האצבעות על הגבעה - איתן דרור־פריאר - 2015

א

היית צעירה מגילי עכשיו. התיישבת על הקרש ואחזת בשרשרות המתכת. אני עמדתי מאחורייך ודחפתי את הנדנדה. מדוע התרגשתי כל כך? ומדוע אני עדיין זוכר את זה? אולי כי עד אז היה רק אסור או צריך, ונדנדה היא לא אחד מן השניים. אולי בגלל הערב שהפתיע אותנו, ועוד לא מצאנו מקום ללינת לילה, ואחי הקטן אמר: "אם רק אבא היה כאן עכשיו," ואחותי שמה יד על פיו ("אל תגיד"). על עץ סמוך רקדו שני סנאים, ואני קיוויתי שיום אחד אוכל לדבר אתך.


ב

כל בוקר מתחיל בקרב, גם במכולת של זילברמן, שם הוא נלחם על שארית הגבינה הצהובה. הוא יודע שיעברו עוד שבועיים עד שאדון זילברמן יקבל את חבילת הגבינה החדשה, העטופה בדונג האדום־מבריק, ואבא חייב שתהיה לו לשבּת גבינה צהובה. "יותר חשוב מהדג," יאמר למר זילברמן, וזה יענה לו: "אבל כאן גברת מיכאלוב היתה קודם, גם היא רוצה גבינה צהובה." גברת מיכאלוב תניד בראשה, ופקעת שערה המגולגל על קדקודה תאיים ליפול, אך לא, היא תסתכל על כף היד הלבנה, חסרת האצבעות, ותאמר: "לא נורא, שייקח הוא, זה הרי לא עניין של חיים ומוות."

("תחתוך לי בלי הקצה, מכאן," אבא יסמן למר זילברמן.)


ג

 "ואיפה נשארו האצבעות?"

"כבר אמרנו לך אלף פעם, בקרב ההוא על הגבעה."


ד

 "שני חברים הלכו בדרך, בים־בם־בום, אחד קיבל מכה בברך," אבא שר, הגבינה הצהובה נעולה באגרוף היד השלמה, צעדיו רחבים וכבדים, וחיוך על פניו. בקרב של בוקר יום חמישי הוא ניצח.

"די עם השיר הזה," את אמרת לו כשהוא פתח את הדלת, ועל שפתיו הבית השני או השלישי, זה שקודם עמדה בו פרה ועשתה מה שעשתה.

"שני חברים הלכו בדרך, בים־בם־בום."

"אתה תעיר את התינוק," אמרת לו.

הוא ממשיך לזמזם בלחישה דקה: "אחד קיבל מכה בברך!"

"יחיאל, אתה מוכן להפסיק לשגע אותי? כאילו לא מספיק הלילה המסויט הזה, עם הבכי שלו והצעקות שלך."

את יודעת בדיוק מי הם שני החברים שיצאו לדרך. שנים את חיה עם שניהם. הם מסתובבים אצלך בבית; ישנים במיטה שלך.

הרמת את הקול. "תפסיק עם הזמזום הזה עכשיו, יחיאל, אני מזהירה אותך."

אבא פרס את הגבינה הצהובה לפרוסות דקות ומדויקות; האגודל והזרת נעוצים בגוש הקשה. "לכל אחד יש שלוש פרוסות," אמר לך. וכעבור רגע: "רינה, את שומעת אותי? שלוש פרוסות לכל אחד."

הנחת את המגהץ על הקרש, קיפלת את הסדין וצבטת את הקפל לאורכו בין שתי אצבעות. "כן, יחיאל, שמעתי. אתה יכול לקבל את החלק שלי. עכשיו יש לך שש פרוסות."

אבא חזר ומנה את פרוסות הגבינה. "את אל תעשי לי טובות," אמר לך וסידר את הפרוסות זו על זו, עטף את כולן בנייר אפייה והכניס למגירת הפלסטיק הסדוקה שבמקרר.

"יחיאל, תכין בבקשה לאבינועם ואורנה פרוסות עם הגבינה הצהובה, שיהיה להם להפסקת עשר."

"זה לשבּת," אבא פסק. "קניתי את זה לארוחת הבוקר של שבת."

ניתקת מהחשמל את המגהץ והנחת אותו על הרצפה. בצעדים נמרצים נכנסת למטבח ודחפת את אבא הצִדה. הוא זז וּויתר. "אל תבלבל לי את המוח," אמרת לו, ולנו קראת: "ילדים, מי רוצה שאני אשים לו בלו־בנד בפרוסה עם הגבינה הצהובה?"

"אני! אני! אני!"


ה

ג'אקו את ביקשת שיקנו לו. "זה תוכי חכם," אמרת. "צריך שיהיה רעש וצבע בבית, שלא ירגיש לבד."

אנחנו כבר לא היינו שם כשהגיע התוכי, לא ראינו ולא שמענו אותו, אבל באחת משיחות הטלפון הנדירות סיפרה לי דודה לאה מן המרחק שכעבור שבועיים־שלושה כבר למד התוכי לדבר, ולא סתם לדבר, לצעוק: “עזרא, תלך אתה ראשון, והלך."

"ומה עוד?"

"קידוש, הוא יודע לומר קידוש."


ו

שבוע וחצי הבטן פרפרה. לא להגיד, לא להגיד, לשמור את הסוד, אף מילה, אף מילה, הסוד במיטה, מתחת לשמיכה, קשה להירדם.

“זאת הפתעה לאבא," חזרת ואמרת לפני נשיקת לילה טוב. “לא לספר לחברים, למורים, לשכנים. אף מילה אחת, אתם מבינים?" הגברת את קולך.

וכשדודה לאה באה לבקר, דחקת בנו: “לכו לשחק בחוץ," ובאוזן לחשת: “גם לדודה לאה אף מילה."

את אבא שלחת לכל מקום שעלה על דעתך, רק שלא יסתובב לך בבית: אל הדואר ומשם לירקן ומשם לעירייה, ואחר כך להביא את השמנת מבתיה, שהיתה אתך בקיבוץ ועכשיו גרה בשכונה רחוקה, ובוודאי תזמין אותו לקפה ועוגה — פרוסה דקה מעוגת התותים) “זו המומחיות שלי," היא תצחקק לו( — ותפַנה לך עוד שעה. אבא הלך בחדווה, מזמזם את שיריו, וקולו נשמע מהרחוב עד לקומה השנייה, בזמן שאת ארזת מזוודות והחבאת אותן מתחת למיטות.

“כי זאת הפתעה," אורנה חזרה והסבירה לדביר אחר כך, בנמל התעופה, ואותָך שאלה: “למה הוא עוד לא בא? צריך להתקשר אליו, אולי."

“בטח," את ענית לה. “עוד כמה דקות," והצעת שבינתיים נמסור את המזוודות. וכשאני דחקתי בך, אמרת: “אתה בכלל צריך נעלי התעמלות. אורנה, קחי את דביר ותקני לכם משהו טעים, ואנחנו נמצא נעליים לאבינועם."

וכבר היינו חגורים למושב, אורות ההמראה מעלינו, וגלגלי המטוס רעדו תחת רגלינו כשאורנה שאלה: “איפה אבא?"

קולה רעד. את התעלמת.

“איפה אבא?" היא שאלה שוב, “הוא היה צריך לבוא מזמן!"

נתת בה מבט כועס. הנחת על שפתייך את האצבע המורה, והיא, לראשונה בחייה, המרתה את פיך. “איפה אבא, איפה אבא, איפה הוא?" געתה.

דביר החל לבכות. “ללכת הביתה," צרח, ואת הנחת על ראשו כף יד רכה: “ששש." ולאורנה סיננת: “גם אותך הייתי צריכה להשאיר כאן, אז כבר היינו רואים איזה כיף חיים הייתם עושים."

מעולם לא שאלתי אותך אם השארת לו מכתב. אולי הטלת את המשימה על דודה לאה, שביקשת שתפגוש אותנו בשדה התעופה.

“בשדה התעופה?"

“אני צריכה לספר לך שם משהו חשוב," אמרת לה.

מה חשב כשהתעורר וראה בית ריק? ואיך זה שלא התעורר בלילה? האם המסת לו כדורי שינה בכוס התה שלאחר הארוחה?

למיטה הכנסת אותנו לבושים, רק הנעליים מחוץ למיטה. לפנות בוקר טלטלת את כתפי. “מהר, שים נעליים, קח אתך את המזוודה הקטנה. אורנה, קחי את דביר ורדו למטה, המונית מחכה."

רבקה האלמנה, בחלוק ירוק ובמצנפת לילה ורודה, הציצה בנו מהחלון המסורג: “לאן אתם בורחים כל כך

מוקדם?" שאלה.

התעלמת ממנה ובי דחקת: “נו, לְמה אתה מחכה."