שירי אהבה לימים רעים - עינה ערדל - 2008

המאמץ לחיות חיים נורמליים

 

הַמַּאֲמָץ לִחְיוֹת חַיִּים נוֹרְמָלִיִּים גָּדוֹל מִן הַחַיִּים עַצְמָם,

הַמַּלְבּוּשִׁים הַמְכַסִּים אֶת הַגּוּף וְהַפִּתְגָּמִים שֶׁנֶּאֱמָרִים כְּדֵי לְחַנֵּךְ אֶת הַיְלָדִים,

הַמַּאֲכָלִים שֶׁמְּבֻשָּׁלִים כְּדֵי לְרַצּוֹת אֶת הַבַּעַל וְדַפֵּי הָעִתּוֹן הַפְּזוּרִים,

גּוֹרָל סֶקְסְמַנְיָאקִי שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר מְרַצֵּד עַל הַמִּרְקָע

וְאַתְּ מְכַבָּה, לֹא רוֹצָה שֶׁהַיֶּלֶד יֵדע, שֶׁהַיַּלְדָּה תִּזְדַּהֶה

רַק פִּרְקֵי תְּהִלִּים בַּבֹּקֶר וּמַיִם אֶבְיוֹנִים נִשְׁטָפִים אֶל הַכִּיּוֹר

כַּעַךְ נֶאֱכָל בְּפֶה נָמוֹג, יָד מָעֳבֶרֶת עַל הַמֵּצַח

כְּדֵי לְהַטּוֹת אֶת הַסֵּבֶל לְכִוּוּן אַחֵר.

 

הַחַיִּים הַזְּעֵיר-בֻּרְגָּנִיִּים מַתִּישִׁים אוֹתָנוּ,

אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאַתָּה עָיֵף וַאֲנִי עַצְבָּנִית מִבּוּז וּתְשׁוּקָה

עִתּוֹנֵי הַיּוֹם שֶׁאֲנַחְנוּ כְּתוּבִים בָּהֶם וְעִתּוֹנִי מָחָר שֶׁיַּסְפִּידוּ אוֹתָנוּ

הַסְּפָרִים שֶׁקָּרָאנוּ עַל הַשֻּׁלְחָן, וּתְהוֹמוֹת הַבְּכִי בַּגָּרוֹן

וְהַמִּקְלַחַת שֶׁהִיא הָעֵדוּת הַיְחִידָה לְכָךְ שֶׁאֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת אֱנוֹשִׁיִּים,

 

אָז נוֹשְׁרוֹת שַׂעֲרוֹתֵינוּ וְסוֹתְמוֹת אֶת הַבִּיּוּב

וּמִתְגַּלָּה הַזִּקְנָה שֶׁעֲתִידָה לָבוֹא בְּמַגַּע הָרַגְלַיִם הַחוֹשֵׁשׁ,

כָּל הָעַקְשָׁנוּת הַיְתֵרָה הִיא מַסְוֶה לַתְּבוּסְתָנוּת שֶׁלָּנוּ,

עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְעַצְמוֹת הַלְּחָיַיִם הַגְּבוֹהוֹת שֶׁלּוֹ,

תְּאוּנַת הָעֲבוֹדָה שֶׁמָּנְעָה מִמֶּנִּי לַעֲבֹד וּתְשׁוּקָתִי לַחַיִּים -

כַּמָּה מִלִּים נְטוּיוֹת אַרְצָה כְּבִכְתַב-יָד רוֹעֵד,

אִלּוּ הָיָה רַק מַשֶּׁהוּ לִי וּלְגוּפִי!

 

 

 

 

כשהיינו בני עשרים

 

כְּשֶׁהָיִינוּ בְּנֵי עֶשְׂרִים יָכֹלְנוּ בְּלִי תַּדְהֵמָה לִרְאוֹת

אֶת נִבְלַת הָעוֹלָם מַעֲבִישָׁה,

הִסְתַּגַּרְנוּ בְּחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת שְׁחֹרִים, מְצִיצִים מֵחַלּוֹנוֹת

קְטַנִּים אֶל עֵץ חָרוּב שֶׁאֵינֶנּוּ שֶׁלָּנוּ וְאֶת פֵּרוֹתָיו לֹא נֹאכַל,

הָלַכְנוּ עַל מִרְצָפוֹת כְּדֵי לְהִתְפָּרֵץ בִּצְחוֹק וְלִגְוֹעַ

וְלַמָּחֳרָת הָיָה לָנוּ מַה לְּסַפֵּר זֶה לָזֶה, וּבְמִי

לְהִתְאַהֵב כְּפִי שֶׁמְּכִילִים מַשְׁקֶה מָרִיר.

 

כְּשֶׁהָיִינוּ בְּנֵי עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ יָכֹלְנוּ בְּלִי קֹשִי לַעֲנֹד

טַבַּעַת שֶׁאֵינֶנָּה שֶׁלָּנוּ, לְהַגִּיעַ אֶל פִּרְחֵי הַנְּיָר שֶׁבַּשָּׁמַיִם

וְלַמָּחֳרָת לָלֶכֶת לָעֲבוֹדָה בְּלֵב שֶׁרוֹצֶה לְהַסְפִּיק וְלֶאֱהֹב.

הֵסַרְנוּ אֶת מִכְסֵי הַסִּירִים כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת הָאֹכֶל

וְיָדַעְנוּ לְצַטֵּט שִׁירִים בְּעַל-פֶּה וּלְהַעְפִּיל לַבּוֹידֶעם כְּדֵי לִמְצֹא עִתּוֹנִים

שֶׁהִשְׁאִיר בַּעַל-הַבַּיִת מִן הַמִּלְחָמָה שֶׁבָּהּ נוֹלַדְנוּ.

 

עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים. יָפְיֵנוּ צָבָה וּבִגְרוֹנוֹת נִחָרִים

אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל מַשְׁכַּנְתָּאוֹת, הַלְוָאוֹת, עֲרֵבִים,

מְקַלְלִים אֶת שַׂר הָאוֹצָר וְיוֹרְקִים הַצִּדָּה בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת

לִפְעָמִים מְדַבְּרִים בַּטֶּלֶפוֹן עַל מִלָּה שֶׁלֹּא הוּבְנָה,

אֲבָל נִדְרֶשֶׁת חֲצִי שָׁעָה כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל הַדִּבּוּר הַפָּשׁוּט

וַחֲצִי שָׁעָה נוֹסֶפֶת כְּדֵי לְהִתְגַּעְגֵּעַ אֵלָיו.

 

אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים מְעַט. אֲבָל מְלַמְּדִים אֶת הַיֶּלֶד

לְהֵאָחֵז בְּגֶדֶר הָאֶבֶן כְּשֶׁהוּא עוֹלֶה בַּמַּדְרֵגוֹת,

לֹא לֶאֱחֹז בַּוְּרָדִים הַדּוֹקְרִים אֶלָּא לְקָרֵב אֲלֵיהֶם אֶת הָאַף,

רוּחַ אוֹחֶזֶת בַּבַּלּוֹנִים הַפְּצוּעִים וּמַכְנִיסָה אוֹתָם הַבַּיְתָה, שְׁיָרִים מֵאֶתְמוֹל

יָרֵחַ כְּמוֹ זוּג תַּחְתּוֹנִים שֶׁנִּשְׁכַּח עַל כִּסֵּא בְּהִלּוּלַת הַלַּיְלָה

רֵיחַ הַשֶּׁסֶק פּוֹעֵם בִּמְקוֹם לִבִּי

בִּמְהִירוּת הַכְּבִישִׁים הַיּוֹרְדִים מֵהָהָר.