חבר קרוב | שי אספריל | פרק ראשון

1

בני אדם לא באמת מכירים את עצמם, לכן הם מספרים לעצמם סיפורים שיעזרו להם להבין. למשל, לרבים מהם קל יותר לחשוב שרומנים נולדים במקרה; שהצדדים כלל לא התכוונו לבגוד, ופתאום קרה משהו גדול משניהם. מישהו הלך למקום שלא היה אמור ללכת אליו, פגש שם במקרה מישהי, ואז ניצת הניצוץ. כן, המחשבה שרומנים נולדים ללא תכנון הופכת אותם, לפחות בעיני כמה מהנואפים, לנסלחים יותר. הרי לא ייתכן, הם חושבים, שאנשים טובים יעשו מעשים רעים.
אבל שירלי הבינה מגיל צעיר שרומנים לא נולדים במקרה, ושגם אם מפגש כזה או אחר מתרחש בהפתעה, יש כל כך הרבה תחנות בדרך שאפשר לעצור בהן. אלא שלעצור זה לא תמיד קל. לכן היא, כמו רבים אחרים, פשוט מספרת לעצמה שהבגידות שלה הן בכלל אשמתו של בעלה, ושהיא בעצם עושה דבר הכרחי כדי לשמר את נישואיהם. לפחות זה מה שסיפרה לעצמה פעם, לפני שהבינה שיש כוחות וזרמים הסמויים מן העין שעשויים לשנות חיים באבחה אחת.
כבר משנות נעוריה, כשצפתה באביה הפרפר, שירלי הסתקרנה ממעשה הניאוף. אולי מתוך אהבתה ללוצ'יאן והזדהותה המוחלטת

איתו, שירלי דווקא ראתה בו כמעט כורח. על אימא שלה, האישה המרירה והנבגדת, לא ריחמה מעולם.
לעצמה כמובן ביקשה חיים אחרים משל הוריה. כשהתחתנה עם אהוד, גבר נכון ממשפחה נכונה, לא תכננה לבגוד בו, ואחרי שיפתח ואביגיל נולדו ניסתה לשמר את חיי המשפחה, לפחות על פני השטח.
ארבעתם מתגוררים בדירה יפה ומרווחת ברמת אביב גימ"ל. רק חצי שעת נסיעה מפרידה בין חייה הנוכחיים של שירלי טל — אם, רעיה ויועצת מוערכת לניהול משברים תקשורתיים — ובין שכונת השוליים בחולון שבה גדלה. מדי פעם בפעם, בנסיעותיה לבקר את הוריה שעדיין חיים שם, היא עושה סיבוב ברחובות ילדותה. בכניסה לשכונה כבר אין זכר לשלושת הבניינים הרעועים, המתקלפים, שבאחד מהם העבירה את שני העשורים הראשונים לחייה. הם נקברו ותחתיהם קמו מפלצות לבנות של חמש עשרה קומות. מרבית הדיירים בבניינים האלה, עדות לאובססיית הנדל"ן ששוטפת את הארץ, הם תושבים חדשים שהגיעו מפה ומשם. אבל בקומות התחתונות מתגוררים בעיקר ותיקי השכונה, כמו ההורים שלה שקיבלו דירה חדשה ומרווחת בקומה השלישית. ואולם ההתחדשות העירונית הגיעה רק לשניים או לשלושה רחובות, וכשעוברים את המרכז המסחרי ואת בית הספר, כשמעמיקים לתוככי השכונה ומתקרבים אל שדה הקוצים שמסמל את גבולותיה, נראה כי דבר לא השתנה. הנה המרכז המסחרי הישן שבו הייתה לאביה חנות, והנה שני הבניינים הישנים, שבאחד מהם גדלה אימא שלה במשפחה מרובת ילדים, ובאחד שוכנה סבתא שלה, שכולם קראו לה גברת לופו, אך מאחורי גבה ריכלו על כך שאין לה גבר ועל כך שעלתה מרומניה רק עם בנה יחידה לוצ'יאן.

בדרך כלל שירלי גולשת בנהיגה איטית ברחובות ילדותה, פונה לפה, פונה לשם, אך כשנחה עליה הרוח היא יוצאת מהאאודי, שומרת על קשר עין עם הרכב לכל מקרה שלא יהיה, ומסתובבת קצת. בפעם האחרונה שביקרה שם קנתה סודה בבקבוק זכוכית מהמכולת שהחליפה את המספרה של אלי רחמים, שפעם ילדים ריססו בגרפיטי את המילה "בלי" בין שני חלקי שמו, ועל השלט נותר שנים הכיתוב "מספרת אלי בלי רחמים." היא ישבה על הספסל הסמוך למכולת והשקיפה על אחד הבניינים, שמתחתיו תמיד יושבות כמה סבתות, מפצחות גרעינים ופיסטוקים או כותשות פלפל צ'ומה במכתש ועלי.
כשישבה על הספסל הבחינה ששני נערים לטשו מבט באאודי והתווכחו ביניהם איזה דגם זה, וזקן שיצא מהמכולת הביט בה ושאל: "את הבת של לוצ'יאן, נכון"? וסימן בכף ידו ליד רגלו ואמר: "אני זוכר אותך כזו קטנה".
מהיום שהיא זוכרת אותו, אביה של שירלי רדף שמלות, ובשכונה הדביקו לו את הכינוי "לוצ'יאן ֵּבָלה" משום שתמיד כשראה אישה אמר לה את שתי המילים היחידות שידע באיטלקית: "צ'או בלה! צ'או בלה"! גבוה ורזה היה אז, ונהג תמיד לכווץ את עיניו הכחולות כשעשן הסיגריה הקבועה בין אצבעותיו הסתלסל במעלה פניו המחודדות. הזיכרון הראשון של שירלי, קדום ומטושטש, הולך אל יום חורפי וגשום שבו אביה החכם והיפה ארז אותה טוב־טוב במעיל האדום ולקח אותה לגן. הוא הניף אותה גבוה והניח אותה על כתפיו החזקות, ובצעדיו הענקיים פסע בין השלוליות.
בבעלותו של לוצ'יאן הייתה חנות בקצה המרכז המסחרי, "לופו מכשירי כתיבה," ושירלי הייתה יושבת בה לפעמים בשעות אחר הצהריים, עוזרת קצת לאביה וקוראת את ההורוסקופ בכל

העיתונים שנמכרו בחנות. היא אהבה להביט בדרך שבה לוצ'יאן מרשים את הלקוחות, גם את הגברים אבל בעיקר את הנשים, בידע הכללי הנרחב שלו, בכך שהוא זכר בעל פה את שיר השירים ואת קהלת וביכולתו לבצע תרגילי חשבון מסובכים. מכפלות תלת־ספרתיות יכול היה לחשב במוחו המשוכלל והקודח, וכשעשה זאת אל מול הלקוחות הנדהמים האוחזים במחשבון, היה קד קידה עמוקה כאילו הוא שחקן ראשי במחזה. פעם שאל אותו אחד הלקוחות איך הוא, לוצ'יאן, עם כזה מוח כמו מחשב, לא הלך להיות פרופסור או מהנדס של חלליות. היא התגאתה באביה באותם רגעים, אבל כשהביטה בו ראתה שמשום־מה פניו נופלות לרגע. הוא התחיל להמציא סיפורים מפה ומשם, אבל כשהלך משם הלקוח הסתגר בשתיקתו בפנים עגומות.
המשחקים וההצגות של אביה פעלו את פעולתם, ולאורך השנים הפיל ברשתו לא מעט מהנשים שהגיעו לחנותו. כששירלי בגרה ונולד הרומן הראשון שלה מחוץ לנישואים, היא האמינה שכמו חריפותו ומבנה גופו של אביה, גם מזגו הבוגדני עבר אליה בתורשה, וכי האהבות מחוץ לנישואיה הן לא תולדה של בחירה אמיתית אלא של נטייה שעוברת בדם.

2

שירלי תוהה לפעמים אם גם אביה, ממש כמוה, תירץ לעצמו את בגידותיו. הלוא הוא בגד על ימין ועל שמאל באימא של שירלי. זמן קצר אחרי חתונתם, כשעליזה הייתה בתחילתו של ההיריון הראשון, נודע לה שלוצ'יאן מנהל רומן עם רוזה של החתולים, כך קראו לה משום שנהגה להאכיל את חתולי השכונה. מזועזעת הזעיקה את שתי אחיותיה החסונות כדי לעשות מעשה. שעות ארוכות המתינו השלוש מתחת לדירתה של הפילגש, וכשירדה ציוותה עליזה על אחיותיה לעשות מה שצריך. הן התנפלו עליה בצעקות, משכו לה בשערות, שרטו אותה, ירקו עליה עד שנפלה ובכתה, בזמן שכמה חתולים מפוחדים הביטו במתרחש. על כל זאת ניצחה עליזה, שעמדה עם בטנה שכבר הייתה בחוץ, ידיה על מותניה, ואמרה בקולה הצרוד: "מגיע לך! מגיע לך! את פיתית אותו"!
כמה שבועות אחר כך עליזה הפילה את העובר בשירותים, ומאותו רגע החליטה שרוזה הטילה עליה קללה. כשנולדו מירי, יוסי ושירלי היא האמינה שהקללה הוסרה, אך עם השנים חזרה והגתה בעניין. קצת לפני שיוסי התגייס מישהו מהשכונה סיפר להוריו שראו אותו עם אלי בלי רחמים, שכולם ידעו שהוא הולך עם בנים. היא אמרה ללוצ'יאן שהבושה הזאת נפלה על

המשפחה בגלל הקחּבה, הזונה של החתולים, ושנתיים או שלוש אחר כך, כשמירי כרעה ללדת וקיבלה זריקת אפידורל שסטתה ממסלולה וחדרה לכלי דם, עליזה כבר נשבעה בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע שבהכול אשמה רוזה.
מירי והתינוק שרדו באירוע, אבל צליעה ברגל שמאל נותרה כתזכורת חיה לרשלנות הרפואית. המראה הזה היה בלתי נסבל עבור עליזה. סיוטים על רוזה התחילו לתקוף אותה, ולא עבר יום שבו לא האשימה את בעלה בכך שבתם הפכה לנכה. היא ציוותה על יוסי, ששירת כחובש בצריפין, להבין מה קרה שם. באחד הימים הוציא גימ"לים, לבש את מדיו ולקח איתו את שירלי בת השש עשרה לוולפסון. שניהם חיכו זמן רב למנהל מחלקת היולדות, שתואר פרופסור הקדים את שמו על הדלת. כשסוף־סוף התפנה אליהם, היה קצר רוח ודיבר ביהירות, כאילו אין ביכולתם להבין כיצד אישה נכנסת לחדר לידה ויוצאת עם רגל משותקת. בהתחלה עוד ניסה להיות חביב, טען שמדובר בעניין נוירולוגי זמני שיעבור צ'יק־צ'ק, הפליג בשבחו של המרדים וניסה לשוות לעניין חזות של סוגיה רפואית מורכבת. אלא שיוסי המשיך להתעקש ושאל שאלות נקודתיות, והן הרשימו מאוד את שירלי, אבל הרגיזו את הפרופסור. הוא הביט באחיה בבוז ואמר: "האם האדון הצעיר למד רפואה"? זה רק העלה עוד את חמתו של יוסי, והוא כבר הרים את קולו וצעק: "אני חובש"!
הפרופסור קם מכיסאו ואמר: "כל הכבוד לך, אבל חובש זה לא רופא, תודה רבה, מטופלות מחכות לי". יוסי זינק מכיסאו כמו קפיץ, ולתדהמת שירלי תפס את הפרופסור בדש החלוק הלבן שלו וצעק לו בפרצוף: "מטופלות מחכות לך שתעשה גם אותן נכות"!?

באוטובוס בדרך הביתה, אחרי שסילקו אותם מאבטחים, יוסי קילל את בית החולים ואת הפרופסור. שירלי ידעה שזעמו מוצדק, הגם שקצת התביישה בהתפרצותו האלימה.
כשחזרו הביתה וסיפרו להוריהם על פגישתם עם הפרופסור, לוצ'יאן אמר: "נשמע שהרופא הזה הוא חתיכת חרא, כמו כל מי שמנהל משהו במדינה הזו. אבל הוא אמר שזה עניין נוירולוגי חולף, זה העיקר". לאחר מכן פנה לאשתו, שתפסה את ראשה, וניסה לעודד אותה: "את רואה, עליזה? בתוך כמה שבועות מירי כבר תוכל לרוץ מרתון". אלא שעליזה לא נרגעה, וגם כשנעלמה צליעתה של מירי המשיכו התקפי הזעם שלה, ואלה הבריחו בסופו של דבר את כולם. לוצ'יאן בילה את ערביו עם איזו אלמנה מהשכונה וחזר באישון ליל כדי לישון על הספה בסלון, בלי שאשתו אומרת דבר בעניין. יוסי השתחרר מהצבא, עבר לגור באילת והשתלב בתעשיית המלונאות בעיר. את הוריו ואחיותיו ראה פעמיים בשנה — בערב ראש השנה ובליל הסדר — ולמחרת בבוקר, אחרי כוס קפה וסיגריה, מיהר להיכנס למכוניתו ולנסוע דרומה, אל חייו שבני משפחתו העדיפו שלא להתעמק בהם. ושירלי? היא סחבה כמה שנים בבית בצילה של אם זועמת ומרירה, ששיגרה לעברה עקיצות שהתמקדו בעיקר בסנטימטרים שהתווספו לה בשנות התיכון. "את גבוהה כמו ג'ירפה", אמרה לה פעם אחר פעם, "איזה גבר ירצה להתחתן עם כזו ַטווילה"?
זו הסיבה ששנים שירלי הלכה קצת כפופה.
כשהגיע זמנה להתגייס הכריזה שירלי בפני קצינת המיון שהיא רוצה לתרום ומוכנה להישלח הרחק־הרחק. בקשתה התקבלה כמובן, והיא שוגרה אל בסיס נידח בהר חריף, החור של החור, אי־שם בגבול המצרי, שלא היו אליו אוטובוסים ובקרבתו לא היה דבר מלבד נחשים וסלעים.

היה לה טוב בשירותה הצבאי. לא רק את תפקידה כסמב"צית אהבה, אלא גם את התחושה שהיא מבודדת מן העולם, ובעיקר את רגעי הצחוק שעברו עליה לצד הסמב"ציות האחרות ששירתו לצידה. הקרובה שבהן הייתה דפנה, שאז, כשכל החיים עדיין לפניה, כשכל כולה פוטנציאל המחכה להתממש, הייתה בחורה חייכנית ואופטימית. היא ושירלי צחקו שם על כולם: על מפקד הבסיס המפחיד שהייתה לו עין חומה ועין ירוקה, על נהגו הבדואי שאימץ שם עברי כדי להתחיל ביתר קלות עם חיילות, על המילואימניקים החרמנים שהסתכלו להן תמיד על הציצי ועל התחת.
שם גם איבדה את בתוליה. שלומי, שכמעט כולם בבסיס קראו לו אולסי פרי, היה אז הנָשק של היחידה, וכשראתה אותו לראשונה בחדר האוכל חשבה לעצמה שלא ידעה שיש תימנים כאלה גבוהים. הוא כבר היה קרוב לשחרור וכבר בשיחתם הראשונה סיפר לה שברגע שהוא יוצא מהבקו"ם הוא עולה על מטוס לדוד שלו המנעולן בבוורלי הילס, שעושה ערימות של כסף. גם הוא, שלומי, אחרי שיגיע לאמריקה יעשה ערימות על ערימות עד שכולם כבר לא יקראו לו אולסי פרי אלא שלומי דה מאני, כי הוא, מה שמעניין אותו בחיים זה כסף, money the me ,show וחוץ מלשים כובע גרב על הראש ולהיכנס לבנק עם אקדח הוא יעשה מה שצריך בשביל שיהיה לו כמה שיותר.
בערב אחד ללא ירח צעדו לקצה הבסיס, למקום שפעם נחש הכיש בו את אחת התצפיתניות. היא הלכה צמוד אליו ואמרה: "חושך מצרים", והוא אמר שהם באמת כמעט במצרים. מדי פעם נגע בכתפה ואמר: "תעצרי", כאילו הוא אחד מאותם גששים בדואים שיכולים להריח בחוש את נוכחותו של טורף מסוכן. כשהגיעו לגדר ישבו על הסלע הגדול ורק שיניו הלבנות

בהקו בעלטה. היא שאלה אותו איזה מזל הוא, והוא שלף מצית והדליק סיגריה, ולרגע פניו זהרו בחושך. הוא הציע לה שאכטה. היא שאפה קצת יותר מדי והשתעלה, ומיד הרגישה את מכת הטבק והניקוטין מסחררת את ראשה. "אז מה, לופו, את מאמינה במזלות"? שאל והוסיף אם לא רואים עליו שהוא מלך החיות. היא חייכה בחושך ולחשה שזה טוב כי היא מזל טלה, ושלומי צחק ואמר: "איזה מזל"! הם שתקו קצת, והוא שאל אם היא יודעת שנשקים מנשקים הכי טוב. היא צחקקה במבוכה בזמן שהוא המשיך לדבר במהירות ואמר שזה ידוע, שהרי מה היא חושבת שמלמדים אותם בקורס? היא המשיכה לצחוק בזמן שליבה הלם בחוזקה, עד אז לא התנשקה עם גבר, ופתאום הרגישה שמשהו מתקרב אליה בעלטה והריחה את נשימתו שהדיפה את ריח הסיגריה שזה עתה כובתה.
למחרת כבר הזמין אותה בשעת ערב לנשקייה, וכשנכנסה לשם הופתעה לראות אותו על אזרחי. הוא עשה לה סיור בנשקייה, אמר שיש פה כמה סוגים ושאם היא רוצה יש לו נשק מיוחד שהוא מוכן להראות רק לה. היא לא ידעה מה לומר ורק צחקקה, והוא נישק אותה ארוכות וליטף את שדיה מעל המדים לפני שהוביל אותה למזרן שהובא מהאפסנאות מבעוד מועד. הוא הדליק את הטייפ ושיר של זהר ארגוב, שהיה אהוב במיוחד על אביה, התחיל להתנגן, והיא ראתה בכך סימן טוב. היא לא התכוונה ללכת איתו עד הסוף באותו ערב, אבל הוא ליטף אותה באצבעותיו הארוכות בזמן שנשמעו המילים "יום יום אני הופך מחומר לאבק," ובסוף השיר כבר הרגישה שפקעת כלשהי בתוכה הולכת ונפרמת. היא הפשילה את מכנסיה ופתחה את קרס החזייה והרימה את זרועותיה מאחורי ראשה והגניבה הסנפה לעבר בתי השחי שלה בזמן שהנפיל הכהה נישק בתנועות לשון

סיבוביות את פטמותיה הזקורות. לאחר מכן ליקק את רגליה שגולחו לכבודו בסכין גילוח שקיבלה מדפנה, ואז הרים לרגע את ראשו הגדול וביקש לנשק אותה גם שם, כי נשקים אוהבים לנשק. והיא שוב צחקקה והסירה את תחתוניה, וחשבה בעונג מה הייתה אימא שלה אומרת לו ראתה אותה. מגע לשונו שם היה כה מפתיע, כה נעים, וכשהביטה בראשו בין רגליה, רוצה לוודא שהוא בסדר שם למטה, הרים את ראשו ואמר: "אני כמו ילד שיש לו פה גלידה שלא נגמרת". וכשאמר את המילים האלה, שממרחק השנים נראות לה כה וולגריות וילדותיות, משהו חם זרם בתוכה והיא הרגישה שלא רק שהיא מוכנה לתת לו, היא נתקפה בתשוקה נואשת שזה יקרה כבר.
אחרי הערב ההוא כבר הייתה שלו. בפעמים הבאות המשיך להיות קשוב ורגיש, ואפילו שכב איתה כשהייתה במחזור ואמר שהוא לא נגעל מדם, כי מה זה האדם אם לא דם? זה אפילו כמעט אותה מילה. אבל אט־אט התחיל להרגיש בטוח בעצמו, ומשהו בו השתנה. בשבת העוקבת שניהם נשארו בבסיס (היא החליפה עם דפנה), ואז כבר מילאה את הוראותיו. הפעם לא עשו זאת בנשקייה, אלא בחדר שאותו חלק עם הגמד מהשלישות ועם העכברוש מהחימוש ובשבת נותר רק לעצמו. כשנכנסה לחדר, שריח של כפות רגליים עמד בו, ראתה שהצמיד שתי מיטות ופרש עליהן שני סדינים שונים. הוא משך אותה אליו, לש את שדיה חזק כאילו הם בצק, ואחר כך הניח את ידה על זקפתו וכדי לשלהב את עצמו פלט מפיו כמה גסויות.
היא לא אהבה שהוא דיבר כך, זה לא הרגיש לה נעים או מכבד, אבל היא לא אמרה דבר. מה יכולה הייתה לומר אז?
בשבועות הבאים המשיכו להיפגש בנשקייה, ובפעם הבאה שהייתה במחזור ביקש ממנה שתיתן לו להיכנס מאחור. הוא טען

שאין גבר שלא חולם על תחת של טריפוליטאית, ואפילו שיש לה שם משפחה רומני הרי ברור שאת התחת היפה והגדול קיבלה מהצד של אימא שלה. היא רצתה להתקומם, לומר שהתחת שלה לא גדול, אבל לא אמרה דבר. ולצד זאת הייתה זו הפעם הראשונה שהבינה כמה שמנה בצבא. עד אז תמיד הייתה מקל כמו אביה, אבל הבמבה והביסלי גריל והלחם עם השוקולד והחלווה שאכלה בלי הפסקה במשמרות, וכמובן הקולה והקפה עם שלוש כפיות סוכר, ירדו יפה־יפה אל הישבן.
אותו יום היא סירבה, אבל המשיכה לחשוב על העניין. המעשה שביקש היה מוזר ומפחיד. היא לא שיתפה בהצעה אפילו את דפנה, שאחרי ששמעה משירלי שהיא שכבה עם אולסי פרי העוותה את פניה ואמרה שהיא לא הייתה נוגעת עם מטאטא בכזה טרול. אך לצד זאת היה בעצם בקשתו של שלומי משהו מסעיר, מסקרן, והיא החליטה לקפוץ אל המים. בפעם הראשונה שניסו נעתקה נשימתה, והיא ציוותה עליו לעצור באמצע והתחילה לבכות. הוא ליטף אותה ונישק אותה בעדינות, כמו שהיא אוהבת, ואז ניסה שוב. הפעם הצליח להיכנס לשם. היא נשכה את שפתותיה בכאב ולחשה "לאט", אבל הוא, בין גניחותיו, דווקא הגביר והגביר את הקצב עד שגעה געייה גדולה.
אחרי הפעם ההיא כבר התחיל להתחמק ממנה, עד שפעם אחת באה אליו לנשקייה כשישב שם בחוץ עם העכברוש מהחימוש. שניהם עישנו והביטו בה וחייכו כממתיקי סוד, והעכברוש אמר: "אני ישאיר אותכם לבד". שלומי כיבה את הסיגריה ואמר לה לבוא אחריו, ובפנים התחיל למשש וללוש את איבריה כאילו הוא בודק סחורה. "תתפשטי", ציווה עליה. "בא לי על התחת הגדול שלך".

היא אמרה שהיא רוצה שהם ידברו, והוא התעלם והמשיך ללוש ולהפשיט, והיא עצרה אותו. שלומי כעס ואמר שהוא פה בשביל לזיין, לא לזיין את השכל, ואם לא טוב לה, היא יכולה ללכת לחברות המכוערות שלה בחמ"ל.
באותו ערב לא בכתה, אבל העלבון נתקע בגרונה. בלילה סיפרה את הכול לדפנה, והיא פערה את עיניה ולבסוף קראה: "איכס, שירלי, תהרגי אותי, אני לא מבינה אותך. אנאלי עם אולסי פרי!? כואב לי רק מלחשוב על זה. בכל מקרה, דחוף בדיקת איידס".
בימים ובשבועות הבאים הקפידה להימנע ממנו. היא לא אכלה בחדר האוכל בשעות שבהן הוא היה יכול להיות שם, ולא עברה ליד הנשקייה. אם בכל זאת נתקלה בו עשתה את עצמה כלא רואה. חודש אחרי היום שבו הגיעה לנשקייה והוא דיבר אליה כה מכוער עד שעזבה את המקום בגרון חנוק, לא הבינה איך הייתה עם הטיפוס הזה, שפתאום נראה לה המוני וגס ובעיקר נחות ממנה. מתישהו שמעה שהגיע לנשקייה חייל חדש וששלומי יצא לחופשת שחרור, וכך נעלם באופן סופי אל המקום שאליו נעלמו וייעלמו אנשים כה רבים שתפגוש במרוצת חייה. שנים אחר כך הופיע לה בפייסבוק, ומשיטוט קצר למדה שלא בבוורלי הילס הוא מתגורר אלא במושב התימנים שבו גדל, נשוי פלוס ארבעה, איש מכירות באופיס דיפו.

3

חודשיים הפרידו בין תאריכי השחרור שלה ושל דפנה, ושתיהן התחילו לדבר על הימים שאחרי. דפנה נרשמה ללימודי כלכלה ומנהל עסקים בירושלים, ותכננה לנסוע לדרום אמריקה. לשירלי, לעומת זאת, לא היו תוכניות מוגדרות. היא רק ידעה שאין בכוונתה לחזור לשכונה, אל פרצוף התשעה באב שעטתה עליזה, אל עקיצותיה הארסיות. בהשפעת דפנה ניגשה מהר־מהר לבחינה הפסיכומטרית, כדי שתספיק להירשם לשנת הלימודים הקרובה. כשדפנה הייתה בטיול הגדול מילאה שירלי את השאלונים של האוניברסיטה העברית. כשעשתה זאת נזכרה בפעם ההיא שהלכה עם יוסי לפרופסור היהיר ואיך הוא התייחס אליהם, ואיך זעם יוסי באוטובוס על היחס שקיבלו. בזמנו התביישה בזעם המתפרץ של אחיה, אבל כשמילאה את השאלונים וסימנה בעדיפות הראשונה את הפקולטה למשפטים, חשבה שאלימות היא לא בהכרח דבר רע, אבל אל מול אנשים כמו הפרופסור היהיר יש צורך באלימות מסוג אחר, אלימות מאופקת וקרה, הרסנית, אלימות של עורכי דין. היא דמיינה את עצמה בבית המשפט, מגישה את נקמותיה קרות. אלא שמהר גילתה שחסרות לה נקודות בפסיכומטרי כדי להתקבל לפקולטה למשפטים, ומעט מאוכזבת החליטה ללכת על האופציה השנייה: תקשורת וסוציולוגיה. גם לעיתונאים יש כוח, חשבה.

באוקטובר אותה שנה היא ודפנה נכנסו כשותפות לדירה בהר הצופים. את שכר הלימוד ושכר הדירה שילם לוצ'יאן מדי שנה ומראש, ואת הוצאותיה השוטפות שילמה מעבודה שמצאה כמלצרית בבית קפה הומה אדם הסמוך לקמפוס. שלא כמו בצבא, היא התחילה להקפיד על מה שהיא מכניסה אל הפה. היא סימנה את הפחמימות ואת הסוכר כאויביה, והשילה את כל מה שהעלתה בהר חריף. מבנה הגוף הדקיק שירשה מלוצ'יאן שב אליה ואט־אט התחילה לקבל מחמאות על הופעתה. בעליו הננס של בית הקפה, שנתן בה מבטים שאי אפשר לטעות בהם, אפילו הציע לה להיות מדי פעם מארחת במשמרות הערב.
חוץ מסמינר אחד בחוג לתקשורת, שעסק בחשיבות העיתונות בדמוקרטיה, הלימודים היו בלבול מוח אחד גדול. היו לה שלושה או ארבעה רומנים סמסטריאליים עם סטודנטים שהתחילו איתה בקמפוס, אבל איש מהם לא נכנס לה ללב. כשהיא ודפנה סיימו את החובות לתארים שלהן, הן עברו לתל אביב ושכרו יחד דירה ברחוב בן יהודה, בבניין שבחדר המדרגות שלו תמיד עמד ריח הדגים המטוגנים מהמסעדה למטה. דפנה מצאה עבודה כאנליסטית בבית השקעות, שילמה קצת יותר וקיבלה בתמורה את החדר הגדול והמואר. שירלי, שקיבלה את החדר הקטן שמדי פעם היו בו בעיות רטיבות, התחילה כמו רבים מבוגרי התקשורת לחפש עבודה בעיתונות. בעת ההיא עדיין האמינה לכל מה שלמדה בסמינר ההוא, והרגישה שמצאה את ייעודה. הרי יש בתפקיד הזה כל כך הרבה עוצמה, חשבה לעצמה. אילו הייתה עיתונאית כשמירי נפלה קורבן לרשלנות רפואית, הייתה יכולה לכתוב כתבה על המחדל הנורא, לדרוש תשובות מהמעורבים, לבקש תגובה. נראה את הרופא היהיר, עם תואר הפרופסור

שלו, נחלץ מזה. אלא שאחרי ראיונות עבודה בשני עיתונים ובשתי מערכות של תוכניות טלוויזיה הבינה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה לעבוד שם, ובצער עשתה אחורה פנה. משכורות כאלה, חשבה, יכולים להרשות לעצמם רק אלה שחיים על חשבון ההורים. כשסיפרה על הראיונות ללוצ'יאן הוא אמר שאין לה מה להצטער כי בחורה חכמה כמוה יכולה להשיג יותר מלכתוב רכילויות בעיתון. היא כעסה קצת וענתה שהמידע שעיתונאים חושפים לציבור הוא לא סתם רכילות, אלא יש לו חשיבות וערך ציבורי. הוא הביט בה ואמר שכל המילים הגדולות האלה הן מסך עשן, שהרי מי שקובע שרכילות מסוימת תהיה למידע בעל ערך ציבורי הם אנשים בשר ודם.
היא יצאה מאוכזבת מהפגישה עם אביה והרגישה שהוא מנסה לערער את היסודות שהיא רוצה להיבנות עליהם, אבל ככל שחלפו הימים דבריו המשיכו ללוות אותה כצל, והיא הרגישה שיש בהם משהו שמחלחל לתוכה ושוחק את עמדותיה. האם ייתכן שהסתכלותו של אביה על העולם הייתה גם דרכה שלה, ורק כעת גילתה זאת?
לאותה שיחה היה מקום מרכזי בהחלטתה לזנוח את חיפוש העבודה בעיתונות ולנסות להשיג משרה בצידו האחר והמוכר פחות של עולם התקשורת. כשנכנסה למשרדים הנעימים של חברת "לוינגר שושנה יועצים" קיבלה את פניה מזכירה חייכנית, הציעה לה מיד קפה ואחר כך הכניסה אותה למשרדו של עודד לוינגר, בעלי החברה והמנכ"ל. שלא כמו עורכי העיתונים ותוכניות הטלוויזיה שגרמו לה לחכות כשהגיעה להתראיין והתחילו לעיין בקורות החיים שלה רק כשנכנסה למשרדם, לוינגר — כך העדיף שיקראו לו כולם — היה לבבי מהרגע הראשון ושלט בקורות החיים שלה. הוא שאל אותה על הוריה, על שירותה הצבאי,

על האוניברסיטה. לאחר מכן התפנה לספר על החברה, שאותה הקים עם שותף בשם ג'רי שושנה. "אנחנו בעצם חברת ייעוץ אסטרטגי תקשורתי עם לקוחות בעיקר מהמגזר העסקי", אמר, "ואנחנו דואגים לאינטרסים שלהם בתקשורת. אם למשל לקוח מעוניין לקדם אייטם בעיתונות או בטלוויזיה, אנחנו שם לעשות את זה בעבורו. אם כתב מתקשר ללקוח כדי לבקש תגובה על פרט מידע שהוא לא מעוניין שיתפרסם, וזה קורה מדי פעם, אנחנו גם שם".
זו הייתה הצגת הדברים הראשונית, אבל כבר בימיה הראשונים שם הבינה שהמשרד הזה, שעבדו בו כעשרים איש, החזיק בפעילות מסועפת אף יותר. אכן מרב העובדים עבדו בייעוץ תקשורתי סטנדרטי: התלוו ללקוחות לפגישות רקע עם עיתונאים ולראיונות, הציקו בטלפון לעורכים ולכתבים כדי לעניין אותם באייטמים אפשריים ושחררו הודעות לעיתונות בתפוצת נאט"ו, אבל לצד אלה הייתה מחלקה נוספת, קטנה יותר, שעסקה בשירותי מודיעין עסקי. "כוח שושנה," זה היה שם הקוד בתוך החברה למחלקה שהציעה ללקוחותיה שירותי איסוף מידע על יריבים עסקיים ופוליטיים, וגם חקירות כלכליות שנועדו לשימוש בסכסוכים משפטיים. כפי שנרמז משמה, מי שעמד בראשה היה ג'רי שושנה, דחליל אכול נמלים שכל הווייתו משדרת אלימות כבושה, ושצילו החמקמק החליק במסדרונות החברה בדממה כמו חתול או סנאי. תחתיו עבדו ארבעה תחקירנים במשרה מלאה — שני האקרים בעלי בייבי פייס, שבחברה קראו להם שתיים ושלוש, כי הם היו שני העובדים הראשונים ב"כוח שושנה" אחרי שושנה עצמו. ארבע וחמש היו שני גברים מזדקנים הלבושים ברישול, צמד זלמנים שהיו בעברם עיתונאים חוקרים, אך משפוטרו וטעמו

את טעמה החמוץ של האבטלה החליטו לנער מעליהם את הצדקנות והאידיאלים והפכו לשכירי חרב המחברים תחקירים לפי דרישת הלקוח.
לאחר שארבעת התחקירנים אספו את המידע, הציעה "לוינגר שושנה יועצים" ללקוחות לפרסם ברבים את תיק ההשחרה שנאסף על יריביהם. זה היה תפקידה של עובדת מספר שש ב"כוח שושנה." לא מיד קיבלה שירלי את התפקיד הרגיש, אלא אחרי כמה חודשי עבודה במשרד שבהם עקב אחריה ג'רי שושנה מרחוק כדי לבדוק אם היא ראויה להפוך לחלק מכוח המשימה הסודי. יום אחד זומנה למשרדו בקצה המסדרון. זה היה חדר מרווח יחסית, בגודל של המשרד של שותפו, אך שלא כמשרדו של לוינגר שהיו בו אור ועציצים ויצירות אמנות, משרדו של ג'רי שושנה שידר סגפנות. מתחת לחלון ניצב שולחן עבודה ועליו מחשב, ניירות לא מסודרים וכוסות קפה שחור עם בוץ בתחתיתן. "בואי, שבי", אמר והצביע על כיסא עץ שניצב מולו. היא התקשתה להביט אל תוך עיניו, שמדי פעם בפעם הבליח מתוך ריקנותן נצנוץ אכזרי, אך הכריחה את עצמה לעשות זאת. בזמן הפגישה הרבה ללקק את שפתיו, שתמיד היו יבשות וסדוקות כאילו זחל קילומטרים במדבר, והסביר לה את מהות תפקידה החדש.
כבר באותו יום התחילה שירלי לפעול במחשכי צידו המוכמן של המשרד. היא נהגה לפנות לכתבים תאבי סקופים ולהציע להם לפרסם את המידע שבתיק ההשחרה שבנו עמיתיה. לא תמיד היה שם בשר של ממש, ובדרך כלל אוגדו שם סתם פיסות רכילות שנעטפו בכסות רצינית, ובכל זאת הופתעה לגלות שגם ותיקי העיתונאים שותים בצמא את מה שהיא מגישה להם ומפרסמים אותו כמעט כלשונו, עד שהרגישה לפעמים שהיא ממש רואה

את החוטים שבאמצעותם היא מפעילה את המריונטות שלה. היא הופתעה לגלות זאת, אבל ככל שעבר הזמן הבינה שאמנם עיתונאים אמורים להיות אובייקטיבים, אבל מרגע שהם סימנו את גבולות הגזרה הנוחים להם, גם האובייקטיביות הופכת לעניין סובייקטיבי.
פעם אמר לה אחד הפרשנים, איזה פוץ מהטלוויזיה, שהחומרים שהיא מביאה הם פצצות רייטינג. היא אמרה שהיא שמחה לשמוע, והוא הסביר בידענות, כאילו הוא מפרשן סוגיה במהדורה המרכזית, כי הסיבה לכך היא שמדובר בפיסות רכילות עסיסיות, שזה מה שמעניין אנשים, שנארזו בכסות של חשיפה עיתונאית רצינית, שזה מה שאנשים רוצים לחשוב שמעניין אותם.
גם הפוץ וגם העיתונאים האחרים שמולם עבדה ידעו היכן היא עובדת, וידעו שמישהו בוודאי שילם על תיק ההשחרה הזה, אבל האינטרסים של המשלם וזהותו לא עניינו אותם, ואם עניינו אותם, מעולם לא הראו זאת. גם אילו שאלו במפורש לא יכלה לומר להם מי עומד מאחורי ההזמנה מהסיבה הפשוטה שגם היא עצמה לא ידעה. ג'רי שושנה הצליח לנהל את מחלקת המודיעין העסקי באופן שכל אחד ידע רק מה שעליו לדעת.
מהרגע שראתה שירלי כיצד עבודה שהזמין בעל אינטרס, שהקשר בינה ובין העובדות היה רופף, נהפכת בקלות כזאת לאמת בעיני מאות אלפי הישראלים שצופים במהדורת החדשות בטלוויזיה או קוראים את העיתון, עיניה נפקחו. פתאום התחילה לזהות את האינטרסים הסמויים גם בדיווחים ובידיעות שלא היו קשורים אליה. בתחילת דרכה בתפקיד אמר לה שושנה שמטרת־העל של התקשורת, בניגוד לאגדה שאנשיה מֹוכרים לציבור מטעמים מובנים, היא לא חשיפת האמת ואפילו לא

חשיפת העובדות, אלא להיות פופולרית, ואת זה משיגים באמצעות נרטיבים שכוללים גיבורים ונבלים ומאבק בין טוב לרע. המילים האלה הזכירו לה את מה שאמר לה בזמנו אביה, וככל שנקפו החודשים והשנים הרגישה כי גם היא מאמינה בכך.