שאלות קשות - מאת איאן ווטסון - 1997

שאלות קשות

איאן ווטסון, מיכאל תמרי (תרגום מאנגלית)

HAZD QUESTIONS, Ian Watson

 

 

1

 

אזור ריצ'מונד בסן פרנסיסקו,  בין פארק גולדן-גייט לבין

גשר גולדן-גייט,  שנבנה בשטח שבתקופה קדומה יותר היו

בו בתי-קברות וגבעות חול,  הפך לביתם של אלפי פליטים

אחרי המהפכה הרוסית.  כעבור ארבעים שנה התנשאה שם

הקתדרלה של הבתולה הקדושה מריה שגלתה,  שכיפתה כעין

בצלצל מוזהב.  מתחת לרצפתה נטמנה גופתו של הכומר-

שהפך-לבישוף שנודע בשם יוחנן היחף,  האיש שנאבק כדי

שהגולים ההם ימצאו מולדת חדשה.

 

אבל המהגרים הזדקנו או התפזרו להם לפרברים,  ואסיי-

נים רבים התיישבו בריצ'מונד במקומם.  סינים,  קמבודים,

קוריאנים.  ואחר-כך הביאה התמוטטות הקומוניזם הסובייטי

גל נוסף של רוסים שברחו מתלאות החיים והגנגסטריזם

החדש - או פשוט רצו לעשות עסקים באמריקה.

 

כששלושה גברים שכינו זה את זה לילה,  שחר וצהריים

נועדו בדירה קטנה בבית-דירות חסר-ייחוד,  באחת השדרות

היוצאות מגירי בוּלבארד,  בערך בסביבת הרחובות שלושים

ומשהו,  לא עורר הדבר תשומת-לב מיוחדת.

 

תריסים ונציאניים לבנים הסתירו את החלון הפתוח למחצה,

שדרכו נשבה רוח קלה ומלוחה משהו מן הים,  שנמצא

במרחק קילומטר וחצי לערך.  מחשב עסק בגלילה בעוד

שהתוכנה שלו תקתקה.  מילות מפתח הודגשו וסומנו.

קוואנטום. שבב. קידוד.

 

מפות הוצמדו לקירות.  תיקים,  קלסרים,  כתבי-עת ומדרי-

כים היו שרועים על הרצפה,  יחד עם כמם חבילות מגאמפ,

ו- FAO שוורץ,  שלא נפתחו,  מתנות שביקשו לקחת עמם

בחזרה לרוסיה.  בקבוק וודקה "סטוליצ'נאיה" וכמה כוסות,

מאפרה מלאה בבדלי "מרלבורו" נחה על גזרי עיתונים

שנפרשו על שולחן נמוך,  ומנעה מהם להתעופף.

 

עצמות הלחיים הגבוהות של לילה ושחר,  השיער הכהה

והמתולתל והקפל שחסר בעפעפיהם העידו על הדם המונגולי

הזורם בעורקיהם של רוסים כה רבים.  שני אלה יכלו בהחלט

להיחשב לאמריקנים-אינדיאנים.  אבל צהריים בהיר-השיער

היה בן הגזע הלבן.  צהריים ושחר היו גברתנים, כבדי גוף.

לילה היה גבוה ורזה.  כל השלושה עמדו על סף גיל העמידה,

במרירות.

 

הם דיברו בשקט ברוסית.  גם כשהתווכחו, נהגו לעשות

זאת בשקט.

 

"איזה טמטום מצד הסוכנות לשלוח לנו משהו כזה,"

אמר שחר.  בגזיר העיתון בלט תצלומה של אשה צעירה

שעמדה עירומה על החוף.  המפשעה שלה היתה מטושטשת.

" 'נשיונל אינקוויירר' מלא חרא בורגני.  חיזר מגונה אנס

אותי.  אלביס פרסלי חי במאדים."

 

"תחשוב עוד פעם," אמר לילה, ששמו האמיתי היה

אנדריי.  "מדובר על קשר עם מטסוּשימה.  מחשבי קוואנטום.

היא מתעתדת להשתתף בוועידה-בת בטוסון בעוד זמן קצר.

האשה הזאת יודעת דברים."

 

"קיימברידג'... באנגליה, לא במסצ'וסטס... איך העיתונאים

האלה בכלל עלו על הסיפור הזה? שלא לדבר עך תמונת

העירום?"

 

לילה משך בכתפיו.

 

על מסך המחשב הבזק מסר: הזמנה בלבד.  אחר-כך

הופיעו במקומו המלים נא להמתין.  בלא עיכובים נוספים

פלשה התוכנה ללוח מודעות פרטי.

 

"יש לי הרגשה לגבי העסק הזה," אמר לילה.

 

צהריים הנהן.  "זה הימור פרוע.  אבל ייתכן שאתה צודק."

 

הם דיברו על תאונת השיט שקרתה באחרונה,  ובעקבותיה

אושפז טוני ראסין בבית-חולים.  שמועות עקשניות טענו כי

החברה שהקים ראסין,  קיו-אקס,  הנמצאת בסן-חוזה, תייצר

בתוך זמן קצר ביותר אבטיפוס של מחשב קוואנטום.  על

פי ההשערה,  גם מעבדות המחקר של מוטורולה בפניקס אינן

רחוקות מכך.  ובנוסף עליהם אף מטסושימה,  במעבדותיהם

ביפן ובאנגליה.

 

"אם נסכים," אמר לילה,  "אני אטוס לפניקס -"

 

"אבל כבר ניסינו לחדור למוטורולה "

 

"ואני אסע לטוסון לבדוק מה קורה בוועידה הזאת

ולראות את הגברת הצעירה.  יש לי הרגשה."

 

שחר הנהן.  מזמן לזמן ההרגשות של לילה הוכחו

כמשתלמות ביותר.  צהריים מזג שלוש כוסיות.

 

כיון שלילה עמד לעבור חלק מדרכו בטיסה, הוא ידע

שלא ישא עליו אקדח,  שעלול להתגלות בסורקים המופעלים

בנמל-התעופה.  הוא לא יתקשה לטפל באשה הצעירה.

 

 

2

 

המדבר נראה מן האוויר כמשהו שדומה לקרטון חיוור ובקוע.

בנסיעה לאורך האינטרסטייט מפיניקס,  בפונטיאק שכורה,

מתחת לשמים בוהקים מכדי שייראו כחולים לגמרי,  נרתעו

עיניו של אנדריי לנוכח מרחבי הכיעור של הנוף שנאנס.

 

מתחמים שלמים הוקפו בגדרות תיל.  אולי היו אלה בעבר

אדמות חקלאיות,  אם לשפוט על פי הבניינים המתפוררים

שצצו אי-פה אי-שם.  בניינים שהופקרו זה מכבר לאזוב

וקוצים; איזשהו שלט שהכריז משהו על רשות המים.  עלה

בדעתו של אנדריי,  כי הקרקע הזאת נקנתה ונשכחה בגלל

המים האצוּרים בבטנה.  הוא שמע כי הכרכים והפוקדים

אותם בשעות היום מייבשים את המדבר עוד יותר מכפי

שהוא ממילא.  והרי במערב,  נהר הקולורדו כבר נראה כמו

גרסה ממוזערת של עצמו,  לא?

 

כמה חורי כדורים חיטטו את השלט ההוא.  גם שלטים

אחרים שניצבו לאורך תוואי הדרך ספגו מידה כה רבה של

יריות,  שלא ניתן עוד לקראם.  מבין הנהגים שעברו אותו

זמן בכביש,  לא התנהג איש כאילו הוא נמצא במטווח,  אך

ברור לגמרי שכמה אנשים התייחסו אליהם בדיוק כך, כנראה

בשעות הלילה.

 

ובאמצע שומקום צצה לפתע שכונת מגורים בנויה למחצה.

היא נראתה כמו מושבה שהולכת ונבנית על אחת הימות

המתות של הירח,  או על המאדים.

 

אנדריי נעצר פעם אחת במהלך הנסיעה ויצא מהמכונית

כדי למתוח את רגליו ולעשן.  ברגע שהוא יצא מהצינה המלא-

כותית של המכונית, הוא ספג מכת-חום, שמש וסנוורין

שכמעט לא ניתן להבדיל ביניהם. האור היה חום נוצץ; החום

היה זוהר.  האוויר רטט, נראה מוכתם קלות.  מכיון שהאוויר

היה כל כך יבש, נראה שהאובך הוא זיהום שנישא לשם

ממרחק של עשרות קילומטרים.

 

קול זמזומם של צרצרים נשמע ממש כמו טיניטוס בתוך

האוזן.  השתילים היו כחוטי תיל דוקרניים.  השיחים הפכו

לערמות של אשפה יבשה.  ההרים שהתנשאו במרחק היו

דו-ממדיים.  נדמה שההרים אינם אלא תפאורת-רקע עשויה

מקרטון, אבזרי-אולפן שהותקנו במקום לצרכי הסרטתו של

סרט-בוקרים חובבני - או נוף של פלנטה נוכרייה ועוינת.

 

משאית כבירה בצבע ברונזה חלפה ביעף,  משמיעה צפי-

רה קודרת,  בעקבותיה נע מכל-דלק כסוף וארוך. יתכן

שהמכל היה איזשהו טיל בליסטי, שנידון לנדוד ולשוטט

אופקית על כבישי האינטרסטייט של אמריקה לנצח. אחריהם

היתה משאית מלאה באפר וולקני,  שאולי נועד לעיצוב הנוף.

 

אנדריי חש גועל,  ואחר-כך זעם.

 

גם חלק גדול ממרחביה הפרועים של רוסיה הוחרב בצורה

דומה - בשירותה של החברה.  אך בסיכומו של דבר לא העלה

שום רווח,  הכל היה לשווא! ואז משרתיה של המדינה רומו,

הוסגרו,  ירדו מנכסיהם,  ורק הגנגסטרים שגשגו.

 

כשיתקרב יותר אל טוסון,  עבר אנדריי על פני נווה-מדבר

עצום שכולו מסלול גולף. כעבור עוד כמה קילומטרים הוא

נמצא במסלול גולף אחר. מי התהום נוקזו כדי,  שאנשים

יוכלו להעיף כדורים על משטח ירוק.

 

 

3

 

מרכז הכינוסים אירח בו-זמנית יריד אופנועים וּועידה של

יועצי מס.  למעשה, הוועידה הקרובה,  העוסקת בענייני התוד-

עה, לא יועדה לבניין המרכזי ולאולם התערוכות העצום

שלו הכולל גם גלריה ואולם נשפים וזירה שניתן להושיב

בה עשרת אלפים אנשים,  אלא לאולם אחר הסמוך לתשלובת

שיכול להכיל בנוחות את חמש מאות המשתתפים שציפו

בואם.

 

האוניברסיטה,  ששכנה במרחק קילומטר וחצי מזרחה משם,

עסקה בענייני הרישום והשיכון.  לפני שנסע לשם,  צילם

אנדריי במצלמת פולארויד את אולם ליאו ריץ' וסביבותיו.

כל תצלום שהגיח הוחוור בשל האור המסמא.

 

הסביבה המידית כללה כעשרים "הארלי" שחנו במקום,

לצד בעליהם.  כמעט כל הגברים הצעירים והשזופים לבשו

מכנסי ג'ינס רחבים ורפויים,  ומעילי רוח מעור.  משקפיים

כהים הסתירו את עיניהם.  סרטי סטרץ' תכולים ספגו את

הזיעה ממצחיהם.  כובעי הבייזבול נחו על ראשיהם במהופך.

הבחורים הללו היו בעלי לחיים עגולות ולסתות קשות.  אף-

על-פי שאנדריי לא הפנה את המצלמה שלו לאיש מביניהם,

מישהו הניח שהוא עשה כן.  בזמן שאנדריי חיכה להופעתו

של התצלום האחרון,  התפרשו ארבעה אופנוענים בקצב אטי

והקיפו אותו מכל עבר.

 

"למה אתה מצלם אותנו בלי רשות?"

 

"מה בראש שלך,  אתה?"

 

"אני רק מתעניין בארכיטקטורה, חבר'ה, זה הכל."

 

מסביב היו עוד עשרות אנשים אחרים.  נוכחותם של הצופים

בודאי מבטיחה שלא יהיה קורבן לתקיפה.  ואולם אחד האופ-

נוענים חטף את התצלום מידו ונתן בו מבט זועף.  רק אז,

משנעו אחדים מהאנשים במעילי העור בסגנון טייסי-המפ-

ציצים של שנות הארבעים,  הצליח אנדריי לראות שורה של

גרפיטי על קיר האולם.  באותיות זיג-זג גדולות ועזות היה

כתוב: Inzane Nation.  אומה משוגעית.

 

אופנוען בחן את פניו של אנדריי, המונגוליים-למחצה.

הוא הרים את משקפי השמש שלו וחשף עיניים מלוכסנות.

 

"מאיזה אומה אתה?"

 

האם הם כבר קבעו שאנדריי בא מחו"ל? אה, לא, הרי

אלה אינדיאנים, אמריקנים מקוריים.  הם כנראה חושבים כי

הוא אחד מהם.  אך בן לשבט לא מוכר - שעובד כאיש

ביטחון בבגדים אזרחיים בשירותו של מרכז הוועידות, ואוסף

ראיות לוונדליזם בעזרת המצלמה שלו.

 

"אני תייר," מחה אנדריי. האופנוען קרע את התמונה

לשניים.

 

"היי "

 

שוטר לבן צעיר,  במגפיים בעלי עקבים נמוכים וחולצה

תכולה קצרת-שרוולים וקסדה ועליה מכסה-עיניים,  קרב

אליהם.

 

"מה קורה פה?"

 

ידו ריחפה בקרבת הנשק האישי שלו,  הנתון בנרתיקו.  איזו

אווירה של איום,  באור השמש הלוהט.

 

"שום דבר," השיב אנדריי.  "אי-הבנה קלה, אדוני השוטר.

הם חשבו שאני מצלם אותם."

 

השוטר התחייך.

 

"אה, אסור לעשות את זה - אלא אם כן תשלם דולר לכל

אחד מהם."

 

האם השוטר משתף פעולה עם כנופיית האופנוענים הזאת.

עושה אתם יחד יד אחת כנגד הזר הטיפש? ואולי הוא מנסה

להרגיע את האופנוענים כדי לפזר את המתיחות.  הם נראו

קודרים.  השוטר המשיך לחייך.

 

"דולר זה המחיר המקובל בשמורה, נכון?"

 

האם אנדריי צריך להבין את הרמז ולתת להם כסף,  כאילו

הוא משלם קנס?

 

דוברם של האופנוענים העווה פניו לעבר השוטר. "האומה

של הנאוואהו,  אתה שומע? לא שמורה!"

 

האם השוטר גזען? אנדריי ראה כל-כך הרבה פנים כהי-

עור ברחובות.  נדמה היה לו שהוא כבר חצה את הגבול

ויגיע למכסיקו.

 

"אתם עשיתם דרך ארוכה דרומה."

 

"באנו לראות את יריד האופנועים,  מה עוד?"

 

השוטר סרק את ההארלי המקובצים.  אם הוא הבחין

בכתובת שעל הקיר,  נראה שהעדיף להתעלם ממנה.

 

"אז פה, אתם חושבים להחליף את הכלים שלכם,  בחורים?"

האם דבריו נאמרו מתוך אירוניה או בהערכה? נראה שהתק-

רית מתפוגגת.  הצופים איבדו עניין והחלו ללכת לדרכם.

השוטר יעץ לאנדריי: "לך לדרכך,  אדוני."

 

 

4

 

לקראת הערב רעננה סופה פתאומית את העיר,  וגם את

אנדריי.  החום כבר גרם לו לתשישות.

 

עננים החלו לרתוח מאזור רכס ההרים בצפון,  כמו עשן

גופריתי המגיח מהתפרצות של הר געש.  ממטר עז בן עשר

דקות הוריד את הטמפרטורה במידת-מה ופיזר חלק מהערפיח

שנלכד בתוך העמק. לאחר מכן הופיעה שקיעה קצרצרה -

נוטפת-דם.  בתוך מה שנראה כדקות ספורות,  הפכו השמים

לסגול זעפני ואחר-כך לכחול כהה ביותר.  פנסי הרחובות היו

לריבוא גחליליות מרחפות.  אורות קדמיים אצו להם,  כעיניהן

של חיות המשחרות לטרף.  תן החל ליילל באיזשהו מקום

בעיר,  וקולו נישא והדהד בצורה מוזרה בתוך הערב.  מאיזשהו

מקום השיבה לו חיית-בר עירונית אחרת.

 

אור היום נעלם במהירות שהפתיעה את אנדריי.  ובכל

זאת,  כיון שבשמים הופיע ירח כמעט מלא,  הוא צילם תצלומי

פולארויד רבים מסביב ל"דזרט הסיינדה",  שבו אמורה לשהות

אשה אנגליה צעירה מסוימת במשך השבועות הבאים.

 

"הסיינדה" היתה בית-הארחה מפואר הרבה יותר מהמלון

הזול שבו בחר אנדריי להתארח.  היא נמצאה במרחק עשרים

דקות הליכה נוחה ממרכז הוועידות,  ושיכנה את אורחיה

בקוטג'ים פזורים שניצבו מסביב למשעולי-גן פרטיים למחצה.

דקלים הצֵלו על השבילים והוארו בתאורה מאופקת אחרי

רדת השמש,  על ידי נורות-פטרייה שצצו אי-פה אי-שם.  בשל

משטחי הדשא הרחבים והגדרות הנמוכות העשויות מלבנים

שיובשו בשמש, ה"הסיינדה" היתה פרוצה ופתוחה לכל משו-

טט - וזה בהחלט יכול להיות מי שרק בא לשתות משהו

בבאר במקום או לסעוד במסעדה המשובחת.

 

כשאנדריי ביקר באוניברסיטה לפני כן,  כדי להירשם כמשת-

תף בוועידה,  הוא העמיד פנים שהוא פסיכולוג מקליניקה

בציריך.  הוא אמר שהוא יצא לחופשה.  הוא בא לטוסון בגלל

התחביב שלו.  השגעון הפרטי שלו,  כך הוא סיפר להם,  הוא

קקטוסים.  הוא התכוון להקדיש שבוע כדי לתור את השמורות

של קקטוסי סַגוּאָרוֹ ואוררגן פַּייפ. הוא שמע על הוועידה

בדרך מקרה.

 

כשהציץ ברשימת הנציגים במשרדו של המזכיר,  הוא הופתע

ושמח משנתקל בשמותיהם של שלושה או ארבעה מכרים

ותיקים.  כן,  והנה עוד אחד: ד"ר קלייר קונוויי מאנגליה.

איפה היא תשהה במהלך הוועידה?

 

עד כמה שזה נראה מוזר, הוא היה השני שהציג אותה

השאלה ביום ההוא, אף כי המתעניין הקודם פנה בטלפון.

גם הוא ידיד ותיק.  אמריקני.

 

בשיחת הטלפון שלו עם ה"הסיינדה", לאחר מכן, וידא

אנדריי את ההזמנה של ד"ר קונוויי.  לא, אדוני, לא חדר

זוגי.  לשכת האירוח אמרה לנו מפורשות לשמור חדר יחיד.

כן, אדוני.  קוטג' 12 הוא בהחלט ליחיד...

 

קוטג' 11 ו- 12 חלקו מרפסת שפנתה לעבר חלקת דשא

קטנה.  שולחן פלסטיק וכיסאות מפלסטיק לבן ניצבו מתחת

לעץ אַקציה ירוקה חינני.  המצלמה טרטרה בעת שהפיקה עוד

תצלום פולארויד של צריפי העץ הסמוכים,  לאור הירח.

 

אצבע מתכת נוקשה נתחבה לצווארו של אנדריי.

 

"אל תזוז."

 

לרגע אחד חשב שאיזשהו איש ביטחון הצליח לתפוס

אותו.  כשאדם שני שלבש ג'ינס ומעיל עור דק נטל מידיו

את המצלמה,  הוא דימה לעצמו לרגע כי בני האומה הנאבא-

הית עקבו אחריו.  אבל אותו אדם כחוש-פנים לא היה אינ-

דיאני.  לוע האקדח נצמד לבסיס גולגלתו של אנדריי,  בעוד

שארנק הכסף שלו החליק קלות למטה ואחריו המפתחות

לפונטיאק. האם השניים שודדים?

 

"איפה אתה חונה?" לחש קול.

 

אנדריי אמר להם היכן,  וקיווה שהשניים ירוצו לגנוב את

מכוניתו.

 

"בוא נעשה טיול למכונית שלך. אנחנו צריכים לשוחח."

 

 

5

 

השיחה עסקה בעניין שגילה בצריף מסוים,  ובחומר הכתוב

על אודות הוועידה שנמצא בתא הכפפות שבמכונית,  ובצילום

גזיר העיתון מתוך 'נשיונל אינווסטיגייטור'.

 

אנדריי התעלם מהתנועה שחלפה על פני הפונטיאק החונה,

ואזר עוז לשאול: "מי אתם?"

 

בחלקה האחורי של הפונטיאק הרים הגבר הרזה את

שרוולי המקטורן שלו. על זרועו השמאלית,  מעל לפרק היד,

נתגלתה לאור פנסיהן הקדמיים של המכוניות החולפות כתובת

קעקע של מלאך מעופף הנושא אישה עירומה. הוא נושא

בזרועותיו נשמה חשופה אל השמים. מוטיב אופייני לציורים

מימי-הביניים - אבל הציור הזה היה מודרני ואירוטי.

 

הגבר השני - שישב במושב הנהג וחיפש בין המסמכים -

היה שמנמן ומנומש,  ושיערו אדמוני. הוא לבש אפוד-קרב

מרובה כיסים,  פתוח,  על גבי חולצת טריקו דקה,  ועליה כתובת

פסיכודלית,  ולשונה ואהבת את אלוהיך.

 

"מי אתם?"

 

האדמוני גיחך לתוך ראי הנהיגה.

 

"אנחנו אחים בנפש,  אפשר לומר."

 

אך הם לא היו שחורים.

 

"אולי נוכל לשתף פעולה" - הציע אנדריי.  "את מי אתם

מייצגים?"

 

"אה, אתה תשתף פעולה," הבטיח לו האיש הרזה.  בן-

לווייתו התניע את המכונית.

 

הם נסעו לבית-קברות בצדו השני של האינטרסטייט.  שם

העבירו החוטפים את אנדריי לתוך תא המטען של המכונית.

הם כרכו מסקינג-טייפ עבה וקשיח מסביב לפרקי ידיו

וקרסוליו וגם כיסו את פיו בכמה וכמה פיסות.

 

אנדריי שיער כי המכונית חזרה העירה. היא נעצרה כמה

פעמים, כנראה למול רמזורים.  ואז המנוע כבה.  דלתות נפתחו

ונסגרו.  עברו כעשר דקות לפני שהזוג חזר.  האם עברו

במלונו של אנדריי כדי לאסוף את מטלטליו? זה היה מלון

זול שלא השקיע כל-כך באבטחה.

 

כשהמכונית נעצרה שוב כעבור זמן קצר, נפתחה ונסגרה

רק דלת אחת. אחד מהשניים עובר כנראה למכונית שלהם.

 

אחר-כך התנהלה נסיעה מחרידה, שבמהלכה אנדריי איבד

כל אומדן של זמן. על אף כמה משבי רוח עזים שחדרו

לתוכו, תא-המטען היה כארון מתים והאוויר שבו היה מחניק.

הוא עתיד למות עוד לפני עלות השחר.  לאחר מרחק אינסופי,

הכביש החל להיות בלתי-עביר, רצוף מהמורות שגרמו לו

חבטות קשות. כנראה שהפונטיאק מנסה לנסוע באיזשהו

שביל בתוך השממה.

 

 

6

 

באותו בוקר חם ושליו של יום ראשון בשבוע הראשון של

ספטמבר,  החליקה שוטית לאורך הנחל,  מתחת למבנה האבנים

המלוטש,  של גשר דיים אליזבת,  שנבנה במאה השבע-עשרה.

פגזים דקורטיביים כמו שמרו על איזון עדין ליד המזח.  הנערה

שאחזה במוט התכופפה כיפוף עמוק.  כשהיא השתופפה על

קרקעיתה של השוטית,  וגררה אחריה את המוט כמו הגה,

צנח שיערה הצהבהב על כתפיה וחצאית הג'ינס הקצרה

והדויה שלה ליטפה את ירכיה השזופים והמנומשים.

 

אוֹרלנדו סורל נשען בנינוחות על כרית וצפה בה, וציטט

בקלילות בצרפתית "הגוף, אבוי, עַצֵב! קראתי את כל

הספרים."

 

ג'ורג'ט מיהרה לתרגם את השורה לאנגלית והסבירה:

"זה שירו של מאלארמה 'רוח ים'.  אני לא משעממת אותך,

אורלי, נכון?"

 

וכשהיא הזדקפה וניערה את רעמתה, צפה לה השוטית

הלאה.  מצידם השני של כרי הדשא התנוססו המגדלים והצ-

ריחים הגותיים המסוקסים של קַפֶּלת קינג'ס קולג' והתנשאו

אל-על על רקע השמים התכולים כספיר.  עוד כחצי תריסר

סירות,  אחדות מהן נושאות תיירים שמצלמותיהם שלוחות

קדימה,  התנועעו בעצלתיים בחלקו הבא של הנהר הצר.

שפירית גדולה ריצדה וריחפה ליד השוטית,  ואחר-כך טסה

הצדה.

 

"אני מטריחה את עצמי ובאה לקולג' במיוחד,  שבועות

לפני הזמן," הצהירה ג'ורגיט,  "ולפתע הגוף עַצֵב! האם

ארוחת בוקר במיטה כל-כך מדכאת? פירורי קרואסן בין

הסדינים!"

 

אורלנדו הבריש את מעיל הקטיפה הכחול שלו כאילו

ביקש להסיר מעליו איזשהם פתותי-רפאים של מאפה. עניבת

הפרפר השמוטה שלו היתה מנוקדת בנקודות ארגמן על רקע

חרדל.  שיערו השחור שגלש מסביב לצווארונו הבהיק משומן

כלשהו.  מאחורי קפלת קינגס החל שעונה של כנסיית האו-

ניברסיטה לצלצל בפעמונים שצלצולם הועתק בוֶוסטמינסטר,

וברחבי העולם כולו.  אורלנדו הסתכל בשעונו.

 

"אל תהיי רגישה כל-כך!" הוא לא יכול לשאת רוגז אצל

זולתו. "בעצם,  אני מרגיש צורך לנסוע.  לא להתרחק ממך,

יקירתי, אלא מקיימברידג'.  שבוע בפריז עשוי להיות משעשע."

 

ג'ורג'ט החלה לחתור בהתלהבות לעבר הגשר הנמוך הבא.

 

"אני אעלה על המעבורת הלילה.  אני צריך לבדוק כמה

דברים בביבליוטק נסיונאל. בעצם, עשיתי איזשהו תעלול."

 

"ספר לי!"

 

אורלנדו שרבב את שפתיו.

 

כשהשוטית שלהם הגיעה לגשר קינגס, נסגר בנקישה שער

הברזל בגשר דיים אליזבת.  גבר חצה במהירות את סקולארס

גרדן (גן המלומדים) ורץ לאורך הנהר.  אורלנדו נעץ בו מבטו

כשהוא מזדקף מעט על הכרית.  מעיל הצמר של האיש

התנופף.  הוא החזיק בידו עיתון,  כאילו היה זה איזשהו מטה

שעליו להעביר מיד לידו של מישהו.

 

"אוי, איזה יופי," מלמל אורלנדו.

 

הרץ היה כבן ארבעים.  ניכר בזקנו ושפמו הערמוניים

שהותקנו בקפידה,  ושיערו המתולתל המדלדל ונסוג.  אילו

היה גבוה יותר בכמה סנטימטרים,  יתכן שהיה נראה גברתן.

אך כיון שגובהו נפל מהגובה הממוצע,  נוצר רושם של איזו-

שהי שמנוּת גוצה.  ובכל זאת,  נראה שניחן בכושר סבולת

אם הצליח לשמור על קצב אחיד - אף-על-פי 'שפיו היה

פעור,  ובלע חמצן.

 

כשהרץ הבחין בזהותם של השטים על המים, הרים אורלנדו

יד רופפת בכעין הצדעה אירונית.  האיש נעצר בבת-אחת.

בעודו מתנשם ומתנשף בכבדות, הוא נופף בעיתון וצעק

בקול: "איזה מנוול! אתה עשית את זה, נכון-?"

 

בעצלתיים, סובב אורלנדו את ידו וזקף את אצבעי המורה

קדימה.

 

כיון שהאיש המזוקן לא יכול להלך על המים כדי להגיע

אל המתגרה בו, לא נותר לו אלא לנעוץ בו מבט זועם ולחזור

לרוץ.  עוד שער ברזל מחוּשל נפתח בתנופה ונסגר. הוא חצה

בריצה את הגשר.

 

"אלוהים, אורלי," אמרה ג'ורג'ט.  "ג'ק פוֹקס נראה מרוגז

נורא.  מה כבר עוללת לו?"

 

"אה, בהחלט הגיע הזמן לערוך ביקור בצרפת המעטירה -

הגיעה השעה שאני אבקר בה עם התלמידה החביבה עלי

ביותר..."

 

וזו היתה גם השעה שבה נדרשה ג'ורג'ט להשתופף שוב

כדי לעבור מתחת לגשר קינגס.  אבל תשומת לבו של אורלנדו

כלל לא היתה נתונה לה.

 

 

7

 

המהירות שבה רץ החלה להחליש את ג'ק פוקס, והוא יצא

בריצה קלה מהשער המעוטר של קינגס קולג' והסתובב ימינה

לאורך קינגס פֶּרֶיְד.  הוא התרחק מהתיירים המשוטטים במקום.

הוא עבר באלכסון את רחוב טרמפינגטון, כמעט התנגש

באופניים.

 

עד מהרה עבר חלונות מאובטחים בשבכות וסורגים שנשקפו

מקיר בגון דבש, שחזיתם היתה הישר לעבר המדרכה, לפני

שהגיע אל שער כשל ארמון.  מעל לקשת האופיינית לסגנון

טיודור, היה סמל אצולה.  פסלו של בישוף בגלימותיו האדו-

מות ובכתרו הזהוב התפלל מלמעלה,  מוגן על-ידי מחצית

חופה דמויית שער מיטלטל מעשה-מחשבת מאבנים. דלתות

עץ כפולות ואיתנות מעץ אלון היו סגורות,  אך פשפש אחד

נשאר פתוח.  קבוצת יפנים עיינו בכרזה לפיה ספנסר קולג'

סגור לציבור עד לשעות אחר-הצהריים.  הם תרו בעיניהם

לעבר החצר המרכזית, הריקה מאדם.  במרכז הדשא ניתזה

מזרקה מתוך קונכייה שהחזיק בידיו נפטון.

 

ג'ק חצה את המדשאה אל הפינה הרחוקה של הריבוע

הקדמי. עוד קשת הובילה אותו אל סטיו העמודים המרוצף

שהקיף את כר הדשא הפנימי.  הוא התנשף בכבדות ופנה

לעבר גרם מדרגות.

 

כשהגיע לעיקול הקומה השנייה, הוא נעצר כדי להירגע

מחוץ לדלת שנשאה את הכתובת 'ד"ר ק.  קונוויי' באותיות

מסוגננות. בחזה גועש הוא חבט על הדלת באגרוף שבו החזיק

את העיתון.

 

"קלייר," קרא,  לא בקול רם מדי.  "כאן ג'ק."

 

הוא השעין את מצחו לרגע על האלון.

 

כעבור זמן קצר הכניסוהו פנימה.

 

הוא כמעט העיף אשה צעירה,  בסוף שנות העשרים שלה

בחזרה לתוך חדר העבודה שלה. היא לבשה מכנסיים בצבע בז',

אפודת בז' דקיקה עם צווארון פולו, ועליו איור צהבהב,

שבו נראה האדם חושב של רוֹדֶן מערסל את סנטרו על כף

ידו במהורהר.  שיערה היה אסוף בזנב סוס.

 

"קלייר.  ראית את זה -!"

 

את 'סנדיי סקופ'? כמובן שלא - בשביל מה הבאת לכאן

הזבל הזה?"

 

תמונתה התנוססה בעמודו השלישי של העיתון. היא עמדה

על החוף, עירומה לגמרי, נראתה כמי שאין לה בעיות.  שדיה

היו תפוחים קטנים,  חיוורים וקומפקטיים.  שיערה התפזר

על כתפיה. מפשעתה היתה מטושטשת,  נראתה כמו של בובת

פלסטיק לא ממוקדת. כותרתה של הכתבה היתה: "פרופ-ית

מקיימברידג' אומרת שהמחשב יקום תחיה."

 

היא תפסה את העיתון מידו והמשיכה לקרוא במגומגם:

"אם מישהו יכול להחיות את הדיסק הקשיח שלך,  לדעת

'סקופ' הרי זו קלייר..."

 

היא החלה לרעוד, וקרסה לתוך כורסת עור שחורה עליה

נחה גלימתה האקדמית הסגולה,  וכן גם מצנפתה.

 

"ג'ק אני לא מבינה -"

 

תמיהה מילאה את הפנים הסגלגלים והמושלמים הללו. האף

הסולד התקמט ממש כמו אפו של שפן.  דמעות של מצוקה,

אולי אפילו אימה,  מילאו את עיניה הכחולות הבהירות.

 

"קפצתי לחנות להביא קרטון חלב," הסביר ג'ק.  "הת'ר

רצתה להכין רוטב,  ואילו היינו מחכים עד שלוק יואיל להיפרד

מהמחשב שלו,  היינו מחכים לנצח... מר סינג, בעל החנות,

אמר לי: מופיעה כתבה על קיימברידג' ב'סנדיי סקופ' היום,

ד"ר פוקס. זה מעשה ידיו של אורלנדו,  אין לי שום ספק

בכך! ראיתי אותו בדרך לכאן - בנהר - בתוך סירה עם

איזה מיידעלה מעריצה.  הוא הפנה אלי אצבע משולשת."

 

"דרום צרפת, בקיץ שעבר, זהו.  זה היה אז.  אני זוכרת!

הוא הצליח לצלם אותי רק פעם אחת בצורה כזאת.  איזה

טמטום מצדי שאיפשרתי לו."

 

"את היית נורא מאושרת."

 

"עכשיו זה גורם לי להיראות טיפשה נורא."

 

"הבעל הקנאי והרגזני! הוא הולך לחרבן את הנסיעה

שלנו."

 

קלייר בהתה לעבר העיתון.  "זה ממש גרוע?"

 

על שולחנה הראה מסך המחשב את העמוד הראשון של

הטיוטה האחרונה של ההרצאה שקלייר עתידה להשמיע

בטוסון.  "המוח כמחשב של אור" - זה היה הכותר שניתן

להרצאה.  ספרים על אנטומיה,  נירולוגיה ופסיכולוגיה נחו

על המדפים. תיקים נפרשו על גבי ספת העור השחורה.  חלון

אחד נפתח מעל לגזוזטרה זערורית, שהיתה מלאה בגרניומים

אדומים כדם ועציצי חומר קטנים.  הדלת לחדר השינה שלה

היתה פתוחה.  המיטה היתה עדיין סתורה.

 

"די גרוע," הודה ג'ק

 

"אוי אלוהים" - הפטירה כשכפתה על עצמה לקרוא.  "עי-

תונאי צלצל אלי לפני כמה ימים.  הוא אמר שהוא כותב

ב'גַרדיין'.  עכשיו הכל מופיע פה,  בסמרטוט הזה.  ולא בצורה

שאפשר להבין ממנה משהו, כמובן! כל מיני מלים מקצועיות

וקטעים עסיסיים. 'חוקרת צעירה ומבריקה בספנסר קולג',

קיימברידג'...' 'מומן על ידי מענק מאת ענק האלקטרוניקה

מטסושימה...' 'מירוץ בהול לעבר שבב הקוואנטום...' 'מחש-

בים מהירים פי אלפים...' 'קוואנטומים משתמשים ביקומים

חלופיים כדי לבצע בהם את החשיבה שלהם...' 'הפרופית

קלייר טוענת שמוח האדם משתמש בקוואנטים - זאת הצורה

שבה אנו מודעים לכך שאנחנו חיים'.  היא גנחה. 'כך שאם

המחשבים משתמשים בקוואנטים,  גם הם יתחילו לחיות...'

'קלייר נוסעת לה לוועידת השאלה הקשה במדבר אריזונה

כדי לדון בכך.  אנחנו שומעים שחם באזורים ההם.  השאלה

הקשה שלנו היא זו: האם היא תתערטל גם שם?' אני אתבע

לדין," היא אמרה.  "אתה חושב שאני יכולה לתבוע?"

 

"לכל הפחות הם כיסו אותך קצת.  עיתון משפחה."

 

היא טפחה באגרופה על ברכה כאילו ביקשה למחוץ זבוב.

"אני אישרתי את דבריו של הכתב המטומטם ההוא,  אך לא

במלים הללו. הוא נשמע כמו עיתונאי רציני. קוואנטים. ממש!

כאילו אלה פשפשים מאומנים המקפצים להם אנה ואנה בתוך

קופסה. והתמונה הארורה הזאת! ומה יהיה עכשיו? האם

צריכה להתייצב לצילום ב'פנטהאוז' בגלימה שלי? -

אין דרך בטוחה יותר לקידום אקדמי."

 

"אם אורלנדו צילם את התמונה,  נדמה לי שהיא שייכת לו."

 

"אבל זה הגוף שלי."

 

"אל תתכופפי כך,  זה יגרום לך למיגרנה. אפשר?" ג'ק

עמד מאחורי קלייר והחל לעסות את כתפיה.  היא נרתעה

לרגע, ואחר כך הנחיה לעצמה להתרפות.

 

"אוי, אלוהים," היא מלמלה.  "הוא ישלח להת'ר גזיר? של

הכתבה?"

 

"במכתב אנונימי, ממש כמו צלצול הטלפון המחורבן ההוא..."

 

"הייתי מעדיפה שתישאר כאן,  ג'ק, אבל מה יהיה עם

החלב?" החלב היה פריט מוכר שהיא יכלה להידרש אליו.

 

"אני אגיד להת'ר שנתקלתי ב- אה, פיל מרטינגדייל.

ושהוא רצה לדעת כל מה שאפשר לדעת על הגוּרוּאים הנפל-

אים שאני אשוחח אתם בקליפורניה אחרי הוועידה.  אני צריך

לנהוג בנימוס כלפי ראש המחלקה, נכון?"

 

"מרטינגדייל הוא זה שאישר את בקשת הנסיעה שלך,

נכון?"

 

"כן, עוד בחודש מאי.  קרוב לוודאי שבינתיים הוא כבר

שכח את הפרטים. לְמה כבר אפשר לצפות ממומחה בתפקודי

הזכרון?"

 

קלייר כמעט חייכה.  "אני ממש צריכה ידיד ברגע זה.  ואתה

הוא הידיד הזה אבל כדאי שתזדרז לחזור הביתה."

 

ג'ק לחץ בידו את כתפיה.

 

היא נאנחה והחליקה את העיתון על ברכיה.  "ראו ראו,"

אמרה, "השדיים שלי, שאורלנדו ראה." ראה ולא רק ראה,

כפי שג'ק ידע, והידיעה הסבה לו כאב.  הוא שלח מבט אל

חדר השינה הסתור.  מבט שניכרה בו תקווה.

 

"זה מפריע, התצלום הזה," המשיכה, "הוא משפיע כמו

פורנוגרפיה שלילית - לגבינו! אני בטוחה שזהו חלק

ממזימתו של אורלנדו.  לעורר בי גועל ממין."

 

"הוא בוודאי חושב שכבר שכבנו -"

 

"הוא באמת עורר בי גועל ממין.  ליתר דיוק,  במה שקשור

במין אתו גועל שכל-כך שולט ברגשותי! בשום פנים ואופן

לא אתן לו לבצע מניפולציות ברגשותי בזמן שאני נמצאת

ביבשה אחרת!"

 

ג'ק יכול עדיין לקוות.  אבל חרדה נוספת נתעוררה עד

מהרה.

 

"מה לגבי האנשים ממאטסו, כשהם יקראו את זה? אני

מתכוונת להיבט הפרסומי?"

 

"הם בוודאי לא ינסו ללחוץ עלי לבטל את הנסיעה שלנו

ברגע האחרון." היא שלחה מבט לעבר מסך המחשב.  "אבל

כעת אני משערת שאצטרך לבטל את כל הקטעים הספקול-

טיביים על כך שמחשבי קוואנטים יגיעו לכלל תודעה-עצמית!

אני אתרכז בנושא הכללי של השפעות הקוואנטים במוח

האנושי."

 

"איך את כל-כך בטוחה ש'מאטסו' לא ילחצו אותך?"

 

היא היססה.  "אתה ממש חייב ללכת, כדי שהת'ר לא תתחיל

לחשוד במשהו מסריח."

 

"מי שמסריח," הוא אמר, "הוא אורלנדו."

 

"אל תריב אתו שוב, בבקשה, אפילו אם הוא ינסה להתגרות

בך.  זה רק יחריף את המצב."

 

ג'ק הנהן.  "אני עלול למצוא את עצמי בבית-המשפט,

נאשם בתקיפה במקום לטוס לאמריקה."

 

עוד לפני שג'ק הספיק לצאת, נשמעו כמה נקישות

מודגשות על הדלת.

 

ג'ק פתח את הדלת ומצא שם גבר קשיש ורחב, ששיערו

אפור וקצר, לבוש בחליפה שחורה ועניבה הנושאת את

סמל הקולג'.

 

השוער הראשי תחב את ראשו על פני ג'ק, והקרין הסתיי-

גות ברורה בצורה שרק משרת בכיר מסוגל להקרין.

 

"ד"ר קונוויי," הכריז בפנותו אל קלייר בנימוס, "הראש

מבקש שתסורי אליו בהקדם האפשרי.  אני רשאי לומר לו

שתעשי כן?"

 

כשקלייר קמה, החליק העיתון על הרצפה.  מבטו של

השוער נע אחריו.  "אני רואה שאת מבינה את הסיבה, ד"ר

קונוויי." לאחר הדברים הללו יצא רוג'רס מהחדר.

 

ג'ק סגר את דלת האלון.

 

"האם רוג'רס סורק את כל העיתונים בדירת-השוער?"

 

"רק את העיתונים הזבלוניים.  לא מצא חן בעיניו שהקולג'

קיבל לשורותיו נשים כחברים שווי-זכויות."

 

"לא הייתי מודע לזה."

 

"מפני שאתה לא אשה.  וכעת אני צריכה ללבוש איזשהו

דבר עלוב ולהניח את הגלימה שלי על הכתפיים -"

 

 

8

 

כשהווקי-טוקי ליד המיטה פלט את צפצופיו,  התעורר גבריאל

סול והשיב בתוך שניות. קאת',  שנחה עירומה לצדו מתחת

לסדין המשי,  נאנחה קלות והתחככה בו,  כיון ששיחק לה

מזלה לחלוק את מיטתו בלילה ההוא,  ניכר שהיא ביקשה

למצות את החוויה ככל הניתן.

 

נראה שחלפו חודשיים מאז שכב עם קאת' במיטתו. כל

הנשים בקהילה הבינו שפעם אחת או פעמיים במיטתו של

גייב דָין לנשמותיהן.  אסור להן לנהוג ברכושנות או לגלות

קנאה או לחוש - במידה שאינן נאות במובן המקובל - כי

הוא מזניח אותן.  אף-על-פי שלרוע מזלה,  פניה של קאת'

היו כפני סוס, מהצוואר ומטה היא היתה סייחה משובחת

ונלהבת.  גייב כבר הדליק את תאורת הלילה.  הוא חבט על

ישבנה המשיי של קאת'.

 

"לא כעת,  ילדה.  אני עסוק. אמור שוב, בילי.  אתה לא נקלט

בדיוק."

 

מאה נוריות קטנטנות הפיצו אור רך מסביב לשולי התקרה.

חדר השינה נראה כמו החלק הפנימי של לימוזינה-אקורדיון,

שצוידה במיטה גדולה דיה לארבעה בני אדם.  לעתים שימשה

המיטה לשלושה או ארבעה,  כשגייב הרביץ את תורתו.  בהז-

דמנויות שכאלה הוא היה מתקין את התאורה בצורה כזאת

שאלומה צבעונית הקיפה את החדר,  ממש כמו שביט,  ואפילו

בקצב מהיר יותר,  תמונה של הנפש, מאיצה באקסטזה לעבר

שיא טרנסנדנטלי.

 

בזוהר הקבוע והרך שהיה בחדר אותו זמן התגלו כמה

רהיטים משובחים של מונטרי,  אח פתוח שנועד לשריפת

קורות של, מסקיט,  ופרסקות הינדיות שקישטו את הקירות.

 

"כשאתה וג'רזי תביאו אותו לפה,  בילי,  העבירו אותו ללא

דיחוי לחדר האמת.  החזיקו אותו שם במצב של חוסר

אוריינטציה."

 

גייב הניח את הווקי-טוקי.

 

"מה קורה?" שאלה קאת'.

 

"מישהו תוחב את אפו באיזשהו מקום," אמר לה בלי

לפרט.

 

"בקרבת המקלט?"

 

"לא.  רחוק מכאן ולפני שעות רבות.  תתפני מכאן,  קאת',

העניקי את עצמך.  אני צריך להגות.  אני צריך לצִפות את

העתיד."

 

היא החליקה בצייתנות מהמיטה. היא הרימה גלימה שהיתה

שרועה על הרצפה והחליקה ודשדשה משם בשקט.

 

לאחר שקאת' נעלמה, כיבה גייב את האורות הנמוכים

ולחץ על השלט כדי לאסוף את הווילונות.  הווילונות זמזמו

ונפתחו,  והחדירו אור ירח בהיר.  הוא ישב זקוף במיטה ונעץ

מבטו החוצה.

 

בין הצוקים הצונחים למטה התלכסנה הקרקע בזווית תלולה

לעבר מישור מדברי שהיה מנוקד בשיחי בר אפורים-ירוקים.

התלים הסמוכים היו ערמות של פסולת שנותרו ממפעלי

הכסף שננטשו זה כבר.  הכורים חיסלו את כל העץ שבסבי-

בה.  אף-על-פי שהיו מי תהום, שהזינו את הבאר העמוקה

של מקלט סול,  עדיין לא חזרו עצים לצמוח באזור הזה.

 

עטלף התחבט בחלון ואחריו עוד אחד.  העטלפים התנחלו

במנהרות הכרייה בצוק שהתנשא כמעט בצורה אנכית מאחורי

מקלט סוֹל (שמו של מקלט סוֹל הוא משחק מלים - שם

המשפחה של גבריאל סוֹל פירושו נפש),  ושימש כקיר האחורי

שלו.  בעלי-החיים הקטנים שהשתמשו באיזושהי ארובת-אוויר

טבעית כדרך יציאה וכניסה.  מזל שקאת' לא ראתה את

העטלפים.  היא שונאת אותם. באיזו צייתנות היא הסתלקה,

אף שתחוש היטב בחסרונו של לילה שלם במיטתו,  לאחר

חודשיים,  שנאורים פחות ממנה עלולים לפרש כהזנחה.  אך

זו רק הגבירה את התרגשותה של קאת' - כפי שידע

שתשפיע עליה.  גייב אפילו השתעשע ברעיון שבמשך כל

הזמן שיבלה עם קאת' יימנע מקיום יחסי מין,  אך חזר בו.

 

קאת' הברוכה! היא היתה ערירית עד שהצטרפה אל

המקלט.  והיא היתה כל-כך מפוחדת,  עד שגייב הראה לה

כיצד לחזק את נפשה באמצעות אקסטזה.  היא הביאה אתה

ירושה של מיליון דולר,  שהספיקה למימון מותרות רבות

וצרכי הגנה שונים,  ובכלל זה רובי בארט חלקי-קדח,  קלשני-

קובים,  מקלעוני 50. רימוני יד,  מטול רקטות,  כלי-רכב

משופרים,  מאגרי מזון משופרים - וכן מלוא הציוד שנדרש

לחדר-מרפאה שבו נערכו בדיקות איידס וצהבת למצטרפים

החדשים לחבורה - למקרה שאישורים שבידיהם מזויפים.

 

גייב לא היה מוכן להעדיף אחדים על פני אחרים.

 

לא תמיד קל לשמש כמנהיגה של קהילה שבה ששים

נשים וארבעים גברים,  שכולם חולקים זה עם זה.  הודאות

כי הפולחנים המיניים שלהם מחזקים את נשמותיהם,  כך

שכולם ישרדו לאחר המוות,  היתה המלט שגיבש אותם.

 

בכמה מקרים,  נבקעו חריצים במלט,  הנערים הקשוחים של

גייב - עמם נמנו בילי וג'רזי,  שעשו כעת את דרכם הביתה -

הצליחו להתמודד. גווייה אחת או שתיים נטמנו עמוק

בחולות המדבר.

 

התעלות גדולה - מזיגה של סערת-זעם והתרוממות-

רוח,  צלחה על גייב כשהוא השקיף מבעד לחלון. הוא יהיה

מושיעו האוהב של העולם,  הוא יהיה גם השופט שיבדיל

בין הנשמות לבין מי שאינם אלא אנשים-זומבים.

 

הוא חש רצון עז ללחוץ על כפתור ולזמן מאה אנשים

ממיטותיהם אל חדר האוכל,  כדי שיוכל לשאת באוזניהם

דברים במשך שעה או יותר.

 

החזון שנגלה לגייב חמש שנים לפני כן קרן בתוכו: עולם

מלא באנשים-זומבים, כולם אוטומטים מזויפים, נשמות אמי-

תיות הזהירו רק פה ושם.  וכעת החתרנים ביותר מבין הזומ-

בים מנסים למקד את המדע בנפש.  מנסים לבצע נתיחה של

הנשמה.  ליצור נפשות מלאכותיות בתוך מכונות.

 

בתוך זמן קצר יידרשו הגברים הקשוחים של גייב להיות

קשוחים מאוד.  הם ינחיתו מהלומות.  אם מישהו מביניהם ימצא

את מותו בתוך כך, מובטחים לו חיי אלמוות.  הוא יכול

כמעט לשמוע את עצמו קורא בקול את שמותיהם של

הנופלים בחדר האוכל.

 

הקול המורה הלך והתגבר בתוך גייב.  במאמץ גדול כפה

על עצמו להירגע.  אין זו השעה ללחוץ על הכפתור,  לא

כשג'רזי ובילי מביאים את השבוי שלהם לקרבת מקום.

 

במרחק רב בקצה השני של הדירה צנח חן אור זעיר

ונתעמעם בראשה של נוצת אבק נוגהת באור-כוכבים.

 

 

9

 

במרתף גדול שנחצב בתוך סלע והואר בנורות ניאון דקות,

ניצב כלוב גדול שנחלק למחיצות על גבי כלונסאות בגובה

של מטר בקירוב.

 

אנדריי נכבל לכיסא מתכת,  עורטל עד למותניו,  נדחף באח

אל מתחת לכלוב ואחר-כך המשיכו ודחסו אותו קדימה

מבעד לחור אל חלקו הפנוי של הכלוב.

 

מהמותניים ומעלה הוא היה מוקף.  זרועותיו היו כפותות

בהצלבה על חזהו, למעלה.  הרצועות שנכרכו על פרקי ידיו

עלו אל כתפיו וירדו על גבו.  הוא יכול להניע את מרפקיו

פנימה והחוצה בלבד.

 

שבכה שניתן להסיטה הפרידה בינו לבין זוחל מחריד.

היצור היה באורך של כשליש המטר, החל מלועו, שממנו

השתלחה לשון ממוזלגת ועד לקצהו של הזנב השמן.  גושים

מחוטטים בלטו על עורו הברוד,  בצבעי שחור וכתום.  כש-

האיש האדמוני המכונה ג'רזי חבט במקל על סורגי הכלוב,

התנשם היצור והתנשף בעוז.

 

הגבר הרזה,  שפרק ידו קושט בכתובת קעקע,  ושמו היה

בילי השתופף על הרצפה ואנדריי חש דקירה בירכו.  דקירה

של מחט.  הם הזריקו לו משהו.

 

"הגִילָה כל-כך רעיל," אמר ג'רזי בנימת שיחה,  "מרעיל

כל-כך לאט ובכאב שאנשים נהגו לחשוב כי אין לו שום

פי טבעת.  החרא פשוט מצטבר בתוכו עד שהוא מצליח לנשוך

איזושהי חיה אחרת ולטהר את עצמו בתוך כך.  אין לו שיניים

חדות כמו לנחש.  לכן הוא חייב לתפוס ולחבוק את קרבנו.

הוא לועס וטוחן.  הוא פשוט לא מוכן לוותר.  הכאב יכול

להוציא מן הדעת..."

 

ג'רזי החדיר את המקל לתוך הכלוב כדי להסיט את זנבו

של הזוחל.  היצור נע בכבדות לעבר אנדריי כשהוא פותח

את לסתותיו.  אך לא יכול עדיין להגיע אליו.  עדיין לא.

 

"כיום יש נוגדן.  אתה תצרח כדי לקבל אותו.  לא יותר

כדאי שתחסוך לעצמך את כל הטרחה?"

 

"זה ברברי," מחה אנדריי.

 

הכלוב לא היה הדבר הברברי היחיד.  על אחד הקירות תלה

ראש שהוצב על לוחית מהגוני.  הראש לא היה ראש גדל-

קרניים של איזשהו בן-בקר או אייל או אריה-הררי.  זה היה

ראש אדם בתספורת קצרה.  פיו נפער כאילו שילח ממנו

נהמה חייתית.  שיניו נחשפו.  זה בודאי דגם עשוי מעץ

שרף.  העיניים המתפלצות בוודאי עשויות זכוכית.

 

בילי הבחין בכך שתשומת לבו של אנדריי עברה לגורם

אחר.  בילי הניח את ידו על פיו של הפוחלץ.

 

"ג'וני אמיתי לגמרי,  ממש.  יש מינים שהם מסוכנים,  אתה

מבין.  צריך לקבל רשיון כדי לצוד.  אנשים עשירים לפעמים

בכלל לא מתייחסים לזה.  הם פנאטים.  הם רוצים כל ראש

וראש שייתלה בחדר המגורים שלהם בבית.  לכן הם משחדים

מורה-דרך.  מדריך-תיירים.  אנשים נעלמים במדבר בקלות

רבה.  אז לג'וני הזה היתה איזושהי תאונה קטנה."

 

"אנחנו יכולים לשלם תמורת שחרורי," אמר אנדריי.

 

בילי ליטף את לחיי הפוחלץ.  "מוות,  אני בז לך," אמר

לראש,  כמי שממלמל תפילה.

 

"מי זה אנחנו - ?"

 

מישהו חדש נכנס למרתף בשקט, בדממה כזאת, יחף.  הוא

לבש חולצת משי רקומה עצומה בלא צווארון, שהודקה מסביב

למותניים באבנט, מעל למכנסי משי תכולים רחבים.  הפסוקת

בשיערו הארוך, השחור, שהיה משומן בג'ל ומוחלק לאחור,

עברה באמצע,  בסגנון האופייני למאה קודמת.  פניו היו רזים

וחיוורים,  אף כי השפתיים היו עבות וחושניות וניכר בהן

איזשהו גוון תכלכל שהבהיק קלות,  כאילו טרח להדגיש את

השפתיים או לגונן עליהן בעזרת שפתון או משחה.  היה לו

זקנקן מתולתל.  עיניים בוהקות ועזות כל-כך חודרניות.  איזו

נוכחות.  נראה כאילו ישו בן ימֵינו נכנס למרתף - ואולי היה

זה איזשהו מטיף דתי שחי לפני מאה ישנים.  או אפילו...

 

אנדריי זיהה - ונזדעזע.

 

ניכר באיש דמיון גופני ברור - וניכר שהוא חיזק והדגיש

אותו בכוונה על-ידי החולצה שלבש והתסרוקת - לרספוטין,

אותו גורו מרתק,  מפתה, ששבה את הצאר והצארינה בעבותות

קסמיו לפני המהפכה.

 

הוא היה בעת ובעונה אחת כה חושני וכה רוחני,  כל-כך

מושך-לב,  כל-כך כריזמטי - והוא ניחן באינסטינקט כה עז

לשלטון,  יחד עם אובססיות מיסטיות שכאלה.

 

אימה וחרדה מוחלטת פשטה באנדריי - לא רק מפני

בעל-החיים המכיש שהיה כל-כך קרוב אליו, ומפני הראש

שעל הקיר, אלא גם לנוכח ה...  ההתגשמות הזאת.

 

ומיהם האנשים הללו.  אלה שלכדו אותו?

 

מתא המטען של הפונטיאק ספק גררו אותו, וספק הצעי-

דוהו לעבר מבצר רחב ידיים שהשתרע למרגלותיו של צוק

תהום תלולה ביותר.  הבניין היה ספק בנוי מלבני טיט, ספק

עשוי מאריחי בטון צבועים.  ספק ארמון מקושט,  ספק מעוז.

היו בנייני שירותים חיצוניים עשויים מקורות עץ וחימר,

וכן קרשים וברזל חלוד.

 

בפנים הוא כמעט נתקל באישה צעירה ויפה מאוד. ששיערה

בלונדי ועורה שזוף,  שלבשה מכנסיים קצרים וחולצה קצרה

המסתיימת מתחת לחזה.  בפניה היה מבט כל-כך מוזר ומרותק.

נראה שהיא כלל לא מודעת לנוכחותו שלו, הקצרה, כשזירזו

אותו לעבור במסדרון מטויח וארוך.  ואחר-כך הובילו אותו

סוף עמוד 26