אל מקום שהרוח הולך - חיים באר - 2010

 

חיים באר


אל מקום שהרוח הולך

1

בשבוע השני של ספטמבר 2008 אבדו לפתע פתאום עקבותיו של אדמו"ר בני-ברקי נודע בשערים. לאחר שעות של חיפושים קדחתניים מלאי חרדה התברר שהצדיק יצא בחשאי מביתו מלוּוה באיש סודו הנאמן. השניים נראו, כך סיפר חסיד מחסידי גוּר בשיחת טלפון מלונדון, חומקים אל אחד מטרקליני האח"מים בנתב"ג קודם שעלו לאחד המטוסים העומדים להמריא. אמצעי ההטעיה שנקטו הצליחו להסיח את דעתם של שלושת בניו ושל מקורביו, אנשי החוג הפנימי ובראשם המשמש בקודש ונושאי כליו, ובשעה שדבר היעלמם נתגלה כבר היו הרחק מהישג ידם ושוב לא יכול איש למנוע את נסיעתם.

הֵמה ראו כן תמהו, נבהלו נחפזו. הייתכן שבעיצומו של חודש אלול – אלה הימים שאפילו הדגים שבּיָם רועדים בהם מאימת יום הדין – יקום עטרת ראשם וילך מעירו ומחצר מלכותו ומ"דביר המוצנע", כך כינו הללו דרך כבוד את קיטונו הקבוע בקצה כותל המזרח של בית מדרשו, אל אותה ארץ מסתורית שלא היה להם שמץ של מושג מהי.

הבקיאים באורחותיו של הצדיק – שכעבור זמן, ליתר דיוק בשעה שתנומה תאחז בו ובמלווהו במטוס העושה דרכו אל מחוז חפצם, נימצא פנויים לפרש בשמותיהם ולגולל את תולדות חייהם, ולהדגיש אותן עובדות שנודעת להן חשיבות לסיפור המעשה שיסופר להלן – יעידו שלא בפעם הראשונה קם הלה ונטש את משפחתו ואת קהל עדת חסידיו והסתלק לו לפני הימים הנוראים.

בשנה שנוצק גגו של תלמוד התורה החדש נסע פתאום לשווייץ. רֶבּ חנוך-העניך ראדוֹשיץ, הנפיל שהיה באותם הימים המשב"ק, כלומר המשמש בקודש הכול-יכול של החצר, עלה אל הבימה בין קבלת שבת לתפילת ערבית והודיע על כך ל"עולם" שלא מצאו מנוח והביטו מודאגים ב"דביר" המיותם. ולאחר שפיפיות עמך בית ישראל פסקו למלל הוסיף, כממתיק סוד, שהרבי שליט"א מתבודד עתה בבקתת הרים קטנה במרומי האלפּים ויחזור, בעזרת השם ובשעה טובה ומוצלחת, לקראת ליל "זכור ברית". "גלגול שלג," התלחשו הנוכחים, ואב סיפר לבנו כיצד יוצא רבם הנערץ כל בוקר עם הנץ החמה אל התלול שבמדרונות הררי האֶלֶף, וללא כסות לעורו מתגלגל בשלג למען כפֵּר בגופו העדין על עוונותיהם שלהם ועל עוונות כל בית ישראל, ובשעה שהשלג מצליף בשבטי כפור על בשרו מלחשות שפתיו "אם יהיו חטאיכם כשָנים, כשלג ילבינו".

גם שלוש שנים קודם נסיעה זו, שעליה ייסוב ספרנו, כששבו ונקשרו בשמי החצר ענני דאגה ונראה ששוב מאיימים עליה קשיים כספיים, יצא הצדיק לגלוּת בשלהי אלול לקיים את מאמר הכתוב "ממרחק תביא לַחמה". "מגבית ההצלה המיוחדת" נפתחה בחוף המזרחי של ארצות הברית, שם שָבַת בשני ימי ראש השנה בקרב בני עדתו שבוויליאמסבּוּרג; בימים שבין כסה לעשור עבר בין העיירות החסידיות שבעיבורי ניו-יורק, ואת יום הכיפורים, שנעל את מבצע גיוס התרומות, עשה באנטוורפן. שם, בסעודה המפסקת, כשהסב אל שולחנו של אחד מבכירי היהלומנים החרדים, נקשר אליו מארחו בעבותות אהבה. והאיש הזה, הלוא הוא מיודענו, המכונה כאן לפי שעה "איש הסוד", הוא שמשפיע מאז ועד היום מכספו על הצדיק ועל מוסדות החצר ואף נרתם בנפש חפצה לא רק להוציא אל הפועל את תוכנית הנסיעה הזאת ולממנה אלא אף להינתק לזמן מה מעסקיו המסועפים וללכת אחרי הצדיק באשר ילך.

ואף על פי כן, אינה דומה הנסיעה הזאת של הצדיק לנסיעותיו בשנים שעברו: הפעם שׂם הוא פעמיו לטיבּט.

ודעת לנבון נקֵל שגם מנקודת ראותו שלו עצמו הנסיעה הזאת לאפסי ארץ, אל גויים אשר לא ידעו הוא ואבותיו, אינה ככל הנסיעות.

ראשית, הוא, שמעולם לא דרכה כף רגלו ממזרח להר הזיתים, מצא עצמו בשלהי העשור החמישי לחייו סמוך לגג העולם, עמוק בתוככי אסיה, במקום שהעננים הלבנים חולפים שם מתחתיך, ובִמקום לעמוד ופניו מזרחה לעבר ירושלים, כדרך שנהגו הוא ואבותיו בשעת התפילה, אילץ את עצמו כל יום להתפלל כלפי מערב, כבשעת אמירת הבית האחרון של "לכה דודי" בקבלת שבת.

שנית, זו לו הפעם הראשונה שהוא יוצא אל העולם הגדול אינקוֹגניטוֹ, ללא הילת האדמו"ר הנערץ, המעוטף באדרת צוֹבֵּל או בקפוטת משי שחורה עשויה מעשה תשבץ, הניכר בסְפּוֹדיק הפרווה שלו וללא עדת המשַמשים והמשרתים שיחוגו וינועו סביבו, אלא, לא עלינו, כגוי גמור בטי שֶרט ובג'ינס, ואם לא די בכך, גם בַּנדָנָה אדומה כרוכה על ראשו כדי שלא ייראו פאותיו.

שלישית, מעולם לא יצא לדרך ארוכה בלי ליטול ברכת פרידה מבניו אהוביו, מטוֹדרֶס בֶּנדין ומשאר מקורביו. אשתו לא נמנתה עם אלה, ולא במקרה, אך על טיב היחסים ביניהם עוד ידובר.

ואחרון-אחרון – גיבור ספרנו אכן ידע שבמעשה זה הוא פורץ גדרם של ראשונים, ליתר דיוק גדרם של האחים הקדושים רבי זוסיא ורבי אלימלך, שלפני מלחמת העולם האחרונה נהגו לומר עליהם בחצרות הרבּיים שבפולין ש"עד מקום שהלכו שמה האחים הקדושים בגלות, עד שם נמצאו חסידים, ובמקום שבו לא דרכה כף רגלם, שם לא נמצא שום חסיד". בינתיים השתנו לחלוטין פני העולם והתרחבו גבולותיו, וה' הפיץ את החסידים ואת רבותיהם על פני כל הארץ ועד קנדה ואיסלנד שבירכתי צפון הגיעו ועד ברזיל וצ'ילה שבחדרי תימן נפרשה מכמורתם, ובאחרונה אף הרחיקו שליחי חב"ד למוֹמבּיי, לגוֹאָה ולבנגקוק. והצדיקים והיראים שהגיעו שמה טיהרו את הזוהמה ואת כוח הרע שנבלעו בכדור הארץ לאחר חטא אדם הראשון, ועל כן אין דין שתי האמריקות כדין ארץ הנידחת שאליה ביקש להגיע בנסיעה הזאת. שעדיין טומאה ממארת מפעפעת ועולה מאדמתה של טיבט ואווירהּ רווי אדי עבודה זרה מן המין היותר נחות, והרי היא כמו שהיתה אוּר כשׂדים, עירו של תרח, עד שלא זרחה עליה שמשו של בנו אברהם. ואם לא די בכך שאנשיה סומכים באשישוּת את פסיליהם ומרפדים בתפוחים את עצביהם, עצבי כסף וזהב, הם גם פרוצים בעריות. ונאמנים היו על הצדיק דבריו של בעל ה"שבילי עולם", הכותב על בנות הארץ שרבות מהן נשואות לא לגבר אחד בלבד, או כמו שהקפיד הצדיק לצטט באוזני מלווהו מתוך הדף המצולם שהצפין בפנקס הדרכים שלו: "כי ישבו אחים יחדיו וישאו להם אישה אחת אשר יבחר להם הגדול, כי לו משפט הבחירה, ויחיו כולם באגודה אחת וכל אחד יתאמץ להפיק רצונה ולמצוא חן בעיניה, ואת הבנים יחלקו לפי השנים – הגדול להגדול והצעיר להצעיר." ובעוונות הדור, לא ידעו השניים, כלומר הצדיק ואיש סודו, כי בעל המחבר של ה"שבילי עולם" אינו משלומי אמוני ישראל, כמו שטעו לחשוב, אלא משכיל גליצאי חנפן ובעל גאווה שידו לא משה מידיהם של שי"ר ורנ"ק.

ובכן, מה עורר את הצדיק דנן ליטול את טליתו ואת תפיליו ואת ספר התורה קטן המידות שלו, שאינו נפרד מהם בכל מסעותיו, ולקום ולעלות בחשאי על מטוס היוצא לווינה ומשם לטוס לבייג'ין שעודנה מתקשה להתפכח משיכרון האולימפיאדה שננעלה ימים ספורים קודם לכן ומשם להמריא בטיסה פנימית ללהאסה ומשם לצאת למסע במרחבי הרמה הטיבטית, להיטלטל בכבישים משובשים ובדרכי עפר ולטפס אל מנזרים חרבים למחצה על צלעות ההרים עד לסופה הלא צפוי של הנסיעה בין כסה לעשור?

מלבד איש סודו לא ידע איש שהאדמו"ר הבני-ברקי נוסע לחפש את עקבותיו של יַק נורא הוד שהראו לו אותו מן השמים בחלום הלילה.

והמסע הזה – הטעון עיון, בין שנתלה אותו בהשגחה העליונה המנהגת את העולם ובין שנייחס אותו לגחמותיה חסרות הפשר של נפש האדם, בבחינת רוח היא באנוש – הוא העומד במרכז ספרנו.

כבר פסקו רבותינו בחוכמתם שיציאת צדיק ממקום עושָה רושם, ויציאתו של גיבורנו, אף שנעשתה בסודי סודות, עשתה רושם אפילו על פקידת הקבלה בפנסיון הווינאי הקטן שהגיעו אליו השניים לאחר טיסת ערב מתל-אביב.

הפקידה המנומנמת, שבשנות עבודתה כבר ראתה אי-אלה מראות משונים, לא יכלה להסתיר את תדהמתה למראה השינוי שהתחולל פתאום באורחיה בעת חניית הביניים הקצרה בפנסיון שלה. כשבאו אמש לאחר חצות, לא התקשתה לנחש את משלח ידם ואת מטרת בואם לווינה ממש כמו שהיטיבה לנחש את משלח ידם ואת מטרת בואם של רוב אורחיה – השעשוע המאתגר שמצאה לה בשעות הבטלה המשמימות במשמרת הלילה, ובייחוד בלילות הוויקאֶנד, הממאנים להגיע לקצם.

ברי היה לה שהמלַווה, שעל שמו הוזמנו שני החדרים, הוא אחד מאותם בעלי הון יהודים, אנשי נדל"ן, סוחרים בסחורות עתידיות או יהלומנים, שכל הווייתם אומרת שררת הממון. העידו על כך אריג חליפתו, הנקישות המתכתיות של שעון ה"רולקס" שלו בדלפק ובעיקר הדרך האדנותית שפלירטט בה אִתה כשהעלתה את שמו על צג המחשב והמבט הארוך יתר על המידה שהשהה על מִפתח חזה.

גם את טיבו של חברו, הקשיש מעט יותר, שעמד מחריש לצדו וידיו שלובות על חזהו, ניחשה ללא קושי. האִצטלה השחורה היורדת על פי מידותיו, הזקן האדמוני שהלבין רובו ולא סורק וחן הרוממות וחריפות המחשבה שקרנו מפניו העירו בה זיכרון רחוק – דיוקנאותיהם של אבות החסידיזמוס שניבטו אליה מכותלי המוזיאון היהודי שביקרה בו בשנת לימודיה האחרונה בגימנסיה. הרַבּינֶר, כך העלתה בחשבונה, בא למסע הטפה בקיבוצי מאמיניו שבמרכז אירופה, והמיליונר, שכרוב בעלי הממון הגדולים – זאת למדה עליהם מן העיתונים – שטוף גם הוא באמונות טפלות ומייחס לברכתו הקדושה של הרבינר את הצלחתו הפיננסית, גומל למיטיבו ומממן את המסע ואף אורח לו לחברה.

אבל לפנות בוקר, כשיצאו השניים מן המעלית ומראיהם כצמד תרמילאים שאין להם בעולמם אלא כוסף המרחקים, נפשקו שפתיה בתדהמה וכל התיאוריה שבנתה לה קרסה ומוטטה אִתה גם את ביטחונה העצמי ואת אמונה בכוח השיפוט שלה.

"יֶזוּס-מָריה," הזעיקה האישה את הבן ואת אמו שיֵרדו מן השמים ויחלצוה מן הניסיון המוזר שזימנו לה שני היהודים הללו באפלולית של סוף משמרת הלילה, ולקחה מידי האורח את צמד הכרטיסים המגנטיים שהושיט לה.

"מה אירע, פְרוֹילַיין אוּרזוּלה, משהו אינו כשורה?" תהה היהלומן, שזכר את שמה מאז שוטטו עיניו אמש על שדיה וראו אותו רשום על מקטורנה, "הרי כולנו יודעים שהבגדים הם שעושים את האדם, לא כן?"

"אַנטשוּלדיגוּנג, אַנטשוּלדיגוּנג," מיהרה העלמה להתנצל ויצאה מאחורי הדלפק לאסוף את מזוודותיהם שתשמרנה בחדר האחורי של משרד הקבלה עד לשובם מדרכם.

"אנחנו נוסעים לספארי בקניה, פרוילַיין אוּרזוּלה," המשיך גם כאן היהלומן את תרגילי ההטעיה שלו שמא תַראה אחת ממזכירותיו יוזמה ותנסה לעלות על עקבותיו ותגיע לבסוף אל הפנסיון הווינאי הזה שהיה מתארח בו לעתים בנסיעות העסקים שלו.

"בכל לבי אני חוזרת ומבקשת את סליחתכם, אדונים נכבדים," נעמדה העלמה האוסטרית מולם והצמידה את כפות ידיה זו לזו כבתפילה, אך היהלומן חייך אליה ואמר לה שלא תדאג, שהרי אם בני עמו סלחו לאבותיה על זדונותיהם בימי הנאצים, על אחת כמה וכמה שלא יקשו לבם כלפיה, נכדתם בעלת העיניים היפות והחיוך המלבב, על שגגתה.

"אולי כבר די, למען השם, 'אל תרבה שיחה עם האישה' גם הוא אינו עניין של מה בכך," התכוון לנזוף בו הצדיק, שאמנם לא דיבר גרמנית אבל מתוך היידיש, שהיתה השפה שאביו ואמו דיברו בה ביניהם, הבין את תוכן שיחתם, אך סופו שנצר בלבו את דברי הכיבושין והחריש.

"ראיתָ, רבנו, את הערלית?" לא נתן בן הלוויה את לבו לאי-הנחת שהראה הצדיק, "עוד רגע והיתה מפילה מרוב חלשוּת, אילו היא בת ישראל, כבר היתה מברכת 'ברוך משַנה הבריות'."

"שוב שכחת את תלמודך? הרי גמרא מפורשת היא שאין ברכת 'משנה הבריות' אמורה אלא במי שראה פיל או קוף ולא במי שראה בניו של מקום שברית קודש חתומה בבשרם," אמר ובלי להמתין ליהלומן יצא אל המבואה המקוֹרה להמתין למונית שתסיעם לנמל התעופה.

חברו בא אחריו מיד, והעלמה אורזולה שהשתחררה סוף-סוף מנוכחותם הגניבה מבטים חטופים בשניים העומדים מחרישים וצינוריות הניאון של מועדון החשפנות שמעבר לרחוב מַזים עליהם ועל תרמיליהם נתזי אור כחולים ואדומים לסירוגין.

ממקום עומדו בחן הצדיק את בבואותיהם במראות הצובאות של הפנסיון, מביט בשוויון נפש על מכנסי הג'ינס החדשים שבקושי השתחל לתוכם, על אפודי הספארי מרובי הכיסים ועל הכובעים האוסטרליים רחבי התיתורה התלויים ברישול על שכמיהם, כובעים שהחליפו את מגבעותיהם השחורות, ואחר כך נפנה אל בן לווייתו הנזוף, שלא העז להיישיר מבט לא בו ולא בדיוקנו החדש הנשקף במראה, ואמר במתינות: "דע לך, שזה היה חטאם של המרגלים. כשאמרו 'ונהי בעינינו כחגבים', עוד נוכל להבין, אבל מהו 'וכן היינו בעיניהם', וכי מה אכפת לך איך אתה נראה בעיני אחרים. 'היהודי הקדוש' ומשַמשו רב גדליה לבשו חמילוֹת מרופטות של עור כבשים וחבשו כובעי מצחה – הכול כדרך האיכרים – ונסעו יחדיו אל כל הירידים לבקש שם את אליהו הנודד בדמות איכר ולא יגורו מפני איש."

המונית, שנעצרה בפתח הפנסיון כמעט ללא קול, מיהרה לבלוע אותם ואת תרמיליהם. מן המונית שלח הצדיק מבט אחרון אל המקום שלן בו בלילה. פקידת הקבלה, שלכדה את עיניו, עיניים נוקבות שכבר אמש, בכניסתו, כבשו את לבה בענווה הגדולה, המעורבת בגאווה שקטה ובוטחת, שניבטה מהן, הפריחה לעברו נשיקת פרידה. והוא, בתעוזה שלא ידע מנַיין באה לו ושהיתה זרה לכל הווייתו, השיב לה בנפנוף יד. נפנוף ידו אמנם מהוסס היה, אך איזו רוח נעלמה שריחפה סביבו והילכה בעקבותיו הוסיפה לקיים אותו נפנוף בתודעתה במלוא חיותו עוד ימים רבים, כשם שהנשיקה שהפריחה לעברו גם היא לא גוועה מהר כמו שנשיקות כאלה מתפוגגות.

"כמו תמיד, גם הפעם אתה צודק בהחלט," העיר אותו מהרהוריו היהלומן, שלא הבחין באפיזודה הרומנטית הזעירה שהתחוללה בסמוך לו. "מה באמת צריך להיות אכפת לי מאיזו שיקסה וינאית וממה שחושבת עלינו בת נכר זו." אבל גיבור ספרנו, שכבר שקוע היה ב"תפילת הדרך" ושפתיו דובבו "ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו", לא השיב לבן לווייתו דבר.