אסרה - מקסים בילר - 2015

1

כשאמא של אֶסְרָה קיבלה את פרס קרל גוסטב, נראָה שאולי בכל זאת אסרה ואני נוכל להיות יחד. זה אמנם לא היה פרס נובל, אבל למרות זאת הוא הצליח לפייס לזמן־מה את אותה אישה שאפתנית ותאֵבת שררה. בוודאי היה לזה קשר גם לעובדה שהיא הצליחה להחזיר את מרבית החובות שצברה מאז אותה רעידת אדמה גדולה שהרסה את המלון שלה על חוף הים האגאי. ללאלֶה שוֹטלֶה היה תמיד יותר מדי או פחות מדי כסף בחיים, אבל אחרי שנאלצה לשקם את ההריסות של "קלאב אודיסאוס" במשך עונה שלמה ולחכות לבוא התיירים במשך עונה נוספת, היה לה אפילו פחות כסף מפחות מדי. לכן אפשר להבין היטב כמה היתה רגועה כשהתעשרה בִּן־לילה בכמה מאות אלפי כתרים שוודיים.

אבל עוד משהו קרה לה בעקבות הפרס. ההכרה הפתאומית והבלתי צפויה שזכתה לה עשתה את אמא של אסרה — לפחות כך נדמָה לנו בתחילה — לאדם טוב יותר. היא כבר לא היתה יושבת אפופת דיכאון בחדר העבודה ויוצאת ממנו רק כדי לריב עם הבעל הגרמני הצעיר שלה, עם הילדים או עם גברת אֶרְקָן, סוכנת הבית, וכבר לא נהגה לבלות שם ימים שלמים עם הסיגריות והוויסקי שלה. לעתים קרובות היא יצאה לטיול — לרוב סביב כיכר הַבּסבּוּרג ומשם עד לרחוב לֵאוֹפּוֹלד — ופעם אפילו באה לאסוף את אסרה מהמשרד בהפתעה. הן בירכו זו את זו לשלום בנימה חפוזה ומבוישת, ואז הלכו לאִטן שתי הנשים — שבשְׂערן הארוך החלק, בפני האינדיאניות שלהן ובעורן בגוֹן הזית נראו כה דומות ועם זאת שונות בתכלית — מרובע פְרַייהַייט שבמינכן לכיוון רחוב גיזֵלָה. אמא של אסרה, מעט חלשה כהרגלה, נתמכה במטריית הגברים השחורה שלה, ואסרה אחזה ביד האחת בבתה אֲיְלה וביד האחרת נשאה את הקניות שלה. כשפנו לרחוב הַבּסבּוּרג, לפתע אמרה לאלֶה שוֹטלֶה לבתה שהיא מצטערת שהיתה תמיד קשוחה כל כך כלפיה, והרי רוב הזמן היא היתה שרויה במלחמת קיום, לא פחות, נגד הגברים שלה, נגד החובות שלה, נגד סבא וסבתא של אסרה. היא אמרה גם שאסרה לא צריכה לכעוס עליה בגללי, אולי עוד נוכל להסתדר, ולסיום הזמינה את אסרה ואת האחרים, ובהם אֲיְלה, לטקס הענקת הפרס בסטוקהולם. אסרה חשבה על זה קצת ואז הסכימה, אבל לא שאלה את אמא שלה אם גם אני יכול לבוא. סביר להניח שהיא לא היתה מתנגדת, להפך, כל עוד לא התפוגג אושרה על הענקת הפרס, היא אפילו שאלה עלי מדי פעם בפעם, לרוב מיד אחרי שראתה אותי מופיע בטלוויזיה או אחרי שקראה משהו שכתבתי.

מן הסתם, לא השתתפתי במפגש הזה — הראשון שהיה להן זה חודשים רבים — אבל אסרה סיפרה לי עליו. לפני כן הן שוב לא דיברו זו עם זו כמה חודשים, בגללי ובגלל עוד איזה עניין שלא הבנתי בדיוק, ולכן הוקל לאסרה לפחות. כמו תמיד, כשנקטעה המלחמה הבלתי פוסקת ביניהן בהפסקת אש, חשה אסרה הקלה אבל המשיכה לעמוד על המשמר, ולאחר שנפרדו שתיהן ברחוב הַבּסבּוּרג וכל אחת נעלמה בביתה, חלפו כמה רגעים שבהם ריחף — כך אני מדמיין לעצמי — סימן שאלה גדול, שקוף, מעל למדרכה, במקום שנפרדו זו מזו בשלוש נשיקות על הלחי. למה? זה מה שסימן השאלה הזה ציין בעיני כל מי שהכיר את הסיפור של אסרה ושלי; למה הסיפור הזה לא יכול להיגמר טוב — ובאשמת מי?


2

אמא של אסרה לא היתה היחידה שהיתה נגדנו עוד מההתחלה. אסרה ידעה את זה והסתדרה בקושי רב עם התנגדותם של האחרים. מיד אחרי שהתנשקנו בפעם הראשונה ושכבנו, היא הסתכלה בי בעצב אבל לא אמרה דבר, ומאחר שגם הידקה את שפתיה לחיוך מבויש, הנחתי שזה לא סימן טוב. ואכן, כעבור כמה ימים — זה היה ביום ראשון, בצהרי יום קיץ חם — היא התקשרה אלי ושאלה אם יש לי זמן להיפגש.

היא באה באחת משמלות הקיץ שלה, שגרמו לה תמיד להיראות כאישה וכילדה בעת ובעונה אחת. היא עמדה בפתח בשמלה הטורקית הפרחונית הזאת ואמרה: "זה לא ילך".
אז עוד לא אהבתי אותה כמו שאני אוהב אותה עכשיו, או לפחות כך חשבתי, ועניתי לה בשקט: "אולי תיכנסי בכל זאת?"
"
אֲיְלה אצל חברה. אני צריכה ללכת בקרוב".
"
את רוצה אבטיח?"
"
יש לך אבטיח?"
"
כן. למה זה מפתיע אותך?"

היא שוב חייכה את אותו חיוך שאומר "לא יֵצא מזה שום דבר", אבל הוא היה קצת עליז יותר מאשר בפעם הקודמת. "לא, למה שזה יפתיע אותי?" אמרה. אבל אז הוסיפה: "אצל גרמנים אף פעם אין אבטיח..."
אכלנו את האבטיח במטבח, ובזמן ששוחחנו נשמעו בדירה קולות צחוק וצווחות של ילדים שעלו מברֵכת הצפון, ה"נוֹרדבּאד". שמענו את מלמוליהם העמומים של המבוגרים ואת קולות ההשתכשכות במים, ומפעם לפעם חלפו כמה מכוניות או חשמלית למטה ברחוב הוֹהֶנְצוֹלֵרְן. בשלב מסוים רציתי לסגור את החלון בחדר הגדול, אבל אסרה העדיפה שאשאיר אותו פתוח ואמרה שככה נוכל להרגיש כאילו אנחנו בים. החלון נשאר פתוח, ופה ושם חדר משב רוח חם אך נעים, ורפרוף פיסת הבד הירוק כהה שתליתי בחלון להגנה מפני השמש נשמע כקול מפרשי ספינה מתנפנפים.

כך ישבנו והעמדנו פנים שאנחנו בים הדרומי, ואז הבהירה לי אסרה שהיא לא יכולה לעשות לפְרִידוֹ דבר כזה. לי בכלל לא היה אכפת מפרידו. אני והוא לא החלפנו מילה יותר מעשר שנים, וגם העובדה שהייתי שושבין בחתונה של אסרה ופרידו בכלל לא הטרידה אותי. העניין עם אֲיְלה, הבת של שניהם, היה הרבה יותר קשה בשבילי. הכרתי אותה כשהיתה תינוקת, ורק עכשיו הזדמן לי לראות אותה שוב, הפעם בתור ילדה בת עשר. היא הזכירה לי את אבא שלה בפני האיכרה היפים והרחבים שלה ובעלבון התמידי שניכר בהם, ולא נהניתי מהמחשבה שאבלה את השנים הקרובות תחת קורת גג אחת עם ההעתק המוקטן של פרידו. ולמרות זאת הייתי מוכן לעשות זאת.

אסרה בקושי סיימה לדבר וכבר רצתה ללכת, אבל הצלחתי לשכנע אותה להישאר. היא נשארה עוד שעה־שעתיים, ואז אֲיְלה התקשרה. אני חושב שבשעה־שעתיים האלה הרגישה אסרה טובמאוד, היא אפילו שכחה שהבת שלה מחכה לה, שאמא שלה שונאת אותי, ושפרידו מעורר בה נקיפות מצפון. אבל אז צלצל הטלפון, ומכיוון שזו היתה הבת שלה, נכנסה אסרה מיד ללחץ. היא אספה את הבגדים שלה עוד בזמן השיחה עם אֲיְלה והסתלקה במהירות.

תמיד כשהסתלקה אסרה במהירות, חשבתי על חיה במנוסה. אני לא מבין כלום בבעלי חיים, אבל דמיינתי לי משהו כמו אנטילופה או יעל או, מכל מקום, בעל חיים יפה מאוד, ביישן מאוד ומהיר מאוד, שאפשר להתבונן ביופיו רק מרחוק, וכשמתקרבים אליו יותר מדי, הוא מיד בורח. אני מניח שזו אסוציאציה די שגרתית. אבל אפשר גם לטעון שאנטילופה לעולם לא נמצאת לבדה. מי שראה תצלומי אוויר של להקת אנטילופות מבוהלות רצות לכל עבר, יודע בדיוק על מה אני מדבר. אבל אסרה תמיד ברחה לבדה.


3

עוד בתחילת הקשר שלנו אמרה לי אסרה שאסור לי לכתוב עליה לעולם. פעם כבר כתבתי עליה משהו, על החתונה שלה ושל פרידו, וכמובן גם אמא שלה הופיעה בסיפור, ולכן במשך שנים התרוצצה אמא של אסרה ברובע שְוואבּינְג בתקווה להיתקל בי ולהעניש אותי בסטירת לחי.

בקושי הקשבתי כשאסרה אמרה שאסור שהיא תופיע אי־פעם בסיפורים שלי. חשבתי שאלה סתם דיבורים, עוד אחד מהנושאים שרק נוגעים בהם בשיחה. אלא שהיא התכוונה לזה ברצינות — והבנתי עד כמה ברצינות כשחמקנו פעם מאיפשהו כמו צמד גנבים כדי לבלות את אחר הצהריים יחד בדירה שלה שברחוב הַבּסבּוּרג.
"
אתה חייב להבטיח לי", היא אמרה לפתע והסיטה את ידי הצדה.
"
מה אני חייב להבטיח לך?"
"
אחרת אני מרגישה שמסתכלים עלי".
"
ברור שאני מסתכל עלייך. אני מסתכל עלייך כל הזמן. אני לא יכול להפסיק להסתכל עלייך... למה את מתכוונת?"
"
אני רוצה שתהיה לנו פרטיות. אתה מבין?"
שוב ניסיתי לחבק אותה. היא לא דחתה אותי מעליה, אבל נשארה מכווצת, וכשנישקתי אותה נשאר פיה קריר וחסר חיים. נישקתי אותה שוב ושוב, ולאחר זמן־מה היא נענתה. היא פתחה את פיה, והחום הפתאומי שנבע ממנו עבר בגופי.
"
אסרה, בבקשה, את לא יכולה לעשות לי את זה".
"
בטח שאני יכולה".
"
את יודעת מה זה אומר?"
היא לא אמרה דבר.
"
ומה עם הספרים האחרים שאת קוראת?"
"
מה אִתם...?"
"
את חושבת שהכול שם מומצא?"
"
אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה להתבייש ממך. אני לא רוצה להראות לך את החזה שלי ואחר כך לקרוא איפשהו שהראיתי לך את החזה שלי".
"
תני לי לראות", אמרתי בצחוק. פרמתי את כפתורי החולצה שלה, ואז משכתי למעלה את גופיית הילדים שלה וגלגלתי את הפטמה שלה בעדינות, בין האגודל לאצבע שלי. היא נאנחה. כל כך יפה היתה האנחה שלה, עד שנדמָה כאילו היא שרה — או לפחות כך זה נשמע לי — ואז היא זינקה ממקומה והתחילה להתלבש. היא לא אמרה מילה.
"
מה קרה?" שאלתי.
"
אני צריכה לצאת עם פרידו לעיר. אנחנו קונים לאֲיְלה כינור חדש".
"
אבל עוד מוקדם".
"
אני אצא לפניך. אתה יכול לחכות כמה דקות? פשוט תטרוק את הדלת כשאתה יוצא".

שוב, חשבתי לעצמי, שוב היא בורחת. "אל תעשי לי את זה, אסרה", אמרתי, "בבקשה אל תעשי לי את זה. אם אסור לי לכתוב מה שאני רוצה, זה כמו להיות בכלא מבחינתי... אני לא כמוך. בשבילך בית כלא זה כמו בבית".
"
מה שהיה עם אמא שלי בזמנו — זה לא היה יפה..."
"
אסרה! אסרה... זה רק סיפור. זה הכול מומצא".
"
קודם אמרת משהו אחר".
"
זה כמו... כמו שאני רואה ברחוב אישה עם כובע רחב שוליים, והיא מסובבת את הראש אחורה, וזה רגע מיוחד במינו. אני הולך הביתה וממציא משהו על אישה עם כובע רחב שוליים, והיא מסתובבת לאחור כי... למשל... נדמה לה שהיא ראתה את הבת שלה... שלא דיברה אִתה כבר שנים".
אסרה פרצה בצחוק. "אין לך דוגמה טובה יותר?"
"
נו, את יודעת למה אני מתכוון".
"
לא אכפת לי", היא אמרה.


4

לא היה לי קל לחיות עם הפחד של אסרה מהמילה הכתובה. ניסיתי לשים את עצמי במקומה ולהבין ממה נובעת הרגישות שלה. היא כנראה לא כמו רוב האנשים: היא לא רצתה לראות איך מישהו אחר רואה אותה. כיבדתי את זה — כי זאת היא. ועם זאת חשבתי שהפניקה שלה כמעט זעיר־בורגנית להחליא. לא יכולתי שלא לחשוב על השערורייה שפרצה בליבֶּק, עיר הולדתו של תומס מאן, כשיצא לאור הספר הראשון שלו. חשבתי על הזעם של אנשי ליבּק, הם חשבו שלשאר העולם אסור לדעת מה מתרחש אצלם באמת. כשקראתי על זה משהו בזמן הלימודים, מובן שצידדתי בתומס מאן ובחירות הספרותית. אז למה עכשיו אני צריך לגלות הבנה כלפי צרוּת האופקים של אסרה? אני אמנם לא מאלה שכל הזמן רושמים לעצמם הערות ביומן ומתכננים לכתוב סיפורים ורומנים על כל שנייה בחייהם — ובכל זאת, אני לא רוצה שיגידו לי על מה לכתוב ועל מה לא. זה גורם לי להרגיש כאילו גוזלים ממני אוויר לנשימה.

זה לא רק שלאסרה היה פחד מפני הספרות. היא גם לא רצתה שאדבר עם אחרים עליה ועלי. כל מה שבינינו, היא אמרה, הוא עניין שלנו בלבד. כשהשבתי שזה נורמלי לספר דברים לחברים, היא אמרה בשקט שבכל זאת היא לא רוצה שזה יקרה. באותם ימים שוחחתי כמעט אך ורק עם אמא שלי, ואף על פי שהיא רצתה לדעת תמיד מה קורה עם אסרה, הקפדתי לציית לאיסור הזה זמן רב. אני מוכרח להודות שגם היה משהו נחמד בשתיקה ובסודיות האלה. זה היה כאילו אסרה ואני חיים לבדנו על כוכב משלנו, וזה הפך את העניין למסעיר מאוד.

עוד דברים היו מסעירים: אם אסרה היתה אצלי והטלפון צלצל, היא התחילה לנפנף בידה עוד לפני שהרמתי את השפופרת כדי לומר: "אסור לך להגיד לאף אחד שאני פה!" אסור היה לי לגעת בה כשהיינו ברחוב וגם לא לנשק אותה, רק מדי פעם בפעם היא משכה אותי לעבר כניסה לבניין והתרפקה עלי בעדינות. היא לא הפסיקה להסתכל סביבה כי חשבה שבעלה לשעבר הנוכח בכול או אמה שוחרת המריבות בדיוק חלפו על פנינו בנסיעה, ואם התקרב אלינו ולו מכר רחוק שלהם, היא אחזה בידי ומיד משכה אותי הרחק משם. כן, אפילו מאחֶיה למחצה — שבעיני כולם נצץ אותו מבט חשדני כמו בעיניה — נאלצנו לחמוק.

לא עבר זמן רב עד שהדביקה אותי אסרה בתסביך הרדיפה שלה. לפתע נמנעתי מלהיכנס לרחובות ולבתי קפה בשוואבּינג גם כשיצאתי לבדי, ולו רק כדי שלא אֶתקל באחד מבני משפחתה. ולפעמים כשעלה בדעתי שאולי בכל זאת כדאי שאכתוב עלינו משהו, מיד החלטתי שזה לא שווה את זה, זה מסוכן מדי.