געגועים לשינויים - 2005 - מיכה שגריר

אל מעבר לגבולות ישראל

 

מאת: מיכה שגריר

כבר בשבוע  הראשון במסע  לחוצלארץ "האמיתית" נאלצתי, אבל בשמחה רבה ובכוונה גדולה, להגן על כבודנו. ברחוב מצועצע בעיר קטנה באוסטריה פלט מקומי, מהודר בחליפת ציידים ומגבעת טירולית, עטורה נוצה צהובה, את צמד המילים "פפלוכטה יודה". 

קרוב לוודאי שירק את המילים המזוהמות בהנחה סבירה מאד שאינני מבין גרמנית. אבל אני הבנתי גם הבנתי. ומבעוד מועד היה גמור עמדי להסתער על כל מי שייפגע בכבודנו.

זה היה בסוף 1958.

יצאתי, תרמילאי, למסע  אל מחוץ לגבולותינו המצומקים-מחדש מאז הסיג בן-גוריון את כוחותינו מכל השטחים שנכבשו בעת מלחמת-קדש, הלא הוא מבצע סיני 1956.

בעטיה של תשוקתי למסע הזה עבר אבי, אזרח ישראלי נאמן ואמון על מורשות יקיות יושרניות, בפעם הראשונה (ולמיטב ידיעתי גם האחרונה) על החוק. באותם ימים קשים וצנועים היה ישראלי שיוצא לחו"ל זכאי להקצבה של עשרה דולרים. אבי, מלבד כמה כתובות של קרובים וידידים ברחבי אירופה, צייד אותי בארבעים דולרים נוספים אותם רכש, בלא מעט נקיפות מצפון, ב"שוק שחור" שברחוב לילנבלום, תל-אביב.

 

וזה המקום לשרבב את ההסבר למירכאות בהן כלאתי במשפט הפתיחה את המילה "אמיתית" אחרי  חוצלארץ. בתחילת 1957, התחמקנו, צמד מביתן 25 של בית החולים בתל-השומר והדרמנו לערבה, לבאר מנוחה, מצוידים בחלום ישן, מפה ומימיה ועוד קצת ציוד. הכרנו איש את רעהו ב"בית חינוך בצפון" לילדי עובדים וחזרנו ונפגשנו בביתן בו שוכנו חיילים הזקוקים לטיפול ולשיקום אורתופדי. למרות שרם פרגאי, זכרונו לברכה, למד ב"כיתה עם אוכל" ואני בכיתה "בלי" והוא הגיע לצנחנים מ"כדורי" ומ"התנועה המאוחדת" ואני- לנח"ל מהשומר הצעיר", חברנו להרפתקה כה מיוחלת של מסע לפטרה.

לא היינו כמובן היחידים שערגו אל המקום ההוא שמעבר להרים ולמדבר. המסעות ל"סלע האדום" הודרכו וניזונו מתערובת של משובות נעורים, הערצת גיבורים כמו מאיר הר-ציון ומצוקה של מצור.

אני נתקפתי פיק ברכיים מיד בתחילת המסע, כבר בקילומטרים הראשונים אחרי חציית גבול שאינו נראה. השתפנתי, בפירוש. בגללי סבנו על עקבותינו.

שלושה- ארבעה חודשים לאחר מכן חבר רם פרגאי לרעהו מנחם בן-דוד ואליהם חברו דן גלעד וקלמן שלפסקי וארבעתם יצאו יחדיו מזרחה לפטרה והוחזרו בארונות מתים, ירויים.

אולי מותם וגם יותר משמץ של בושה, הם שדחפו אותי, בין השאר,  לצאת למסע משלי, לבדי, אל מעבר לים.

"התקרית" באותה עיירה אוסטרית, מתקתקה כמו זאכרטורטה, החלה בפנייה שלי, באנגלית, לעזרה באיתור כתובת לאותו עובר אורח מהודר שנבחר על ידי כבן המקום, יודע כל ובעיקר גם שפה זרה. ואכן האיש ידע אנגלית. בנימוס ובסבלנות טרח האזרח החנוט בחליפה שמכנסיה תחובים למגפי עור, ועל ראש כובעו נוצה צהובה, להלעיטני בכל פיסת מידע ולתכנן לי את המסלול הכי טוב. עוברי אורח נוספים התקהלו סביבנו בסקרנות. כנראה שתייר זר ולו גם עם "חגור פילים" היה עדיין חזיון נפרץ במקום הנידח ההוא. והיו גם מי שהעזו להציע מסלולים אלטרנטיביים. אבל בן שיחי הנבחר היה כל כך להוט לסייע  שאף הציע את עצמו בכמורה דרך פעיל. דחיתי את התנדבותו באדיבות אבל גם בשמץ יהירות (כמעט נימקתי זאת ביכולת הניווטים שלי במשעולי ארצנו).

ואז שאל האיש:

"ומאיפה מגיע אלינו כבודו?"

"מישראל!" הכרזתי בקול בוטח, אפילו קצת נפוח מגאווה, קבל עם.

"ישראל?", התכרכמו פניו של האוסטרי ומתוך שפתיים מתעוותות פלט:

"זו זי זינד אאוך איין פפלוכטה יודה".    

הוא דיבר כביכול אל עצמו אבל בקול רם למדי שהגיע גם הגיע לסובבים אותו. אין ספק שהיה משוכנע, ולו גם בשל החזות האוריינטלית המטעה שלי, שלא אבין את פליטתו.

אבל מה שהצלחתי לקלוט בבית-אבא הספיק גם הספיק להבין על בוריה את ההטחה הבלתי מרוסנת, הכנה לשיטתו. "כלומר, גם אתה הוא אפוא יהודי מלוכלך".

לרגע הזה כאילו פיללתי.

הנה ניתנת לי הזדמנות פז, למרות שהחשבון המשפחתי שלנו עם אומות אירופה בעקבות השואה כמעט שלא כלל נספים וקורבנות בנפש, להגן על כבודנו, כבוד יהודי, כבוד ישראלי. ולך תבין איפה עובר הגבול בין שני הכבודים.

מבלי להסס דחפתי את כף ידי, פרושה, אל פניו השמנמנים של הגוי, מתכוון אולי להוסיף אף "ראסיה" ים-תיכונית. אבל הוא כבר הוטח אחורה ונפל פרקדן.

תוך שניות ניצתה מהומה לא קטנה ושני שוטרים במדים שחורים ובכובעי מצחייה מעוטרים בסמלי הנשר המוזהב זינקו לזירה. אחד דרש ממני הסברים והשני כרע על הקורבן הממוטט שלמזלו או למזלי נחבט ראשו רק אל ערוגת פרחים סמוכה.

עוד לפני שבחרתי בקו ההגנה או ההתקפה המשכנעים נזעק אחד מהצופים לצטט, ואפילו בהרחבה ובתוספות, את מלות הנאצה שהטיח בי ובעם היהודי האיש המוטל למרגלותינו, המתחיל לגלות סימני התאוששות. עוד שניים-שלושה גילו תמיכה מוסרית והאחרים הנהנו בנימוס מאופק או שמא באי-הסכמה. השוטרים החלו אף הם להנהן וכאשר היו משוכנעים שחורץ הלשון התעשת לחלוטין, טפח אחד מהם על כתפי ואמר, אם לתרגם חופשי, "טוב עשית בחור צעיר. מי היה מאמין שבימינו יש אצלנו עוד כאלה אנשים שחושבים כאלה דברים על יהודים מסכנים".

אמר והאיץ בי להתנדף מהזירה.

אפילוג ביניים: כשחזרתי לבית של קרובי, בקצה אחר ומרוחק של העיירה, מיהרתי לדווח גם לו, בגאווה רבה, על התקרית. הייתי משוכנע, אולי בתמימות מסוימת, שהנה אני מרחיב גם את ליבו וכבודו. אבל עננה כיסתה את פניו. מודאג בגלוי שאל האם הבחנתי במישהו מהעדים לתקרית עוקב אחרי לביתו שלו.

ממש אז החלטתי להקדים את יציאתי להמשך המסע.

והייתה עוד מערכה נוספת, כאילו נדרשה כזאת לעיבוי תסריט עתידי.

כמה ימים מאוחר יותר, התמהמהתי לרדת מפסגת אחד מהרי האלפים האוסטרים ואיחרתי לרכבל האחרון באותו יום אל העיירה שלמרגלות ההר, צל-אם-זה, אם עדיין אני זוכר נכון את שמה. אמנם הייתי מצויד בשק שינה אבל הקור המצמית, כבר בשעת בין הערביים, היה מדאיג. באותם רגעים ניסיתי לתור אחרי עצים לתבערה ולחימום וגם להיזכר האם יש עדיין באמת זאבים טורפים בחלק זה של אירופה.

ואז, כאילו יצאה מתוך אגדה טבטונית לילדים, מגיחה מתוך הערפל המתקבץ מכונית מרצדס לבנה, קורנת אור צהבהב של נורת-מונית.

הנוסעת במושב האחורי אפילו לא טרחה לצאת מהרכב ורק פתחה חלון ושלפה מצלמה וניסתה לצוד עמה עוד שניים שלושה מראות נוף הדרושים, כנראה, להשלמת רשימה נסתרת.

על מנת לא להחמיץ אבל גם לא לאיים, בזריזות מרוסנת מאד, הגעתי למונית. שאלתי בדחילו האם אוכל להצטרף אליהם, ולו גם בתשלום, לנסיעה המפותלת למטה.

הנהג, שתום עין ומצולק קשות בפניו לא מיהר להשיב והמתין לתגובת הנוסעת. לאחר שסרקה אותי ואת מטעני במבט מופתע, לא מבינה מאין הגחתי, המהמה רפות אישור חיובי. היא, בת בלי גיל, במושב האחורי ואני, משום מה, אולי אינסטינקט מוטעה, התיישבתי דווקא מלפנים, במושב שליד הנהג, לאחר  שאיחסנתי את החגור בתא המטען האחורי.

כמעט ירדה כבר חשכה כשיצאנו לדרך, מתחלקים בזהירות מהפסגה המושלגת.

לאחר כמה רגעי שתקנות הדדית פצחנו בכמה מילים הכרחיות, מרביתן מוקדשות לשבחיו של העולם הלבן, המבודד כל כך. אף אחד לא מיהר לתהות ולהתחקות על קנקנו של האחר. שוחחנו באנגלית, היא במבטא בוסטוני קלאסי, הנהג במבטא שוואבי כבד ואנוכי במבטא סתם מזעזע.

רק  כשהגענו לסיבובים המפותלים פחות הבחנתי שלנהגנו המצולק חסרה גם ידו השמאלית.

הנהג שצד את מבטי התמה והיה מנוסה בבעתה שתתקוף, כנראה, גם אותי למראהו, מיהר לשחרר, בנשימה אחת,  בנימת הסבר לתיירים, שתי הצהרות.

האחת- שאת צדו השמאלי של גופו, קצין שריון נאמן לרייך השלישי, איבד בסטאלינגרד והשנייה שדווקא עכשיו הוא נוהג הרבה יותר טוב, זהיר יותר, מאשר רבים השלמים בגופם.

אחרי עוד כמה סיבובים, צפים בתוך ערפל סמיך, ידענו כבר כמעט את כל תולדות חייו:

יליד עיר קטנה בבוואריה, גרמניה. בוגר טכניקום להנדסת פלדה. בשירות מילואים התגלגל עם הקורפוס של פון פאולוס לקרבות האימים בסטאלינגרד. פגז אויב ריסק את גופו אבל הציל, כדבריו, את חייו ובעיקר את כבודו כאשר פונה לעורף ומשם אחורה, מערבה, לגרמניה.

" למות לא היה אכפת לי אבל לא הייתי יכול לחיות בשבי" – אמר הנהג ועינו הטובה נוצצת.

גנבתי מבט אחורה. הנוסעת הייתה מנומנמת מאד או לפחות אדישה.

עם תום המלחמה ותקופת שיקום חצה שוב את הגבול, הפעם לאוסטריה, רכש מונית והוא מתפרנס לא רע וגם נהנה לפגוש, כל פעם מחדש, אנשים נחמדים.

עדיין מבלי לפרום את האנונימיות שלי, מרוגש לא מעט מגורלו הפרטי של חייל באשר הוא, ביקשתי להבין כיצד הוא, אישית, מסכם מלחמות בכלל ואת מלחמתו שלו בפרט.

הנהג פתח במילים קשות על הפוליטיקאים באשר הם, מכל צדי המתרס, שניצלו ומנצלים בני אדם פשוטים למטרותיהם ולתאוותיהם.

הנוסעת  שמאחור התעוררה לשנייה כשנזרקו לחלל המכונית המחומם שמותיהם המפורשים של סטלין ורוזוולט והיטלר וצ'רצ'יל והתפרצה אל לב המונולוג בשאלה האם לדעתנו עדיין תימצא בצל-אם-זה מסעדה הגונה פתוחה. התשובה החיובית של הנהג סייעה לה לחזור ולהתכרבל אל תוך עצמה.

והנהג המשיך וביקש, מבלי שהתבקש, להצהיר שמעולם לא היה נאצי אלא פשוט חייל נאמן למולדתו.

ואז אני, חוזר וסוקר את צדודיתו הפגועה ואת השרוול הריק של המקטורן ביקשתי כמו עיתונאי שטחי אך מעורב כבר יתר על המידה, להבין מנהגנו האם הוא, הוא אישית, לא חש ששילם מחיר גבוה מדי עבור נאמנות בכל מחיר למולדת שדרשה גם נאמנות וצייתנות לאידיאולוגיה מסוימת מאד מאד.

הוא לא היסס לענות: "אני מבין היטב למה אתה חותר ומתכוון. אומר לך בגלוי ובכנות. לא הייתי נאצי אבל היטלר צדק. היהודים היו ונשארו מקור הרוע וההשחתה של עולמנו המסכן".

זה היה, כמובן, רגע בלתי צפוי, מפתיע מאד, בלתי נסבל, הסתערות אויב מהמארב.

מאופק למדי אבל במפגיע, אמרתי לו לעצור ומיד את המונית ואף שלחתי את ידי להגה שלה כדי להדגיש את דרישתי.

הוא ציית מיד והצמיגים צווחו והנוסעת מאחור התעוררה מופתעת. "קרה משהו?", ביקשה לדעת.

גם הנהג רצה לדעת או לפחות להבין אם קרה משהו או סתם תכפו עלי לפתע בני מעי.

ממנה התעלמתי ולנהג סיננתי, מילה מילה: "אינני מסוגל לשמוע את מה שאתה פולט" ורועד מתדהמה ומגאווה הזדהיתי:

 "אני ישראלי".

עינו הטובה של הנהג התמלאה דווקא במין עדנה משונה. הוא הסב אלי את ראשו ומיהר להושיט את ידו הטובה.

" אני לא מאמין. אתה ישראלי?"- שאל, והמשיך ממש בחדווה- "לו ידעת עד כמה אני מעריץ את הישראלים. עקבתי אחרי כל פרט במלחמות שלכם. משה דיין הוא הקצין הטוב ביותר שזכיתי להכיר ולו גם מרחוק. לא להאמין, אתה ישראלי"- קבע, פסק.

" אתה ישראלי? באמת?" טפטפה האישה מאחור ואני, מובס, כבר בכוננות ספיגה לשאלה נוספת אם אני מכיר קרובים שלה, למשל מנתניה.

ניסתי עוד להפטיר לעברו של הנהג: " כן, אני ישראלי אבל, כמובן, שגם יהודי".

הנהג  באמת היה מופתע.

"לא, אל תגיד ואל תשווה. ישראלים הם בני אדם אמיצים. ישראלים אינם ממש יהודים. ישראלים אינם דומים ליהודים" התבטא בכנות משכנעת אבל טרח לשרטט באוויר, באצבעות ידו האחת, את אורכו המשוער של אף יהודי. ואז ניסה לחלץ ממני אולי זכיתי גם אני להלחם בסיני.

לא ידעתי כיצד להמשיך ולהתנהל. הפסדתי את המערכה. שתקתי.

בטבעיות רבה התניע הנהג מחדש את הרכב והמשיך לפלוט כמה תיאורים נלהבים על הקרבות שלנו נגד המצרים ולעשות השוואות. והאישה מבוסטון לא חיפשה קרובים אבל הצהירה שיום אחד היא מוכרחה, ממש מוכרחה, להגיע גם לארץ הקודש, אלינו.

אורות המכונית חיטטו בסבך הערפל שמסביב, חושפים מפעם לפעם צדודיות של בתים נפלאים. אבל עיני טחו מראות.

למרגלות ההר האלפיני, בכיכר העיירה, עצרנו. הנוסעת ובעיקר הנהג הפצירו בי להצטרף אליהם לארוחת ערב אוסטרית טיפוסית. סירבתי באדיבות מוגזמת. בוש בעצמי, נזכרתי דווקא עכשיו בקרוב משפחתי המבוהל, אכן אפו ארוך משלי. יצא לי, כמו שאומרים בגרמנית, כל התיאבון.