לואובוי - ג'ון ריי - 2015

ב־ 11 בנובמבר רץ לוֹאוּבּוֹי לתפוס רכבת. אנשים עמדו בדרכו אבל הוא נזהר שלא לגעת בהם. הוא רץ בשולי הרציף הצהובים והמחורצים ולא גרע עין מתא הנהג; פקד על הרכבת לחכות. הדלתות נסגרו כבר אבל כשבעט בהן הן נפתחו. ברור היה לו שזה סימן.

הוא עלה על הרכבת וצחק: מכל עבר הקיפו אותו אותות וסימנים. הרצפה רעדה ותקתקה תחת רגליו וקשתות הלבֵנים שמעל הרכבת ריקעו את רחשי ההמון לכדי יריעות של נחושת ואלומיניום. בכל מושב ברכבת היה אדם. צלילים נשמעו כשהדלתות נסגרו מאחוריו: קודם דו־דיאז, ואחריו לָה. נוקבים את שתי האוזניים, כמו חוד של עיפרון. הוא הסתובב והצמיד את פניו לשמשה.

"גולגולת" ו"עצמות", אויביו מטעם המדינה, התחילו לפלס דרך בכוח על הרציף, בראש מורכן. "גולגולת" היה איש צנום עם פנים חלביות, לא מרשים במיוחד, אבל "עצמות" היה בגודל של אוטומט למכירת כרטיסים. הם נעו כמו שוטרים בסרט אילם, כאילו הנעליים שלהם גדולות עליהם. אף אחד לא פינה להם דרך. לוֹאוּבּוֹי חייך כשהביט בהם מקרטעים לעברו: פחדו הלך ונשר מעליו עם כל צעד מגוחך שלהם. עכשיו אני אצטרך להמציא להם שמות חדשים, הוא חשב. "קצר" ו"מתוק". "לפני" ו"אחרי". "גשר" ו"מנהרה".

"עצמות" ראה אותו ראשון והתחיל לחבוט בדלתות. מפיו ניתז בלי קול רוק על השמשה השרוטה והשמנונית. הרכבת היטלטלה ואז עצרה ואז שוב היטלטלה קדימה. לוֹאוּבּוֹי שרבב שפתיים ומצמץ, ושלח אל "עצמות" את חיוך־שוטה־הכפר־שלו בתוספת חגיגית של אצבע משולשת. "גולגולת" התחיל לרוץ כעת בניסיון להישאר צמוד לדלתות, וזרועותיו מתוות באוויר מעגלים אטיים ונחרצים. "עצמות" צעק משהו לכרטיסן. לוֹאוּבּוֹי שרק להם את נעימת הדלת הנסגרת ומשך בכתפיו. דו־דיאז-לה, דו־דיאז-לה. איזו נעימה פשוטה ונעימה.

אחר כך יסכימו כל יושבי הקרון כי רוחו של הנער נראתה מרוממת מאוד. נראָה שהוא מאחר לאנשהו, אבל הוא הקרין סמכות ורוגע. הוא השתדל להיראות מבוגר מכפי גילו. בגדיו לא הלמו אותו, והיו תלויים על גופו כמתנצלים, אך מכיוון שהיה כחול עיניים ונחבא אל הכלים הוא לא הטריד אף אחד. הם התבוננו בו לרגע, שלחו אליו מבט בכל פעם שהפנה את גבו, כמו שאנשים מסתכלים זה בזה ברכבת התחתית. איך זה שנער כזה, תהו אחדים מהם, לובש בגדים מחרידים כל כך?

הרכבת התאימה למנהרה בדיוק. היא השתחלה אליה כמו יד אל כיס, סגרה על גופו של לוֹאוּבּוֹי ואספה אותו אל מקומו. הוא עדיין הצמיד את לחיו הימנית לשמשה, והרגיש את האוויר ואת סלעי־האֵם חרוצי־התעלות החולפים על פניו. עליתי על רכבת, חשב לעצמו, ו"גולגולת" ו"עצמות" לא עליה. אני על הקו המקומי לצפון העיר.

האקלים בקרון היה ממוזג כתמיד, ונע בנועם בין 17 ל־ 20 מעלות. משקופי הגומי המגופר מנעו מרוח פרצים לחדור אליו, ומערכת המתלים — בולמי זעזועים פרפריים שיוצרו בסנט לואיס, מיזורי — הפחיתה ככל האפשר את החריקות והצרימות. לוֹאוּבּוֹי האזין לצליל הגלגלים, לצווחות התושבות בראשי המסילה ובעיקולים, לריבוא חלקיה הקטנטנים של הרכבת הפועלים בתואם ובקלילות. צלילים מסבירי פנים, מוכרים, כמעט מכמירי לב. מחשבותיו הסתדרו במקומן כבדרך אגב. אפילו מוחו הדחוס והקלאוסטרופובי חש קורטוב חיבה כלפי המנהרה. שהרי זו הגולגולת שלו שכולאת אותו, לא המנהרה ולא הנוסעים או הרכבת. אני שבוי בתוך קופסת המוח שלי, חשב לעצמו, בן ערובה בידי המערכת הלימבית שלי. אני יכול לצאת מכאן רק דרך האף.

ואני מצליח להתבדח, חשב לואובוי. בדיחות מטופשות, אבל מה זה חשוב. אתמול לא הייתי יכול להתבדח בכלל.

לואובוי התנשא לגובה מטר ושמונים ושקל שישים ושמונה קילוגרם בדיוק. היה לו שביל בשׂער בצד שמאל. לרוב, דברים שקרו לא הטרידו אותו, אבל היו דברים שחדרו לתוכו ונתקעו, ואז אין מה לעשות חוץ מלפלוט אותם החוצה. היתה לו רשימה של דברים אהובים שהוא שלף ברגעים של קושי, ואז מנה אותם לפי הסדר כמו קמעות על שרשרת. הוא דקלם מן הזיכרון את שמונת הראשונים:

אובליסקים.

דיו סתרים.

ויולט הלר.

סנובורדינג.

הגן הבוטני של ברוקלין.

ז'אק קוסטו.

בּיקס בֶּיידֶרבֶּק.

המנהרה.

אבא שלו לקח אותו פעם לעשות סנובורדינג, בהרי פּוֹקוֹנוֹ; הרי פוקונו והחוף בבְּריזי פּוֹיְנט היו פריטים מספר תשע ועשר. בקיץ העור שלו משתזף, כמו עור של אינדיאני או גולש, אבל עכשיו הוא לבן כמו גופה כי הוא לא נסע לשם כל כך מזמן.

לואובוי הביט מטה אל זרועותיו הכמו־מתות. הוא הצמיד את כף ידו הימנית בחוזקה לזכוכית. כנצר לשושלת חיילים ארוכה, היה גם הוא חייל בסתר, אבל על קברו של אביו נשבע שלעולם לא יֵצא למלחמה. פעם כמעט הרג מישהו במו ידיו.

המנהרה התיישרה, כאילו מעצמה, והפסים, הגלגלים והמחברים השתתקו. לואובוי החליט לחשוב על אמא שלו. אמא שלו היא בלונדינית, כמו בחורה על שלט חוצות, אבל היא כבר היתה בת יותר מ־ 38 . היא מציירת עיניים ושפתיים על בובות ראווה שאף אחד לא יראה אף פעם. פעם הוא שאל אותה על הפטמות, והיא צחקה אל תוך ידה הקפוצה ושינתה נושא. ב־ 15 באפריל היא תהיה בת שלושים ותשע אלא אם כן החוקים השתנו או שהחישוב שלו לא נכון או שהיא מתה. כבר שנה וחצי לא היה קרוב כל כך לביתה כמו עכשיו. אבל היו לו הוראות: להחליף בכיכר קולומבוס, לחכות, ואז להתקרב שש תחנות על קו C. זה הכול. אבל הוא לעולם לא יראה עוד את הבית של אמא.

* * *

לאט ובזהירות, בדייקנות מדודה, חזר והתרכז ברכבת. על רכבות קל יותר לחשוב. במנהרה יש אלפים כאלה, רכבות שדוחפות לפניהן רכבות־רפאים של אוויר דחוס, ולכל אחת מהן מטרה. תחנת היעד של הרכבת הזו היא שדרות בֶּדפוֹרד פארק. סמל השושלת שלה היה האות B בגופן הֶלְוֵטִיקָה, בתנוחת הסתערות, על רקע מגן בצבע כתום עז. גם הרכבת אל בית סבו היתה באותו הצבע: צבע של פֵּרות מפלסטיק, או של שקיעות מצוירות על קטיפה, או של אור מבעד לעפעפיים חצי־עצומים על החוף. ויליאם מאוראנז', הוא חשב לעצמו, והתמסר לחלום הזה. ויליאם מאוראנז' הוא שמי, עצם את עיניו, העביר יד על פניו ודמיין את עצמו מטייל בגניה של טירת וינדזור. קרירות נעימה שררה שם תחת העצים הגזומים כקוביות. הוא ראה מסדרונות אפלים מחופי עץ, ציורים מכוסי אבק, צווארוני תחרה גבוהים ומיטות אפריון. הוא ראה דיוקן של עצמו בכובע סירה מפרוות מינק. הוא ראה את אמו במטבח, מטגנת בצל ושום בחמאה. לעור פניה היה צבע סבון. הוא נשך בחוזקה את שפתו ופקח את עיניו בכוח.

שתיקה של מבוכה השתררה בקרון. לואובוי שם לב לכך מיד. הנוסעים בחנו אותו היטב, ראו את נעלי הספורט המהוהות שלו עם סגר הסקוץ', את מכנסי הקורדרוי, את החולצה המכופתרת עקום, את שׂערו הצהוב עם השביל המושלם. מתוך השמשה נשקפו אליו מבטיהם המבולבלים. הם חושבים שאני בדייט, חשב לעצמו. הם חושבים שאני בטיול שנתי. אם הם רק היו יודעים.

"אני ויליאם מאוראנז'," אמר לואובוי. הוא הסתובב כדי לראות אותם טוב יותר. "יש למישהו סיגריה?"

הדממה העמיקה. לואובוי שאל את עצמו אם מישהו שמע אותו. לפעמים קורה שהוא מדבר לגמרי בבירור, מתעכב על כל מילה, ואיש לא מתייחס אליו. למען האמת, זה קורה לא מעט. אבל באותו יום, באותו בוקר מסוים, לא היה אפשר להתכחש אליו, אל לואובוי. באותו בוקר מסוים הוא היה במיטבו.