״מה הוא היה אומר?״ — אל מול מציאות עגומה זו שלנו, שכנראה כבר אין ממנה מוצא — לו היה רואה את כל זה, מה היה הוא אומר?
והוא שותק ושותק. והנה, סוף־סוף, פרץ של מילים. מברנר. מברנר!
טוב, אולי לא מברנר ״שלנו״. אולי לא מברנר בכלל. אולי זיוף. כנראה זיוף.
ואף על פי כן! ואף על פי כן...

                                                                                                                                                                                            א.ח.
                                                                                                                                                                                           תל אביב, ניסן התשפ״א

•

(מחובר בסיכה לדף הראשון במחברת)

בשעת אחר צהרים אחת, בשלהי ניסן, קרה האסון. אלומות הפז של החמה הזהיבו כנופיה של עבים שקטים וקלושים, ותחתם, סביב האקליפטוס הבודד, הזקוף, עופפו עורבים אגודות־אגודות, מקרקרים בשפה רפה, ומעין פרפום של פריחת הדרים עלה מסביבנו, ממתיק את האויר ומגרד בחוטם. טיילנו מתוך רגיעה של יום חג, אני ורעי, יוסף לואידור, איש כבן שלושים, סופר עברי לא בלתי מוכשר, שזה זמן שאני מטפחו כחלק מ״כוחותינו הצעירים״, נותן לו איזה עבודות של תרגום והעתקה ועוזר לו לפרסם את רשימותיו. הלכנו, ורגלינו הלכו לפנינו, נטינו משביל הפרדס הברור וחצינו אל מאחורי גדר הברושים. עברנו במעין שער שנבקע בין עלי הצבר הצהבהבים, המלאים כֹּבד, מחטים, ואיזו חשיבות איומה. הלכנו בין העצים ותעלות ההשקיה אל עבר מגדל פעמון הכנסיה הפראבוסלאבית, המתנשאת בגאון צאריסטי, מלוכני, מעל גמדי ההדרים ה״לבנטינים״.

זמן־מה הלכנו במישור והחרשנו. אז פנה רעי לאחוריו וישקף על פני הפרדס:
— האילנות הללו… — הפסיק בן־לווייתי את דומיתנו פתאום. אלא שקולו הלא־רם, הרצין והאירוֹני כאחד, ריכך משהו את הפתאומיות.
...?אה —
— האילנות הללו, אומר אני…
והנה החריד דבר־מה את העורבים — הפרדס נמלא צרידתם — ועלים וענפים נשרו ברעש. יריות, רעם יריות, מצד העיר. היתה זאת שעת גמר תהלוכת הראשון במאי, וסברנו כי המשטרה המתלווה אליה היא־היא שירתה באויר. נדאגנו שנינו. רוב בני הבית הלכו לשם. היצקרים הלכו, וגם השַצים הלכו, ואפילו גוגיג הצטרף והלך. מי לדימונסטרציה ״שלנו״ ומי לדימונסטרציה של ״כל העולם״. אני לא הצטרפתי לא לאחדות העבודה ולא למפלגה הקומוניסטית, כי אינני מפלגתי מתוך פרינציפּ,

ולואידור נשאר מסיבותיו הוא: ״אתם לכו לכם לפוליטיקתכם, ואני אשב בדממה ואכתוב...!״ התריס עם בוקר, אבל אז העצלות תקפה אותו ולבו לא היה לכתיבה. וכיָון שהיום היה יפה־שמש יצאנו לטיֵל. ופתאום — יורים.
למה יורים? סתם? כן, כנראה סתם. במי יורים? באויר? כן, כנראה באויר.
כך או כך, נתקפנו עצבים, ושוב לא נרשם בנו כלום מיפי הטבע של יום־אביב.
כעבור צעדים אחדים זינק מאחד הפרדסים איש ערבי בסחבות של טוּז'וּרקה אירופית ומעדר ישן על כתפו. ״חאואג׳ה!״ — הדביקנו. נפנינו להשתמט ממנו, אולם אז ראיתי, שאין זה ערבי מגודל, כאשר נדמה לי משום־מה ברגע הראשון, כי אם נער־פועל יחף כבן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה, ופניו נטולי הדם מעידים כי הוא מוכה רעב או חולי. הוא שאלני דבר־מה בקול צלול, צעקני קצת, ובהברה ברוּרה, דגושה. אני, לצערי, לא ידעתי לענות לו, כי לא לימדתי לשׁוני דַבּר ערבית. שׁאלתיו אני מצדי במילה אחת: סֶלימה? (כלומר, מכפר־סֶלימה הסמוךְ הנך(? וענני: לא, מִנְהָן, מכאן הוא, מן הבּו‎‏‎ֹיארה, מבית הבאר, והוסיף לדבר ולספר איזה דבר חשוב. את מילותיו לא הבנתי אך פחד שחור הרתיח את אישוניו, וברמיזת־אצבע ציֵר אקדח וסכין ומעשה שחיטה: סכנה גדולה, אסון, יש לברוח, להתחבא, לברוח... את זאת הבינותי ממילים בודדות שלו, ועוד יותר מתנועותיו והעויות־פניו.
סופרינו הידועים, הלהוטין אחרי ״יצירות נאות, שרוח ארץ־ישראל שורה עליהן״, היו ודאי מופתעים מהבשורה המובאת על ידי הנער, אך אני הלא ידעתי כבר זמן שפוגרום מתקרב... בלכתי דרך השכונה הסמוכה חשתי משטמה מכל העברים. ״לא טוב״ — אמרתי, והוא תהה רגע והתקשה להבין: מה פירוש ״לא טוב״, והוסיף לסמן לנו כי עלינו לברוח... ראיתי אז כי משך הדקות שדִבר אתנו הלכה בריאותו והתרופפה, פניו צהבו ממש, כפניו של חולה טיפוס הבטן, וגם כי שרוול חולצתו מטונף בדם וכי זרועו מעוטפת בסמרטוטי תחבושת, ועוד

ראיתי, וסירבתי להבין מה ראיתי, כי קצה המעדר שנשא מלוכלך בבוץ כהה מאֹד, אדמומי, נוטף... הצבעתי על מכתו ושאלתי, ניסיתי לשאול, אם גם בו פגעו הפורעים, ואם פגעו בו בגלל שהזהיר את ה״אליהוד״, את ה״מוֹסקובִּים״, ואם כך הדבר, הצעתי לו שיבוא אתנו, שנסתיר אותו בביתנו. הבית כְּבִּיר אמרתי והדגמתי בתנועות ידים, שהוא מרווח, שיש מקום. אם הבין את דברי ואם לא, נענע את ראשו כמצטער, והפסיק את השיחה, הכל מן אללה…! פסק ורץ בלי לסוב לאחור. ברגל נואשת רץ, כרוץ השועל הבורח מפני כלבי הצָידים.
מיד פנינו, לואידור ואני, לחזור לבית החוה הבודד, בית משפחת יצקר, בו התגוררנו, ובחפזוננו לא מצאנו את דרך המלך למעון — חצינו דרך כבושה לעגלות והמשכנו בשבילים של הולכי רגל, אם התקרבנו או התרחקנו, אין לדעת, לא הכרתי את הרוחות, אני הובלתי ואני טעיתי, ולואידור רגז כל הזמן. צולע היה על רגלו האחת, עקב מכה ישנה שחזרה להציק, והיה גורר אותה באופן משונה. נוסף על אימת הפרעות הרגשתי עצמי גם אשם כנגדו. תעינו באבק משעולי הפרדסים: פרדסים על פרדסים. כולם של בני הארץ, של הערבים.
ממגדל הכנסיה נשמע צלצול פעמון. הצלצול הבהיל עוף אחד, יפה זנב, שאת שמו בעברית לא ידענו שנינו, והוא פרח באויר והשיב עלינו רוח בכנפיו מרובות הצבעים. עלינו על גבעה, וראינו מרחוק איזה כתם אדום, קומתו השניה הצבועה של הבית. הכרתי: הנה בית הקברות שעל יד המעון, והנה הגבעה שלפני בית הקברות. באיזה שמחת ניצחון חזרתי להורות בבטחה את הדרך, קובע אנה ואנה עלינו לפנות בפרשות הדרכים. הנה... הכל בסדר, הנה... הולכים אנו ומתקרבים. וכבר ראיתי בעיני רוחי את שיבתנו אל המעון הריק והבטוח, לוגמים חלב טרי, ומוציאים אל המרפסת כסאות וחבילת עתונים לעין בהם אגב שיחה, כדרכנו. וכמעט הגענו אל הבית, אלא שאז ראינו אותו שוב — הנער הערבי. מרחוק שֹרך את דרכו, צועד במעוקם, כמו טחו עיניו. ומה השתנה מראה פניו...! אפור, נשכח, בלי כל ברק... אף נדמה היה, מדרך הִלוכו הרעועה, כי אין כל חיבור בין אברי גופו...

רואים אנו אותו, אולם הוא, דומה, אינו מבחין בנו... נופפתי בידי וקראתי לו, חוזר ומציע, שיבוא אצלנו למצוא מסתור. כששמע את קריאתי זקף ראשו, רחרח באויר כחית טרף, ופרץ לעברנו במרוצה שבורה. שִנוי גדול עבר עליו מאז ראינוהו אך לפני שעה קלה. היינו כלא מאמינים — — — לא נער רך, נבער, תועה מבוהל בין העלים — אלא חיה רעה. כל מהותו מהות חיה צועקת: ״תנו לי לאכול...! אני רעבה... כל־כך... נורא! אני אוכל את השולחן...!״ מרכינה ראשה וחושפת שִניה, שִנַים ועוד שִנַים. האדם שבו גוסס, חשבתי, ולא ידעתי מה חשבתי. האדם שבו גוסס... שטות! איך? אין דבר כזה: ״האדם שבו גוסס...״ לא במציאות, לא מצד העובדות... הלך דיבור בעלמא עברני, הלך סופרים, גוזמא. הנער חולה, חולה וזהו. ובן לויתי נתרגש: — קדימה, בוא... — חפז ואחז בידי. אולם אני לא משתי. לברוח היינו צריכים. ואני לא ידעתי.
— הוא חולה, זקוק לעזרתנו, — קראתי נסער, — איך נפנה לו גב? בגלל התעקשותי הוספנו ועמדנו רגע ועוד רגע ואילו הנער מוסיף
ומתנפל. רץ היה ומתקרב... רץ ונופל, וקם ורץ וזז... מתמוטט־מתקדם, הורס אלינו, מתקרב, מתקרב... ואני כבר רואה ברור: טעיתי. האדם שבו אינו ״גוסס״, האדם שבו מת. בעיניו הדמִיות לא נותר דבר מאותו רטט הויה, מאותו קודש חיים, שום הוית אין־סוף, שום סוד דממה דקה. רק רקיקה בזויה נשארה, רק מעין נרפש, רק טִפה שפלה ובהמית. מה? איך? חשתי שבר גמור, ונתקפתי גועל טֵרוף. איך? איך...? הרי זה בן אדם! בן אדם! בן אדם חי...! נכון, עוד קודם ניכרו בו סימני מחלה, אבל עד כדי כך...? עד כדי כך!? הן מחלה כזאת אין... כזאת לא תתכן... ובכל זאת. הנה: גוף פגום והויה פגומה, ממארת. ראיתי ולא האמנתי. ראיתי, ולא הסכמתי לראות. וכל אותו הזמן הנער מוסיף ומתקרב, ולואידור מושך בידי: ״בוא... בוא...! בוא!!!״ ופחד מוֶת בא בקולו.
...ז ...ז —
שני כדורי רובה חלפו לצדי ופגעו בנער. איבדתי את שִווי המשקל ונפלתי גם אני. האדמה היתה רפודת חצץ, ונשרטתי. סמוך מאחורי עמד צבי שץ ורובה בידו.

— מה עשית צבי? — קראתי נדהם. — מה עשית? צבי הושיט יד ומשך אותי לעמידה:
— מהר, יוסף חיים, מהר, לפני שיקום...
— יקום...? מי? הנער...? אתה הרי רצחת אותו! רצחת נפש!
— קדימה, יוסף חיים, קדימה, — צבי שץ לא שעה כלל לדברי, — מהר, מהר, לפני שיתעורר!
יתעורר...? הצצתי אחור וראיתי שהגופה אינה נחה. בשרה רוטט, מפרפר, מתקומם... ולאחר רגע, באנחה גדולה, קם הנער על רגליו ועמד מבולבל והדם עודו זולג משני הנקבים שבחזית בגדו...
בינתיים, רצנו שלושתנו חזרה לבית, וראינו איש מת אחד מוטל בצד הדרך ומת אחר רכון עליו, תופס רגל ומושך, מתכופף למרכז הגוף, נושך, מטלטל ומנענע, מתעקש ולא מרפה עד שליפת נתח בשר... נכנסנו לחצר, וסגרנו אחרינו את שער העץ הכבד ונעלנוהו היטב. הנער החולה רץ אחרינו והתנגש בשער בקול טריקה גדול, שוב רץ ושוב התנגש בשער, ושוב ושוב התנגש. מיד בקעה מפיו שאגת־אנחה כבירה, כקול הפר הנשחט. לא עבר רגע ולקריאותיו נענו אחרים כמוהו, והם צעדו סביב החומה, סובבים והולכים, צרים על הבית. מחכים לנו.
ומאז אנחנו כאן, מוקפים. ומאז לא יצאנו החוצה.

•


מחברת ראשונה

(חמִשה פרקים מלאים ואחד קצר)

— פרק א —

אני כותב.
כן, אני כותב, ויודע אני כי כותב אני. עיני זו צופה בידי זו רושמת במחברת זו. המחברת לא שלי היא, מצאתיה כאן במחסן בית החוה. אני רואה את הדף הריק, הלבן, המדברי, נמלא שורה אחר שורה בכתב ידי, וברור: האיש הכותב כל זאת הוא אני, כן, אני כותב. אין מחלוקת. אבל האם אני חי...? חי ממש...? זו לכאורה שאלה מיותרת, שאלה שיש בה מן הסופיזמוס. אבל גם, בעצם, זו השאלה היחידה שעומדת על כנה.
האיש הכותב והאיש החי אינם אחים זה לזה.
החי, מה הוא עושה? הוא פועל, הוא זורע, הוא קוצר — והכותב, מה הוא פועל?
נקודות שחורות הוא זורע... מרות שחורות הוא קוצר. לא, לא, לא כך... מוטב כך — אותיות מרובעות הוא מפיל על הדף, והן מתעקמות ורומשות בנסורת העץ הבלולה ומכרסמות בה. הדיו מתפשט, מטנף את הלוֹבן, הנייר מתמקמק והמילים מתות... ונשארות במותן עד שיבוא אי־משם קורא משועמם ויפיח בן חיים. נס? לא, כי לא בלי קרבן יקים האיש החי מילים מקבר הדף. את מיצי חייו יגיר עד יקומו המילים ויתפסו חיים: חיים חוְרים, מטושטשים, קאניבאליים...
והקורא...? הוא ימות, לרגע, לשעה, וישוב לחיות, אולי אף ידבק בנגע ויתחיל בעצמו כותב.
יודע אני זאת כיוָן שכתבתי, מאז ומתמיד כתבתי, עוד בטרם ידעתי צורת אות... דפים רבים ומיותרים כתבתי, דף רודף דף, דף חוזר על

חברו, ומילה של אמת, מילה שיש בה להרוות את הצמא, אין בדפַּי. רק אני יודע עד כמה נהרגתי על כל מילה ומילה, רק אני יודע עד כמה היה קרבני לשווא. רק בשר נגוע, נקלה ועלוב, העליתי על מזבח הספרות, שורות שעלו לי בחצאי ימים, ובימים שלמים, ויש בהן פחות אמת־טבעית מהבליו של ילד. יש שחושבים אותי סופר גדול, או, לכל הפחות, בדברם עלי הם קוראים אותי סופר גדול. עדת חנפים. ודאי הם חושבים כי נחת רוח הם עושים לי. אבל כגודל הסופר כן גודל כשלונו. למה הדבר דומה? חנוָני קטן, חוב קטן יש לו. סוחר גדול, חובותיו כבדים. ורוטשילד — כולם מהללים את עושרו — וחובות לו מיליונים על מיליונים.

— — — — — — — — — — — — — — — — —— — — — — — — — — — — — — — — — —— — — — — — — — — — 

ועדיין אני כותב. ולמי...?
עם־הספר אינו מרבה לקנות ספרים, ספרותנו מתקיימת בנס, עניים הם סופרינו וענייה ספרותינו. לא כי הקוראים עצלנים, בַּערים, נוהים אחר הלעז והסמרטוטים, לא רק, הלואי וזה היה כל עומק־הצרה. בחוץ סואן געש מחריד, מהומה גדולה מהפכת סדרי עולם. כן, ללא גוזמא, המוֶת הומה בגדר, ממש כך, אין זה קשוט־כזב של הלשון, אלא המוֶת עצמו, גופא. אפשר לשמוע באֹזן את קולו העמום: גניחה כבדה, נמוכה, מעיקה, נמשכת, כותשת עצבים. גניחת־צִבּור בוקעת פיות רבים. זו התמונה: המוֶת בגדר ואני כותב. ועל מה אני כותב? אני כותב על היותי כותב. צריך הייתי לאחוז בנשק ולא בעט. צריך הייתי לתפוס פטיש ולאטום את החלונות בקרשים — לא להביט בעדם ולהרהר... זמן חירום, זמן בהלה ובלהה, החפץ חיים חייב לעשות לאלתר! ואכן, יש כאן בבית החוה כמה אנשי־עט־צעירים, כלומר, צעירים ממני, ודומה גם חפצי חיים ממני, והם שפועלים את הפעולות הנחוצות, הם מחזקים את הגדר ומשמנים את הרובה, והכל — בדממה! שלא חלילה

להפריע ל״הסופר הגדול״ בכתיבתו. ודאי חושבים הם כי צוָאה אני כותב — חה! — אם כי, אליבא דאמת, יש בכך איזה דבר. שמא באמת צוָאה היא זו? כן, אך לא יותר מהרגיל, הרי כל מה שכתבתי עד היום רק צוָאות היו, כל מאמר, כל ספור, כל ציור, צָואות לעשרות, למאות, לאלפים... כל המילים מילים אחרונות.
מילים אחרונות... מושג מצחיק, קל, חסר ממש, שהרי מאז הכה הנגע המילים האחרונות בטלו, אלה נותרו רק למי שהיה חי ונהיה מת ודי. ועכשיו מה? עכשיו שהמת לא שוקט בקברו, עכשיו שהוא קצר רוח, שהוא קם ומהלך בדרכים, עכשיו גם מילותיו האחרונות אינן אחרונות עוד...
אני רואה אותם מחלון הקומה השניה. דבר אינו מסתיר. בית החוה מוקף שממת פרדסים מלוא העין. כשרק באנו להתארח כאן האדון יצקר אמר, זה מקום טוב, שקט, רק זמזום דבורים, השכנים אינם מפריעים... שכנים שקטים... והצביע על בית הקברות בבדיחות הדעת. כן, פעם היה בית הקברות שקט. אני מביט בו. שם, בחוץ, מעבר לדרך העפר, רוחש וגונח בית הקברות של המשׂוּלמים. האבנים לא נחות במקומן. לא עוד. מדי שעה אשמע איזו אבן מצבה מחליקה, מתגלגלת ארצה... אביט ואראה: איש גרום עצמות וצפוד בשר, פגר לא־טרי ולא־בריא שעורו קלף אכול, מחוק מאותיות, כמגילה שהוצאה ממערת הגניזה אחר מאות שנים — יוצא מן העפר ומביט בפליאה... מבט? פליאה? לא ולא... הפליאה רק של החיים היא, והוא, המולד לאחור, הנולד מתוך הקבר, פליאה אין בו. יחד עם הנפש מתה גם הפליאה. מה נותר לו? רק רצון. כשם שמכל המילים נותרה לו הגניחה לבדה, כך מכל הרצונות — הרעב. לאחר שהופשטו ממנו רעיונות ההבל, האידיאליזמוס הכוזב, התגלתה האמת במערומיה. מהו האדם? — פה, וִשַנים וקיבה. האמנם? הזהו לּוז האדם במזוקק...? רחקתי... רחקתי, נחזור אל הממש, הנה, אני רואה אותם מבעד לחלון, והם רעבים. זה מה שידוע. ה ר ע ב. ואולי זה כל מה שידוע, זו העובדה האחרונה. אך האם הם חשים ממש את הרעב? יודעים את עִנויו? מכירים את התהום שנפערה בהם? ומנין

צצו? ומדוע? כל זאת אין הם מספרים. אחת היא התשובה בה יענו לכל הקושיות — הנשיכה.
שמעתי שמועה כי הערביאים מאשימים אותנו, כלומר, את האימיגרנטים היהודים בני אירוּפה, שבאנו והבאנו משם את הנגע במזודותינו. יתכן והצדק עמם. ועוד שמועה שמעתי, שהחרדים לדבר השם, מחשבי הקִצין המכונסים בערי הקודש, גם הם מאשימים אותנו, כלומר את הציונים, שבלהיטותנו לזרז פעמי משיח הרמנו דגל מרד על מלכות שמים, עוררנו את זעם־השם־יתברך והבאנו עלינו, עליהם, ועל הכל, — ״צרה איומה שלא היה כמוה מימות בריאת העולם!״ — גרסה מעוקמת, שטנית, של חזון העצמות היבשות. יתכן וגם הם צודקים, אך ב״הפועל הצעיר״, קראתי סברה הפוכה, שהמומחים למדיצינה סוברים שבני הארץ, כלומר, הערביאים ובני הישוב הישן, הם הם האשמים — וזאת בגלל אורחות חייהם הפרימיטיביות. ״ואיך לא? עריהם צפופות, סגורות בחומות ונטולות משב אויר, ללא עץ רענן, ושפע ביוב זורם על המרצפת וזחלי יתוש מצהיבים את בורות מי השתיה. מה כבר יש שם? חולי, זהום דם וצחנת שופכין! לכן משם התחיל הנגע.״ היש בסברה זו יתר ממש משתי קודמותיה? מוקדם לומר. בעתון הבטיחו לתת בהמשך ראיות מדעיות ״שאין עליהן ערעור״ לסברה הנ״ל. אבל ראיות לא הגיעו, אף העתון לא הגיע.

— — — — — — — — — — — — — — — — —— — — — — — — — — — — — — — — — —— — — — — — — — — — 

כבר שבוע שכל דבר חדש לא הגיע אל בית החוה, לא דאר, לא עתון, ולא איש נושא שמועה. כמורעב הלועס נסורת ומקיאה, ושב על קיאו, כך אני שב ומפשפש בעתונים האחרונים אשר קיבלנו, מנסה שוב ולשווא למוץ מהם תשובות שאין בם. ב״דאר היום״, עתון המתגאה על פי רוב ב״חדשות״ שבו, היו מילים רבות ונחרצות וחדשות מעטות ודלות. בעצם, לא חדשות כי אם סברות ושגגות. אז רק התחיל הנגע להכות, וחשבו שאין כאן יותר ממגפה, מגפה חמורה, כמובן, זן חדש

ומשונה, חולי איום ונורא, אבל רק זה. לא יותר. דבר העורך היה מוקדש בעיקרו לשאלה של לשון: כיצד יש לקרוא את המתים הקמים? ניכר כי עורך העתון, שהוא בלשן חובב, ונצר לבלשנים גדולים ממנו, נהנה לעסוק בחכמת השמות. את הבלבול שחש נוכח תופעת קטקליזמוס אי־מוכרת ואי־מוסברת זו, הוא העביר אל שאלה מסוג ידוע. ועד הלשון, כך מדווח העורך, טרם התכנס לדון בנושא (ולמה הם ממתינים)! ובינתיים רבים מבני עמנו מוצאים כינוי מן המוכן ועושים את לשוננו ז׳ארגון. יש הקוראים להם ״פרנקנשטיינס״ — כי אזנם הזריזה קלטה את השם מן החיילים בני אלביון — ויש האומרים ״טויטאלעך״ שבא מן האידית, שפה חיה־מתה כמוהם. אבל אי אפשר ככה שהלעז יוסיף ויכבוש כל חלקה טובה, וגם, אפילו, את החלקה הלא טובה הזו. הרי לכל מילת לעז קיימת כבר, בעצם, מילה עברית מקורית ועתיקה, טובה ואף יפה מהן. יש רק לחפש ולמצוא. ולא להתעצל בבקשה! לו, כלומר לעורך, פתרונים משלו. הוא מציע לקרוא אותם אֱלִיעֶזֶרִים״ על שם לזרוס, הוא אליעזר, זה שקם, לכאורה, מן המתים, על פי האבנגליון הנוצרי, וגם ביאליק קשישא כבר הציע שם עברי נאה: ״ֶּפֶגח״, רוצה לומר, ״פגר חי״ )אבל בקצרה( וברבים ״פְּגָחִים״. ומשם העצם אפשר גם לגזור פועל, פֻּגַּחְתִּי״. למשל כך: ״בָּאוּ הַפְּגָחִים וּפִגְּחוּנִי, וַאנִי פַגוֹח פֻּגַּחְתִּי וְהָפַכְתִּי פֶּגֶח גָּמוּר״. יפה... ובהמשך השבוע, כך מכריז העורך הבלשן, יתכנסו־נא חברי ועד הלשון, ישבו על המדוכה, ויואילו־נא להכריע. אם הואילו־נא או לא הואילו־נא, זאת אין אני יודע. עתונים חדשים, כאמור, לא באו, וגם סוחרי סדקית נודדים לא עברו. ולא רק הם, אפילו המשאית הירוקה שבאה יום־יום מהמחלבה בתל אביב פסקה מלאסוף את החלב הטרי. הגברת יצקר, תבורך מנשים, במקום לומר נואש, מנצלת את שפע החלב ומכינה ממנו לבן קריר וחמצמץ המוגש לנו בארוחת הצהרים יחד עם מלפפונים קלופים, זיתים ארץ־ישראלים מרים, ופת שיפון רוסית כהה, שפתים ישק. הגברת יצקר מתאמצת שנחוש בטוב, אורחים רצויים ולא אסירים־נצורים, הלא אני רואה עד כמה היא מבוהלת, ועל מנת להפיג את חרדתה היא ממרקת את הבית

עד דק. היא היתה מעדיפה לנטוש את החוה המבודדת ולנסוע לבקר את אחותה שבנוה צדק. אבל הדרכים התייתמו. לא סוס, לא עגלה, לא חמור. בכל שעות היום שוררת בהן ריקות של לילה. רק אבטומובילים משורינים של הז׳נדרמיה עוד מוסיפים ועוברים כמה פעמים ביום. באים, רצים מהר ולא עוצרים. על גג האבטומובילים מחוזקת מכונת יריה גדולה ונוטר עייף ומפוחד אוחז בה. הנוטרים, לא יותר מילדים לבושים מדי שרד וכובעי קולפאק פרוותיים, מבוהלים יותר מגברת יצקר. הם אינם אופיצרים בריטים מנוסי קרבות אלא בני הודו או צילון שעורם בגון התה, צעירים שאננים, קטנים ממדיהם, שהגיעו לאחרונה יחד עם חיל המשלוח הקולוניאלי כי טעו לחשוב שהצבתם כאן, ב׳הולילאנד׳, תהיה כחופשה. האימה שהם ראו בסיוריהם חקוקה היטב בתוי פניהם, ושאר האסון חקוק בשריון הפלדה שהגן עליהם. הרכבים מרובבים כתמי דם, רסיסי טיפין של אדום כבד חי ובוער, דורות על דורות של כתמים, החדש מרוח על פני הישן ממנו, כלומר, הישן רק במעט, דם דהוי שיבש רק אמש, ואיש לא מצא פנאי או טעם למרקו.

— — — — — — — — — — — — — — — — —— — — — — — — — — — — — — — — — —— — — — — — — — — — 

החיילים המומים וגברת יצקר הלומה, ובאמת, אולי כך ראוי להיות: מוכה תדהמה, אולי מוטב לחוש זעזוע עצבים חזק, כללי, עמוק, כאילו זה שבר מוחלט, חידוש גמור, יום־דין שאין ולא היה דוגמתו לפני כן... ואילו אני... אני רואה את המראות האיומים הללו וחושב אחרת, אני חושב — לא שוב... — כי זוכר אני איך באודסה, בז׳יטומיר, בביאליסטוק, לפני חמש עשרה שנה בלבד, האפילו השמים באחת. איך שכנים טובים, שכנים שקטים, הפכו המון צמא דם, איך הנגע התפשט מעיירה לעיירה, מנפה לנפה, קל כמו שמועה, מהיר כמו עלילה, הז׳ידים אשמים, הז׳ידים אשמים, בכל הז׳ידים אשמים...! ודלתות נפרצות. וזכוכיות מנופצות. ונוצות כרית שחוטה עפות כבדות ברוח. איש לנפשו הופקרנו, ואין שוטר ואין חייל ואין אלוה שיגן, ואנו בורחים ומתחבאים

כעכברים בעליות הגג ובמתבנים, בבארות מטונפות ובחרכי הקירות. מחכים בדממה, משפחה שלמה בדממה. האם נחרדת לכל רחש, האב סופר־סופד את כדורי האקדוח המעטים, מתפלל חרש: אחד, שניים, שלושה, ארבעה... אחד, שניים, שלושה, ארבעה... תפילה חפה מאשליה של איש שאמונתו אבדה. הוא יודע, יודע שאין מועיל בקומץ כדורים, אין מציל מול המון ר ב כ ל כ ך. שכן געש ההמון כבר סוגר עליהם מכל העברים, ובקרוב ימצאו הפורעים את המחבוא הרעוע. והנה, מחשבה אילמת, מחניקה, מזעזעת את האב, כשהוא מבין כי את הראשון מארבעת כדורי האקדוח יפנה לבת הקטנה, הבתולה, את השני יתן לסב הזקן, השחפן, השלישי יוקדש לאשת נעוריו, ולפחות המוֶת, כשיבוא עליהם, יהיה חטוף, ואז, רק אז, בידים רועדות ומטפטפות דם, יפנה האב השכול, הכושל, את הקנה אל עצמו...
לא טוב, לא טוב. רע לי.
לא רציתי לכתוב את כל זאת.

[הפסקה האחרונה היתה מחוקה בסדרה צפופה של XXXX אך בכל זאת ראיתי לנכון להכלילה במהדורה זו. המלביה״ד]