"ב־1972 הוזמן דוד בן גוריון לפגישה עם הסטודנטים באוניברסיטת באר שבע, העתידה להיקרא על שמו. באותם ימים נחשפה סדרה של מעשי שחיתות בצמרת הממשל, ואחד הסטודנטים פסק בפגישה שהחברה הישראלית מתפוררת. בן גוריון בן השמונים ושש הגיב בתקיפות ואמר שהחברה הישראלית איננה יכולה להתפורר משום שהיא טרם קמה. מן העם היהודי הישן נולדת כאן חברה חדשה, אמר; בניית חברה היא תהליך הדורש זמן. כמה זמן? שאל מישהו מן הסטודנטים. עוד דור, העריך בן גוריון. חלפו מאז ימי דור ויותר. האם החברה הישראלית כבר קיימת?"
האבות המייסדים של החברה הישראלית באו לארץ מעיירות מזרח אירופה. הם הביאו הרבה להט, יכולת אישית מרשימה וכישרון פוליטי, אך תוכנית לא היתה להם. בלא דגם היסטורי להישען עליו, בלא מסורת ממלכתית ובלא לכידות חברתית הם נדרשו לברוא מדינה וחברה בעיצומה של צמיחה ובד בבד להילחם על עצם קיומה. "בראשית היה המעשה," אמר ברל כצנלסון; "בראשית היתה הסערה," אמר זאב ז'בוטינסקי; "בראשית היה הארגון," אמר דוד בן גוריון. איש מן המייסדים לא דיבר על ראשית המעשה במחשבה תחילה.
זאב צחור עוקב בספרו אחר תהליכי הבנייה בחברה הישראלית בשלבי התהוותה, ומתמקד בגורמים אחדים שהשפיעו על עיצובה. בחייהם ובפועלם של זאב ז'בוטינסקי, דוד בן גוריון ויעקב חזן הוא מוצא הסברים למהות הצמיחה ולתפקיד המנהיגים בה. הדיון בכלי הארגון והשפעתם מתמקד בקיבוץ, בהסתדרות העובדים ובמפלגות. הספר מייחד מעמד רב חשיבות לנרטיבים מכוננים, ובהם גיבוש הסיפור הציוני ודרכי הנחלתו, ומנתח את תפקידם של ניצולי השואה בשדה הפוליטי.
כמו האבות המייסדים, גם המחבר אינו מציע תוכנית או תיקון. הוא מזהה את ההישגים הגדולים בתהליך הבנייה, אך אינו מעלים עין מן ההחמצות הגדולות ורקען. ההצלחות וההחמצות מתחוללות בעת ובעונה אחת בחברה שנקלעה לכאוס בטרם נשלם בניינה. הכאוס מאיים לפורר את שארית הסולידריות בחברה הישראלית, אך המודעות לכאוס עשויה להיות נקודת פתיחה וגורם לתהליך של שינוי ותיקון.
פרופ' זאב צחור הוא נשיא המכללה האקדמית ספיר. תושב הנגב, איש סגל המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן גוריון. כתב והוציא לאור שמונה ספרים, עשרות מאמרים אקדמיים ומאות טורים בעיתונות היומית. מחקריו מתמקדים בתולדות הלאומיות היהודית החדשה, במקורות האידיאולוגיה הציונית, במאבק להקמת מדינת ישראל ובבניית החברה הישראלית.