כתב סתרים - שושי בריינר - 2016

אני רוצה לספר לכם סיפור אהבה. אבל לא עליי ועל זוגתי נאוה אני רוצה לספר, אלא על אוהבים אחרים. זהו סיפור נפתל ומעורר תמיהה, יש בו שכול וכישלון [ויסלח לי ברנר], יש בו רמייה ועיוורון, יש בו תוקפנות וגם השפלה. כן, על פי כל הגדרה מקובלת, הקשר הזה בהחלט עמד על ראשו. ובכל זאת זהו סיפור אהבה, כי מעל הכול יש בו מה שמעידים על עצמם האוהבים הנוגעים בדבר, ואין איש מלבדם שרשאי לתאר את אשר בלבם. ובכלל, מי יקבע מהו נופה של האהבה? לפעמים, כך מתברר, פניה כפני הירח, אבק ומכתשים וחושך, ורק לעתים אור־מעט מושאל מן השמש.

אין זו הפעם הראשונה שאני מנסה את כוחי בכתיבה. בצעירותי, בעודי נסער ממלחמת יום הכיפורים כתבתי רומן מלחמה רב־משתתפים. את כתב היד הגשתי לעורכת הראשית בהוצאה שעבדתי ושעודני עובד בה. העורכת יפה בבלי דחתה את ספרי, בטענה שהוא לא נאסף לכלל סיפור שלם. מכיוון שהייתי עובד של ההוצאה זה שש שנים, עורך זוטר, מסור וחרוץ ואף בעל טעם מוערך, לא מְלאהּ לבה של הגברת בבלי לפטור אותי בנוסח הרשמי השמור בהוצאה לבעלי כתבי היד הדחויים, לאמור: ספרך לא נמצא מתאים לפרסום בהוצאתנו, אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך.

נקראתי אפוא לחדרה, והיא אמרה לי שלמרות הכתיבה הרהוטה, ולמרות לשוני המשוכללת וידיעותיי המפליגות, לא הצלחתי לרקום עלילה. "האחרית אינה מסבירה כלל את הראשית. והמבנה," טענה, "מסובך כל כך עד שאני אפילו לא מציעה לך לנסות ולארגן אותו מחדש. לא. לא הייתי רוצה שתקדיש עכשיו את מיטב עתותיך למשהו שאני לא מאמינה שיש לו תקנה."

ישבתי בחדרה, המום ומושפל, כמו אדם שעשה את צרכיו על השטיח בחדר האורחים שבביתו.

"תראה," היא אמרה, "בגלל שזה אתה, לא נתתי לאף אחד מהלקטורים לקרוא את כתב היד. הם אפילו לא יודעים שמסרת. אילו הספר היה טוב, הייתי מעבירה אותו בצינורות המקובלים וכולם היו יודעים, אבל עכשיו זה יישאר בינינו, ואתה תוכל לבוא למערכת בלי להרגיש שום צרימה. מבחינתי היית ונשארת עורך מצוין. ועוד דבר," הוסיפה כשראתה שאני נמלט סמוק פנים לעבר הדלת. "גם אני ניסיתי פעם, לפני שנים, ושם לא היה עורך שיציל אותי. ומחולשה הוא הוציא לי את הספר. אחר כך התביישתי כל כך עד שבקושי הצלחתי לעמוד שוב על הרגלים."

כשקיבלו אותי לעבודה בהוצאת "אבוקה" הייתי בוגר תואר בהיסטוריה אצל יעבץ ופילוסופיה אצל דרזנר, אבל יותר מכול אהבתי ספרים. מישהו ממכריה של אמי המליץ עליי, ואחרי שתי חוות דעת שמסרתי על כתבי יד נקראתי אל הגברת בבלי והיא אמרה כך: "התקבלת. אתה תחלוק בשולחן הזה עם עדה בן אשר. תחליטו מי בבוקר ומי אחר הצהריים. את כתבי היד לא מוציאים מההוצאה."

כעבור שש שנים נחפזתי לצאת מחדרה בהחלטה הנחושה שכף רגלי לא תדרוך עוד במקום הזה, אלא שבחיים, שלא כמו בספרות, אין לנו אתנחתות. דברים לא מתרחשים בתפזורת מדודה כדי לאחוז בהם את חוט העלילה וגם לאפשר לקורא לנשום ואולי לעשות הפסקת פיפי. כשחזרתי הביתה חיכתה לי אשתי החדשה ובישרה לי בעיניים בורקות שאנו עומדים להיות הורים. אשתי נאוה כבר הייתה אם לעינב בת השמונה, ואילו אני עמדתי להיות אב לראשונה.

בעברה הייתה נאוה בת קיבוץ. אחרי הצבא נסעה ללוס אנג'לס, ושם חיכה לה אחי אמה ששלח אותה ללמוד ביולוגיה ביו־סי־אל־איי. אחרי שנתיים של מעבדות היא מאסה גם באוניברסיטה וגם בדוד, ובמיוחד בדודה, והחליטה פשוט להגר בחזרה לתל אביב. היה לה סכום כסף קטן בדולרים שחסכה משעות ארוכות של שמרטפות, ובזה מימנה שלושה חודשי שכירות ומקרר ישן; את השאר הביאו לה אחֶיה מהקיבוץ. היא מצאה עבודה כעוזרת לספרית שהייתה עוזבת קיבוץ גם היא.

העבודה במספרה ברחוב אחד העם הייתה מאוד לטעמה. נאוה תמיד הייתה נקיה וקפדנית, מה שהתאים למלאכת הצביעה במספרה, ומלבד זה שמעה שם מבוקר עד ערב סיפורי נשים מרתקים, ובשובה הביתה לא הייתה צריכה להקדיש שום מחשבה לעבודה. היא יכלה פשוט לשכב במיטה ולקרוא — עונג צרוף. תוך זמן קצר מצאה לה בחור נחמד שטען שהוא משורר; רק אחרי הולדת בתם עינב הבינה נאוה שאין בכוחה של הפואטיקה לשלם תמורת חיתולים וחלב.

כשהייתה הילדה בת שש התחילה נאוה ללוות אותה לבית הספר בבקרים. אני עבדתי אז במשמרת שנייה — בשעות הבוקר השארתי את השולחן לעדה בן אשר, ומשום כך הייתי פנוי ללוות לבית הספר את אחייני שהחל ללמוד גם הוא בכיתה א'.

ליד השער ראיתי אישה מלאה, ולה עיניים ירוקות וזנב סוס בלונדיני, גומות חן וצחוק בהיר של נערה. היא העירה לי הערות מצחיקות על החרדה שעלתה על פניי ברגע שנשמטה מידי ידו של יוחאי והוא רץ ודילג ונעלם בין חבריו בחצר. יוחאי היה ילד עצמאי כבר אז, ואחרי יומיים אמר לי שאני משוחרר, אבל אני התעקשתי לבוא לשם יום־יום, בתחילה משום שבאמת דאגתי, ואחר כך משום שציפיתי לפגוש את נאוה. אלא שההשתרכות הזאת אחריו הפכה מטרד בעיניו וכעבור שבועיים אמרה לי נאוה באומץ: "מנחם, אין צורך שנטריד את הילדים, במקום זה אתה יכול ללוות אותי למספרה."

הרומן שלנו התפתח לאט; אני הייתי ביישן, והיא הייתה נשואה. אבל בסופו של דבר באו נאוה ועינב להתגורר בדירתי. אותו אחר צהריים גשום שבו נדחה ספרי ונודע לי שאני עומד להיות לאב מזדקר בזיכרוני מאז; טרם מלאו לי שלושים, וכבר הייתי כבול לנסיבות חיי. אמנם רציתי בתינוק המיועד בכל מאודי, ובכל מאודי אהבתי את אמו הצחקנית וחדת הלשון, אבל הדבר גזר את דינו של התינוק האחר, זה שהגברת בבלי הורתה על הפלתו. לא העזתי לשתף את אשתי במפח הנפש הזה, והיה עליי לטכס עצה ביני לבין עצמי. בינתיים, כך החלטתי, אין לי ברֵרה אלא להמשיך ולעבוד שם, ויתרה מזו, עליי להוכיח את עצמי ולהתקדם לעמדה משפיעה כדי שמשכורתי תוכל לפרנס אישה וילדים.

כשהייתה נאוה בחודש החמישי (כי אז ספרו חודשים ולא שבועות), בישר לה הרופא שהיא נושאת ברחמה תאומים. כך שמה לידת התאומים קץ לאפשרות לעבוד בלילות, ולמרות עידודה של נאוה לא הצלחתי לכתוב שום דבר חדש. גם בימים, במשמרות אחר הצהריים שלי, הייתי נרדם לפעמים על איזה כתב יד מייגע וחסר ברק. שנים חלפו, ותאבונה של נאוה לממון לא גדל, היא תמיד הסתפקה במועט: העדיפה את דירתי הקטנה ולא רצתה דירה גדולה יותר. הגדלת המשפחה לא הייתה בעיניה תמריץ לשינויים.

לימים בכל זאת שיפצנו את הדירה ויצרנו חדרון ממה שהיה מכונה פעם "הול", ודחפנו לשם מיטה כפולה וטלוויזיה. זה היה המקדש־זוטא שלנו. "כשהילדים יעזבו," אמרה נאוה תמיד, "אז יהיו לנו חדר עבודה וחדר שינה כפתור ופרח." כי ככה אהבה להשתעשע בשפה, וגם אהבה לרמוז שהיא לא משוכנעת שביתנו יסבול מתופעת הקן המתרוקן.

עינב אמנם נשארה אתנו גם אחרי שהתאומים פרחו להם. ואילו נאוה, נאוה חלתה בסרטן השד. בגיל פרישה מצאתי את עצמי עדיין עובד ב"אבוקה", אמנם עורך מנוסה ואף מוערך, אבל בהחלט לא עורך ראשי. עדה בן אשר, שותפתי לחדר, פרשה מזמן, וכמדומה בכל חילופי הגברי של מנהלים, יועצים אירגוניים ואנשי שיווק, איש לא שם לב לחדר הקטן שמימין לשירותים, ששם ישבתי בגפי.

היו שנים שבהן עוד קיוויתי להתקדם. כשפרשה הגברת בבלי, חשבתי שיעמדו לזכותי הספרים הרבים שערכתי ושזכו לשבחים, ושניים מהם אף זכו בפרס; חשבתי שייזכרו לי שלושה סופרים נפלאים שעיני צדה אף שהיו בלתי ידועים, וגם עלה בדעתי להעלות את שמו של אקרם גקאלפ, הסופר הטורקי המיוחד שהיה לרב־מכר גדול. אבל עוד לפני שבבלי אספה את חפציה המעטים, הונחת במערכת אלכס שפירא שצמח בהוצאה מתחרה.

הלכתי הביתה שטוף עלבון, ונאוה אמרה לי: "בשביל מה אתה צריך את זה, פוטי?" כך היא קראה לי, ושנינו ידענו שהכינוי ודאי נשמע נלעג מפיה של אישה קירחת מטיפולים כימיים ואל אוזניו של גבר קירח מזקנה. אבל היא פשוט לא אהבה שינויים. "אני רוצה אותך לעצמי. אני מתכוונת להבריא, ואני לא רוצה שיבזבזו לי אותך."

היא צדקה כמובן. הרי יותר משרציתי את האחריות ואת שעות העבודה המאומצות, רציתי שמישהו יטרח לציין את תרומתי. שמי שהופיע שנים כאחד העורכים בדף הפנימי של ספרינו היה מוכר לקוראים הוותיקים, אבל מצבו המחריף של שוק הספרים הצריך שם מסולסל יותר, מישהו שיעורר בתודעת הצרכנים אסוציאציה מובהקת של שפע והצלחה.

אני הייתי רחוק מזה. הייתי מנחם הזקן והטוב, איש קטן קומה שרזונו מגוחך כמעט, שלובש תמיד, גם בקיץ, קורדרוי וחולצת כפתורים, ושלא מגלח על פי צו האפנה את שארית שערו שבשולי קרחתו. איש חיוור בעל הילוך קצת שחוח, שחותר לפנים וידו הימנית תלויה מאחורי גבו. בעיניהם נראיתי כנראה מין רהיט מאובק שאפילו המנקה פוסחת עליו.

ציפיתי לתעב את אלכס שפירא, אבל כבר בשבוע הראשון לבואו הוא קבע פגישות עם העורכים, ובפגישה אתי, דווקא הוא, הזר זה־מקרוב־בא, אמר את כל שבחיי. הוא מנה את מיטב הספרים שערכתי, שיבח את החוש שלי לגלות כישרון כתיבה ואת תרומתי לתרגום של יצירות חשובות. הוא ידע על מחלת אשתי והוסיף שאף על פי שהוא "בונה על פריון העבודה שלי בשנים הקרובות," אמצא אצלו תמיד דלת פתוחה, ואם אזדקק לחופשה או לכל עזרה אחרת שלא אהסס לפנות.

אכן, בזמנים הקשים של מחלתה של נאוה היה לוח הזמנים שלי גמיש, ואלכס לא שכח לטלפן ולהתעניין.

הוא הקשיב ותמיד אמר: "אל תדאג לעבודה, עכשיו תורנו לדאוג לך." ידידות לא צמחה בינינו, כמובן; משום־מה, למרות נדיבותו הסתייגתי ממנו, מסיבות שנעלמו גם ממני. הרי לא באמת רציתי בתפקידו ובשום אופן לא התקנאתי באורח החיים התזזיתי והעמוס לעייפה שלו. פשוט נדמָה לי שמתחת לחביבות המתפרצת הוא אדם שעושה דין לעצמו.

בימי חמישי היה לי הרגל לקרוא את כל כתבי העת הספרותיים וגם את כל מה שהופיע בכתבי עת לנושאי אמנות ומדע. שניים מהסופרים ש"גיליתי" פרסמו את יצירותיהם הראשונות בכתבי עת. והנה יום אחד, כשישבתי ליד החדר שבו טפטף נוזל ניסיוני רעיל אל תוך הווריד של נאוה, נתקלתי בסיפור יפה. צלצלתי לאלכס ואמרתי לו: "לבחורה הזאת צריך לשים לב." לא ידעתי עליה דבר וגם לא העזתי לקרוא לה סופרת — שהרי סיפור אחד אינו עדות לכושר ההתמדה ולעיקשות הדרושים לסופר — אבל ראיתי שיש לה היכולת לספר משהו שמעבר לסיפור חייה.

מתישהו בהמשך אותה שנה, שנה שבה נפטרה נאוה, אלכס אכן פנה אל איה ספיר, המחברת של הסיפור המצחיק ומכמיר הלב ההוא שפורסם בירחים. כצפוי, הוא שכח להציגה לפניי. אבל אני, מנקודת התצפית המצוינת שלי על המסדרון ואפילו מבעד לענני אבלי, ראיתי יום אחד אישה שהובלה על ידי מזכירתנו בטי אל המשרד של אלכס ומיד ידעתי שזו היא.

היא הייתה גבוהה — ואולי היה זה הילוכה הזקוף שהוסיף לה בעיניי כמה סנטימטרים. שערה היה כהה ושופע. היא לבשה שמלת קיץ קלה הנרכסת מלפנים בטור של כפתורים, והייתה לה גזרה מלבבת של מי שמרבה לעסוק בספורט, כנראה שחייה, כי עורה היה שזוף וזרועותיה איתנות. נראה שבצעירותה הייתה יפה מאוד, וכעת ניכר שהיא מתבגרת בטבעיות, ללא פינוק והסוואה. איכשהו היא התאימה בדיוק לגיבורה שלה, מישהי עם ניסיון חיים עשיר, אולי פרוע, וארוז היטב באישה פגיעה ורגישה ליופי.

היא יצאה מחדרו של אלכס כעבור מחצית השעה בערך ונראתה נמרצת: משהו טוב קרה שם בפנים; ועם זאת, בחיוך ששלחה אליי בעמדי במסדרון הייתה איזו הפתעה ופליאה. היא אפילו משכה בכתפיה וחייכה חיוך רך, עגום מעט, כאילו בעצמה לא האמינה שכל זה קרה דווקא לה.

אחר כך נעלמה מאחורי הדלת הכבדה של ההוצאה, דלת מאובטחת בקוד סודי (אנשי המילה הכתובה שטופים בפרנויה וחוששים שהכול זוממים לגזול מהם את מילותיהם). אלכס יצא מחדרו ובפיו סיגריה לא מוצתת, רכן אל חדר המזכירוּת ששימש מקום מפגש למזכירת המערכת הכול־יכולה, לבנות של השיווק, לאחראית על הגרפיקה ולכל מי שהיה צמא לתה ולעוגיות, ואמר: "תרשמו לפניכם: היום עשינו רכישה שעוד ידובר בה," ויצא לעשן.

אח, כמה שנאתי אותו באותו רגע. את הבעלות הזאת, החלולה, על הגילוי. את הריצה לספר לחבר'ה, את הביטחון של סוחר שבו הוא מבטל אותו רעד קל של חשש ופליאה שעבר בכתפיה של איה.

לא קינאתי בו; לא האמנתי לאנרגיה העולצת שזרמה ממנו עד לשעות מאוחרות. היו לו אלף נשים, אבל הוא לא היה שלמה המלך.

כעבור זמן נודעו לי עוד פרטים על הפגישה ההיא. התחלתי לעקוב אחר מהלכיה של איה, אחר בואה וצאתה. מחלון חדרי ראיתי לפעמים אותה ואת אלכס יושבים בבית הקפה שממול למשרדים. גם קראתי את כתב היד המלא, והייתי שותף להחלטה לפרסמו. כמו מרגל בלשתי בין מילותיה, ונדמָה לי שאני לומד עליה לא מעט מתוך האופן המוצפן הזה שבו סופרים כותבים על עצמם. אפילו החלפנו כמה מילים כשהרבתה לבקר אצלנו במשרד לקראת צאת הספר.

כיוון שנחשבתי בעיני הקולגות פחות מארון תיוק, הם היו מדברים במחיצתי כאילו אין לצפות ממני לשום סכנה: וכי מה אני עלול כבר לעשות בידיעות שנפלו לחיקי, איש ערירי כמוני, ללא קשרים וללא עתיד? שמעתי אפוא פרטי רכילות רבים על פרשיית האהבים הארוכה שהייתה לאיה עם אלכס וגם על קִצהּ הפתאומי.

אבל רכילות לחוד וספרות לחוד. אני הרי כבר הפלגתי משם הלאה, למקום שבו המציאות אינה אלא אחד האמצעים שבהם אנו יוצרים את הבדיון. בפנקסי הירוק נערמו הערות, מחשבות, פסקאות, שרבוטים ואפילו רישומי עיפרון של דמות ושמה איה.

"ספֵּר, ספֵּר," לוחשת נאוה על אוזני, בדיוק כמו שעשתה בחייה כשחזרתי מן המשרד. "אם לא תספר, אני לא אחמם לך את המרק," הייתה מאיימת. נאוה אהובתי, העוזרת לספרית, ששמעה בעצמה וסיפרה לי אין־ספור סיפורי נשים מהמספרה. האישה החכמה, המשעשעת, הפרועה והצנועה, האישה הזאת שחיה עכשיו אתי ובתוכי ושהסיפור הזה מוקדש לה.