מאיר אגסי הוא אחד מסופרי האמנות הבודדים והמופלאים שצמחו בישראל בשפה העברית.
הכד מטנסי: מבחר מאמרים על אמנים, אמנות והתבוננות 1997-1983, הוא אנתולוגיה של למעלה מארבעים רשימות נדירות שהתפרסמו במהלך חייו בעיתונים, במגזינים ובכתבי עת שונים בישראל.
ההתבוננויות האמפתיות שלו – בוֶרמיר, פרידריך, מונק, סזאן, פיקסו, מגריט, לוסיאן פרויד, וורהול, ג'ונס, אנט מסאז'ה, בולטנסקי, סינדי שרמן, הֶרסט ואחרים – מתקשרות לתערוכות ולאירועי אמנות חשובים שהתרחשו במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, שלהם היה עד ובהם היה מעורב, כצופה מעולה וככותב מחויב. מרשימות אלה עולה קולו הייחודי של סופר גולה (הגבעות השחורות של דקוטה), אמן חרישי ומעודן, מלנכולי (שמצחיק לעתים עד מאוד). זהו קולו של משורר מהורהר, שחייו היו חיי התבוננות. ובלשונו: "התבוננות אינה ראייה ברִפרוף. התבוננות פירושה פירוק היסודות המרכיבים את התמונה ובו בזמן מעקב פנימי אחר הרכבתם מחדש למערכת אישית והגותית של המתבונן".
מעורבותו בנושא הכתיבה היתה עמוקה לא פחות מזו הנדרשת ליצירת אובייקט האמנות עצמו. מאיר אגסי היה נכבל אישית אל נושאי התבוננותו; הם הכניסו אותו למעין שותפות אמוציונלית, והוא חפר וחצב את הדמות עד שזו עמדה לנגד עיני הקורא, ולצדה ניצבה תמיד גם דמותו שלו.
מאיר אגסי, מיתוס אינטימי שנרקם בסתר, הולך ונחשף לנגד עינינו המשתאות. כל מי שהאמנות בנפשו ימצא בספר הזה מסמך חיוני ומאלף.
בפתח הספר מופיעה הקדמה מאת העורכת והאוצרת נעמי אביב. אביב משחזרת שיחות שהתקיימו בתל אביב וכן בבריסטול שבאנגליה, שבה התגורר עד למותו הפתאומי בתאונת דרכים. יחד עמו נהרגו אשתו ובנו.