מאה שנים של בדידות

ספרו זה של גבריאל גרסיה מארקס נכתב בז'אנר שונה מכל ספריו האחרים. לכאורה, ספר מתח מובהק, שבמרכז עלילתו פרשת רצח. ואולם פרט חשוב אחד בו אינו אופייני כלל לספרי מתח: סופו ידוע למן המשפט הראשון.

עיתונאי ישיש מחליט להעניק לעצמו ליום הולדתו התשעים ליל אהבה עם נערה בתולה. הלילה הזה, בבית זונות באחת מסמטאותיה הציוריות של עירו, עתיד לשנות את חייו של הזקן הערירי שכבר ראה את עצמו עומד על ספו של המוות, והוא זוכה באמונה המחיה שעוד יחגוג את שנתו המאה ואז ימות באחד הימים לא מזקנה כי אם "מאהבה בפרפורי גסיסה מאושרים".

סירוה מריה, בתו יחידתו של המרקיז דה קסלדוארו, נולדה פגית במאה השמונה עשרה בעיר נמל קריבית והמיילדת אמרה שהיא לא תחיה. באותה שעה נדרה דומינגה דה אדוינטו, השפחה הכושית התקיפה שמשלה בבית האציל, נדר לקדושיה שלה, שאם תחיה הילדה לא ייגזז שער ראשה עד ליל כלולותיה. והילדה חיתה.

פלורנטינו אריסה לא פסק מלהגות בפרמינה דאסה ולשמור לה אמוני נצח ואהבת עולם כל חמישים ואחת השנים ותשעת החודשים וארבעת הימים שעברו מזמן שדחתה אותו, כשהיה בן עשרים ושתיים, לאחר אהבה ארוכה ורצופה מכשולים, ונישאה לאחר.

"כל דבר, ברגע שנח עליו מבטי, העיר בי תשוקה קודחת לכתוב כדי שלא למות", מעיד על עצמו גרסיה מארקס בכרך הזה - הראשון משלושה - של סיפור חייו. ואמנם סיפור חייו של הסופר כפי שהוא מסופר כאן הוא גם סיפור לידתה והתגבשותה של המזיגה המושלמת בין החיים לכתיבה, בין החיים לסיפור, העומדת במרכז יצירתו.

נשיא מודח של מדינה קריבית בא לטיפול רפואי בז'נבה, ומפיח תקוות חמדניות בנהג אמבולנס ורעייתו, מבני ארצו: מרגריטו דוארטה, לבלר מהרי האנדים, נוסע אל רומא להראות לאפיפיור מה יש לו בתיבה דומה לנרתיק של צ'לו.

סימוֹן בּוֹליבאר (1783-1830), איש צבא ומדינאי, אשר שש רפובליקות של אמריקה הלטינית רואות בו את משחררן, חילץ משלטונה של ספרד אימפריה גדולה פי חמישה מאירופה, וחלם לחשלהּ לאומה אחת.

רודן זקן נמצא מת בארמון הנשיאות במדינה של אמריקה הלטינית, ומכאן ואילך מתגוללת פרשת חייו בסאטירה נוקבת על הדיקטטורה ועל פולחן המנהיג. לפי דרכו השובבה, החדשנית והפנטטסטית, יוצר כאן המחבר, שחכמת זקנים עמוקה וראיית ילדים רעננה חוברים בה, כמין מיתוס קומי, רווי זוועה ועצבות ויופי נוגע ללב, אשר ידבר ללב כל מי שנהנה והתפעל מספרו "מאה שנים של בדידות".

ספרו זה של גרסיה מארקס נכתב בז'אנר שונה מכל ספריו האחרים. לכאורה, ספר מתח מובהק, שבמרכז עלילתו פרשת רצח. ואולם פרט חשוב אחד בו אינו אופייני כלל לספרי מתח: סופו ידוע למן המשפט הראשון.

ב־28 בפברואר 1955 נודע כי במהלך סערה בים הקריבי נפלו לים ונעלמו שמונה אנשי צוות של הקַלדָס, משחתת בחיל הים של קולומביה. בתום ארבעה ימים חדלו החיפושים, והימאים האבודים הוכרזו רשמית מתים. ואולם שבוע לאחר מכן אחד מהם נמצא גוסס על חוף שומם בצפון קולומביה.ספר זה הוא שחזור עיתונאי של מה שהוא סיפר למחבר.

ספר זה של גרסיה מארקס אינו בדיוני אלא כרוניקה של מעשים שהיו: ב- 1990 זעזעה את קולומביה סדרת חטיפות של נשים וגברים - מסלתה ושמנה של החברה הקולומביאנית - בידי עושי דברו של פאבלי טסקוארי המנהיג האגדי של קרטל הסמים של העיר סדיין.

הסיפורים שלוקטו במיוחד לקובץ זה ע"י עורכי ספרייה לעם מתאפיינים בסגנון של 'ריאליזם מאגי' ואכן יש כאן מאגיה – מלאכים נופלים, טבועים רבי און, נערות שסימני המוות פוסחים עליהן - אבל לא בפנטזיה, אלא ממש בינינו.