כל החיים לפניו - אמיל אז'אר - 1976

 

כל החיים לפניו



הדבר הראשון שאני יכול לספר לכם הוא שגרנו בקומה השישית בלי מעלית, ושבשביל גברת רוֹזה, עם כל הקילוגרמים שלה ועם שתי רגליים בלבד, זה היה ממש מקור חיים יום-יומי, נוסף לכל שאר הצרות והדאגות. היא הזכירה לנו את זה בכל פעם שלא התלוננה על דבר אחר, כי נוסף לכול היתה יהודייה. גם מצב בריאותה לא היה טוב, ואני גם יכול לומר לכם מיד, שהיא היתה אישה שהגיעה לה מעלית.

הייתי ודאי בן שלוש כשראיתי את גברת רוזה לראשונה. לפני כן אין זיכרון וחיים באי-ידיעה. מאי-הידיעה נפטרתי בגיל שלוש או ארבע, ולפעמים אני מצטער על כך.

היו הרבה יהודים, ערבים ושחורים אחרים בבֶּלוִיל, אבל גברת רוזה נאלצה לטפס את שש הקומות לבדה. היא היתה אומרת שיום אחד תמות על המדרגות, וכל הילדים היו מתחילים לבכות, כי כך עושים תמיד כשמישהו מת. היינו שם לפעמים שישה או שבעה ולפעמים יותר.

בתחילה לא ידעתי שגברת רוזה מטפלת בי רק בגלל ההמחאה שהיא מקבלת בסוף החודש. כשנודע לי, הייתי כבר בן שש או שבע וחטפתי הלם לשמוע שמשלמים בשבילי. חשבתי שגברת רוזה אוהבת אותי חינם ושאנחנו חשובים זה לזה. בכיתי כל הלילה, וזוֹ היתה האכזבה הגדולה הראשונה בחיי.

גברת רוזה ראתה שאני עצוב והסבירה לי, שמשפחה היא דבר חסר משמעות ויש אפילו אנשים שנוסעים לחופשה ומשאירים את כלביהם קשורים לעצים, וכך שלושת אלפים כלבים מתים כל שנה, מפני שחסרה להם חיבתם של בני-משפחתם. היא הושיבה אותי על הברכיים ונשבעה לי שאני הדבר היקר ביותר שיש לה עלי אדמות, אבל אני נזכרתי מיד בהמחאה והסתלקתי בוכה.

ירדתי לבית-הקפה של אדון דריס והתיישבתי מול אדון חמיל, מוכר-השטיחים, ששוטט ברחבי צרפת וכבר ראה הכול. לאדון חַמיל היו עיניים יפות המשרות רוח טובה על כל הסובב אותו. הוא כבר היה זקן מאוד כשהכרתיו, ומאז רק הזדקן יותר ויותר.

"אדון חַמיל, מדוע אתה תמיד מחייך?"

"כך אני מודה יום-יום לאלוהים שחנן אותי בזיכרון טוב, מומו בני."

שמי מוחמד, אך הכול מקטינים אותו למוֹמוֹ.

"לפני שישים שנה, כשהייתי צעיר, הכרתי אישה צעירה שאהבה אותי וגם אני אהבתי אותה. זה נמשך שמונה חודשים ואחר-כך עברה לעבוד במוסד אחר, ואני עדיין זוכר אותה, אחרי שישים שנה. אמרתי לה: 'לעולם לא אשכחך.' והשנים עברו ולא שכחתי אותה. לפעמים פחדתי, כי היו עוד חיים ארוכים לפני ואיזו התחייבות יכולתי להתחייב, אני הנקלה באדם, בשעה שאלוהים הוא האוחז במַחַק? אך כעת אני שקט. לא אשכח את ג'מילה. לא נותרו לי עוד שנים רבות, אמוּת לפני שאשכח אותה."

חשבתי על גברת רוזה, היססתי מעט ושאלתי:

"אדון חמיל, האפשר לחיות ללא אהבה?"

הוא לא השיב. הוא שתה מעט תה בנענע, שהוא טוב לבריאות. זה זמן-מה לבש אדון חמיל בקביעות ג'לבה אפורה, כדי שלא יופתע לבוש מקטורן כשיבוא יומו. הוא הסתכל בי בלי להוציא הגה מפיו. ודאי חשב לעצמו שדין של קטין חל עלי, ושיש דברים שאינני צריך לדעת. באותה עת הייתי כבן שבע, ואולי שמונה, לא אוכל לומר בדיוק, כי לא שמו עלי תאריך, כפי שתיווכחו לדעת כשנכיר טוב יותר איש את רעהו, אם הדבר בכלל נראה לכם כדאי.

"אדון חמיל, מדוע אינך עונה לי?"

"אהת עדיין צעיר, והצעירים מאוד מוטב להם שלא ידעו דברים מסוימים."

"אדון חמיל, האפשר לחיות ללא אהבה?"

"כן," השיב והרכין את ראשו כאילו התבייש.

פרצתי בבכי.

זמן רב לא ידעתי שאני ערבי, כי איש לא העליב אותי. רק בבית-הספר נודע לי. מעולם לא השתתפתי בקטטות, כי כואב כשמרביצים למישהו.

גברת רוזה נולדה בפולין כיהודייה, אך שנים רבות קיימה את עצמה במרוקו ובאלג'יריה וידעה ערבית כמוני וכמוך. לכן היא ידעה גם את שפת היהודים, ולעתים קרובות דיברנו בינינו בשפה זו. שאר הדיירים בבניין היו רובם שחורים. ישנם שלושה מעונות של אפריקאים ברחוב ביסוֹן, ועוד שניים אחרים שבהם הם חיים בשבטים, כפי שהם חיים באפריקה. בעיקר יש שם בני סאראקוֹלֶה, שהם הכי רבים, אבל גם בני טוּקוּלר, שגם הם לא מעטים. ישנם עוד הרבה שבטים אחרים ברחוב ביסוֹן, אבל אין לי זמן לפרט לכם את כולם. שאר דיירי הרחוב הזה וגם שדרות בֶּלוִיל הם בעיקר יהודים וערבים. ככה זה נמשך עד "לָה גוּט ד' אוֹר" ואחרי כן מתחילים הרבעים הצרפתיים.

בתחילה לא ידעתי שאין לי אֵם וגם לא ידעתי שצריכה להיות לי. גברת רוזה נמנעה מלדבר על כך, כדי שלא להכניס לי רעיונות לראש. אינני יודע מדוע נולדתי ומה בדיוק קרה. חברי לֶה מאהוּט, המבוגר ממני בכמה שנים, אמר לי שזה בגלל תנאי התברואה. הוא נולד בקַסבּה של אלג'יר ורק אחרי כן בא לצרפת. בקסבה לא היתה עדיין תברואה, והוא נולד מהעדר קערת בידֶה וברז מים ובכלל. את כל זה סיפר לי לֶה מאהוּט מאוחר יותר, כשניסה אביו להצטדק ונשבע לו שאיש לא עשה את זה בכוונה. לה מאהוּט אמר לי, שהבנות שמקיימות עצמן במקצוע יש להן עכשיו גלולה לתברואה, אך הוא נולד מוקדם מדי.

היו אצלנו אמהות לא מעטות שבאו פעם או פעמיים בשבוע, אבל תמיד אל האחרים. כמעט כולנו, כל הילדים אצל גברת רוזה, היינו ילדי זונות, ולפני שהן יצאו לעבוד בערי השדה, ואחרי שחזרו, היו באות לבקר את ילדיהן. כך החלו הבעיות שלי עם אמי. נדמה היה לי שלכולם יש אמא, ורק לי לא. התחלתי לסבול מהתכווצויות בקיבה ומעוויתות רק כדי שתבוא. על המדרכה ממול היה ילד שהיה לו כדור, והוא סיפר לי שאמו באה בכל פעם שכואבת לו הבטן. גם לי כאבה הבטן אבל זה לא הועיל, ואחר-כך היו לי עוויתות וגם זה לחינם. אפילו חרבנתי בכל פינה בדירה, כדי שיֵדעו. שום דבר. אמי לא באה, וגברת רוזה כינתה אותי בפעם הראשונה ערבי מחורבן, כי גם היא לא היתה צרפתייה. צרחתי שאני רוצה לראות את אמא שלי, ובמשך שבועות המשכתי לחרבן בכל הפינות, בתור נקמה. לבסוף אמרה לי גברת רוזה, שאם אמשיך אגיע ישר למוסד של לשכת הסעד, ואז התחלתי לפחד, כי לשכת הסעד היא הדבר הראשון ששומעים עליו הילדים. בכל זאת המשכתי לחרבן מתוך עיקרון, אבל אלה לא היו חיים. היינו אז שבעה ילדי זונות אצל גברת רוזה, וכולם התחילו לחרבן כמו בהתחרות, כי אין דבר יותר סתגלני מילדים, והיה כל-כך הרבה חרא בכל פינה שבי כבר בכלל לא הבחינו שם.

גברת רוזה כבר היתה זקנה ועייפה גם בלעדי זה, וכל העסק השפיע עליה רע מאוד, מפני שכבר רדפו אותה קודם בתור יהודייה. כמה פעמים ביום היתה מעלה את תשעים וחמישה הקילוגרמים שלה על שתי רגליה המסכנות עד לקומה השישית, וכשהיתה נכנסת ומריחה את החרא, היתה צונחת יחד עם החבילות שלה לכורסה ובוכה, ואפשר להבין אותה. "יש חמישים מיליון צרפתים," אמרה, "ואילו עשו כולם כמונו, גם הגרמנים לא היו מחזיקים מעמד והיו מתנדפים." גברת רוזה הכירה היטב את גרמניה בזמן המלחמה, אבל חזרה משם. היא היתה נכנסת, מריחה את החרא ומתחילה לצרוח: "זה אוֹשוויץ! זה אושוויץ!" כי גירשו אותה לאושוויץ של היהודים. אבל היא היתה תמיד הוגנת מאוד בעניין הגזע. למשל: היה אצלנו ילד בשם מוֹאִיז, ולוֹ היא קראה ערבוּש מטונף, אבל לי לא. אז עוד לא יכולתי להבחין שלמרות משקלה יש בה עדינות. לבסוף הפסקתי, כי זה לא הועיל לי, ואמי בכל זאת לא באה, אבל ההתכווצויות והעוויתות נמשכו עוד זמן רב, ולפעמים אפילו התחילה הבטן לכאוב לי באמת. אחר-כך ניסיתי להתבלט בצורות אחרות. התחלתי לסחוב מדוכני החנויות, פה עגבניה ושם מֵלוֹן, וחיכיתי תמיד שמישהו ישים לב, כדי שלא אעשה את זה לחינם. כשבעל החנות היה יוצא ונותן לי סטירה הייתי צורח, אבל זה בכל זאת עורר מישהו להתעניין בי.

פעם אחת עמדתי ליד חנות מכולת וגנבתי ביצה מהדוכן שבחוץ. בעלת החנות היתה אישה, והיא ראתה אותי. העדפתי לגנוב במקום שישנה אישה, כי הדבר היחיד שהייתי בטוח בו הוא שאמי אישה; הרי לא ייתכן אחרת. לקחתי ביצה ושׂמתי אותה בכיסי. בעלת החנות יצאה וחיכיתי לסטירה, שתמשוך אלי תשומת לב. אך היא רכנה אלי וליטפה את ראשי ואמרה:

"איזה ילד נחמד אתה."

בתחילה חשבתי שהיא מנסה להתחבב עלי כדי לקבל את הביצה שלה בחזרה, לכן החזקתי אותה חזק בכף ידי, עמוק בתוך הכיס. כל מה שהיתה צריכה לעשות הוא להעניש אותי בסטירת לחי, כי כך עושה כל אֵם כשהיא תופסת אותך. אבל היא התרוממה, ניגשה אל הדלפק ונתנה לי עוד ביצה. והוסיפה לה גם נשיקה. לרגע התעוררה בי תקווה כזאת, שאני פשוט לא מסוגל לתאר לכם. נשארתי כל הבוקר ליד החנות וחיכיתי. אינני יודע לְמה חיכיתי. מפעם לפעם היתה הדודה מחייכת אלי, ואני נשארתי עומד שם עם הביצה ביד. הייתי אז בן שש בערך, וחשבתי שזה כבר עניין לכל החיים, אבל באמת זאת היתה רק ביצה. חזרתי הביתה, וכל היום כאבה לי הבטן. גברת רוזה היתה במשטרה כדי לתת עדוּת שקר, שגברת לוֹלה ביקשה ממנה לתת. גברת לולה היתה מחופשׂת מהקומה הרביעית, שעבדה ביער בוּלוֹן; היא היתה אלוף אִגרוּף בסנגַל לפני שהחליפה צד, והיא ריסקה שם ביער את הפרצוף ללקוח סדיסט שטעה בכתובת ושבאמת לא היה יכול לדעת. גברת רוזה הלכה להעיד שבאותו ערב היתה בקולנוע עם גברת לוֹלה ושאחר-כך צפו שתיהן בטלוויזיה. עוד אספר לכם על גברת לולה. היא באמת היתה משהו בלתי רגיל – גם זה קיים בעולם ולכן גם חיבבתי אותה.