טובת הילד - איאן מקיואן - 2015

1

 

לונדון. יוני. שבוע אחרי תחילת הרבעון הרביעי. מזג אוויר קֵיצי סרבני. פִיוֹנה מֵי, שופטת בבית המשפט הגבוה, בביתה במוצאי יום ראשון, שרועה על כורסת שֶזלוֹנג צרה, בוהה מעבר לרגליה הנתונות בגרביונים אל קצה החדר, אל נוף קטוע של מדפי ספרים בגומחת הקיר ליד האח ובצד, ליד חלון ארוך, ליתוגרפיה זעירה של מתרחצת מאת רֵנוּאר שקנתה לפני שלושים שנה בחמישים לירות שטרלינג. כנראה זיוף. תחת התמונה, במרכזו של שולחן עץ אגוז עגול, אגרטל כחול. היא לא זוכרת איך התגלגל לידיה. גם לא מתי שמה בו פרחים בפעם האחרונה. באח לא הובערה אש כבר שנה. טיפות גשם מושחרות מטפטפות לתוכה בקצב לא סדיר מהארובה על עיתון מצהיב מכודרר. שטיח בוכרי פרוש על קרשי רצפה רחבים ממורקים. בקצה טווח הראייה מתגבה פסנתר כנף קטן הנושא על שחור בוהקו העמוק תצלומי משפחה במסגרות כסף. על הרצפה ליד השזלונג, בהישג ידה, טיוטה של פסק דין. ופיונה שכבה וביקשה בלבה שהרוח תישא את כל אלה.

בידה היתה כוס שנייה של ויסקי עם מים. עדיין הרגישה לא יציבה, עוד לא התאוששה מרגע קשה עם בעלה. לעתים נדירות שתתה, אבל הטליסקֶר במי ברז היטיב עמה והיא חשבה לה שאולי תעבור את החדר אל המזנון לקחת כוס שלישית. הפעם פחות ויסקי ויותר מים כי מחר היא בבית המשפט וגם עכשיו היא שופטת תורנית, זמינה לכל קריאה פתאומית, בעודה שוכבת ומחלימה. הוא הכריז הכרזה מדהימה והטיל עליה עול בלתי נסבל. לראשונה זה שנים ממש צעקה, ועד עכשיו הצטלצל באוזניה איזה הד רפה. "אידיוט! אידיוט דפוק!" מאז טיולי נעוריה העליזים לניוקאסל לא קיללה בקול, אם כי מדי פעם היתה מילה עסיסית מסתננת לראשה למשמע עדות צדקנית או טענה משפטית שאינה ממין העניין.

אחר כך, מתנשמת ומזועזעת, אמרה בקול רם, לפחות פעמיים: "איך אתה מעז!"

זאת לא היתה שאלה ובכל זאת ענה לה, רגוע. "אני זקוק לזה. אני בן חמישים ותשע. זאת ההזדמנות האחרונה שלי. עדיין לא שמעתי ראיות לקיומו של העולם הבא." אמירה יומרנית ולה לא היתה תשובה. רק בהתה בו, אולי בפה פעור. עכשיו, על השזלונג, בחוכמה שלאחר מעשה, היתה לה תשובה: "חמישים ותשע? ג'ק, אתה כבר בן שישים! זה נלעג, זה נדוש."

לאמתו של דבר רק אמרה, חלושות: "זה פשוט מגוחך."

"פיונה, מתי בפעם האחרונה שכבנו?"

מתי, באמת? הוא כבר שאל זאת בעבר, בנעימות שונות, מהמקוננת עד למתאוננת. אבל לא תמיד קל להיזכר בפרטי העבר הקרוב העמוס. המחלקה לענייני משפחה הָמְתה מסכסוכים מוזרים, כתבי טענות מיוחדות, חצאי אמתות חושפניות, האשמות משונות. וכמו בכל תחומי המשפט, היה צורך לקלוט ולשקלל במהירות דקויות של נסיבות מיוחדות. בשבוע שעבר שמעה נאומי סיכום מטעמם של אם ואב יהודים שמתגרשים, אדוקים בדתם במידה לא שווה וחלוקים באשר לחינוך בנותיהם. טיוטת פסק הדין שאת כתיבתה השלימה היתה לידה על הרצפה. מחר תופיע לפניה בשנית אנגלייה נואשת, אם חיוורת, כחושה ומשכילה מאוד לילדה בת חמש, המשוכנעת שעל אף הבטחותיו של בית המשפט עומד האב, איש עסקים מרוקאי ומוסלמי אדוק, להעביר את בתה מתחום השיפוט אל חיים חדשים בעיר רבאט שבה הוא מתעתד להתיישב. ובצד זה — קטטות שבשגרה על מגורי הילדים, על בתים, גמלאות, הכנסות, ירושות. העיזבונות הגדולים הם שמגיעים לדיון בבית המשפט הגבוה. על פי רוב העושר לא הבטיח אושר לאורך ימים. הורים מיהרו ללמוד את אוצר המילים החדש ואת הליכיו הארכניים של החוק והמומים מצאו עצמם נלחמים מלחמת חורמה נגד מי שלפנים אהבה נפשם. ומאחורי הקלעים ממתינים ילדים וילדות המופיעים במסמכי בית המשפט בשמם הפרטי, פלונים אלמונים קטנים דאוגים מצטופפים יחדיו בשעה שהאֵלים שממעל להם נלחמים עד חורמה, מבית המשפט לענייני משפחה אל בית המשפט הגבוה ועד לבית המשפט לערעורים.

בכל הצער הזה היו נושאים חוזרים ונשנים, דומוּת אנושית היתה שם, אבל הוא המשיך לרתק אותה. היא האמינה שהיא מביאה היגיון למצבים אבודים. בסך הכול האמינה בדיני המשפחה ככתבם וכלשונם. ברגעים של אופטימיות סברה כי הקביעה בחוק שצורכי הילד קודמים לצורכי ההורים היא אבן דרך חשובה בהתקדמותה של התרבות האנושית. ימיה היו גדושים ובערבים היו לה לאחרונה כל מיני סעודות, משהו במידְל טֶמפּל לכבוד עמית היוצא לגמלאות, קונצרט בקינג'ז פלייס (שוברט, סקריאבין), ומוניות, רכבות תחתיות, החזרת בגדים מניקוי יבש, מכתב שיש לנסח בנוגע לבית ספר מיוחד לבנה האוטיסט של המנקה, ולבסוף שינה. ומה עם מין? באותו רגע לא הצליחה להיזכר.

"אני לא מנהלת רישום."

הוא פרש את ידיו — הוא את שלו אמר.

היא צפתה בו כשעבר את החדר ומזג לו מנת ויסקי, אותו טליסקר שהיא שותה ממנו עכשיו. באחרונה הוא נראה גבוה יותר, התנועע ביתר קלות. כשנעמד בגבו אליה חלפה בה ידיעה צוננת על הצפוי לה, הדחייה, ההשפלה כשיעדיף אישה צעירה יותר על פניה, כשתישאר זנוחה, חסרת תועלת וגלמודה. היא תהתה שמא מוטב לה פשוט להסכים לכל מה שהוא רוצה, ופסלה זאת.

הוא שב אליה והכוס בידו. לא כדי להציע לה כוס יין סַנסֶר כמו שהיה עושה בדרך כלל בשעה הזאת.

"מה אתה רוצה, ג'ק?"

"רומן."

"אתה רוצה להתגרש."

"לא. אני רוצה שהכול יישאר כמו שהוא. בלי לרמות."

"אני לא מבינה."

"ודאי שכן. לא אמרת לי פעם שבנישואים ממושכים זוגות הולכים ונעשים דומים לאח ואחות? השלמנו את הדרך, פיונה. נהייתי אחיך. זה נעים וחמים ואני אוהב אותך, אבל לפני שאתפגר אני רוצה רומן גדול אחד מלא תשוקה."

את השתנקות התדהמה שלה פירש כצחוק, אולי כלעג, ואמר בגסות: "אקסטזה, כשכמעט מתעלפים מהריגוש — זוכרת? אני רוצה עוד פעם אחת אחרונה, גם אם את לא רוצה. ואולי גם את רוצה."

היא בהתה בו, מתקשה להאמין.

"זהו זה."

ואז שב אליה קולה והיא הודיעה לו שהוא אידיוט. הנכון והמקובל היו נהירים לה מאוד. בעבר, ככל הידוע לה, היה נאמן תמיד, והדבר רק החריף את אופייה המגונה של ההצעה. ואם בכל זאת בגד בה לפני כן, עשה זאת בכישרון. את שם האישה כבר ידעה: מלאני. לא שונה מאוד משמו של סוג קטלני של סרטן העור. היא ידעה שהרומן שלו עם הסטטיסטיקאית בת העשרים ושמונה עלול להרוס אותה.

"אם תעשה את זה, זה יהיה הסוף בינינו. פשוט מאוד."

"זה איוּם?"

"זאת הבטחה."

בשלב הזה כבר משלה ברוחה. זה לא נראה מסובך. נישואים פתוחים מציעים לפני החתונה, לא שלושים וחמש שנים אחריה. לסכן את כל מה שיש להם כדי שהוא יוכל לחוות שוב ריגוש חולף! כשניסתה לדמיין לה את עצמה במצבו — אצלה תהיה "ההרפתקה האחרונה" גם הראשונה — לא יכלה לחשוב אלא על שיבוש סדרים, פגישות חשאיות, אכזבות, שיחות טלפון ברגעים מביכים. הטרחה שבצורך ללמוד להיות במיטה עם אדם חדש, המצאת מילות ליבוב חדשות, כל הזיוף הזה. ולבסוף, ההיפרמות ההכרחית, המאמץ הנדרש כדי לנהוג בכנות ובגילוי לב. ולאחר מעשה המצב לא יוכל לשוב לקדמותו ממש. לא, היא העדיפה קיום לא מושלם, זה שיש לה עכשיו.

אבל על השזלונג הבינה פתאום את גודל העלבון; שהוא מוכן לשלם תמורת תענוגותיו באומללותה. בלי רחמים. היא כבר ראתה אותו דבק במטרה על חשבון אחרים, על פי רוב למטרה טובה. אבל זה היה דבר חדש. מה השתנה? הוא עמד זקוף ברגליים פשוקות ומזג לו את הוויסקי סינגל מולט, ואצבעות ידו הפנויה מתנועעות על פי קצב מנגינה שבראשו, אולי איזה שיר משותף, אבל לא לו ולה. הוא פוגע בה ולא אכפת לו — זה חדש. תמיד היה טוב אליה, נאמן וטוב, וטוב הלב, כך הוכיחה לה יום־יום המחלקה לענייני משפחה, הוא המרכיב האנושי החיוני. היה לה הכוח להרחיק ילד מהורה לא טוב ולפעמים השתמשה בו. אבל להרחיק את עצמה מבעל לא טוב? כשהיא חלשה ואומללה? היכן השופטת שתגן עליה?

רחמים עצמיים באחרים הביכו אותה תמיד והיא סירבה להיכנע להם. תחת זאת לקחה לה כוס שלישית, אבל מזגה רק מנה סמלית, הוסיפה הרבה מים וחזרה אל מושבה. כן, שיחה כזאת היתה צריכה לסכם לה בכתב. חשוב לזכור, לאמוד בקפידה את העלבון. כשאיימה לשים קץ לנישואים אם לא יחזור בו, הוא רק חזר על דבריו, שוב אמר לה שהוא אוהב אותה, שתמיד יאהב אותה, שחיים רק פעם אחת, שצרכיו המיניים הלא מסופקים מאמללים אותו מאוד ושיש לו עכשיו הזדמנות אחת ויחידה והוא רוצה לנצל אותה בידיעתה, והוא מקווה שגם בהסכמתה. הוא מדבר אתה ברוח של פתיחות. הרי יכול היה לעשות זאת "מאחורי גבה". גבה הרזה, הלא סולח.

"אה," אמרה חרש. "באמת יפה מצדך, ג'ק."

"טוב, בעצם..." התחיל ולא סיים.

היא ניחשה שעכשיו יאמר לה שהרומן כבר התחיל ולא יכלה לשאת זאת. לא היה לה צורך לשמוע. היא כבר ראתה בעצמה. סטטיסטיקאית יפה מחשבת את ההסתברות הפוחתת שגבר יחזור לרעיה מרירה. היא ראתה בוקר שטוף שמש, חדר אמבטיה זר, וג'ק, עדיין שרירי למדי, לובש חולצת כותנה לבנה נקייה מכופתרת למחצה דרך הראש בקוצר הרוח האופייני לו, חולצה זנוחה שהושלכה אל סל הכביסה תלויה על שרוול אחד רגע לפני שתגלוש לרצפה. אסון. זה יקרה, אם תסכים ואם לאו.

"התשובה היא לא." בפסקנות דיברה, כמו מורה קשוחה של דרדקים. והוסיפה: "מה חשבת שאומר?"

היא הרגישה חסרת ישע ורצתה שהשיחה תיגמר. עד מחר היא צריכה לאשר פסק דין לפרסום בקובץ הפסיקה בענייני משפחה. גורלן של שתי ילדות יהודיות כבר הוכרע בהחלטה שנתנה בבית המשפט, אבל עוד צריך ללטש את הנוסח, וגם להקפיד לחלוק כבוד לדת כדי להימנע מערעור. בחוץ הצליף גשם קיצי על החלונות; הרחק, מחוץ לגרֵיי'ז אִין סקוור, לחששו צמיגים על אספלט רטוב. הוא יעזוב אותה והעולם ימשיך במסלולו.

פניו נקפצו כשמשך בכתפיו ופנה לצאת. למראה גבו המתרחק חשה אותה צינת פחד. היתה קוראת אחריו אלמלא האפשרות המבעיתה שיתעלם ממנה. ומה תוכל לומר? חבק אותי, נשק אותי, קח לך את הבחורה. היא האזינה לצעדיו המתרחקים במסדרון, לדלת חדר השינה שלהם הנסגרת בתקיפות, ואז ירדה דממה על הדירה, דממה והגשם שלא חדל זה חודש ימים.