חולית קרב קורין - מאת בריאן הרברט וקווין אנדרסון-2005

חולית קרב קורין

בריאן הרברט וקווין אנדרסון, ליאור בן-דב (תרגום מאנגלית)

DUNE THE <st1:city w:st="on"><st1:place w:st="on">BATTLE OF CORRIN,

Brian Herbert and Kevin J. Anderson

הרברט ואנדרסון שוזרים בווירטואוזיות את כל ההתפתחויות

המרתקות במארג מורכב מאין כמותו.  עם הופעתו נעשה "קרב

קורין" לרב מכר אדיר.

"ספר חובה לכל אוהבי חולית."

פאבלישרס ויקלי

"שיא עוצר נשימה... סיפור שיש בו הכל; פעולה ומלחמה,

מרכיבים היסטוריים והרהורים פילוסופיים,  וגילויים על

הנודדים הזנסונים."

בוקליסט

--

אף על פי שמספרם של בני האדם שנטבחו על

ידי מכונות החשיבה מגיע למיליארדים,  אל לנו

לכנותם קורבנות. אל לנו לקרוא להם אבדות. אני

מהססת אפילו לכנות אותם מרטירים,  אנשים

שמסרו את נפשם על קידוש אמונתם.  כל אדם שמת

במהלך ההתקוממות הגדולה הזאת חייב להיחשב

גיבור ולא פחות מזה.

עלינו לכתוב את ההיסטוריה הרשמית באופן

שישקף זאת.

סרינה באטלר,  דיונים סגורים במועצת הג'יהאד

יהיה כאשר יהיה מספר המסמכים - הרישומים,

הראיונות או קטעי הראיות שתראו לי,  קרוב לוודאי

שמלבדי אין עוד איש מבין החיים שיודע את האמת

על קסאווייר הארקונן והסיבות למה שעשה.  שתקתי

במשך עשרות שנים מפני שקסאווייר עצמו ביקש

זאת ממני,  מפני שזה מה שסרינה באטלר היתה

רוצה,  ומשום שצורכי הג'יהאד תבעו זאת.  אבל אל

לכם להניח שהתעמולה שלכם מדויקת,  ויהי מספרם

של אזרחי הליגה המאמינים בה כאשר יהיה.  זכרו,

על בשרי עברתי את כל האירועים ההם.  אף לא אחד

מכם לא היה עֵד להם.

בוריאן אטרייאידס, נאום סודי בפני ליגת האצילים

המאמין כי גרסה מסוימת אחת של ההיסטוריה היה

בגדר עובדה מוחלטת עושה את השגיאה החמורה

ביותר שאדם חושב עלול להיכשל בה.  ההיסטוריה

נכתבת על ידי שורת משקיפים,  ואיש מביניהם אינו

חסר-פניות.  העובדות מעוותות בגלל הזמן הרב שחלף

- והדבר חל במיוחד על הג'יהאד הבטלרייאני - אלפי

שנים בתקופה האפלה ביותר של האנושות,  עיוותים

שנעשו במכוון על ידי פלגים דתיים,  וההשחתה

הבלתי נמנעת הנובעת מהצטברותן של שגיאות

פזיזות.  האדם הנבון,  אם כך,  מתייחס להיסטוריה

כאל שורת שיעורים שיש ללמוד,  בחירות והשלכות

שצריך לשקול ולדון בהן,  ושגיאות שאסור לחזור

עליהן לעולם.

הנסיכה אירולן,  הקדמה ל"היסטוריה של הג'יהאד

הבטלרייאני"

חלק ראשון

69 לפני הגילדה

המיכון אינו הורס.  הוא בורא,  אך זאת בתנאי שהיד

השולטת חזקה די הצורך לשלוט בו.

ריווגו, אמן מוראלים בן הארץ הישנה

בעיניו של ארסמוס סדר המדרג שרווח בקרב בני האדם

הגוססים וחסרי התקווה היה עניין מרתק,  אפילו משעשע.

תגובתם היתה חלק בלתי נפרד מהתהליך הניסיוני,  ולדעתו

התוצאות היו חשובות ביותר.

הרובוט טייל להנאתו במסדרונות מתקן המעבדה שלו

בקורין,  המסודר בקפידה,  כשהוא מסחרר מסביבו את גלימת

הקטיפה שלו שצבעה ארגמן. הבגד עצמו היה כעין תחפושת

שעיצב על מנת להקנות לעצמו חזות מובהקת יותר של

שליט.  אך מה חבל,  הקורבנות שנמקו בתאיהם החתומים כלל

לא הקדישו תשומת לב למחלצותיו, ותחת זאת היו שקועים

בסבלם.  לא ניתן לעשות דבר בעניין זה, משום שבני אדם,

שדעתם מוסחת בנקל,  התקשו כל כך להתמקד בעניינים שלא

נגעו להם אישית.

עשרות שנים לפני כן בנו רובוטי בנייה יעילים את המתקן

הזה,  על כיפתו הנישאה,  על פי המפרט המדויק שהתווה.

החדרים הרבים והמצוידים היטב שבתוכו - כל אחד מהם

היה מבודד וסטרילי לגמרי - הכילו כל דבר שארסמוס היה

זקוק לו לניסוייו.

בעת שהמשיך בסיורי הפיקוח הקבועים שלו,  חלף הרובוט

העצמאי על פני חלונות הגלאז של החדרים החתומים שבהם

נסייניו,  שהודבקו בדֶבֶר,  היו קשורים למיטותיהם.  אחדים

מהם כבר נעשו פאראנואידים ושקעו בהזיות,  הציגו את

הסימפטומים האופייניים לרטרו-וירוס,  בעוד שאחרים היו

מבוהלים מסיבות ממשיות,  רציונליות.

בינתיים כמעט נשלמו הניסויים במחלה,  שהיתה פרי

של הנדסה גנטית.  שיעור התמותה הישירה הגיע למעשה

לארבעים ושלושה אחוזים - רחוק ממושלם,  ובכל זאת

האורגניזם הויראלי הקטלני ביותר ברישומי ההיסטוריה

האנושית.  הוא ישמש לתכלית הנחוצה,  ואומניוס לא יכול

להמתין עוד.  צריך לעשות משהו בנידון.  בקרוב.

מסע הצלב הקדוש של בני האדם נגד מכונות החשיבה

התמשך זה כמחצית המאה בקירוב,  והיה רצוף הרס וקטל.

ההתקפות הפנאטיות המתמידות של צבא הג'יהאד חוללו

הרס בלתי נתפש ממש לאימפריה המסונכרנת,  השמידו

ספינות מלחמה רובוטיות במהירות לא פחותה מזו שבה עלה

בידי גלגוליו השונים של מוחעד לבנותן.  התקדמותו של

אומניוס נבלמה באורח בלתי נסלח.  לבסוף,  דרש אומניוס

פתרון.  מכיוון שהתברר כי עימות צבאי אינו יעיל די הצורך,

החלו לבדוק חלופות.  מגפות ביולוגיות,  למשל.

על פי ההדמיות שנעשו,  מגפה המתקדמת במהירות עשויה

לשמש כלי נשק מוצלח יותר,  שיוכל להכרית אוכלוסיות

אנושיות - ובכלל זה את כוחות הצבא שלהן ועם זאת יניח

את התשתיות והמשאבים בשלמותם כדי שמכונות החשיבה

יוכלו לנצלן. בתום המגפה, שתוכננה במיוחד לשם כך, יוכל

אומניוס לאסוף את השברים ולהפעיל מחדש את המערכות.

 

לארסמוס היו אי אלו הסתייגויות לגבי הטקטיקה, בשל

החשש שמא תחסל מחלה נוראה את כל בני האדם, עד

האחרון שבהם. ייתכן אמנם שאומניוס יהיה שבע רצון

מהשמדה טוטלית,  אבל לרובוט האוטונומי לא היה שום

חשק לפתרון סופי שכזה.  הוא לא חדל להתעניין ביצורים

האלה,  במיוחד בגילברטוס אלבאנס,  אותו גידל ממש כבן

מאומץ לאחר שהוציא אותו ממכלאות העבדים הנוראות.

במובן מדעי טהור,  ארסמוס היה חייב לשמור על חומר

אורגני מספיק למעבדתו ולמחקרי השטח שלו בנושא הטבע

האנושי.

אי אפשר להרוג את כולם.  רק את מרביתם.

אבל היצורים הללו גילו חסינות מרשימה.  הוא פקפק

אפילו ביכולתה של הגרועה במגפות להשמיד את המין

האנושי כולו.  לבני אדם היתה יכולת מסקרנת להסתגל

לקשיים ולהתגבר עליהם באמצעים בלתי שגרתיים.  לו רק

יכלו מכונות החשיבה ללמוד כיצד עושים זאת...

הרובוט בעל עור הפלטינה הידק את גלימתו המפוארת

סביב גופו ונכנס לאולם המרכזי במתקן שלו,  המקום שבו

הטלולאסה הבוגד,  שהיה שבוי בידו,  התקין את הרטרו-וירוס

המושלם של ה- RNA בהנדסה גנטית.  מכונות חשיבה הן

יעילות ומסורות,  אך יש צורך בדמיון אנושי מושחת כדי

לתעל את חמתו של אומניוס לנתיב פעולה הרסני לגמרי.

שום רובוט או מחשב לא היה מסוגל להעלות בדעתו מוות

והרס מחרידים יותר; לכך נדרש הדמיון של בן אדם שביקש

לנקום.

רקור ואן,  מהנדס ביולוגי וגנטיקאי ששמו עורר עתה שאט

נפש ותיעוב ברחבי ליגת האצילים,  פרכס בתוך התושבת

שלו,  שסיפקה את כל צורכי גופו,  ולא היה מסוגל אלא

להזיז את ראשו בלבד,  כיוון שלא היו לו עוד זרועות או

רגליים,  תושבת-אחזקה חיברה את ליבת גופו של הגנטיקאי

לשפופרות ההזנה וההפרשה. זמן קצר לאחר שארסמוס לקח

אותו בשבי, דאג זה לקטוע את גפיו של האיש, וכך גרם לו

להיות הרבה יותר נוח ומשתף פעולה. הוא כלל לא ראוי

לאמון - בניגוד גמור לגילברטוס אלבאנס.

הרובוט העלה חיוך עליז על פני המתכת הגליים שלו.

"בוקר טוב,  גֶדֶם.  עבודה רבה לפנינו היום.  ייתכן אפילו

שנשלים את סדרות הניסוי הראשונות שלנו."

פניו הצרים של הטלולאסה היו מכורכמים עוד יותר

מהרגיל; עיניו האפלות,  הקרובות זו לזו,  התרוצצו כעיניו של

בעל חיים לכוד.  "הגיעה השעה שתבוא לכאן.  אני ער כבר

שעות,  וסתם מתבונן."

"אם כך,  היה לך זמן רב לפתח רעיונות חדשים ומרשימים.

אני מצפה בכיליון עיניים לשמוע אותם."

השבוי נהם גידוף מחוספס בתגובה,  ואז שאל,  "איך אתה

מתקדם בניסויי הצמחתם מחדש של הזוחלים? איזו התקדמות

הושגה?"

הרובוט רכן קרוב והרים רטייה ביולוגית כדי להתבונן

בעור החשוף על אחת מכתפיו הצלוקות של רקור ואן.

"יש כבר משהו?" שאל הטלולאסה בחרדה.  הוא כופף את

ראשו בזווית משונה,  וניסה לראות את גדם זרועו במדויק.

"לא מהצד הזה."

ארסמוס בדק את הכיסוי הביולוגי על הכתף השנייה.

"ייתכן שיהיה לנו משהו כאן.  יש בליטה ברורה על העור."

אתר הניסוי הכיל זרזי תאים שונים שהוזרקו לעורו על מנת

להצמיח מחדש את הגפיים שנקטעו.

"השמע אקסטרפולציה על סמך הנתונים,  רובוט.  כמה זמן

ידרש לזרועותי ולרגלי כדי להתחדש?"

"קשה לומר.  ייתכן שיידרשו לכך שבועות אחדים,  ואולי

הרבה יותר מכך." הרובוט שפשף באצבע מתכת את הבליטה

שעל עורו.  "לעומת זאת,  ייתכן שהגידול הזה הוא משהו

שונה לגמרי.  יש לו צבע אדמדם; ייתכן שאינו אלא זיהום

ולא יותר."

"אני לא מרגיש שום נפיחות או צריבה."

"אתה רוצה שאגרד אותו?"

"לא. אחכה עד שאוכל לעשות זאת בעצמי."

"אל תתחצף. משימה זו אמורה להתנהל בשיתוף פעולה."

אף על פי שהתוצאות אמנם נראו מבטיחות, עבודה זאת לא

היתה בראש מעייניו של הרובוט, שעסק במשהו חשוב הרבה

יותר.

ארסמוס ביצע התאמה מזערית בחיבור התוך-וורידי

ומיד נעלמה הבעת האי נחת מעל פניו הצרים של האיש.

לא היה שום ספק בדבר: רקור ואן שוב נתון לשינויים

התקופתיים במצב הרוח שלו.  ארסמוס יעקוב אחריו

בתשומת לב רבה וידאג לכך שיקבל את מינון התרופות

שיגרום לו לפעול ביעילות.  אולי יוכל למנוע מהטלולאסה

לקבל אחת מהתקפות הזעם הקיצוניות שלו היום.  היו בקרים

שבהם כל דבר היה עלול לגרום לו להתפרץ.  בהזדמנויות

אחרות ארסמוס התגרה בו במכוון רק על מנת לעקוב אחר

התוצאה.

השליטה בבני אדם - אפילו דוגמה מחליאה כל כך כמותו

- היתה מדע ואמנות.  השבוי המושפל הזה היה בגדר "נסיין"

לא פחות מכל אחד מבני האדם במכלאות ובחדרים המגואלים

בדם.  אפילו כאשר הטלולאסה ספג התגרות קיצונית,  כשהוא

נאבק לקרוע מעליו את מערכות ההזנה שלו בשיניו בלבד,

הצליח ארסמוס תמיד להניעו לחזור ולעבוד על עניין המגפה.

למרבה המזל,  הבוז שרחש האיש לליגה של בני האדם היה

גדול יותר מזה שחש כלפי אדוניו,  המכונות.

לפני עשרות שנים,  כשהתחוללה סערה פוליטית בליגת

האצילים,  התגלה סודו - חוות האיברים שהקימו הטלולאסה,

לחרדתה וזוועתה של האנושות החופשית.  דעת הקהל

בעולמות הליגה התייחסה בשלילה מוחלטת לחוקרי הגנטיקה,

והמונים נסערים,  נזעמים,  החריבו את חוות האיברים ואילצו

את מרבית הטלולאסה להסתתר,  והמוניטין שלהם חוסלו

אחת ולתמיד.

רקור ואן נישא רגליו,  נמלט אל העולמות המסונכרנים,

כשהוא נושא עמו מה שנראה בעיניו כמתנה שאי אפשר

לעמוד בפניה.  החומר התאי המאפשר שיבוט מושלם של

סרינה באטלר. ארסמוס נדהם, בזוכרו את הדיונים המרתקים

שניהל עם השבוייה ההיא. ואן הנואש היה משוכנע שארסמוס

ירצה בה אך אבוי, השיבוטים שפיתח רקור ואן לא נשאו

אף לא אחד מזיכרונותיה של סרינה, לא היה בהם מאומה מן

הלהט שלה,  הם היו רק העתקים רדודים ותו לא.

אך למרות אכזבתו מהשיבוטים,  מצא ארסמוס עניין רב

ברקור ואן עצמו.  למגינת לבו של האיש הקטון. הרובוט

העצמאי נהנה מחברתו. הנה נמצא לו סוף סוף מישהו שדיבר

בשפתו המדעית,  חוקר המסוגל לסייע לו להרחיב את הבנתו

לגבי ההשלכות ונתיבי המחקר הרבים מספור של האורגניזמים

האנושיים המורכבים.

בעיני ארסמוס השנים הראשונות במחיצתו של רקור ואן

היו משום אתגר,  אפילו לאחר קטיעת זרועותיו ורגליו של

הטלולאסה.  בסופו של דבר,  בעזרת מניפולציה קפדנית,

בשיטת תגמול ועונש שביצע בסבלנות,  המיר את רקור ואן

לכלל ניסוי מועיל ביותר.  מצבו של האיש נטול הגפיים היה

דומה במידה רבה לזה של עבדי ואן עצמו,  מושאי ניסוייו,

בחוות האיברים המזויפת.  ארסמוס הפיק הנאה מרובה

מאירוניה זאת.

"אתה רוצה לקבל איזה פינוק קטן עכשיו,  לפני שנתחיל

בעבודתנו?" שאל ארסמוס.  "אולי תרצה עוגיית בשר?"

עיני ואן ניאורו,  שכן זה היה אחד התענוגות הבודדים

שנותרו בחייו.  עוגיות הבשר,  שהותקנו ממגוון אורגניזמים

שיוצרו במעבדה,  בכלל זה "פסולת" אנושית,  נחשבו

כמטעמים בעולם הבית של הטלולאסה.  "אם לא תאכיל

אותי,  אסרב להמשיך בעבודתי למענך."

"אתה משתמש באיום הזה לעתים תכופות מדי,  גדם.  אתה

קשור למכלי התמיסות המזינות.  אפילו אם תסרב לאכול,  לא

תגווע ברעב."

"אתה רוצה שאשתף פעולה,  לא רק שאשאר בחיים -

ואתה השארת אותי עם סעיפי מיקוח מעטים מדי." פניו של

הטלולאסה התעוותו בשאט נפש.

"בסדר גמור. עוגיות בשר," צעק ארסמוס. "ארבע-זרועות

טפל בזה."

אחד הסייעים האנושיים במעבדה, שחזותו מפלצתית,

נכנס למקום, וארבע זרועותיו המושתלות נושאות מגש עליו

נערמו דברי מתיקה אורגניים. הטלולאסה התנועע בתוך

התושבת המקיימת את חייו כדי להביט במזון הנורא - וכן

בזוג הזרועות הנוספות שפעם היה שלו.

ארסמוס הסתייע בידע על שיטת ההשתלה שבה השתמשו

בעבר בני גזע הטלולאסה,  והשתיל את זרועותיו ורגליו של

סוחר העבדים לשעבר בגופם של שניים מסייעי המעבדה

שלו,  והוסיף בשר,  גידים ועצמות מלאכותיים כדי להתאים

את הגפיים לאורך הנאות.  אף כי היה זה רק מקרה מבחן

והתנסות לצורך לימוד,  הניתוח הצליח במידה מרשימה.

ארבע-זרועות היה יעיל במיוחד בנשיאת חפצים; ארסמוס

קיווה שביום מן הימים ילמד אותו להעיף באוויר כדורים

אחדים בעת ובעונה אחת,  מה שעשוי לשעשע את גילברטוס.

לעומתו,  ארבע-רגליים יכול לרוץ כאיילה שלוחה על מישור

פתוח.

בכל עת שאחד הסייעים הופיע לפניו,  היתה זו תזכורת

מרה לטלולאסה לגבי מצבו הנואש.  מכיוון שלרקור ואן לא

היו ידיים,  השתמש ארבע-זרועות בשתיים משלו - בזוג

שהיה שייך בעבר לשבוי - כדי לגדוש עוגיות בשר לתוך

הפה הנלהב,  הפתוח.  ואן נראה כאפרוח רעב התובע תולעים

מהציפור-האם. פירורים צהובים-שחורים נפלו במורד סנטרו

ועל החלוק השחור המכסה את בית החזה שלו; אחדים נפלו

לתוך אמבט ההזנה,  שבו החומרים ימוחזרו שוב.

ארסמוס הרים את ידו,  וסימן לארבע -זרועות להיעצר.

"מספיק עכשיו.  תקבל עוד,  גדם,  אבל תחילה עליך לבצע

עבודה.  הבה נבחן יחד את נתוני התמותה של היום בזנים

השונים שאנחנו בוחנים."

מעניין,  חשב ארסמוס,  שבוריאן אטרייאידס - בנו של

הטיטאן אגממנון הבוגדני ניסה ליישם אמצעי דומה כדי

לחסל את מוחות-עד של אומניוס, השתיל וירוס מחשבים

בכדור העדכון שהקברניט הרובוט שלו, סראט, העביר בבלי

דעת.  אבל לא רק המכונות פגיעות לזיהום קטלני...

לאחר ששרבט את שפתיו לרגע, העביר רקור ואן את

לשונו על שפתיו, והחל לבחון בריכוז את התוצאות. נראה

שהוא נהנה ממספרי הנפגעים. "כמה מענג," מלמל.  "המגפות

האלה הן ללא ספק הדרך הטובה ביותר להרוג טריליוני בני

אדם."

הגדולה נושאת עמה תגמולים משלה...  והיא כרוכה

במחיר נורא.

פרימרו קסאווייר הארקונן,

רישום אחרון ביומן-מוקלט

המפקד העליון בוריאן אטרייאידס ראה רבות במהלך הקריירה

הצבאית שלו,  הארוכה במיוחד,  אך רק לעתים נדירות פקד

עולם יפה יותר מאשר קאלאדן. לדידו,  פלנטת האוקיינוס

היתה תיבת-אוצרות גדושה זיכרונות,  זו היתה פנטזיה על

חיים "נורמליים" כפי שהם עשויים להתנהל - בלא מכונות,

בלעדי המלחמה.

באשר הלך בקאלאדן,  מצא בור דברים שהזכירו לו את

השעות הנהדרות שבילה במקום עם לרוניקה טרג'יט. היא

היתה אמם של בניו התאומים,  בת זוגו ורעותו האהובה

במשך יותר משבעה עשורים, אף על פי שמעולם לא נישאו

רשמית.

לרוניקה נמצאה באחד מבתיהם המשותפים בסאלוסה

סקונדוס.  אף שהיתה כעת בשנות התשעים לחייה, אהב

אותה עוד יותר מאשר אי פעם. כדי לשמר אף עלומיה,

יכלה לקבל מינונים קבועים של מרקוח הסם, המקיים את

הנעורים,  מנהג שרווח מאוד בקרב האצילים העשירים,  אך

היא סירבה למה שנראה לה כמשענת לא טבעית.  תגובה כל

כך אופיינית לה!

אך בניגוד גמור לה,  בשל טיפולי האלמוות שכפה עליו

אביו המכקי,  בור עדיין נראה כגבר צעיר, כנכדה.  אך על מנת

שלא ייראו כל כך לא מתאימים,  נהג בור בקביעות לצבוע

את שערו באפור.  הוא הצטער על כך שלא לקח אותה עמו

בשובו למקום שבו נפגשו.

הוא השקיף לעבר ימיה הרוגעים של קאלאדן,  התבונן

בספינות החוזרות מיום של איסוף אצות ים חומות ודגי חמאה

שמנים,  בשבתו עם שלישו הצעיר והנלהב,  אבולורד באטלר,

צעיר בניהם של קוונטין ויגאר וּואנדרה באטלר.  אבולורד היה

גם נכדו של ידידו הקרוב של בור... אך שמו של קסאווייר

הארקונן נהגה רק לעתים רחוקות,  כיוון שהוטבע עליו חותם

של מוג לב ובוגד באנושות.  המחשבה על העוול הזה שנעשה

לו,  עוול נורא שרק הוגבר והופץ על ידי תנופת האגדה,  חנקה

את גרונו של בור כמו פרי קוצני,  אך הוא לא יכול לעשות

דבר בעניין.  מאז חלפו כמעט שישים שנה.

הוא ואבולורד מצאו שולחן בתוך מסעדה חדשה שנפתחה

על הצוק,  מסעדה מרחפת,  שהתנועעה באיטיות לאורך החוף

של קאלאדן כדי לאפשר ליושביה תצפית משתנה תדיר של

נופי החוף והים.  כובעי המצחייה הצבאיים שלהם נחו על אדן

חלון רחב,  לצדם.  הגלים התנפצו על סלעים גדולים ממש ליד

החוף והותירו נחלי מים שפיכו מעליהם כמו תחרה לבנה.  אור

השמש של אחר הצהריים הבהיק מן הגלים.

השניים,  במדיהם הירוקים-ארגמניים,  השקיפו לעבר הגאות

הקרבה ושתו יין,  התענגו על פסק-זמן קצר בג'יהאד שלא

שכך.  בור לבש את מדיו בטבעיות, בלא עיטוריו המרובים,

המושכים את העין, ואילו אבולורד נראה מגוהץ כמו הקפלים

במכנסיו.  בדיוק כמו סבו.

בור לקח את הצעיר תחת חסותו, פיקח עליו ודאג לו,

סייע לו בדרכו.  אבולורד מעולם לא הכיר את אמו - הצעירה

בבנותיו של קסאווייר כיוון שבלִדתה אותו ספגה שבץ

מוחי שעשה אותה קטטונית. ועתה,  משמלאו לו שמונה-

עשרה,  נשבע הצעיר אמונים לצבא הג'יהאד.  אביו ואחיו צברו

יוקרה ועיטורים מרובים.  לא היה ספק בכך שבסופו של דבר

גם צעיר בניו של קוונטין ויגאר-באטלר יצטיין.

כדי לחמוק מהכתם שדבק בשם הארקונן,  אימץ אביו של

אבולורד את שם המשפחה של הצד הנשי,  ונשא בגאווה את

מורשתה של סרינה באטלר עצמה.  מאז השתלב במשפחה

המפורסמת,  עם נישואיו ארבעים ושתיים שנים קודם לכן,

חזר קוונטין על האירוניה שבשם.  "באטלר היה פעם משרת

שמילא בצייתנות את פקודות אדוניו.  אך אני מצהיר עתה על

מוטו משפחתי חדש: 'אנו בני באטלר לא משרתים איש.' "

שני בניו הבוגרים,  פייקאן וריקוב שאלו את הסיסמה הזאת

כשהקדישו את חייהם למאבק הג'יהאד.

השם נושא עמו כל כך הרבה היסטוריה,  הרהר בור, והוא

נושא עמו נטל כה גדול.

הוא נשם נשימה עמוקה,  סקר את החלק הפנימי של

המסעדה.  על אחד הקירות תלתה כרזה ועליה תמונות של

שלושת הקדושים המעונים: סרינה באטלר,  בנה מאניון,  החף

מפשע,  והפטריארך הגדול גינג'ו.  בהיאבקם באויב אכזרי

כמכונות החשיבה ביקשו אנשים הצלה מאלוהים או מנציגיו.

ככל תנועה דתית אחרת,  "המרטיריסטים" היו אנשי שוליים

קנאים שהנהיגו טקסים קפדניים לזכר שלושת המתים.

בור עצמו לא היה שותף לאמונות שכאלה,  העדיף להסתמך

על עוצמה צבאית כדי למגר את אומניוס,  אבל הטבע האנושי,

ונטייתו לפנאטיות,  השפיעו על אורח התכנון שלו,  אוכלוסיות

שלא היו נכונות לצאת לקרב בשמה של הליגה התנפלו בשטף

קצף על המכונות כאשר נתבקשו לעשות זאת למען סרינה או

תינוקה. אבל אף על פי שהמרטיריסטים יכלו לסייע לעניין

הג'יהאד,  לעיתים קרובות הם פשוט הפריעו...

בור המשיך בשתיקתו הארוכה, שילב את זרועותיו והעביר

את מבטו ברחבי המסעדה. למרות מנגנוני הריחוף שנוספו

באחרונה,  המקום נראה כפי שנראה עשרות שנים רבות קודם

לכן.  בור זכר אותו היטב.  הכיסאות,  שעיצובם היה קלאסי,

הם אולי אותם הכיסאות,  אך הוא שיער כי הריפוד שבלה

הוחלף.

בור לגם בשקט מיינו ונזכר במלצרית אחת שעבדה שם

לפנים,  מהגרת צעירה שכוחותיו חילצו מהמושבה פרידוט.

היא שכלה את כל משפחתה כשמכונות החשיבה מחו מעל

פני הפלנטה כל מבנה שהוקם בידי אדם,  ולאחר מכן ענדה

את עיטור השורד שבור העניק לה אישית.  הוא קיווה שבנתה

לעצמה חיים טובים כאן,  בקאלאדן.  זה היה לפני זמן כה רב.

ייתכן שהיא כבר מתה,  ואולי היא כבר אישה באה בימים

ומסביבה עדת נכדים.

במרוצת השנים ביקר בור בקאלאדן פעמים רבות,  לכאורה

כדי לפקח על עמדת התקשוב ועל תחנות התצפית שצוותיו

הקימו שם לפני כשבעים שנה.  הוא המשיך לחזור לשם בכל

עת שהדבר התאפשר כדי לפקוח עין על עולם המים הזה.

בחושבו כי הוא עושה דבר טוב,  העביר בור זמן רב לפני

כן את לרוניקה ואת בניו אל בירת הליגה כשאסטס וקייגין

היו עדיין ילדים; אמם לבלבה ליד כל הפלאים שבמקום,  אבל

התאומים לא אהבו במיוחד את סאלוסה.  כעבור זמן החליטו

הילדים ילדים? עכשיו הם כבר בני שישים ויותר! - לשוב

לקאלאדן,  משום שמעולם לא התערו ממש בהמולה השוקקת

של סאלוסה סקונדוס,  בפוליטיקה של הליגה,  או בצבא

הג'יהאד.  בור הרבה לצאת למשימות צבאיות,  ורק לעתים

נדירות שהה בבית,  וכאשר הגיעו התאומים לבגרות,  הם יצאו

אל עולם האוקיינוס כדי להקים בו את בתיהם ולהוליד את

ילדיהם... ועכשיו יש להם אפילו נכדים.

לאחר זמן כה רב שבמהלכו הקשר ביניהם היה בלתי רציף,

אסטס וקייגין היו למעשה זרים לו. רק אתמול,  כשהגיעה

למקום חבורת אנשי הצבא ובור בראשה, הוא הלך לבקרם -

ואז התברר לו כי הם לקחו את חפציהם ויצאו לסאלוסה שבוע

אחד קודם לכן, כדי לשהות חודשים אחדים במחיצת אמם

הזקנה.  הוא כלל לא ידע על כך! עוד הזדמנות שהוחמצה.

ועם זאת,  אף לא אחד מהביקורים שלו אצלם בשנים

האחרונות לא היה משמח במיוחד.  בכל פעם קיימו התאומים

את הלכות הנימוס לדקדוקן,  ישבו עם אביהם לסעודת ערב

קצרה,  אך נראה שלא ידעו על מה לשוחח אתו.  כעבור

זמן קצר היו אסטס וקייגין מתנצלים ומסבירים כי יש להם

מחויבויות קודמות.  בור היה לוחץ את ידיהם במבוכה ומאחל

להם כל טוב,  וחוזר לעסוק בחריצות במטלות הצבאיות

שלו.

"אתה נזכר בעבר,  אדוני,  הלוא כן?" אבולורד שתק במשך

זמן רב,  והביט במפקדו,  אך לבסוף קצרה רוחו.

"אינני יכול שלא להיזכר.  ייתכן שאינני נראה כך,  אבל אני

אדם זקן,  זכור זאת.  יש לי כאן קשרים רבים.  מצחו של בור

נחרש קמטים כשלגם מכוס זינקאל,  אחד המבוקשים ביינות

קאלאדן.  בפעם הראשונה שהיה כאן,  בפונדק ליד הרציף

בבעלותם של לרוניקה ואביה,  הוא שתה רק בירה מרירה,

חריפה,  שהופקה מאצות...

"העבר חשוב,  אבולורד... וכן גם האמת." בור הסתובב

מעם הנוף והפנה מבטו אל שלישו.  "זה זמן רב אני רוצה

לספר לך משהו,  אבל היה עלי לחכות עד שתתבגר די הצורך.

אבל ייתכן שלעולם לא תהיה בוגר די הצורך."

אבולורד העביר יד בשערו החום הכהה,  ואצבעותיו גילו

פסים אדמדמים כקינמון,  כאלה שנראו בשערו של סבו.

הצעיר ניחן גם בחיוך הכובש של סבו,  והאופן שבו הביט

באנשים היה שובה לב.  "אני מעוניין תמיד במה שאתה יכול

ללמדני,  המפקד העליון."

"לא קל ללמוד דברים מסוימים,  אך זכותך לדעת,  מה

שתעשה בדברים לאחר מכן הוא עניינך."

אבולורד צמצם את עיניו בתמיהה. המסעדה המרחפת

נעצרה בתנועה הצדית שלה והחלה לרחף במורד הצוק

השחור ממים,  להתקרב אל הים והגלים שהתנפצו אל החוף.

"זה קשה," אמר בור לאחר אנחה ממושכת. "כדאי שתגמור

קודם את היין." הוא לגם לגימה ארוכה מהיין האדום והרים

בתנופה את כובע המצחייה שלו מאדן החלון. אבולורד עשה

כמותו בצייתנות,  לקח את כובעו שלא ולא כילה את היין

בכוסו.

לאחר שיצאו מהמסעדה התנהלו על שביל כבוש שהתפתל

למעלה,  לעבר ראש הצוק,  שם עמדו בין שיחים שעוצבו על

ידי הרוח לבין נתזים של פרחים לבנים דמויי כוכב.  משביה

של הבריזה המלוחה הלכו וגברו והשניים נאלצו להחזיק את

כובעיהם בכוח.  בור החווה לעבר ספסל שהיה מוקף במטפס

גבוה שחסה עליו מפני הרוח.  השמים והאוויר הפתוח נראו

אדירים,  אבל במקום המיוחד הזה חש בור פרטיות,  חשיבות.

"הגיעה שעתך לדעת מה קרה באמת לסבך," אמר בור.

הוא קיווה בכל לב כי הצעיר הזה יפנים היטב את הגילויים,

במיוחד משום שאחיו הבוגרים לא עשו כן,  והעדיפו את

הבדיה הרשמית על פני האמת הלא-נוחה.

אבולורד עילע בגרונו.  "קראתי את התיקים.  אני יודע

שהוא העטה כלימה על משפחתי."

בור העווה את פניו בזעף.  "קסאווייר היה אדם טוב וידידי

הקרוב.  לעתים ההיסטוריה שנדמה לך שאתה מכיר אינה אלא

תעמולה המשרתת בעלי עניין." הוא פרץ בצחוק מריר.  "אה,

היית צריך לקרוא את זיכרונותיו המקוריים של אבי."

אבולורד נראה כמי שתמה.  "אתה היחיד שאינו יורק

למשמע השם הארקונן.  אני... מעולם לא האמנתי שהוא היה

באמת נורא כל כך.  אחרי הכול,  הוא היה אביו של מאניון

התמים."

"קסאווייר לא בגד בנו.  הוא לא בגד באיש.  עיבליס גינג'ו

היה הרשע,  וקסאווייר הקריב את עצמו כדי להשמידו לפני

שיעלה בידו של זה לגרום נזק איום עוד יותר.  פעולותיו של

הפטריארך הגדול הן שהובילו למותה של סרינה,  לצד תוכנית

השלום המטורפת של הקוגיטורים ממגדל השן. "

ידיו של בור נקפצו לאגרופים נזעמים. "קסאווייר הארקונן

עשה מה שאיש זולתו לא היה נכון לעשות - והוא הציל את

נשמותינו, אם לא יותר מזה. אין הוא ראוי לקלון שהטילו

עליו. אבל למען טובתו של הג'יהאד, קסאווייר היה נכון

לקבל עליו כל גורל שהוא, אפילו את סכין ההיסטוריה בגבו.

הוא ידע שאם תיחשף מסכת שחיתות ובגידה כה עצומה

בלבו של הג'יהאד ממש, הרי שמסע הצלב הקדוש יידרדר

לשערוריות והאשמות.  נאבד את המיקוד שלנו באויבנו

האמיתי."

דמעות מילאו את עיניו האפורות של בור כשנעץ מבטו

באבולורד.  "ובמשך כל הזמן הזה, אני... אני הנחתי לכולם

להציג את חברי כבוגד.  קסאווייר ידע כי הג'יהאד קודם

לזיכויים הפרטיים שלנו,  אבל עייפתי מלהיאבק באמת,

אבולורד.  קודם צאתה לקורין השאירה סרינה הודעה לשנינו,

מכיוון שידעה כי רבים הסיכויים שהיא תיהרג,  שתומת על

קידוש הג'יהאד.  היא הסבירה מדוע צריך לדחוק את הרגשות

האישיים לטובתו של העניין.  קסאווייר חש כמוה - הוא כלל

לא החשיב עיטורי כבוד או פסלים שייבנו לכבודו,  או כיצד

תזכור אותו ההיסטוריה."

בור ריפה בכוונה את אצבעותיו הקפוצות.  "קסאווייר

ידע שמרבית האנשים לא יבינו מה עשה.  הפטריארך הגדול

היה מבוצר מדי במעמדו,  מוקף על ידי הג'יפול רב-העוצמה

והתועמלנים המומחים שלו.  במשך עשרות בשנים ייצר

עיבליס גינג'ו את המיתוס שלו,  שלא ניתן לנפץ,  בעוד

שקסאווייר היה רק אדם שלחם כמיטב יכולתו.  כאשר נודע

לו מה התכוון עיבליס לעולל למושבה אנושית נוספת -

כאשר הוא גילה את המזימה שזה רקם עם הטלולאסה וחוות

האיברים שלהם - הוא ידע מה לעשות.  התוצאות לא עניינו

אותו."

אבולורד הביט בו כמרותק,  במזיגה של מפח נפש ותקווה.

הוא נראה כה צעיר.

"קסאווייר היה אדם דגול שעשה מעשה שהיה נחוץ,"

בור משך בכתפיו,  תנועת חולשה.  "עיבליס גינג'ו סולק.

חוות האיברים של הטלולאסה לא הוקמו, החוקרים הנתעבים

שלהם נכללו ברשימה שחורה והתפזרו לכל עבר. והג'יהאד

התחדש, נעשה נמרץ ופעיל יותר, מה שהביא לשישה עשורים

של להט דתי."

אבולורד הצעיר היה עדיין מוטרד. "אך מה לגבי האמת?

אם ידעת כי לקלונו של סבי אין ביסוס עובדתי, מדוע לא

ניסית לתקן את העניין?"

בור רק הניד ראשו בעצב.  "איש לא רצה לשמוע על כך.

הסערה היתה נעשית רק להסחת-דעת.  גם עכשיו,  זה עלול

לעצור את מאמץ המלחמה שלנו כל עוד נשחית את זמננו על

מנת להפנות אצבע מאשימה ולזעוק חמס על עיוות הצדק.

בני משפחות ינקטו עמדה,  אנשים יישבעו לבצע נקמת דם...

ובמהלך כל הדברים האלה,  אומניוס ימשיך לתקוף אותנו."

הקצין הצעיר לא נראה מרוצה אך לא אמר דבר.

"אני מבין מה אתה חש,  אבולורד. האמן לי,  קסאווייר

עצמו לא היה רוצה שאתבע תיקון היסטורי לטובתו.  מאז עבר

זמן רב,  רב מאוד.  קשה לי להאמין שעוד אכפת למישהו."

"לי אכפת."

בור שלח אליו חיוך מיוגע.  "כן,  וכעת אתה יודע את

האמת." הוא נשען לאחור,  על משענת הספסל.  "אבל המאבק

הממושך שלנו מגובש על ידי החוטים הדקיקים של הגיבורים

והמיתוסים.  הסיפורים המקיפים את סרינה באטלר ועיבליס

גינג'ו הותקנו בזהירות,  והמרטיריסטים התמירו שניים אלה

לדמויות גדולות הרבה יותר מכפי שהיו אי פעם.  לטובת

העם,  למען כוחו של הג'יהאד,  אסור להטיל בהם רבב כלשהו

כסמלים - אפילו בפטריארך הגדול,  אף כי אין הוא ראוי

לכך."

שפתו התחתונה של הצעיר רעדה.  "אם כך,  סבי לא היה.

לא היה מוג לב?"

"ההפך הגמור מזה.  הייתי קורא לו גיבור."

אבולורד הרכין את ראשו.  "לעולם לא אהיה מוג לב,"

נשבע ומחה את הדמעות מעיניו.

"אני יודע שלא תהיה,  אבולורד,  ואני רוצה שתדע כי אתה

לי כבן.  התגאיתי להיות חברו של קסאווייר,  ואני גאה להכיר

אותך." בור הניח את ידו על כתפו של הצעיר. "אולי יעלה

בידנו,  ביום מן הימים לתקן את העוול הנורא שנעשה. אבל

קודם כול עלינו להשמיד את אומניוס."

 

לידה על אדמה זאת כמוה כלידת לוחם.

אמן הסיף איסטיאן גוס,  דברים שאמר לתלמידיו

צבא הג'יהאד נשבע לכבוש את הונרו מידיהן של מכונות

החשיבה,  מבלי להתחשב במחיר הדמים שייתבע.  במלאת

מאה שנה למלחמת הקודש של סרינה באטלר,  התרגלו כבר

בני האדם לקורבנות קיצוניים.

קוונטין באטלר,  הפרימרו של הגדוד,  עמד על גשרה

של ספינת הדגל שלו והשקיף לעבר הפלנטה המשועבדת

בידי אומניוס שהתנוססה היישר מולו.  הוא התפלל בדומייה

כשהתייצב למול אויבו המחוסר נשמה.  הוא היה עשוי בתבנית

של גיבור מלחמה קשוח,  ונראה קשיש בהרבה משישים

וחמש שנותיו; היה לו שיער זהוב בהיר ותלתלים גליים,

התווים המחוטבים היטב של פניו - סנטר איתן,  שפתיים

דקות ועיניים חודרות - נראו כאילו הועתקו מאיזשהו פסל

קלאסי.  קוונטין יוביל את המתקפה,  הוא ינהיג את הג'יהאדים

לניצחון כאן,  במקום שבו התרחשה אחת מתבוסותיהם

הראשונות,  אחת המפלות המזעזעות והמשתקות ביותר

שידעו.

ארבע מאות ספינות מלחמה מסוג באליסטה, ויותר מאלף

משחתות ג'אוולין התלכדו כדי לכרוך עניבת-חנק קטלנית

מסביב לפלנטה שבעבר חיו בה בני אדם חופשיים,  לפני

הטבח של הונרו.  אך הפעם למכונות החשיבה לא היה שום

סיכוי שהוא נגד קוונטין והעניין שנשבע לו אמונים,  שלא

להזכיר את כוח האש המכריע שהביא עמו.

בכל שנות הג'יהאד גרמו לוחמים אנושיים אמיצים נזק

מתמיד ומשמעותי לעולמות המסונכרנים,  הרסו את ציי

הרובוטים והשמידו את מוצביהן של המכונות.  ואף על פי

כן,  האויב המשיך לבנות מחדש את כוחותיו.

הפרימרו,  שהתמכר לגל האדרנלין ולריגוש הניצחון כבר

חולל מעשי גבורה רבים לאורך הקריירה הצבאית הארוכה

שלו.  פעמים רבות עמד כמנצח בין עיי ההריסות המעשנים

בשדה הקרב.  מעולם לא מאס בתחושה זאת.

"אומניוס צריך רק לחשב את הסיכויים ולסגור את כל

המערכות שלו," אמר פייקאן,  בנו הבכור של קוונטין.  "כך

יחסוך לנו זמן וטרחה." פייקאן היה גבוה יותר מאביו,  שערו

היה מתולתל כשל קוונטין,  אבל הוא ירש את עצמות הלחיים

הגבוהות ותווי הפנים הכחושים מאמו,  ואנדרה. הוא היה בן

שלושים ושבע,  והיו לו שאיפות להתקדם הן בשירות הצבאי

והן בפוליטיקה של הליגה.

בעומדו על הגשר של ספינת הרגל שלו,  גיחך לעברו אחיו,

ריקוב,  "אם הניצחון קל כל כך,  קשה יהיה להצדיק חגיגה

גדולה כשהכול ייגמר.  אני מעדיף אתגר ברור יותר." ריקוב

היה צעיר מאחיו בשבע שנים,  נמוך ממנו בראש,  בעל כתפיים

רחבות ולסת רבועה.  שפתיו הנדיבות הצביעו על המורשת

הגנטית של משפחת הארקונן,  אף על פי ששום אדם שעיניו

בראשו לא יהין להזכיר לריקוב את הפרשה המביכה ההיא.

"אסתפק בכל ניצחון שיקרב אותנו עוד צעד אחד לחיסולם

של שדי המכונה." קוונטין הסתובב להביט בשני הגברים

הנלהבים.  "תהילה מספקת לשני בני... ועוד יישאר משהו

קטן לי עצמי."

באורח בלתי מודע נמנע לעיתים קרובות מלהזכיר את צעיר

בניו,  בגלל מה שעוללה לידהו של אבולורד לוואנדרה.  תמיד

חשב על אשתו היקרה מכול לפני שיצא לקרב.  בשלב מאוחר

יחסית בחייה הרתה ואנדרה - ההיריון לא היה מתוכנן,

והלידה הקשה גזלה אותה ממנו.  קוונטין האבל התעלם

מתינוקו החדש,  לקח את אשתו השרויה בתרדמת לשלווה

והבדידות של עיר ההגות,  המקום שבו שהתה דודתה הנערצה

סרינה זמן כה רב,  שקועה בהרהוריה. חלק אחד בו עדיין

האשים את אבולורד על כך שלקח ממנו את ואנדרה,  ואף על

פי שמצפונו אמר לו כי אינו נוהג בהגינות כלפי אבולורד,

סירב לבו לחשוב אחרת.

"אנחנו מתכוננים רק להביט בהונרו?" שאל ריקוב

בקלילות,  וכבר עמד סמוך ליציאה.  "או שאנחנו מתכוונים

לנקוט פעולה?"

המפקדים הזוטרים של הגדוד שידרו אישורים מפורטים,

ציינו את מיקומם והכריזו שהם ערוכים ומוכנים למתקפה

שלמה.  מוחעד של אומניוס על הפלנטה שמתחתיהם בוודאי

עמד על כך שקִצו קרב.  מערכות הגנה ורובוטי קרב הבחינו

כבר בצי הג'יהאד הקרב,  אבל מכונות החשיבה לא יכלו

לעשות מאומה כנגד כוח בעל עדיפות שכזאת.  גורלן נגזר,

נחתם.

קוונטין קם מכיסא הפיקוד שלו,  מחייך בסבלנות לעבר

בניו הנרגשים.  התוכנית הבסיסית של הקרב פותחה במרכז

פיקוד בזימייה המרוחקת,  אבל במלחמה הכול יכול להשתנות

ממש עד הרגע האחרון.  "נשלח למטה חמש מאות קינדג'אלים

בשני גלים נפרדים,  כל אחד מהם יישא מטען של פצצות

פעימה אטומיות,  אבל אנחנו לא נפרוש את האטומיים רחבי

הטווח שלנו אלא אם כן ישתבש הכול.  נצטרך להנחית

מהלומה מדויקת על גרעינו של מוחעד ואחר כך צוותי קרקע

שיעקרו את התחנות המשניות שלו. לרשותנו עומדים שכירי

חרב גינאזיים בשפע."

"כן המפקד," השיבו לו השניים.

"פייקאן אתה תוביל את הגל הראשון. ריקוב - את

השני,  כמה פיצוצים גבוהים שלפעימות-אטומיות יערבלו

את מוחותיהם המחווטים במידה מספקת, מבלי להרוג את

כל האוכלוסייה האנושית. הדבר ירכך את המכונות במידה

מספקת שתאפשר לכוחות הקרקע שלנו לפשוט עליהם ולחסל

את כל היתר. בני הונרו יהיו חופשיים בטרם ירד הערב."

"אם נשאר מי מהם," ציין ריקוב,  "חלפו כתשעים שנה

מאז השתלטותן של המכונות על המקום הזה."

פניו של פייקאן היו קודרים,  קפואים.  "אם אומניוס

הרג את כולם,  הרי לכם סיבה כפולה ומכופלת לנקמה.

ואז לי,  למשל,  לא יהיו לי שום עכבות לגבי ריסוקה של

הפלנטה בכמות אטומיים שתרד עליה כשיטפון,  בדיוק כפי

שהארמאדה עשתה לגבי הארץ."

"כך או כך," אמר קוונטין,  "הבה ניגש לעבודה."

הפרימרו שילב את ידיו מול פניו באותה תנועה שמחציתה

תפילה ומחציתה הצדעה שמפקדי הג'יהאד סיגלו לעצמם

מאז רציחתה של סרינה באטלר,  יותר ממחצית המאה לפני

כן.  אף על פי שלכאורה דיבר אל בניו,  שודרו מילותיו לכל

אנשי הגדוד - לא היתה זו רק קריאה לקרב אלא גם תמצית

אמונתו הכנה.  "הטבח של הונרו היה אחד הרגעים הקודרים

ביותר בחלקה הראשון של היסטוריית הג'יהאד.  היום נאזן את

מאזני ההיסטוריה ונגמור את הסיפור."

פייקאן וריקוב צעדו לעבר סיפון השיגור המרכזי של

ספינת הדגל,  ממנו יובילו את הסתערותם של מטוסי הקרב

הקינדג'אליים.  קוונטין נשאר במרכז הפיקוד כדי לצפות

במתקפה המתנהלת,  כשהוא בוטח לגמרי בבניו.  על הצג

המשיך לבחון את הפלנטה שמתחתיו,  שחזותה כה עשירה:

יבשות חומות וירוקות,  אניצים לבנים של עננים,  כתמים

כחולים כהים של מרחבי ים.

לא היה ספק שהחדירה של אומניוס דלדלה את הנוף

במהלך תשעים השנים האחרונות,  הפכה את היערות והכרים

היפהפיים של הונרו לסיוט תעשייתי.  ניצולים ששועבדו

בוודאי נעשו לעובדי-כפייה המשרתים את המכונות החורשות

רע.  קוונטין קפץ את אגרופיו ומלמל עוד תפילה שקטה,

תפילה לכוח.  ניתן לשקם במשך הזמן את כל הנזקים שנגרמו.

הצעד הראשון הוא להשליט שוב את השלטון האנושי

המיטיב,  לנקום על הטבח הראשון.

חמש שנים לאחר שפתחה סרינה באטלר בג'יהאד הכביר

שלה ניסתה ארמאדה של ספינות מלחמה של הליגה לשחרר

את העולם המסונכרן הזה,  הונרו.  הארמאדה החמושה היטב,

הנלהבת,  הגיעה למקום בתנופה,  לאחר שהפטריארך הגדול

גינג'ו דחק בה.  אבל מרגליהן המושחתים של מכונות החשיבה

הטעו אותם לגבי היקפם של כוחות האויב המחכים להם בהונרו.

עשרת אלפי ספינות של אומניוס התקינו מארב ואחר כך

כיתרו את הארמאדה.  הלוחמים האנושיים הגיבו באמצעי

לחימה נואשים,  אבל ספינות רובוטיות המשמידות-עצמן

חיסלו את ספינות הקרב של הג'יהאד עוד בהיותן במסלול

היקפי.  גלים של רובוטי קרב שנמצאו על פני השטח השמידו

כפרים שלמים של בני אדם שקיוו כי יחולצו.

מה שכוון להיות שחרורה של הונרו הפך לקרב חיסול,

לטבח שנמשך עד שכל ספינות הקרב האנושיות שנותרו

חוסלו.  בנוסף על המוני קורבנות על הקרקע - שלא נספרו

מרוב - נטבחו יותר מחמש מאות אלף חיילים אנושיים

חופשיים במערכה אחת ויחידה.

שעתה של הנקמה על מעשה זה הגיעה,  הרהר קוונטין.

"טייסות קינדג'אלים משוגרות,  פרימרו," אמר סגנו.

"הכינו את הכוחות שלנו להסתערות קרקעית כדי להבטיח

את התקדמותנו.  אני רוצה שזה יתנהל ללא כל הפרעה.

הנחיתו את כל מובילי הגייסות בזמן שאנחנו נקיים חיפוי

אווירי בעזרת הג'אוולינים." הוא הרשה לעצמו לחייך חיוך

מפוכח אך בוטח.

חמש מאות קינרג"אלים טסו מספינות הבאליסטה שנשאו

אותם.  הצי הרובוטי של הונרו כבר החל להתאושש מההפתעה,

וספינות אחדות שוגרו למסלול,  כוחות אחדים חזרו מקווי

התיחום בשוליה של המערכת.

"היכונו לקרב," אמר קוונטין. "כל מגיני הולצמן יופעלו

ברגע שספינות הרובוטים ייכנסו לטווח שלנו, אף לא רגע

אחד לפני כן."

"כן,  פרימרו,  אנחנו נעמוד היטב על עומדנו."

הוא היה בטוח שהצי שלו מסוגל להשיל מעליו בנקל את

ספינות המלחמה הרובוטיות,  לכן התמקד בפעילויותיהם של

בניו.  פייקאן וריקוב חילקו את טייסות הקינדג'אלים,  וכל

אחד מהם פעל על פי מתכונת מבצעית שתאמה את סגנונו

האישי; תערובת הטקטיקות הוכיחה עצמה כיעילה ביותר

במערכות הקודמות.  היום יוסיפו האחים המפורסמים לבית

באטלר עוד ניצחון לקורות חייהם.

חזהו התכווץ בכאב כשחשב כמה שמח היה אילו יכלה

ואנדרה לראות עתה את בניה,  אך היא לא היתה מסוגלת

להבין דבר על המתרחש מסביבה.

שמונה-עשרה שנים קודם לכן ראו בניו הבוגרים של

קוונטין דמעות שהתגלגלו על לחייו בעת שהניחו אותה בעיר

ההגות.  רק לעתים רחוקות ביותר הרשה לעצמו המצביא

הגיבור הזה להיראות כה פגיע.

"יותר מדי צער,  אבא," אמר אז פייקאן,  "באשר נפנה."

אבל קוונטין הניד בראשו.  "אין אלה דמעות של צער או

אבל,  בני." הוא שלח ידיו לחבק את שני הגברים הצעירים.

"אלא דמעות אושר על כל מה שאמכם העניקה לי."

קוונטין מעולם לא נטש את ואנדרה.  הוא ביקר אותה

בכל פעם שחזר לסאלוסה,  כיוון שבעמקי לבו היה בטוח

שאשתו עדיין זוכרת אותו.  כשחש את הדופק שלה ואת

הלמות לבה,  הרגיש כי אהבתם היא המשמרת את חייה.

הוא המשיך להילחם למען הג'יהאד והקדיש לה בדממה כל

ניצחון שנחל.

וכעת הוא נשא עיניו כשהגיעו הדיווחים מהונרו בהמוניהם,

שידורים נרגשים מהקינדג'אלים של פייקאן וריקוב.  ספינות

הקרב עטו על מעוזי המכונות,  הטילו המוני פצצות הלם

שהפיצו צרורות של אנרגיית הולצמן קטלנית.

"כל המערבלים ערוכים,  פרימרו," שידר פייקאן.  "העיר

המרכזית מוכנה לשלב השני."

קוונטין חייך.  במסלול היקפי ניסתה קבוצה ראשונה של

ספינות קרב רובוטיות להלום - בחוסר יעילות - בספינות

הג'יהאד; הן היו מטרד יותר מאשר איום,  כל עוד מגיני

הולצמן לא התחממו יתר על המידה.

הוא שינה את היערכות כוחותיו.  "ג'אוולינים,  רדו

לאטמוספירה.  כל סוללות הטילים התכוננו להפצצה מלמעלה.

הודיעו לכוחות המחץ של הגינאזים להצטייר בחרבות-ההלם

שלהם ולהתכונן לטיהור העיר.  אני מצפה שהם יסלקו כל

שריד להתנגדות המכונות שם למטה."

פקודיו אישרו את הפקודה,  והפרימרו התרווח במושב

הפיקוד שלו בעת שספינות הקרב הכבירות הלכו וקרבו

להשלים את כיבושן.

הרכב המשוריין של קוונטין באטלר עבר בין ההריסות בעירן

המרכזית של המכונות כשהוא נושא את המצביא המנצח

קדימה.  הוא סקר את ההרס,  ניעצב אל לבו בגלל הצורך לחסל

פלנטה כה יפה.  מפעלים ומבנים תעשייתיים התפרשו על פני

נוף שבעבר היה שדות חקלאיים.

עבדים אנושיים ששוחררו לפתע התרוצצו ברחובות לאחר

שהתפרצו ממכלאותיהם,  מסוחררים,  מבקשים מחסה,  עזבו

את משמרתם ליד פסי הייצור,  ועכשיו נותרו שם רק רובוטים-

שומרים,  המומים,  שיצאו מכלל שימוש לאחר פצצות ההלם

שירדו מן השמים.

קוונטין נזכר בשחרורה של פארמנטייה,  בו השתתף בשלב

מוקדם בקריירה שלו.  תושביה המוכים של פארמנטייה התקשו

להאמין כי מכונות החשיבה הובסו סוף סוף.  עכשיו,  בשנות

השגשוג שפקד את המקום מאז העביר לידי ריקוב את משרת

המושל הזמני של הפלנטה שחזרה לרשות האדם,  העריצו

התושבים את קוונטין ואת האחים באטלר כמושיעים.

אבל הניצולים מבני הונרו כלל לא צעקו ולא הריעו כפי

שציפה קוונטין שיעשו; נראה כי הם מופתעים כל כך שאינם

יודעים כיצד להגיב...

קבוצת שכירי חרב ואמני סיף חדי עין אצה קדימה אל

אזורי הקרב שנותרו.  בהיותם עצמאיים מדי, לא התאימו כלל

ליחידה לוחמת טובה ומאורגנת, אך הם היו לוחמים בודדים

יעילים ביותר והצטיינו במיוחד כאנשי חבלה. הם תרו אחר

כל רובוט שעדיין תפקד.

מכונות עבודה וזקיפים בלתי מוגנים,  שמוחעד החשיבם

כלים שניתן לוותר עליהם,  חוסלו במהלך הפצצת ההלם

הראשונה. אך כעת הופיעו מכים קרביים,  שהמשיכו להילחם

אף שניכר בהם שניזוקו וחוש הכיוון שלהם נפגע. כשהם

מנופפים בחרבות-ההלם שלהם,  חיסלו שכירי החרב הזריזים

והקטלניים את אויביהם זה אחר זה.

מרכב הפיקוד המקפץ שלו ראה קוונטין בבירור את

המצודה המשוריינת שדרכה התחבר מוחעד של אומניוס אל

העיר.  כדי להגיע אל המטרה העיקרית הזאת,  לחמו שכירי

החרב של גינאז כרוחות סערה,  התקדמו בהתמדה עוד ועוד,

וכלל לא התייחסו לסכנה הנשקפת להם.

קוונטין פלט אנחה.  לו רק עמדו לרשותו כוחות רבים

יותר כפי שהיו לו חמש-עשרה שנה קודם לכן,  לצורך ההגנה

השנייה על אייקס,  לא היה סופג אבדות גדולות כל כך של

לוחמים ואזרחים גם יחד.  קוונטין נשבע כי אומניוס לא יחזור

וישתלט על שום עולם שצבא הג'יהאד שחרר,  והסיג את

חדירתו של צבא המכונות במחיר עצום - אך בלתי נמנע.

הוא עצמו נלכד בהתמוטטות התת-קרקעית,  וכמעט נקבר

חיים עד שחולץ משם.  הקרב ההוא חיזק את המוניטין שלו

כגיבור וזיכה אותו בשבחים ומחמאות רבים שהביכו אותו.

ועכשיו,  כששכירי החרב פשטו בתנופה על הונרו העיר,

התקדמה לעברו עוד קבוצה של בני אדם לבושי בלויים,

והפתיעה אותו.  האנשים האלה נשאו נסים שהותקנו בחופזה,

שהוכנו מסמרטוטים,  צבע וכל מה שעלה בידם לאסוף ברחבי

העיר.  מריעים וצועקים בקולי קולות קראו בשמה של סרינה

באטלר הקדושה המעונה.  אף כי בידיהם היו רק כלי נשק

בודדים שפעלו - הם יצאו לקרב בחמת זעם.

קוונטין צפה בהם מרכב הפיקוד שלו.  הוא כבר נתקל

במרטיריסטים בעבר.  ככל הנראה,  אפילו במקום הזה,  בהונרו

המדוכאת,  דיברו בני אדם שבויים בלחש על כוהנת הג'יהאד,

על תינוקה שנרצח,  ועל הפטריארך הגדול הראשון.  קרוב

לוודאי שהתבשרו על החדשות מפי אסירים חדשים,  שהגיעו

מעולמות ליגה שנכבשו באחרונה.  בשבי הם התפללו בחשאי

לשלושת המרטירים,  וקיוו שמלאכיהם ירדו ממרומים ויכו

את אומניוס נפש.  בפלנטות הבלתי מאוגדות,  בעולמות הליגה

החופשיים,  ואפילו כאן,  במקום הנתון לשלטון הדיכוי של

אומניוס,  נשבעו אנשים להקריב את עצמם לעניין היותר-רחב

של האנושות - בדיוק כפי שעשו סרינה,  מאניון החף מפשע

ועיבליס גינג'ו.

לפתע הסתערו המרטיריסטים קדימה,  כאילו חושמלו.

הם השליכו עצמם על המכונות שנותרו,  ריסקו את רובוטי

העבודה ההמומים או השליכו את עצמם על מכים קרביים

חמושים.  על פי הערכתו של קוונטין,  מתו חמישה פנאטים

על כל רובוט שהצליחו להוציא מכלל שימוש,  אבל הדבר

לא הרתיע אותם.  הדרך היחידה שבה יכול הפרימרו להציל

אנשים אלה תהיה לשים קץ מהיר לעימות - ופירוש הדבר

הוא השמדת אומניוס במצודה המרכזית.

ואם כל האמצעים האחרים יעלו בתוהו,  יוכל קוונטין

לממש את האפשרות להסתייע באטומיים,  בפצצות ההלם,

ולהטילן על העיר.  ראשי הנפץ יאיידו בו ברגע את אומניוס

וימחו את שלטונן של מכונות החשיבה מהונרו... אבל כך

גם ייהרגו כל האנשים הללו.  קוונטין לא רצה לנצח במחיר

שכזה.  בוודאי לא כל עוד יש לו חלופות אחרות.

לאחר שהשלימו את יעפי התקיפה בקינדג'אלים,  הגיעו

ריקוב ופייקאן אל רכב הפיקוד של אביהם ודיווחו לו

ישירות.  האחים באטלר הגיעו לאותה מסקנה לאחר שראו

את המרטיריסטים,  "אנחנו זקוקים לפשיטת קומנדו,  אבא,"

אמר ריקוב,  "עכשיו."

"כאן על שדה הקרב אני הפרימרו שלך,  לא אביך," הזכיר

לו קוונטין.  "וכך עליך לפנות אלי."

"כן,  המפקד."

"בכל זאת,  הוא צודק," הוסיף פייקאן. "אפשר לי להוביל

חבורת שכירי חרב היישר לתוך המצודה. אנחנו נטמין חומרי

נפץ ונשמיד את מוחעד."

"לא,  פייקאן.  עכשיו אתה קצין המפקד על גזרה,  לא סתם

חייל משתולל.  הרפתקאות כאלה נועדו לאחרים."

ריקוב דיבר שוב.  "אם כך הרשה לי לבחור את שכירי

החרב.  בתוך שעה נשמיד את אומניוס - אני אוביל אותם

בעצמי."

קוונטין הניד שוב בראשו.  "שכירי החרב יודעים כבר מה

עליהם לבצע במסגרת המשימה."

ברגע שיצאו המילים מפיו של הפרימרו נשמע פיצוץ כביר

ברבעיה הרחוקים של העיר.  מצודת אומניוס נעשתה להבזק

אור מסנוור,  וגלי ההלם המתפשטים איידו את המצודה והפילו

את הבניינים ברדיוס הולך וגדל.  כשהאור התמעט,  נראה כי

האבק עומד להתפוצץ.  לא נותר זכר למבצרו של מוחעד.

כעבור רגעים ספורים צעד מפקדם של שכירי החרב מגינאז

לעבר רכב הפיקוד,  "הבעיה טופלה,  פרימרו."

קוונטין חייך.  "אכן כן." הוא אחז בידיהם של פייקאן

וריקוב והרים אותן במחוות ניצחון.  "נעשתה עבודה טובה.

וזה ניצחון כביר נוסף על אומניוס."