חתונה ממבט ראשון
אדית וורטון משכללת ב"מנהג המקום" את דקות האבחנה ואת הסרקסזם שלה,
אבל הגיבורה הנבובה והאכזרית של הספר מעוררת בעיקר תיעוב
רונן טל 4 באוגוסט 2022
כיכר וושינגטון בניו יורק, גלויה מ -1907צילום : New York Public Library |
"מנהג המקום" התפרסם ב–1913, לאחר שאדית וורטון השלימה את הליך הגירושים מבעלה אדוארד וורטון — שבמשך 28 שנות נישואים סבל משלל מחלות ומדיכאון קשה — ועברה סופית להתגורר בצרפת. סמיכות האירועים הזאת יכולה להסביר, לפחות באופן חלקי, את העמדה הספקנית, אפילו עוינת, שהטקסט מבטא כלפי המנהג שדוחף גברים ונשים להתחתן. "זה הסוד לנישואים מאושרים: להתחתן עם מישהי שאוהבת את כל מה שאתה לא אוהב ולחזר אחר מישהי שאוהבת כל מה שאתה כן אוהב", מצהיר אחד מגיבורי המשנה ברומן, שהתקשרותו החוקית עם אשה ממעמד גבוה משלו נועדה לאפשר לו לממש חשקים ארוטיים מחוץ לבית. רק שבעולם של גיבורי "מנהג המקום" — שמתרכז סביב השדרה החמישית וכיכר וושינגטון בניו יורק של תחילת המאה ה–20 — גירושים הם פתרון שפשוט לא בא בחשבון, כמו שמצהירה דמות אחרת: "אני סבורה שיש בארצנו אזורים שבהם מתחילים להתייחס בסובלנות ל... סידורים מצערים כאלה. אבל בניו יורק, אף על פי שכיום אנחנו אדישים יותר, מצבה של אשה גרושה הוא עדיין — תודה לאל! — מאוד לא רצוי".
אל תוך כלכלת הנישואים הנוקשה הזאת פורצת אנדין ספרג, צעירה יפה באופן חריג, בת למעמד של כסף חדש, שעקרה עם הוריה מהמערב התיכון לניו יורק במטרה להסתפח לאריסטוקרטיה המקומית. חיפוש הבעל המושלם לאנדין הוא פרויקט שמערב את כל המשפחה וכרוך בהשקעת ממון ניכר — סוויטה במלון יוקרתי, בגדים, תכשיטים וכרטיסים לאופרה — אבל מחייב גם לימוד פחות פורמלי של החוקים הלא כתובים, המנוסחים במידה זהה של סנוביזם וצביעות, ומגדירים את העולם שאנדין רוצה להסתפח אליו.
אף שדיירי העולם הישן הזה אמורים להתאפיין בתחכום וביכולת אבחנה שחינוך טוב ורגישות תרבותית העניקו להם, אנדין מצליחה להגשים את האג'נדה הטורפנית שלה ולהשתדרג מעלה, תוך שהיא בוגדת בכל מי שסביבה, כולל הוריה ובנה, ונשארת נבובה ונבערת בדיוק כמו שבאה. בינתיים, היא ואמה נעזרות בקוסמטיקאית ומסאז'יסטית מקומית בשם גברת היני, שמספקת להן רכילות טרייה על החברה הגבוהה ומנהלת את עסקיה כשהיא חמושה באלבום של גזרי עיתונות על חתונות ונשפים.
הקורבן הראשון, והאומלל מכולם, לשאיפותיה של אנדין הוא ראלף מרוול, בן למשפחה שאמנם שימרה את המוניטין שלה אבל לא הרבה מההון שהיה לה. ראלף הוא נציג סימפתי, אבל מעורר רחמים, של המעמד החברתי שהוא משתייך אליו, בעולם שערכיו משתנים במהירות. הוא מתעניין בשירה ובדרמה קלאסית, אבל אינו מצויד בתכונות ההכרחיות — אמביציה נחושה, כישרון לספקולציות פיננסיות ואיזו נכלוליות כללית המתעלמת משיקולים של מוסר — שיאפשרו לו לשרוד בג'ונגל החדש שקם סביבו. לזכותו ייאמר שהוא מודע לכך: "לפעמים כינה ראלף את אמו וסבו 'האבוריג'ינים' והשווה אותם לילידים ההולכים ונעלמים ביבשת אמריקה, שנגזרה עליהם היכחדות מהירה עם עלייתו של גזע הפולשים. את כיכר וושינגטון אהב לכנות 'השמורה' והתנבא שלא ירחק היום ובו ייהפכו תושביה למוצגים בתערוכות אתנולוגיות, כשהם עסוקים במלאכותיהם הפרימיטיביות המעוררות רחמים".
אדית וורטון, 1889. עמדה עוינת כלפי מוסד הנישואים |
בדומה לגיבורי "חתונמי", הקשר של ראלף ואנדין מבוסס בעיקר על עיוורון הדדי והונאה עצמית: היא לא מעלה על דעתה שמעמד חברתי גבוה אינו ערובה לכסף בבנק; הוא מייחס ליופי המסחרר שלה חיי רגש פעילים ועידון רומנטי. כשאנדין חסרת הסבלנות מבקשת לקצר את חודשי האירוסים המתישים ולהקדים את החתונה הוא מגיב בהתרגשות, שמאפשרת לוורטון להפגין את השנינות הידועה, הדוקרנית, שלה: "מרוול חיבק אותה באושר. 'יקירה שלי — יקירה! אל תגידי את זה אם את לא מתכוונת! איזו מחשבה נהדרת!' אנדין נשארה חבוקה בזרועותיו, לא מתוך כוונה אוהבת אלא משום ששקעה כמדומה במחשבה חדשה עד שלא חשה כלל באחיזתו".
המציאות של חייהם המשותפים נחשפת במלוא כיעורה כשאנדין, שכבר חושבת על העתיד ועסוקה בפלירטוט עם גבר עשיר בהרבה מבעלה, שוכחת להתייצב ביום ההולדת של הבן שלה ושל ראלף. הפרידה (שכמנהג המקום מדלגת על הליך גירושים מלא) מאפשרת לאנדין לעבור ליעד הבא במסע הכיבוש הגברי שלה: אציל צרפתי ששורשי משפחתו מגיעים לימי הביניים.
כמו שתי הגיבורות המפורסמות האחרות של וורטון — לילי בארט ב"בית השמחה" והרוזנת אולנסקה ב"עידן התמימות" — גם אנדין ספרג מנסה לשרוד בעולם נוקשה שבו נאסר על נשים לבטא את רצונותיהן באופן אותנטי, והן משלמות את עיקר המחיר ואפילו מועלות כקורבן למסורות, לשפה ולטקסי הפולחן שנכפים עליהן על ידי חברת הטרקלינים שבה הן מסתובבות. אבל בעוד שוורטון ציידה את שתי הראשונות ברפלקס מוסרי ברור ובהבנה אינטואיטיבית של חוסר הצדק המובנה במצבן, שהעניקו למרד שלהן איכות של טרגדיה — אנדין היא גיבורה חלולה, נטולת מודעות עצמית ואכזרית עד כדי מפלצתיות.
לא מעט מבקרים בעשורים האחרונים פירשו את התנהגותה נטולת העכבות כהתרסה טרום־פמיניסטית, והסבירו את הבחירות מעוררות המחלוקת שלה כהכרח הישרדותי, שקורא תיגר על מוסכמות התקופה וחושף את הצביעות שמאחוריהן. על פי הגישה הזאת, אם נישואים אינם אלא בזאר וולגרי שנועד בעיקר לצורכי מוביליות חברתית (או שמירה על הישגים כלכליים ומעמדיים קיימים), העובדה שאנדין מוכיחה את עצמה כסוחרת הכי ממולחת בסביבה היא למעשה אקט חתרני שאמור ליצור אצל הקוראים הבנה למהלכיה, הזדהות ואולי אפילו חמלה.
ב"מנהג המקום" וורטון משכללת עד למקסימום את דקות האבחנה והסרקזם המפורסמים שלה. זה רומן פופולרי, שמן הסתם יתחבב על הקוראים הישראלים (התרגום של מיכל אלפון משמר היטב את השנינות וההומור של המקור), אבל חוסר השיפוט והניטרליות שנוקטת המחברת כלפי הגיבורה שלה הם בעיניי ליקוי שפוגע אנושות בספר. נשים חזקות, שמורדות בחברה הכובלת תוך הפגנת אסרטיביות "גברית", הן גיבורות לא ממש נדירות בתרבות — מבקי שארפ ב"יריד ההבלים" דרך סקרלט אוהרה ועד אלקסיס מ"שושלת" — אבל בשונה מהרגש שאלה הפעילו אצלי, לא הצלחתי להתגבר על התיעוב שעוררה בי אנדין ספרג ולא הפסקתי לייחל לנפילתה. גם הרלוונטיות שאפשר לייחס למרד שלה אינה משפרת את מצבה בעיניי. אנדין ספרג היא מעין גרסה מוקדמת, אבל לא פחות מטרידה, של אושיות האינסטגרם ו"אינפלואנסריות" הטיק־טוק של היום — נשים בביקיני שמציגות זן חדש של פמיניזם לאומני, אומרות את "כל האמת בפרצוף" ומפקידות צ'ק בעבור שמירת נידה.