1
ספטמבר. נדמה שימים
מוארים אלה לא ייגָמרו לעולם. העיר,
שהיתה כמעט ריקה באוגוסט, הולכת ומתמלאת עכשיו מחדש. המסעדות כולן נפתחות שוב, החנויות. אנשים חוזרים מהכפר, מהים, מטיולים בדרכים פקוקות. תחנת הרכבת עמוסה לעייפה. יש ילדים, כלבים, משפחות עם מזוודות ישנות מחוזקות ברצועות. אני מתקדם בתוכם. זה כמו ללכת במנהרה. לבסוף אני מגיח אל זוהרו של ה־quai,1 תחת גג זכוכית שכמו מעצים את האור.
משני הצדדים שורה ארוכה של קרונות ירוקים כהים, צבעם מתבקע מיושן. אני הולך לאורכם וקורא את הסְפרות, מחלקה ראשונה מחלקה שנייה. נעים לראות את כל השלטים עם המספרים טבועים עליהם. זה כמו לספור כסף. יש לי תחושה נעימה של התמסרות להשגחתם של האחראים להפעלת הרכבות האדירות, המנומנמות האלה, שמחלונותיהן השקופים בוהים אנשים, סחוטים ושקטים כמו נכים. קשה למצוא תא פנוי, פשוט אין. התיקים מתחילים להכביד עלי. במחצית אורכו של הרציף אני עולה לרכבת, הולך לאורך המסדרון ולבסוף פותח דלת של תא. איש אינו נושא מבט. אני מעמיס את הכבודה שלי על המדף ומתיישב. שתיקה. כאילו אנחנו ממתינים בתור לרופא. אני מביט סביבי. על הקירות תצלומי תיירות, מראות מבְּרֵטאן, מפרובנס. מולי יושבת נערה עם כתמי לידה על רגלה, כתמי לידה בצבע ענבים. עיני נצמדות אליהם שוב ושוב. צורתם כצורת איי תעלה.
לבסוף, באנקה קלה, אנחנו מתחילים לזוז. גניחה של מתכת, טריקה חדה של דלתות. טלטול נעים על מִחברי מסילות. השמים חיוורים. גבר צרפתי ישן במושב הפינתי, מעיל כחול, מכנסיים כחולים. גוני הכחול אינם תואמים. הם שייכים לשתי חליפות שונות. הגרביים שלו בצבע אפור פנינה.
לא עובר זמן רב ואנו שועטים לאורך נתיב יציאה, בתי הפרוורים עפים לאחור, רחובות רגילים, דירות, גינות, קירות. החיים הסודיים של צרפת, שאין לך דריסת רגל בהם, החיים של אלבומי תצלומים, של דודים, של שמות כלבים שמתו. ובתוך עשר דקות פריז נעלמת. האופק העמוס בניינים נגוז. וכבר אני מרגיש חופשי.
צרפת הירוקה, הבורגנית. אנו נעים במהירות עצומה. חוצים גשרים, רעש קצר של תיפוף. הנוף נפתח. אנו בדרך לעיירות שאיש אינו הולך אליהן. חלקות ארוכות בצבע החיטה ואז ארץ ירוקה, שטוחה, מתערסלת ופורייה. החוות בנויות מאבן. חוכמת הדורות היא שאין עושר אמתי מבלעדי האדמה, ידיעה שאין לה צורך להטיל ספק בעצמה, אין לה צורך להשתנות. שטחים פתוחים, שטוחים כמו מגרשי ספורט. קבוצות עצים.
יש לה גם שומות על פניה, ואחת מאצבעותיה חבושה. אני מנסה לדמיין איפה היא עובדת — בפָּטיסְרִי,
אני מחליט. כן, אני יכול לראות אותה עומדת מאחורי
דוכני התצוגה השקופים של המאפים. כן, בדיוק. נעליה
שחורות, מאובקות מעט. ומחודדות מאוד. חודי הנעליים
מגוחכים. טבעות זולות על שתי הידיים. היא לובשת סוודר שחור, חצאית שחורה. מבנה גופה קצת מלא. מצחה מתקמט כשהיא קוראת סיפורי אהבה במגזין אֵקוֹ מוֹד. נדמה שאנחנו נוסעים מהר יותר.
אנו חולפים ביעף על פני העיירות. סֵסוֹן, תחנה חיוורת עם שעון ישן. נהר ובו ארבות. אנו עוברים בשאגה יישוב אחר, האנשים שעל ה־quai עומדים דוממים כמו פרות. ועכשיו מנהרות, לחץ על האוזניים. כאילו מישהו טורף חפיסה ענקית של תמונות. אחרי זה יהיה טריק. שקט, בבקשה. הרכבת עצמה מתחילה להאט קצת כמצייתת. מולי הנערה נרדמה. פיה דק, נוטה כלפי מטה בקצותיו, חמיצות הידיעה מקבעת אותו. פניה פונות לעבר השמש. היא זעה. ידה מחליקה למטה; כפה נחה על בטנה, כמו בציור של רובנס. עכשיו עיניה נפקחות ללא התרעה. היא רואה אותי. היא מביטה הצדה, דרך החלון. עכשיו שתי ידיה שלובות על הבטן. עיניה נעצמות שוב. הרכבת נוטה עם עיקולי המסילה .
תעלות מפוארות כאזמרגד עוברות מתחתינו, תעלות שארבות רחבות עוגנות בהן. המים מכוסים רקבובית ירוקה. כמעט אפשר לכתוב על פניהם.
שדות חציר, צורות מלבניות. עכשיו גבעות, לא גבוהות מאוד. צפצפות. מגרשי כדורגל ריקים. מוֹנטְרוֹ — ילד על
אופניים ממתין ליד התחנה. כנסיות עם שבשבות. נחלים
קטנים שסירות משוטים עוגנות בהם מתחת לעצים. היא
מתחילה לחפש סיגריה. אני שם לב שאבזם התיק שלה שבור. עכשיו אנו נעים במקביל לכביש, נוסעים מהר יותר מהמכוניות. הן מהססות ונמוגות לאחור. השמש מכה בפני. אני נרדם. האבן היפה של הקירות והחוות אינה נראית. כך גם מתכונת השדות, מקצתם בהירים כמו לחם, אחרים כהים כמו ים. עכשיו הרכבת מאִטה ומתחילה לנוע בטרטור מדוד ומכובד כמו כרכרה. עיני נפקחות. במרחק אני רואה את האפור דמוי השלד של קתדרלה, את קו הרקיע הכחול של סַנְס. בתחנה, שאנו מתעכבים בה כמה דקות, עוברים נוסעים לאורך ה־ quai הסדוק והחצץ חורק תחת
רגליהם. עם זאת, שורר שם שקט מוזר. נשמעים קולות
לחישה ושיעול, כמו בהפסקה בתאטרון. אני שומע קריעת
נייר של חפיסת סיגריות. הנערה איננה. אספה את חפציה
והלכה. סַנְס יושבת על עיקול, והרכבת נוטה על צדה.
נוסעים בוהים סתמית מבעד לחלונות הפתוחים.
הגבעות סוגרות עלינו ונמשכות לצדנו בעוד אנו מתחילים להתרחק לאט מהעיר. חלונות של בתים פתוחים לאוויר הבוקר החמים. חציר נערם בצורת קופסאות, לולים, כיכרות לחם. מעלינו, מעבר פתאומי של כנסייה. בקירותיה סדקים רחבים דיים להכיל קִני ציפורים. בדרכי כפר אלה אצעד, אלך לצד הנחלים הנוצצים.
ורוד, חום אוכף, חום זהבהב, זית בהיר — אלה הם צבעי העיירות. אפרים ארוכים, מתרוממים ובשוליהם שורות עצים. סן ז'וליין דוּ סוֹ — המלון המקומי נראה ריק.
עכשיו גלילים של חציר, חבילות. ריבועי ענק של תירס.
סֵזִי — התחנה מזכירה תפאורה של מחזה שירד מהבימה.
פירמידות של חציר, עליות גג מלוכסנות, מתרסים. מטעי
פרי. ילדים עובדים בגני ירק. השם
"ז'וֹאַנְיִי" כתוב באדום.
אנו חוצים נהר קטן, את היוֹן, בכניסה ללָרוֹש. יש שם מלון, גגו משחיר מיושן. פרחים באדניות חלון. עוצרים שוב. כאן מחליפים רכבות.
בקרבת עגלות מטען שנראות זנוחות אנחנו עומדים בשקט. דוכן נייד מוכר כריכים ובירה. בחורה בהיריון מעיפה בי מבט כשהיא עוברת לידי. פנים צרובות שמש. עיניים בהירות. ארשׁת שלווה. נדמה שהאנשים, בעיקר הנשים, חזרו ונעשו אמתיים. היצורים האלגנטיים של העיר, של דרך המלך, של אתרי הנופש, נעלמו. אני בקושי זוכר אותם. כאן זה מקום אחר. מעבר לפסים סככות מלאות באופניים. פועלים בכחול יושבים על ספסלים בשמש, מחכים.
מכאן והלאה המסילה אינה מחושמלת. המסע אטי יותר. אנו עוברים מים ירוקים שעצים נפלו לתוכם. אניצי עשן מרירים חודרים לתא, אותו עשן מאכל נפלא שמכרסם פלדה ומשחיר תחנות כפחם.
בפינה, במעיל גשם, שׂערה בוהק, יושבת נערה שותקת בעלת פנים ציפוריות, מאותן פנים קטנות וקשות, שעצמותיהן מהודקות לעור. פנים מלאות תשוקה. פנים של בחורה שאולי תעבור העירה. יש לה עיניים גדולות, מודגשות בשחור. פה רחב, חיוור כשעווה. לצווארה מחרוזת של יהלומים מלאכותיים. דומה שאני רואה הכול ביתר בהירות. פרטיו של עולם שלם נפתחים בפני.
עכשיו השמים מכוסים עננים כמעט לגמרי. האור השתנה, גם הצבעים. העצים במרחק הפכו כחולים. השדות נעשים יבשים. מנהרות חציר, מסגדים, מגדלי כנסיות, כיפות. לכל בית גינת ירק משלו. הכבישים כאן ריקים — רוכב אופנוע, משאית, זה הכול. אנשים נוסעים למקומות אחרים. שני כלובים תלויים מחוץ לאחד הבתים, כדי שהקנריות יוכלו לשאוף אוויר. אנו חולפים על פני מלבני חציר, חביות עץ. אנו מתנהלים בכבדות. ריח העשן החומצי בא והולך. תרועות הצופר הצורמות, הארוכות נמוגות במרחק, ממלאות אותי שמחה.
היא הוציאה מתיקהּ סוכריית קרמל. היא מסירה את העטיפה, מכניסה אותה לפיה כדי להבטיח את שתיקתה. אצבעותיה משחקות בנייר, מגלגלות אותו באטיות, דוחסות את הגליל. צבע עיניה כחול בהיר. הן יכולות לבהות בך כאילו כלום. האף ארוך אבל נשי. אני סקרן לראות את שיניה.
היא נוגעת בשׂערה, תחילה מתחת לאוזן אחת, אחר כך מתחת לאחרת. טבעת הנישואים שלה נראית מצופה אמאייל. מטרייה סגולה מוצמדת ברצועה למזוודתה. ידיתהּ מוזהבת, דקה כמו עיפרון. אין לק על ציפורניה. היא יושבת עכשיו בלי ניע ובוהה מבעד לחלוננו, פיה מתעקל בהבעה לא ברורה של השלמה. הילדה הקטנה שמולי אינה יכולה להסיר את עיניה ממנה.
אני מתחיל להסתכל דרך החלון. אנחנו כבר מתקרבים. לבסוף, על רקע שמים מפוספסים, מופיעה במרחק עיירה. צריח בודד, ענקי, נזירי כאנדרטה: אוֹטֶן. אני מוריד את התיקים
שלי. אני נתקף תחושה חולפת של עצבנות פתאומית
בעודי נושא אותם לאורך המסדרון. כל הרעיון לבוא
לכאן נראה דמיוני.
רק שניים או שלושה אנשים יורדים מהרכבת. עדיין לא צהריים. שעון בודד עם מחוגים שחורים שקופצים כל חצי דקה. בעודי הולך, הרכבת מתחילה לנוע. משום־מה עזיבתה מפחידה אותי. הקרון האחרון עובר. הוא חושף את הפסים הריקים, רציף נוסף, ריק מאדם. כן, אני כבר יכול לראות: בבקרים מסוימים, בבקרים מסוימים של חורף, כל זה מוסתר כמעט לחלוטין בערפלים; הפרטים, העצמים מתמחשים לאט ככל שאתה מתקדם. בשעות אחר הצהריים השמש מטביעה בכול אור צונן, ערטילאי. אני נכנס לאולם הראשי של התחנה. יש בו דוכן עיתונים עם תריסי ברזל. הוא סגור. מאזניים גדולים. לוחות זמנים
על הקירות. האיש מאחורי הזגוגית של אשנב הקופה אינו
מרים את ראשו כשאני עובר על פניו.
הבית של משפחת וִיטְלנד נמצא בחלק העתיק של העיירה, בנוי ממש על החומה הרומאית. קודם שׂדרת עצים ארוכה ואחר כך הכיכר העצומה. רחוב של חנויות. בהמשך לא כלום, בתים, דממה כמו בציור של אוּטְרילוֹ. לבסוף הפְּלָאס דוּ טֵרוֹ. יש שם מזרקה שיונים שותות ממנה, ומתנשאת מעל, כמו אניית ענק שנפלטה אל החוף — הקתדרלה. נראה מכאן רק הצריח, זיזים בולטים מזוויותיו, אותו צריח מופלא המצביע בעת ובעונה אחת לעבר מרכז כדור הארץ ולעבר החלל החיצון. הדרך עוקפת את המבנה ומובילה הלאה. הרבה חלונות כאן שבורים. מסגרות העופרת, המעוצבות בצורת יהלום, ריקות ושחורות. כשלושים מטר הלאה יש סמטה ללא מוצא, impasse , כמו שהם אומרים, ושם הוא עומד.
זה בית אבן גדול, גגו שוקע, אדני חלונותיו שחוקים. בית מידות, בעל חלונות גבוהים כמו עצים, בדיוק כפי שזכור לי מאותם ימים ספורים שהתארחתי כאן אז, כשעוד בדרך מהתחנה חשתי ודאות משונה שהגעתי לעיר שאני כבר מכיר. הרחובות לא היו זרים לי. ועד שהגענו לשער כבר התגבש אצלי הרעיון שהמשיך להדהד בראשי כל שארית הקיץ, הרעיון לחזור. והנה אני כאן, לפני השער. אני מביט בו ורואה פתאום, בפעם הראשונה, אותיות מוסתרות בעלווה המגולפת ממתכת, כתובת: VAINCRE OU MOURIR.2 במילה VAINCRE חסרה האות C.
אוֹטֶן, דוממת כבית עלמין. גגות רעפים, כהים מטחב. האמפיתאטרון. הכיכר המרכזית הגדולה: השָן דֶה מַרְס. עכשיו, בכחול הסתיו, היא חוזרת ומופיעה, העיר העתיקה הזאת, סתיו פרובינציאלי החודר לעצמות. הקיץ תם. הגן קמל. הבקרים נעשים צוננים. אני בן שלושים, אני בן שלושים וארבע — השנים מתייבשות כמו עלים.
1 צרפתית: רציף (כל
ההערות הן של המתרגם).
2 לנצח או למות.
