הגישה המקובלת במחקר ההיסטורי של מצרים והמזרח-התיכון בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, קובעת כי קבוצות בעלות מעמד וחשיבות בחברה המצרית והערבית בתקופה זו נתפסו ל"פיתוי הפאשיסטי והנאצי". היסטוריונים מערביים ומצריים אף מעמידים הסברים לתהליך זה ומסמיכים אותו ל"משבר הליבראליזם", ל"כשלון הניסוי הדמוקרטי" ואף לתחושה העממית, כי "אויביו של אויבי הם ידידי".
ישראל גרשוני בחן את יסודותיה של גישה זו וירד לשורשי היחס של "דעות הקהל" במצרים כלפי הפאשיזם והנאציזם, כאידיאולוגיה וכנוסחה גואלת שתציל את מצרים והעולם הערבי כולו ממצוקות ההווה, הכלכליות, הפוליטיות והתרבותיות. האומנם נכונה הטענה כי המוני מצרים חדורי אמונה לוהטת בטוטליטאריות ציפו בכליון עיניים לניצחונם של גייסות רומל, שיגאלום מן הכיבוש הבריטי המתמשך?
מחקרו המתועד להפליא של גרשוני מבקש להפריך גישה מחקרית זו. הוא בוחן מגוון עצום של מקורות – מאמרים, כתבי עת, ספרים, ספרי לימוד, קריקטורות ויצירות ספרות ואמנות – ומגיע למסקנה, כי מעצביה של הפוליטיקה והתרבות במצרים בתקופה זו, דחו את הפאשיזם והנאציזם, הן כמערכות אידיאולוגיות, והן כסדר פוליטי וחברתי, והן כדגם לחיקוי ולאימוץ בידי החברות הערביות והלא-אירופאיות. רק חוגים אינטלקטואליים שוליים וקבוצות לאומניות רדיקליות קטנות הביעו אהדה מסויגת וחולפת למשטר הנאצי בגרמניה. הפאשיזם האיטלקי מדכא חירותה של אתיופיה, לא קסם לאיש. גילוייו של ישראל גרשוני מפתיעים ומסעירים, ובכלל זה דחייתה של האנטישמיות בידי המצרים שראו בה תורה המכוונת גם נגדם ונגד העולם הערבי בכלל.
למצרים נודע תפקיד מכריע ביצירת התרבות הפוליטית בעולם הערבי כולו. ספרו של ישראל גרשוני מזמן אפוא את הקורא להערכה מחודשת של סוגיה חשובה ומרכזית בהתפתחותו הפוליטית של העולם הערבי הסובב אותנו.
ישראל גרשוני הוא פרופסור בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב.