ציידי חולית - מאת בריאן הרברט וקווין אנדרסון - 2007

           

            הזיכרון הוא כלי נשק חד דיו לגרום לפצעים עמוקים

-                      קינַת המנטאט

           

           

            ביום שבו הוא מת, ראקיס – הפלנטה המכונה על-פי רוב חולית – מתה עמו.

            חולית. האם אבדה לנצח?

            בחדר הארכיבים באי-ספינה "איתקה" הנמלטת, בחן הגולה של מיילס טג את רגעיו האחרונים של עולם המדבר. אד שריחו כמרקוח היתמר מעל משקה ממריץ שניצב ליד מרפקו השמאלי, אך בן השלוש-עשרה התעלם ממנו ובחר תחת זאת לשקוע בריכוז העמוק של המנטאט. המסמכים ההיסטוריים וההולוגרפיים הללו ריתקו אותו עד מאוד.

            זה היה המקום שבו נהרג גופו המקורי. כיצד נרצח עולם שלם? ראקיס... עולם המדבר האגדי אינו אלא כדור חרוך.

            תמונות הארכיב שהוקרנו מעל לשולחן שטוח הציגו את ספינות הקרב של מטרונית כבודה מעל לכדור עקוד ומנוקד בצבעים שחומים. האי-ספינות הכבירות, שלא ניתן להבחין בהן – כמו זאת, הגנובה, שעל סיפונה חיו עתה טג ועמיתיו הפליטים – היו בעלות עוצמת אש גבוהה פי כמה מכל מה שבנות גשרית הפעילו אי-פעם. האטומים המסורתיים היו משולים לראשי-סיכה לעומת העוצמה הזאת.

            כלי הנשק החדשים הללו פותחו בוודאי ברחבי הפזורה. טג פעל על-פי תחזית מנטאט פשוטה. גאונות אנושית שמקורה בייאוש? או שמא היה זה דבר מה אחר לחלוטין?

            בתמונה הצפה, פתחו הספינות הסמורות באש, שילחו גלי אש בעזרת מתקנים שבנות גשרית כינו זה מכבר "מכחידים". ההפצצה נמשכה עד שלא נותרו עוד שום חיים על הפלנטה. תלי החול העצומים נהפכו לזכוכית שחורה, אפילו האטמוספירה של ראקיס בערה. עקלתונים כבירים וערים רחבות ידיים, בני-אדם ופלנקטון החולות, כולם הושמדו. שום דבר לא יכול לשרוד על פני הפלנטה ההיא, אפילו לא הוא.

            ועכשיו, ארבע-עשרה שנים בקירוב לאחר האירועים הללו, ביקום שונה לגמרי, כיוון בן העשרה ארוך הגפיים את כיסא הלמידה לגובה נוח יותר. סקירת הנסיבות שהובילו למותי שלי. פעם נוספת.

            על-פי הגדרה מדויקת, טג עצמו היה שיבוט ולא גולה שהוצמח מתאים שלוקטו מגופה מתה, אף כי מרבית האנשים נהגו לכנותו גולה. בתוך בשרו הצעיר חי אדם זקן, חייל ותיק שהשתתף במערכות אינספור בשירותן של בנות גשרית; הוא לא היה מסוגל לזכור את הרגעים האחרונים של חייו, אך המסמכים הללו לא הותירו ספקות רבים.

            ההשמדה חסרת ההיגיון של חולית המחישה את אכזריותן האמיתית של המטרוניתות הכבודות. פרוצות, זה היה כינוין בפי המסדר של בנות גשרית. ולא בלי סיבה.

            הוא נגע קלילות בלחיצי האצבעות האינטואיטיביים, והעלה שוב את התמונות. זו היתה תחושה משונה, להיות משקיף חיצוני, לדעת כי הוא עצמו היה שם, במקום ההוא, לחם וגסס בעת שהתצלומים הללו הוקלטו...

            טג שמע רעש ליד דלת חדר הארכיב, וראה את שיאנה מתבוננת בו מן המסדרון. פניה היו רזים ומחודדים, עורה שחום כתוצאה מהמורשת הראקיאנית שלה, בשׂערה השחום המרדני נראו קווצות של נחושת כתוצאה מהשהייה תחת שמש המדבר במהלך ילדותה. עיניה היו כחולות, כחולות לגמרי, העידו על צריכת מרקוח במהלך כל החיים, כמו גם על מסת הסם שעשתה אותה לאם נערצה. הצעירה ביותר ששרדה אי-פעם את מסת הייסורים הזאת, כך אמרו לטג.

            על שפתיה המלאות של שיאנה נראה חיוך דק מן הדק. "אתה מתעמק שוב בקרבות, מיילס? לא רצוי שמצביא יהיה צפוי כל כך."

            "עלי לבחון קרבות רבים," השיב טג בקולו הנצרד-הנשבר של נער מתבגר. "הבאשאר עשה רבות במרוצת שלוש מאות שנים תקניות, קודם שמת."

            כששיאנה זיהתה את המסמך המוקרן, הבעתה השתנתה לכעין מסכה של דאגה. טג צפה בתמונות הללו של ראקיס עד לכדי אובססיה, מאז נמלטו לתוך היקום המוזר הזה, שלא נחקר ולא מופה.

            "נתקבלה איזושהי הודעה מדנקן?" שאל כשהוא מנסה להסב את תשומת לבה. "הוא ניסה אלגוריתם ניווט חדש שנועד להרחיק אותנו מ – "

            "אנחנו יודעים בדיוק היכן אנחנו נמצאים." שיאנה זקפה את סנטרה בתנועה בלתי מודעת שנעשתה יותר ויותר תכופה מאז היתה למנהיגה של חבורת פליטים זו. "אנחנו אבודים."

            טג הבחין מיד בביקורת על דנקן איידהו. כוונתם היתה למנוע מכל גורם שהוא – המטרוניתות הכבודות, המסדר המושחת והמסואב של בנות גשרית, או האויב המסתורי – למצוא את הספינה. "לכל הפחות איננו נתונים בסכנה."

            נראה ששיאנה אינה משוכנעת. "נעלמים כה רבים מציקים לי, המיקום שלנו, מי רודף אותנו..." קולה גווע, ואחר כך אמרה, "אניח לך להמשיך בלימודיך. אנחנו עומדים לקיים ישיבה נוספת לדון במיקום שלנו."

            הוא התעורר מיד. "משהו השתנה?"

            "לא, מיילס. למעשה, אני מצפה לשמוע אותם טיעונים שוב ושוב." היא משכה בכתפיה. "האחיות האחרות עומדות על כך, כמדומה." באוושה חרישית של אריג הגלימה יצאה שיאנה מתא הארכיבים, הותירה אותו בדממה המזמזמת של האי-ספינה הכבירה.

            בחזרה אל ראקיס. בחזרה אל מותי... ואל האירועים שהובילו אליו. טג החזיר לאחור את ההקלטות, אסף דיווחים וסקירות ישנים וצפה בהם שוב, כשהוא מרחיק עוד יותר בזמן.

            כיוון שזיכרונות הגולה שלו נתעוררו, הוא ידע מה הוא עשה עד מותו. הוא לא היה זקוק להקלטות ולמסמכים הללו כדי לראות כיצד הבאשאר טג הזקן נקלע לצרה צרורה כזאת בראקיס, כיצד הוא עצמו גרם לכך. בזמן ההוא, הוא וחייליו הנאמנים – ותיקי קרבות ומערכות מפורסמים רבים – גנבו אי-ספינה בגאמו, פלנטה שההיסטוריה קראה לה פעם גיאדי פרימה, עולם הבית של בית הארקונן הזדוני, שהושמד זה כבר.

            שנים רבות לפני כן, הובא לשם טג כדי שמור על הגולה הצעיר של דנקן איידהו, לאחר שאחד-עשר גולות קודמים של דנקן חוסלו בהתנקשויות. הבאשאר הזקן הצליח לשמור על חייו של השנים-עשר עד שהגיע לבגרות, ובסופו של דבר החזיר לדנקן את זיכרונותיו ואחר כך סייע לו להימלט מגאמו. כשאחת המטרוניתות הכבודות, מורבלה, ניסתה לשעבד מינית את דנקן, הוא הפיל אותה בפח בעזרת כישורים שאיש לא חשד בקיומם, אשר הוטמנו בתוכו על ידי הטליילאסו שיצרו אותו. ואז התברר שדנקן הוא כלי נשק חי שתוכנן במיוחד כדי שיסכל את מה שזוממות המטרוניתות הכבודות. לא ייפלא שהפרוצות, משתוללות מזעם, התאמצו כל כך למוצאו ולהרוג אותו.

            לאחר שטבח מאות מטרוניתות כבודות ועושי דברן, הסתתר הבאשאר הזקן בין אנשים שנשבעו בחייהם שיגוננו עליו. שום מצביא דגול לא זכה לנאמנות כזאת מאז פול מואד'דיב, אולי אפילו מאז תקופת הקנאות של הג'יהאד הבטלרייאני. בין כוסות המשקה, צלחות התקרובת ונוסטלגיה מדמיעת עיניים, הסביר הבאשאר כי עליהם לגנוב אי-ספינה למענו. אף שהמשימה נראתה בלתי אפשרית, איש מבין ותיקי הקרבות לא הביע ספק או הסתייגות.

            מיילס הצעיר, השקוע בתוך הארכיבים, צפה ברשומות המעקב של רשויות הביטחון בנמל החלל של גאמו, תצלומים שצולמו מהבניינים הגבוהים של בנק הליגה בעיר. כל צעד וצעד בהסתערות נראה לו הגיוני לגמרי, גם בעת שבחן את המסמכים שנים רבות לאחר מכן. רק כך ניתן היה להצליח, ואנחנו הוצאנו את התוכנית אל הפועל...

            לאחר שטסו אל ראקיס מצאו טג ואנשיו את האם הנערצה אודרדה ואת שיאנה רוכבות על עקלתון חול ענק וישיש בדרכן לפגוש את האי-ספינה במדבר הנרחב. הזמן היה קצר. המטרוניתות הכבודות הנקמניות עמדו להגיע, משתוללות מרוב זעם מכיוון שהבאשאר הערים עליהן בגאמו. הוא ואלה מאנשיו שנותרו בחיים יצאו מתוך האי-ספינה בראקיס ועמם כלי רכב משוריינים וכלי נשק רבים. הגיעה שעתה של מערכה אחת, אחרונה אבל חיונית.

             קודם שהתייצב הבאשאר להוביל את חייליו הנאמנים נגד הפרוצות, שרטה אודרדה בצורה מקרית לכאורה – אך במומחיות – את העור הקמוט של צווארו, ואספה מדגם באופן שכלל לא נעלם מעיניו. טג והאם הנערצה הבינו כי זו ההזדמנות האחרונה של המסדר לשמר את אחד המוחות הצבאיים המצוינים ביותר מאז הפזורה. הם הבינו כי הוא עומד למות. מיילס טג התייצב לקרב האחרון.

            כאשר הבאשאר ואנשיו התעמתו עם המטרוניתות הכבודות על הקרקע, השתלטו במהירות חבורות אחרות של הפרוצות על מרכזי האוכלוסייה הראקייניים. הן הרגו את חברות המסדר של בנות גשרית שנותרו בקִין. הן הרגו את אדוני הטליילאסו ואת כוהני האל המפוצל.

            הקרב כבר נידון לתבוסה, אך טג וכוחותיו הסתערו על קווי ההגנה של האויב באלימות חסרת תקדים. כיוון ששחצנותן של הפרוצות לא התירה להן להשלים עם השפלה שכזאת, הן הגיבו בתקיפת העולם כולו, השמידו את כל מי וכל מה שהיה שם. ואותו בכלל זה.

            בינתיים יצרו לוחמיו של הבאשאר הזקן פעולת הסחה כדי לאפשר לאי-ספינה להימלט, כשעליה אודרדה, הגולה של דנקן וכן שיאנה שפיתתה את עקלתון החול הישיש לעלות על הספינה ולהיכנס למנעל המטען העצום. זמן קצר לאחר שהספינה יצאה בדרכה למקום מבטחים, נחרבה ראקיס, והעקלתון נעשה לאחרון מבני מינו.

            אלה היו חייו הראשונים של טג. זיכרונותיו האמיתיים הסתיימו בנקודה זו.

           

            בעת שצפה בהפצצה הסופית, תהה טג באיזו מידה נתכלה גופו המקורי. האם היתה לזה חשיבות? כיוון שעתה הוא חי שוב, ידע מיילס טג כי יש לו הזדמנות שניה.

            בעזרת התאים שאודרדה נטלה מצווארו, הצמיח המסדר עותק של הבאשאר שלהן ועוררו את זיכרונותיו הגנטיים. בנות גשרית ידעו כי הן יהיו זקוקות לגאונות הטקטית שלו במלחמתן במטרוניתות הכבודות. וטג הנער אכן הוביל את המסדר לניצחונן בגאמו ובצומת. הוא עשה כל מה שביקשו ממנו.

            אחר כך גנבו דנקן והוא, יחד עם שיאנה והסיעה הפורשת שלה, את האי-ספינה בפעם השנייה, ונמלטו מבית הלשכה, כיוון שלא היו מסוגלים לשאת את מה שקרה לבנות גשרית, בלי שמורבלה תמנע זאת. הנמלטים הבינו יותר מכל זולתם את מהותו של האויב המסתורי שהמשיך לחפש אותם, חרף כל נדודיה של הספינה התועה...

            לאחר שעייף מרוב עובדות וזיכרונות מאולצים, כיבה טג את המסמכים, מתח את זרועותיו הדקות ויצא ממדור הארכיבים. הוא התכוון לעשות שעות אחדות באימונים גופניים נמרצים, ואחריהם לפתח את כישוריו בהפעלת כלי נשק.

            אף כי חי בגופו של בן שלוש-עשרה, עליו להיות ערוך לכל דבר ולעולם לא למתן את דריכותו.

           

           

            לשם מה תבקשו אדם שכבר אבד להנהיג אתכם? אם כך מדוע אתם מופתעים כאשר הוא מוביל אתכם לאבדון?

-                      דנקן איידהו,

            אלף חיים

           

           

            הם נסחפו. לא נשקפה להם סכנה. הם תעו במרחב.

            ספינה בלתי מזוהה בתוך יקום בלתי מזוהה.

            דנקן איידהו, שעמד בגפו על גשר הניווט, כפי שנהג לעשות לעתים קרובות, ידע כי אויבים רבי עוצמה עדיין רודפים אחריהם. היו אלה אִיומים בתוך איומים בתוך איומים. האי-ספינה נדדה בריק הצונן, הרחק מכל מקום שנחקר ותועד על ידי האנושות. זה היה יקום שונה לגמרי. הוא לא היה מסוגל להחליט האם הם מסתתרים או לכודים. הוא לא ידע כיצד לחזור אל מערכת כוכבים מוכרת, גם לו רצה לעשות זאת.

            על-פי הכרונומטרים העצמאיים של הגשר, הם נמצאו במקום המשונה, המעוות, המנוכר הזה במשך שנים... אם כי מי יידע כמה זמן זרם ביקום אחר? ייתכן שחוקי הפיזיקה והנוף של הגלקסיה הזאת שונים תכלית השינוי.

            באופן פתאומי, כאילו נתמזגו דאגותיו בידיעת הנולד, הוא הבחין כי לוח המכשירים המרכזי מהבהב בצורה פראית, בעוד אשר מנועי הייצוב גועשים למעלה ולמטה. אף כי לא היה מסוגל לראות שום דבר חריג יותר מאשר הפיתולים של הגזים ואדוות האנרגיה המתעוותות, שכבר נעשו מוכרים, נראה לו כי האי-ספינה נתקלה במה שהחל לכנות "קטע קשה". כיצד הם יכולים להיתקל בחתחות כאשר סביב אין כלום?

            הספינה רעדה בצליפה של כבידה מוזרה, טולטלה על ידי קילוח של חלקיקים גבוהי אנרגיה. כשדנקן כיבה את מערכות הטיסה האוטומטיות ושינה את הכיוון, המצב החמיר. הבהקים של אור כתום כמעט נעלמים מן העין הופיעו לנוכח הספינה, כמו אש קלושה, מהבהבת. הוא חש כיצד הסיפון מצטמרר, כאילו נתקל בעוצמה באיזשהו מכשול, אך הוא לא יכול לראות דבר. אף לא דבר וחצי דבר! הוא ידע שסביבו צריך להיות ריק, ריק מרוקן, שלא מאפשר שום תחושה של תנועה או חתחות. יקום משונה.

            דנקן תיקן את הכיוון עד שהמכשירים והמנועים התאזנו וההבהקים נעלמו. אם הסכנה תחריף, ייתכן שייאלץ לבצע עוד קפיצה מסוכנת של קיפול-חלל. עם היציאה מבית הלשכה, הוא הטיס את האי-ספינה בלא כל הנחיה כיוון שמחק וביטל את כל מערכות הניווט ואת קובצי התיאום ולא השתמש בדבר מלבד באינטואיציה שלו ובידיעת-נולד בסיסית. בכל פעם שהפעיל את מנועי הולצמן, דנקן הימר על כל הספינה, ועל חייהם של מאה וחמישים הפליטים שעל סיפונה. הוא לא שש לעשות זאת אלא אם לא תהא ברֵרה.

            שלוש שנים קודם לכן, לא היתה לו ברֵרה. דנקן העלה את הספינה הכבירה מן המנחת שלה לאוויר – זו לא היתה בריחה סתם, זו היתה גנֵבת כל בית הכלא שבו אסרו אותו בנות גשרית. טיסה סתם לא יכלה להספיק לשם כך. במוחו המחודד ראה את המלכודת הנסגרת סביבם. האויב מבחוץ עוקב. בתחפושת תמימה לכאורה של זקן וזקנה, החזיק האויב ברשת שיכול להשליך על פני מרחקים עצומים כדי לסבך בה את האי-ספינה. הוא ראה כיצד המקלעת הצבעונית הנוצצת של הרשת מתחילה להתכווץ, הוא ראה את בני הזוג הקשישים, המוזרים מחייכים בניצחון. הם כבר חשבו שהוא והאי-ספינה בידיהם.

            אצבעותיו של דנקן היו כתם מטושטש של תנועה מהירה, ובריכוז חד כשבריר יהלום אילץ את מנועי הולצמן לבצע מופתים שאפילו נווט הגילדה לא היה מבקש מהם. כאשר הרשת הבלתי נראית של האויב עמדה ללכוד את הספינה, דנקן הטיח את הספינה הכבירה על נוסעיה משם והלאה, הטיס אותם עמוק לתוך קפלי החלל, ושם העמיק כל כך עד שקרע את מרקם היקום עצמו והחליק אל מעבר לו. ההכשרה הקדומה שלו כאמן-חרב התגייסה לעזרתו. כמו חרב איטית המחליקה מבעד לשריון גוף בלתי חדיר לכאורה.

            והאי-ספינה מצאה את עצמה במקום אחר לגמרי. אבל הוא המשיך להיות ער ודרוך, ולא הרשה לעצמו לפלוט אנחת הקלה. ביקום הבלתי מובן הזה, מה עלול להתרחש עכשיו?

            הוא עסק בבחינת תמונות חיצוניות ששודרו מהחיישנים שנפרשו מעבר לאי-שדה. המראה שבחוץ לא השתנה: צעיפים מעוותים של ערפיליות גז, זרמים מהופכים שלעולם לא יידחסו ויהפכו לכוכבים. האם זהו יקום צעיר, שעדיין לא התגבש, או יקום קדום עד כדי כך שכל השמשות כבר נשרפו ונעשו למולקולות של אפר?

            חבורת הפליטים שלא השתלבו בחברה רצו כל כך לחזור אל הנורמלי... או לכל הפחות לאיזשהו מקום אחר. כיוון שבינתיים חלף זמן כה רב, פחדם וחרדתם נמוגו בתחילה לבלבול, אחר כך לחוסר שלווה ולדכדוך. הם רצו יותר להיות אבודים אך שלמים בגופם. הם תלו בדנקן איידהו את תקוותיהם או האשימו אותו במצוקתם.

            הספינה הכילה שתי וערב של פלגי האנושות (אך שיאנה ואחיותיה בנות גשרית ראו את כולם כ"דגימות", הלוא כן?). המבחר כלל חופן של בנות גשרית אורתודוקסיות – חניכות, משגיחות, אמהות נערצות, אפילו עובדים זכרים – יחד עם דנקן עצמו והגולה הצעיר מיילס טג. על סיפונה היו גם רב וחבורת יהודים שחולצו מן הפוגרום שניסו לבצע בהן המטרוניתות הכבודות בגאמו; אדון טליילאסו אחד ששרד וארבעה פוטארים ­­­– בני-אדם חייתיים, יצורי כלאיים מפלצתיים ספק אנושיים ספק חתוליים שנוצרו בפזורה ושועבדו על ידי הפרוצות. בנוסף, שכנו במנעל המטען גם שבעה עקלתוני חול קטנים.

            נכון, אנחנו מזיגה מוזרה. ספינת השוטים.

            שנה לאחר שנמלטו מבית הלשכה ונתקעו ביקום המעוות והבלתי מובן הזה, הצטרפו שיאנה ובנות גשרית שלה אל דנקן כדי לקיים טקס שבו ייקרא שם לספינה. לנוכח נדודיה האינסופיים, נראה כי השם "איתקה" הולם אותה היטב.

            איתקה, אי קטן ביוון העתיקה, ביתו של אודיסיאוס שנע ונד במשך עשר שנים לאחר מלחמת טרויה, בניסיון למצוא את דרכו הביתה. בדומה לו, גם דנקן ושותפיו לנדודים היו זקוקים למקום שיהיה להם לבית, למקלט בטוח. האנשים הללו נמצאו באודיסיאה העצומה שלהם, ובאין מפה או תרשים של כוכבים, דנקן היה אבוד לא פחות מאשר אודיסיאוס הקדום.

            איש לא ידע עד כמה הוא עצמו נכסף לחזור לבית הלשכה. כבלי הלב קשרו אותו אל מורבלה, אהובתו, שפחתו, אדוניתו. לא היה בכל גלגולי חייו הרבים מאמץ קשה ומכאיב יותר מאשר ההינתקות מעליה. הוא פקפק בכך שיצליח אי-פעם להתגבר על רגשותיו כלפיה. מורבלה...

            אך דנקן איידהו הציב מאז ומתמיד את חובתו מעל לרגשותיו האישיים. הוא התעלם מכאב הלב, קיבל עליו את האחריות לביטחונה של האי-ספינה לשלומם של נוסעיה, אפילו ביקום מהופך.

            מעת לעת הזכירו לו שילובי ריחות מוזרים את ריחה המיוחד של מורבלה. ניחוחות אתריים-אורגניים שריחפו באוויר המעובד של האי-ספינה עטו על קולטני הריח שלו, מעוררים בו זיכרונות על אחת-עשרה שנותיהם המשותפות. ריח הזיעה של מורבלה, שערה הערמוני הכהה, הטעם המיוחד של שפתיה וניחוח מי הים במהלך ה"התנגשויות המיניות שלהם." המפגשים היצריים, הסוערים שלהם, אותה תלות הדדית שהיו בה אינטימיות ואלימות במשך שנים, ואיש מביניהם לא היה חזק די הצורך כדי להשתחרר.

            אסור לי לבלבל בין התמכרות הדדית לבין אהבה. הכאב היה לכל הפחות חד ובלתי נסבל כמו הייסורים המנוונים של גמילה מהתמכרות לסם. ועם כל שעה שבמהלכה טסה האי-ספינה בתוך הריק, דנקן התרחק ממנה יותר.

            הוא נשען לאחור, פתח את חושיו הייחודיים, השתלח החוצה, תמיד דרוך וער, שמא מישהו ימצא את האי-ספינה. הסכנה בכך שהתיר לעצמו לבצע את המלאכה הפסיבית הזאת של הזקיף היתה נעוצה בכך שמעת לעת שקע בהרהורים מבולבלים שעסקו במורבלה. כדי לעקוף את הבעיה הזאת, מידר דנקן את מוח המנטאט שלו. אם חלק ממנו נסחף למחשבות מסוימות, הרי שחלק אחר היה תמיד דרוך, תמיד צופה אלי סכנה.

            במהלך השנים שבהן היו יחד, הוא ומורבלה הולידו ארבע בנות. שתי הראשונות - תאומות – בוודאי יהיו בוגרות בקרוב. אבל מהרגע שמסת הייסורים התמירה את מורבלה שלו לבת גשרית אמיתית, היא אבדה לו. ומכיוון שמטרונית כבודה מעולם לא השלימה את ההכשרה –ההכשרה המחודשת הזאת – כדי להיעשות לאם נערצה של בנות גשרית, המסדר היה מרוצה ממנה באורח יוצא מגדר הרגיל. לבו השבור של דנקן היה, אז כמו גם עתה, רק נזק סביבתי.

            תווי פניה הנאים של מורבלה לא חדלו להופיע לעיני רוחו. יכולת המנטאט שבה התברך – מיומנות הנושאת עמה גם קללה – אפשרה לו לזכור כל פרט ופרט בתוויה: הפנים הסגלגלים והמצח הרחב, העיניים הירוקות הקשות שהזכירו לו ברקת, הגוף הגמיש שיכול ללחום ולהתעלס באותו כישרון. ואז הוא נזכר כי עיני הברקת שלה נעשו לכחול-יותר-מכחול לאחר מסת הסם. לא עוד אותו אדם...

            מחשבותיו נדדו, ותוויה של מורבלה התערבלו במוחו. כעין תמונה משתיירת נצרבה ברשתיות שלו, ואישה אחרת החלה להתגבש מולו. פניה של האישה החדשה היו מטושטשים כאילו היא עצמה שכחה כיצד היא נראית. הוא היה מופתע. זוהי נוכחות חיצונית, זהו מוח שעולה על זה שלו לאין שיעור, מחפש אותו, עוטף באניצים עדינים את ה"איתקה".

            דנקן איידהו, קרא קול, מרגיע ונשי.

            הוא חש נחשול של רגשות, כמו גם מודעות לסכנה. מדוע לא הבחינה מערכת הבקרה של המנטאט-הזקיף במופע הזה? מוחו הממודר עבר בו ברגע למוד הישרדות. הוא קפץ לעבר הגאי הולצמן, והתכוון לחזור ולהשליך את האי-ספינה הרחק-הרחק בלא הכוונה כלשהי.

             הקול ניסה לדבר על לבו. דנקן איידהו, אל נא תברח. אינני אויבך.

            הזקן והזקנה אמרו דברים דומים. אף-על-פי שהוא לא ידע כלל מי הם, דנקן הבין כי הם מגלמים את הסכנה האמיתית. אבל הנוכחות הנשית הזאת, רבת הפנים, האינטלקט האדיר הזה, נגעו בו מחוץ לעולם המוזר והבלתי מזוהה שהאי-ספינה שכנה בו באותו זמן. הוא נאבק כדי להסתלק.

            אני אורקל הזמן.

            באחדים מחייו שמע דנקן על האורקל הזה – הכוח המנחה של גילדת החלל. אורקל הזמן, מיטיב ורואה-כול נחשב כנוכחות הדואגת, כעין רועה השומר על עדרו, הגילדה, מאז כינונה לפני חמישה-עשר אלף שנים. דנקן חשב תמיד כי זוהי התגשמות משונה של דתיות בקרב הנווטים שכושר האבחנה שלהם דק מן הדק.

            "האורקל אינו אלא מיתוס." אצבעותיו ריחפו מעל לטאצ'פד של קונסולת הפיקוד.

            אני דברים רבים. הוא הופתע כשהקול לא סתר את ההאשמה שלו. רבים מחפשים אתכם. ימצאו אתכם כאן.

            "אני שם מבטחי ביכולותי." דנקן הפעיל את המנועים המקפלים את החלל. הוא קיווה שהאורקל לא תבחין במעשיו מנקודת הראות החיצונית שלה. הוא התכוון להעביר את האי-ספינה למקום אחר, להימלט שוב. כמה כוחות שונים רודפים אחריהם?

            העתיד דורש את נוכחותך. עליך למלא תפקיד שנועד לך בקראליזק.

            קראליזק... מאבק הטייפון... הקרב שדובר עליו זה זמן רב, קרב של קץ היקום שישנה לנצח את צורת העתיד.

            "עוד מיתוס," אמר דנקן, בעוד הוא מפעיל את הקפיצה לקפל החלל בלי להזהיר את הנוסעים. אין הוא יכול להסתכן ולהמשיך ולשהות במקום הזה. כמה כוחות שונים מחפשים אחריהם? האי-ספינה היטלטלה, אחר כך צללה שוב לתוך הבלתי ידוע.

            הוא שמע את הקול נעלם כשהספינה חמקה מאחיזתה של האורקל אך היא לא נראתה מאוכזבת. חכה, אמר הקול המרוחק. אני אנחה אותך. הקול הטורדני נקרע כמו פיסות כותנה.

            "איתקה" הסתחררה בתוך החלל המקופל, ואחרי הרף-עין נצחי, צנחה מתוכו שוב.

            כוכבים זרחו סביב לספינה כולה. כוכבים אמיתיים. דנקן בחן את החיישנים, בדק את רשת הניווט, וראה את זוהרן של שמשות וערפיליות. חלל נורמלי. בלי להידרש לאימות נוסף הוא ידע כי הם נפלו שוב ליקום שלהם. הוא לא ידע אל נכון אם עליו לשמוח או לזעוק מרוב ייאוש.

            דנקן לא חש עוד באורקל הזמן, גם לא הבחין אף לא באחד מהמחפשים הצפויים – האויב המסתורי והמסדר המאוחד – אם כי אלה בוודאי נמצאים עדיין במקום. הרי אלה לא ויתרו, גם לא מקץ שלוש שנים.

            האי-ספינה המשיכה לנוע.

           

           

            המנהיג החזק והאלטרואיסטי ביותר, אפילו אם תפקידו תלוי בתמיכת ההמונים, חייב להתייחס בראש ובראשונה לצווי לבו, לעולם לא להניח לדעת הקהל להשפיע על החלטותיו. רק באמצעות אומץ ועוצמת האופי ניתן להשיג ירושה אמיתית, שתיזכר לדורות.

-                      מתוך "אסופת אמרותיו של מואד'דיב" מאת הנסיכה אירולן

           

           

            בדומה לקיסרית הדרקון המשקיפה על נתיניה, ישבה מורבלה על כס מלכות רם ונישא באולם הגדול של קבלת הפנים במעוז בנות גשרית. אור השמש הבהיר של שעת בוקר מוקדמת נהר מבעד לחלונות הגבוהים שבהן שמשות צבעוניות.

            בית הלשכה היה מרכזה של מלחמת אזרחים משונה ביותר. האמהות הנערצות והמטרוניתות הכבודות התלכדו במלוא העדינות של שתי חלליות מתנגשות. מורבלה – שפעלה לפי התוכנית הגדולה של אודרדה – לא הניחה להן שום אפשרות אחרת. בית הלשכה היה עתה ביתן של שתי הקבוצות.

            כל סיעה שנאה את מורבלה על השינויים שכפתה, ולאף לא אחת מהן לא היה הכוח להתנגד לה. באמצעות האיחוד ביניהן, הפילוסופיות והמערכים החברתיים הסותרים לכאורה של המטרוניתות הכבודות ושל בנות גשרית התמזגו כמו תאומי סיאם מחרידים. עצם המחשבה על כך החרידה רבות מהן. הפוטנציאל לעורר שוב שפיכות דמים תמיד נמצא שם, והברית המאולצת התנדנדה על סף הכישלון.

            זה היה הימור שאחדות מאחיות המסדר לא היו נכונות לקבל. "הישרדות במחיר השמדתנו לא תיחשב כלל כהישרדות," אמרה שיאנה זמן קצר לפני שהיא ודנקן לקחו את האי-ספינה וטסו לדרכם. "הם הצביעו ברגליהם," כלשון הפתגם העתיק. "הוי, דנקן. האם ייתכן שהאם הראשה אודרדה לא ניחשה מה תכננה שיאנה לעשות?"

            מובן שידעתי, אמר קולה של אודרדה מתוך הזיכרון האחר. שיאנה הסתירה זאת ממני במשך זמן רב, אבל בסופו של דבר ידעתי.

            " אבל את בחרת שלא להזהירני מפני כך?" לעתים קרובות נהגה מורבלה להתמודד בקול רם עם קולה של קודמתה, קול אחד מני ריבוא הקולות הפנימיים של אמותיה הקדומות שיכלה להגיע אליהם מאז נעשתה לאם נערצה.

            בחרתי שלא להזהיר איש, שיאנה קיבלה את החלטותיה מסיבותיה שלה.

            "ועכשיו שתינו צריכות לחיות עם התוצאות שנבעו מכך."

            מעל כס המלכות שלה, עקבה מורבלה אחר השומרות שהובילו פנימה אסירה. עוד עניין משמעתי שעליה לטפל בו. עוד דוגמה שעליה להציג בפני כול. אף-על-פי שהפגנות כאלה היו לצנינים בעיניהן של בנות גשרית, המטרוניתות הכבודות העריכו מאוד את השפעתן.

            מצב זה היה חשוב יותר מן האחרים, לכן מורבלה החליטה לטפל בו אישית. היא החליקה את הגלימה השחורה-הזהובה הנוצצת שנחה בחיקה. בניגוד לבנות גשרית שהבינו את מקומן ולא היו זקוקות לשום סמלי דרגה בולטים וגנדרניים, המטרוניתות הכבודות דרשו סימני מעמד צעקניים במיוחד, כמו כיסאות מלכות אקסטרווגנטיים או כֵּסכֶּלֶב מפואר, שכמיות מקושטות בצבעים עזים. וכך, מי שהצהירה על עצמה כאם המפקדת נאלצה לשבת על כס מלכות מרשים ביותר, משובץ באבני סוס ובאבני אש.

            ערכן של אלה יספיק כדי לרכוש פלנטה גדולה, חשבה, אילו היתה איזו פלנטה שהייתי מעוניינת לקנות.

            מורבלה החלה לשנוא את כל המאפיינים החיצוניים של משרתה, אבל היא הכירה בצורך לקיימם. נשים בתלבושות שונות של שני המסדרים עמדו לפקודתה כל העת, דרוכות לגלות כל סימן חולשה אצלה. אף-על-פי שהן עברו הכשרה בדרכיהן ובמנהגיהן של בנות גשרית, הרי שהמטרוניתות הכבודות דבקו בבגדים המסורתיים שלהן, בגלימות ובצעיפים שלהן שקושטו בציורי נחש, ובבגדי גוף ספורטיביים צמודים לגוף. בנות גשרית, בניגוד מוחלט להן, סלדו מכל צבע עז והתעטפו בגלימות כהות, רחבות. השוני הזה היה ברור כמו זה שבין הטווסים הגנדרנים לבין סבכי השיח המסווה את עצמו.

            לאסירה, מטרונית כבודה ששמה אנין, היה שיער בלונדי קצר והיא לבשה בגד גוף צהוב כצבע הקנרית, ועליו שכמייה מגונדרת מאריג מוארה פלסמשי כחול כספיר. כבלים אלקטרוניים ריתקו את ידיה השלובות על סרעפתה, כאילו היתה נתונה בכתונת משוגעים בלתי נראית לעין; מחסום משתק עצבים כיסה את פיה. אנין נאבקה בכבלים ללא כל הצלחה, ואילו מאמציה לדבר העלו רק נהמות בלתי מובנות.

            השומרות הציבו את המורדת למרגלות המדרגות, מתחת לכס המלוכה. מורבלה התמקדה בעיניים הפרועות שצרחו תיגר לעברה. "אינני מעוניינת עוד לשמוע מה שברצונך לומר, אנין. אמרת כבר יותר מדי."

            האישה הזאת מתחה ביקורת על מנהיגותה של האם המפקדת לעתים תכופות, תכופות מדי, וקיימה כינוסים משלה בהם יצאה חוצץ נגד המיזוג של המטרוניתות הכבודות ושל בנות גשרית. אחדות מנאמנותיה של אנין נעלמו מהעיר המרכזית וכוננו בסיס משלהן בטריטוריות הצפוניות הבלתי מיושבות. מורבלה לא יכלה להתיר להתגרות כזאת לעבור בלא תגובה.

            האופן שבו אנין התנהלה – הביכה את מורבלה והפחיתה מסמכותה ומיוקרתה מאחורי גלימה של אנונימיות היאה למוג לב – היה בלתי נסלח. האם המפקדת הכירה היטב נשים מסוגה של אנין. שום משא ומתן, שום פשרה, שום פנייה להבנה לא יניעוה לשנות את דעתה. האישה הזאת הגדירה את עצמה באמצעות ההתנגדות שלה.

            בזבוז של חומר גלם אנושי. מורבלה שלחה לעברה הבעת גועל. לו רק הפנתה אנין את כעסה כלפי אויב אמיתי...

            נשים משתי הסיעות צפו במתרחש משני צדיו של האולם הגדול. שתי החבורות לא ששו להתמזג זו בזו, ותחת זאת הן התבדלו כ"פרוצות" מזה ו"מכשפות" מזה. כמו שמן ומים.

            בשנים שחלפו מאז שכפתה עליהן את האיחוד הלא טבעי הזה, מורבלה התנסתה במצבים רבים מאוד מהסוג הזה, שבהם היתה עלולה להיהרג, אך היא חמקה מכל מלכודת, החליקה, הסתגלה, השיתה עונשים חמורים.

            הסמכות שלה על הנשים הללו היתה לגיטימית לחלוטין. היא היתה גם אם נערצה ואם ראשה, שנבחרה על ידי אודרדה, וכן גם מטרונית כבודה גדולה, הודות לכך שהרגה את קודמתה. היא בחרה בתואר אם מפקדת שבו התנאתה כדי לסמל את השילוב בין שני הארגונים החשובים האלה, ובחלוף הזמן הבחינה כי האישה החלה לגונן עליה. הלקחים של מורבלה יצרו את התוצאה המקווה, אם כי באיטיות.

            בעקבות הקרב בצומת שנטה פעם לכאן ופעם לכאן, לא נותרה למסדר המסוכסך של בנות גשרית אלא דרך אחת לעמוד באלימות של המטרוניתות הכבודות: להניח להן להאמין כי הן ניצחו. במפנה פילוסופי, השובות נעשו לשבויות אף בטרם עמדו על כך; הידע, ההכשרה והעורמה של בנות גשרית חלחלו לתוך האמונות הנוקשות של יריבותיהן. במרבית המקרים.

            האם המפקדת סימנה בידה והשומרות הידקו את הכבלים של אנין. פניה של האישה התעוותו מרוב כאב.

            מורבלה ירדה במדרגות המצוחצחות, בלא לגרוע את עיניה מהאסירה. כשהגיע אל הרצפה, נעצה מורבלה מבט נזעם מרום קומתה לעבר האישה, הנמוכה ממנה. היא נהנתה בראותה כיצד העיניים משתנות, נמלאות פחד במקום תיגר בעת שההבנה צלחה עליה.

            המטרוניתות הכבודות כמעט לא עצרו מעולם את רגשותיהן, ולמעשה בחרו לנצלם. הן נוכחו כי הבעה תוקפנית מתגרה, סימן ברור לכעס ולסכנה, יכולה לקרב את קורבנותיהם לכלל כניעה. האמהות הנערצות, לעומתן, החשיבו את הרגשות כחולשה ומשלו בהן ביד חזקה.

            "במרוצת השנים פגשתי רבות שקראו עלי תיגר, והרגתי את כולן," אמרה מורבלה. "קיימת דו-קרב עם אותן מטרוניתות כבודות שלא הכירו בשלטוני. התייצבתי למול בנות גשרית שסירבו להשלים עם מה שאני עושה. כמה דם וזמן עלי להמשיך ולבזבז על השטויות הללו כאשר אויב אמיתי מתחקה אחרינו?"

            בלא ששחררה את כבליה של אנין ואת המחסום שהודק סביב פיה, שלפה מורבלה פגיון נוצץ מתוך האבנט שלה ונעצה אותו בגרונה של אנין. בלא שום טקס או כבוד... בלא שום בזבוז זמן.

            השומרות אחזו באסירה הגוססת בעוד היא מתפתלת ומפרכסת, משמיעה קולות חנוקים, ואז היא קרסה בעיניים מזוגגות ומתות. אנין אפילו לא לכלכה את הרצפה בפרש.

            "הוציאו אותה." מורבלה ניגבה את הסכין על שכמיית הפלסמשי של קורבנה, וחזרה אל מושבה על הכס. "יש עניינים חשובים יותר שעלי לטפל בהם."

            במרחבי הגלקסיה פעלו מטרוניתות כבודות – שמספרן עדיין עלה פי כמה וכמה על מספרן של בנות גשרית – בתאים עצמאיים, חשאיים. רבות מהנשים הללו סירבו לקבל את מרותה של האם המפקדת והמשיכו בתוכניתן המקורית לדקור ולהבעיר, להרוס ולברוח. מורבלה ידעה כי בטרם יוכלו לעמוד מול האויב האמיתי, עליה לגבור עליהן, לאכוף עליהן את סמכותה. לאכוף אותה על כולן.

            מורבלה חשה כי אודרדה פנויה שוב, ואז אמרה למדריכתה המתה בדממת מוחה, "הלוואי שהדבר הזה לא היה נחוץ."

            דרכך ברוטלית יותר ממה שהייתי בוחרת, אך האתגרים המשחרים לפתחך גדולים הם, שונים מאלה שלי. הטלתי עליך את המשימה להבטיח את הישרדותו של המסדר. ועכשיו המלאכה נופלת על כתפייך.

            "את מתה ונדחקת לתפקיד המשקיף."

            אודרדה-שבפנים הצטחקה. נוכחתי כי התפקיד הזה כרוך בהרבה פחות לחצים.

            במשך חילופי הדברים הפנימיים שלהן, מורבלה הקפידה שפניה יהיו מסכה שלווה, כיוון שכה רבות מהנוכחות באולם קבלת הפנים עוקבות אחריה.

            בלונדה הישישה, השמנה להחריד, שעמדה לצד הכס המעוטר רכנה לעברה. "ספינת הגילדה הגיעה. אנחנו מלוות את המשלחת בת ששת החברים לכאן במהירות האפשרית." בל היתה ידידתה ועוזרתה של אודרדה. השתיים חלקו זו על זו בעניינים רבים, בעיקר לגבי הפרויקט של דנקן איידהו.

            "החלטתי לאלץ אותם לחכות. אין שום צורך שיחשבו כי אנחנו להוטות להיפגש איתם." היא ידעה מה רוצה הגילדה. סם. תמיד אותו דבר, סם.

            סנטריה המרובים של בלונדה התקפלו בעת שהנהנה. "בהחלט. אפשר למצוא עניינים פורמליים רבים לאינספור שעלינו לבצע, אם זהו רצונך. ניתן לגילדה להרגיש את טעמה של הביורוקרטיה שלה."

           

           

            לדברי האגדה, פנינה מתודעתו של לטו השני נותרה בתוך כל אחד מעקלתוני החול שנתהוו מגופו שנחלק. הקיסר האל אמר בעצמו כי מכאן ואילך יחיה בתוך חלום אינסופי. אך מה יהיה אם הוא יתעורר? וכאשר יראה מה עשינו לעצמנו, האם העריץ יצחק לנו?

-                      הכוהנת ארדאת', הכת של שיאנה על הפלנטה דן.

           

           

            אף כי פלנטת המדבר יקדה עד כדי כך שלא נותרו בה עוד חיים, נשמתה של חולית שרדה על האי-ספינה. שיאנה עצמה היתה אחראית לכך.

            היא והעוזרת שלה, גארימי חמורת הפנים, עמדו ליד חלון הצפייה מעל למנעל המטען העצום של "איתקה". גארימי התבוננה בחוליות הנמוכות שזעו בעת ששבעת עקלתוני החול השבויים נעו. "הם גדלו."

            העקלתונים היו קטנים יותר מאשר המפלצות האדירות ששיאנה זכרה מראקיס, אך גדולים יותר מכל מה שראתה במדבר של בית הלשכה, שהיה לח יתר על המידה. הבקרה הסביבתית במנעל המטען העצום של הספינה היתה מדויקת במידה כזאת שיצרה במקום מדבר מדומה.

            שיאנה הנידה בראשה, ביודעה כי הזיכרונות הפרימיטיביים של היצורים מעלים בוודאי את חוויית השחייה בתוך ים חוליות אינסופי. "התולעים שלנו שרויות בצפיפות, הן חסרות מנוחה. אין להן לאן ללכת."

            זמן קצר לפני שהפרוצות החריבו לגמרי את ראקיס, שיאנה הצילה עקלתון חול קדום ודאגה להעבירו לבית הלשכה. היצור הכביר שהיה על סף מוות כשהגיע, התמוטט זמן קצר לאחר שנגע בקרקע הפורייה, ועורו התבקע ונעשה לאלפי דגיחול מתרבים שהעמיקו לתוך הקרקע. במהלך ארבע-עשרה השנים שלאחר מכן, החלו אותם דגיחול להתמיר את העולם הפורה והירוק ההוא לשממה שחונה נוספת, מולדת חדשה לעקלתונים. לבסוף, כשהתנאים היו מתאימים לכך, קמו שוב היצורים הנהדרים הללו – בתחילה הם היו קטנים ובמשך הזמן החלו לגדול ולהתעצם.

            כששיאנה החליטה לברוח מבית הלשכה, היא לקחה אתה אחדים מאותם עקלתוני חול מתפתחים.

            גארימי היתה מרותקת לתנועה בחול, רכנה עוד יותר לעבר חלון הצפייה העשוי פלאז. ההבעה על פניה של העוזרת שחורת השיער היתה כה רצינית שנראה כי נועדה לאישה בוגרת ממנה בעשרות שנים. גארימי היתה עובדת מסורה וחרוצה, בת גשרית שמרנית אמיתית שהיתה לה הנטייה הבדלנית לראות את העולם סביבה בשחור ולבן, בפשטנות. אף שהיתה צעירה משיאנה, היא נצמדה יותר לטהרנות של בנות גשרית וחשה עלבון מעצם העובדה שהמטרוניתות הכבודות השנואות הצטרפו למסדר. גארימי עזרה לשיאנה לפתח את התוכנית המסוכנת שתאפשר להן להימלט מה"שחיתות".

            גארימי אמרה בהביטה לעבר העקלתונים חסרי המנוחה, "עכשיו, לאחר שיצאנו מן היקום ההוא, מתי ימצא לנו דנקן עולם משלנו? מתי יחליט כי לא נשקפת לנו עוד סכנה?"

            ה"איתקה" נבנתה על מנת שתשמש כעיר גדולה בחלל. אזורים שהוארו בתאורה מלאכותית תוכננו כחממות, בעוד אשר שפופרות של אצות וברֵכות מחזור סיפקו מזון פחות טעים. כיוון שהיא נשאה עליה מספר נוסעים קטן יחסית, מערכות האספקה והטיהור של האי-ספינה יוכלו לספק מזון, אוויר ומים במשך עשרות שנים. האוכלוסייה שהיתה בה כמעט לא הורגשה מבחינת היכולת של הספינה.

            שיאנה הסתובבה מעם חלון הצפייה. "לא הייתי בטוחה בכלל שדנקן יצליח להחזיר אותנו לחלל הנורמלי, אבל הנה, הוא עשה את זה. האין די בזה לפי שעה?"

            "לא! אנחנו חייבים לבחור פלנטה שבה ייקבע המטה החדש של בנות גשרית, לשחרר את העקלתונים הללו, להפוך אותה פלנטה לראקיס שנייה. אנחנו חייבים להתחיל בריבוי טבעי, לבנות לבה חדשה למסדר." היא הניחה את ידיה על מותניה הצרים. "אנחנו לא יכולים להמשיך ולנדוד לנצח."

            "שלוש שנים אינן נצח. את מתחילה להישמע כמו הרבי."

            הצעירה נראתה כמי שמהססת, כמי שמנסה להחליט אם ההערה היתה הלצה או נזיפה. "הרבי אוהב להתלונן. אני חושבת שזה מרגיע אותו. אני פשוט השקפתי לעבר עתידנו."

            "יהיה לנו עתיד, גארימי. אל תדאגי."

            פניה של העוזרת התבהרו, ארשת של תקווה הופיעה עליהם. "האם את דוברת מתוך ראיית הנולד?"

            "לא, אני מסתמכת על אמונתי."

            מדי יום ביומו צרכה שיאנה כמות גדולה יותר של סם מהמצבור שלהם, כמות גדולה יותר מאשר זולתה, מינון שהספיק לה להתוות ולפרט את הנתיבים המטושטשים והלוטים בערפל שלפניהם. במשך הזמן שבו "איתקה" שוטטה כאבודה בתוך הריק, היא לא ראתה דבר, אך מאז הקפיצה הבלתי צפויה בחזרה לחלל הנורמלי שהתרחשה לא כבר, היא חשה אחרת... טוב יותר.

            עקלתון החול הגדול ביותר הזדקף בתוך תא המטען, ולועו הפעור נראה כמו פי מערה. העקלתונים האחרים נעורו כמו קן נחשים מתפתל. שני ראשים נוספים הגיחו ואבקת חול צנחה כאשד.

            גארימי עצרה את נשימתה בהשתאות. "הביטי, הם חשים בך, אפילו כאן למעלה."

            "ואני חשה בהם." שיאנה הצמידה את כפות ידיה על מחסום הפלאז, ודמיינה כי היא יכולה להריח את המרקוח בנשמת אפיהם אפילו מבעד לקירות. כמו עקלתוני החול, גם היא לא תשקוט ולא תנוח עד שהם יוכלו לשוטט במדבר חדש.

            אבל דנקן התעקש כי עליהם להמשיך ולברוח כדי לשמור על המרחק בינם לבין הציידים. לא הכול הסכימו לתוכניתו, שממילא לא היתה ברורה. רבים מהאנשים על סיפונה של הספינה בכלל לא רצו להצטרף למסע הזה: הרב והפליטים היהודים שעמו, סקיטאל הטליילאסו, וארבעת הפוטארים החייתיים.

            ומה לגבי עקלתוני החול? שאלה את עצמה. מה הם רוצים באמת?

            כל שבעת העקלתונים נמצאו עתה על פני השטח, וראשיהם נטולי העיניים התנועעו אנה ואנה כמחפשים. הבעת דאגה הופיעה על פניה הנוקשים של גארימי. "את חושבת שהעריץ נמצא באמת בתוכם, בפנים? פנינה של תודעה בחלום אינסופי? האם הוא מסוגל לחוש כי את מיוחדת במינה?"

            "בהיותי נכדת-הנכדה של אחיינו, בחזקת מאה, ייתכן שהוא יכול. ברור שבראקיס לא ציפה איש שילדה קטנה מכפר מדברי מבודד תהיה מסוגלת לגרום לתולעים הכבירות האלה לעשות כדברה."

            הכהונה המושחתת בראקיס הציגה את שיאנה כחוליה המקשרת אל האל המפוצל שלהם. כעבור זמן יצר מיסיון החסות של בנות גשרית אגדות על שיאנה, עיצב אותה כאם-אדמה, בתולה קדושה. ככל הידוע לאוכלוסיית הקיסרות הישנה, שיאנה הנערצה שלהם נספתה יחד עם ראקיס. דת חדשה צמחה סביב ההקרבה העצמית שלה, נעשתה לכלי נשק נוסף שהמסדר יכול להפעיל. לא היה לה שום ספק שהמסדר עדיין מנצל את שמה ואת האגדה שלה.

            "כולנו מאמינים בך, שיאנה. זו הסיבה לכך שהצטרפנו ל - " גארימי בלמה את עצמה כשהיתה על סף אמירתה של מילה מבזה – "למסע הזה."

            מתחתיהן, צללו שוב התולעים מתחת לתלי החול, שם הן בחנו את גבולותיו של מנעל המטען. שיאנה עקבה אחר תנועותיהן החסרות מנוח, ותהתה מה הבינו על המצב המוזר שהן.

            אם לטו השני אכן מצוי בתוך היצורים הללו, נראה שהוא חולם חלומות טורדניים.

           

           

            יש מי שאוהבים לחיות בשאננות, לקוות ליציבות בלא הטרדה. אני מעדיפה במידה רבה לעקור סלעים ולראות מה מגיח מתחתיהם.

-                      האם הראשה אודרדה,

      הרהורים על המניעים של המטרוניתות הכבודות

           

           

            אפילו לאחר שנים כה רבות, חשפה "איתקה" את סודותיה כמו עצמות ישנות הצפות על פניו של שדה קרב לאחר גשם סוחף.

            הבאשאר הזקן גנב את הספינה האדירה הזאת מגאמו לפני זמן רב. דנקן הוחזק בה כאסיר במשך יותר מעשור שנים בשדה התעופה של בית הלשכה, וכעת הם כבר טסים במשך שלוש שנים. אבל גודלה העצום של "איתקה" ומספרם המצומצם של האנשים על סיפונה לא אפשר כלל לחקור את כל תעלומותיה ועוד פחות מזה לשמור על הכול בקפידה.

            כלי הטיס, עיר קומפקטית שהשתרעה על שטח שקוטרו עלה על קילומטר, התנוססה לגובה של יותר ממאה סיפונים, ומספר המסדרונות, המעברים והחדרים לא נמנה מעולם. אף-על-פי שהסיפונים והתאים המרכזיים היו מצוידים בהדמיית עיקוב, היה זה מעבר ליכולתן של בנות גשרית לנטר את האי-ספינה כולה – במיוחד מכיוון שבאורח מסתורי היו בה אזורים אלקטרוניים מתים, שבהם המדמים לא היו מסוגלים לפעול. אולי המטרוניתות הכבודות או הבנאים המקוריים של הספינה התקינו מתקני חסימה על מנת לשמר סודות מסוימים. דלתות רבות מאוד, נעולות בצופן, נשארו סגורות כפי שהיו מאז יצאה הספינה מגאמו. למעשה היו בה אלפי תאים שאיש לא נכנס לתוכם מעולם – שאפילו לא נמנו.

            ואף-על-פי-כן, דנקן לא ציפה שיגלה תא-מוות שנחתם זה מכבר באחד הסיפונים שלא הרבו לפקוד.

            שפופרת המעלית נעצרה באחד המפלסים המרכזיים העמוקים. אף שהוא כלל לא ביקש להגיע לקומה הזאת, הדלתות נפתחו כשהשפופרת הוציאה את עצמה מכלל שימוש לצורך סדרה של נוהלי תחזוקה עצמית, שהספינה הישנה ביצעה באורח אוטומטי.

            דנקן בחן את הסיפון שלפניו, עמד על כך שהוא קר וחשוף, מואר באור קלוש, ולא מאוכלס. קירות המתכת היו צבועים בצבע בסיס לבן בלבד שלא הספיק כדי לכסות לגמרי את המתכת המחוספסת שמתחתיו. הוא שמע על המפלסים הללו שבנייתם לא נשלמה, אך מעולם לא חש צורך לבדוק אותם מפני שהבין כי הם ננטשו או שמעולם לא נעשה בהם שימוש.

            ואולם, הספינה הזאת היתה שייכת למטרוניתות הכבודות במשך שנים קודם שטג גנב אותה ממש מתחת לחוטמן. דנקן ידע שאל לו להניח הנחות כלשהן.

            הוא יצא משפופרת המעלית, צעד בגפו לאורך המסדרון הארוך שנמשך מרחק מפתיע. סיור ובדיקה של סיפונים ותאים בלתי מוכרים היו משולים לקפיצת קיפול-חלל בעיניים עצומות: הוא לא ידע היכן ימצא את עצמו. בעודו פוסע, פתח תאים באורח מקרי. דלתות החליקו הצדה ומאחוריהן נחשפו חדרים ריקים, אפלוליים. על-פי האבק והעדר הריהוט, הוא ניחש כי איש מעולם לא השתכן בהם.

            במרכז המפלס של הסיפון, הקיף מסדרון קצר חלק סגור שהיו בו שתי דלתות, כל אחת מהן סומנה "חדר מכונות." הדלתות לא החליקו ולא נפתחו בתגובה למגע ידו. דנקן הסתקרן, בחן את מנגנון הנעילה; הביו-חתימה שלו הוזנה למערכת המחשוב של הספינה, וניתן היה לשער שזו תקנה לו גישה מלאה לכול. הוא הסתייע בצופן כולל כדי לבטל את הבקרה של הדלת ופתח בכוח את חותמיה.

            כשנכנס פנימה, הבחין מיד באיכותה השונה של החשכה, באוויר עמד איזה ריח בלתי נעים שדהה זה כבר. החדר שבו נמצא לא דמה לשום חדר שראה על סיפונה של הספינה, קירותיו היו צבועים באדום צעקני. מרחב הצבע העז היה מטריד. דנקן דיכא את האי-נינוחות שלו והבחין במה שנראה כלוחית מתכת חשופה על אחד הקירות. דנקן העביר את ידו על גביה ולפתע החל כל חלקו המרכזי של החדר להחליק ולהסתובב תוך כדי גניחה.

            בעוד הוא זז בזריזות הצדה, עלו מתקנים אימתניים מן הרצפה, מכונות שיוצרו אך ורק על מנת לגרום כאב.

            מתקני עינויים של המטרוניתות הכבודות.

            בחדר האפלולי נדלקו האורות, כמו בציפייה להוטה. מימינו ראה שולחן חשוף וקשה, כיסאות שטוחים. כלים מלוכלכים היו מפוזרים על השולחן וכן מה שנראה כמו שרידים שהתקשו, של ארוחה שלא נאכלה.

            מכונה אחת מבין הצביר עדיין החזיקה שלד אנושי שהיה מחובר בגידים יבשים, בחוטים קוצניים ובסחבות שנלקחו מגלימה שחורה. נקבה. העצמות השתלשלו מצדם של מלקחיים גדולים ומעוצבים; זרועה של הקורבן בשלמותה היתה עדיין אחוזה במנגנון הדחיסה.

            דנקן נגע בלחיצי הבקרה שנמו זה זמן רב ופתח את הצבת. בזהירות ובכבוד רב הרחיק את הגופה המתפוררת מחיבוק המתכת הנוקשה והוריד אותה לסיפון. משקל הגופה שמרביתה כבר נעשתה למומיה היה זעום.

            ניכר בבירור שזו שבויה מבנות גשרית, אולי אם נערצה מאחת מהפלנטות של המסדר שהפרוצות החריבו. דנקן נוכח כי לרוע מזלה, הקורבן לא מצאה את מותה במהירות גם לא בקלות. הוא התבונן בשפתיים היבשות, הנוקשות כברזל, ודימה לשמוע את הקללה שהאישה לחשה בוודאי בעת שהמטרוניתות הכבודות הרגו אותה.

            הודות לאור המוגבר מלוחותזוהר, המשיך דנקן לבחון את החדר הגדול ואת מבוך המכונות המשונות שבו. סמוך לדלת שבעדה הוא נכנס, הוא ראה פח עשוי פלאזשקוף, ותכולתו המזוויעה היתה גלויה לעין: ארבעה שלדים נוספים של נשים, שנערמו ברישול זה על זה, כאילו הושלכו בזלזול פנימה. הרגו וזרקו אותן. כולן לבשו גלימות שחורות.

            למרות כל עוצמת הכאב שגרמו, המטרוניתות הכבודות לא השיגו כנראה את המידע שתבעו: מיקומו של בית הלשכה והמפתח לשליטתן של בנות גשרית בגופן, סוד יכולתה של אם נערצה להמיר את הכימיה הפנימית שלה. הפרוצות, מתוסכלות ונזעמות, הרגו ככל הנראה את אסירותיהן בנות גשרית, בזו אחר זו.

            דנקן הרהר בדממה בתגלית. המילים התגמדו למולה. מוטב לספר לשיאנה על החדר הנורא הזה. כאם נערצה, היא תדע בוודאי מה לעשות.

           

           

            "למדו לזהות את הגרוע באויביכן. ייתכן שהוא יהיה אתן-עצמכן."

-                      האם המפקדת מורבלה,

      הארכיבים של בית הלשכה

           

           

            לאחר שהוציאה להורג את המטרונית הכבודה המורדת, לא נחפזה מורבלה לקבל את משלחת הגילדה. היא רצתה לוודא כי כל סימן להפרת הסדר יסולק קודם שיותר לאיזשהם גורמים מבחוץ להיכנס לאולם המרכזי של המצודה.

            ההתקוממויות הללו היו כמו שרפות בסבך השיחים – ברגע שהיא כיבתה את האחת, התפרצו אחרות במקום אחר. עד אשר תצליח האם המפקדת לבצר את שלטונה בבית הלשכה כך שיהיה בלתי מעורער, לא תוכל להפנות את משאביה לאגד במסדר החדש גם את התאים המתמרדים של המטרוניתות הכבודות בפלנטות אחרות.

            היא ידעה שעליה לבצע זאת על מנת שכולן יוכלו להתייצב למול האויב הלא-ידוע, האויב המתקדם, זה שגירש את המטרוניתות הכבודות משוליה של הפזורה. כדי להצליח במאבק נגד האיום הזה, שאין אימתני ממנו, היא תהיה זקוקה לגילדת החלל, ואנשי הגילדה הרי הוכיחו כבר כי אין הם בעלי הנעה מספקת. עליה לשנות את המצב הזה.

            כל שלב ושלב בתוכנית הכוללת שלה זמזם כשהבזיק לעיניה כמו קרוניות מחוברות ברכבת..

            בלונדה דשדשה בכבדות אל המדרגות המובילות אל כיסאה המעוטר של מורבלה. היא התנהלה בצורה עניינית, יעילה, תוך שהיא חולקת לה במדויק את מידת הכבוד שהיא ראויה לה. "האם המפקדת, החברים במשלחת הגילדה נעשים קצרי רוח – כפי שהתכוונת שיקרה. אני סבורה שהם בשלים עתה לפגישה איתך."

            מורבלה הביטה באישה עתירת המשקל. כיון שבנות גשרית היו מסוגלות למשול בדקויות הזעירות ביותר של הכימיה בגופן, העובדה שבלונדה הרשתה לעצמה להיעשות כה שמנה שידרה מסר משלה. האם זה סימן למרד? האם היא מפגינה ברבים את חוסר העניין שלה בכך שיביטו בה כדמות מינית? יש מי שיראו זאת כסטירה בפניהן של המטרוניתות הכבודות, שהשתמשו בשיטות מסורתיות יותר כדי להשחיז את גופיהן לכלל שלמות שרירית. אך מורבלה חשדה כי בלונדה משתמשת במשמניה כדי להסיח את דעתן של יריבות פוטנציאליות וכדי להטעותן; אם יחשבו כי היא איטית וחלשה הן ימעיטו בערכה. אך מורבלה ידעה את האמת.

            "הביאי לי קפה מתובל בסם. אני חייבת להיות במלוא חושי. אין ספק שאותם אנשי גילדה ינסו לתמרן אותי."

            "האם עלי להכניס אותם עכשיו?"

            "תחילה הקפה שלי, אחר כך הגילדה. וקראי גם לדוריה. אני רוצה ששתיכן תהיינה לצדי."

            בחיוך של מבינת דבר התנהלה בלונדה החוצה.

            מורבלה נערכה, ישבה בחלק הקדמי של כיסאה הגדול ומתחה את כתפיה. ידיה לפתו בעוצמה את אבני סוס הקשות, החלקות כמשי, שהיו משובצות בזרועותיו של הכס. לאחר שנים של אלימות, הגברים הרבים ששיעבדה וכל הנשים שהרגה בחייה, היא ידעה כיצד לשוות לעצמה חזות מפחידה.

            ברגע שמורבלה שתתה את הקפה שלה, היא הנהנה אל בלונדה. זו נגעה בזנב תקשורת באוזנה, וקראה לעותרי הגילדה.

            דוריה נכנסה בחופזה, ביודעה כי היא מאחרת. האישה הצעירה והשאפתנית ששירתה עכשיו כיועצת הראשית של האם המפקדת מסיעתן של המטרוניתות הכבודות, התקדמה בסולם הדרגות על ידי הריגתן של יריבות מבין מקורבותיה, בעוד שמטרוניתות כבודות אחרות בזבזו זמן על דו-קרבות עם בנות גשרית שהתחרו בהן. דוריה הרזה כמקל זיהתה את מתכונות השלטון כשאלה התגבשו והחליטה כי היא מעדיפה להיות סגניתה של המנצחת ולא מנהיגתן של המנוצחות.

            "תפסו את מקומותיכן משני צדדי. מיהו הנציג הרשמי? האם הגילדה שלחה מישהו בעל חשיבות מיוחדת?" מורבלה ידעה רק שמשלחת הגילדה הגיעה אל המסדר החדש בתביעה – לא, בתחינה – לזכות בראיון עמה.

            לפני הקרב בצומת, מיקומו של בית הלשכה לא היה ידוע אפילו לגילדה. המסדר הסתיר היטב את עולם הבית שלו מאחורי חפיר של אי-ספינות, הקואורדינטות שלו לא הופיעו בשום רישום ניווט של הגילדה. ואולם, ברגע שהסכרים נפתחו והמטרוניתות הכבודות הגיעו בהמוניהן, מיקומו של בית הלשכה חדל להיות סוד שנשמר בקנאות. ואף-על-פי-כן, רק מעטים הגיעו מבחוץ היישר אל המצודה.

            "הפקיד האדמיניסטרטיבי האנושי הבכיר ביותר שלהם," אמרה דוריה בקול קשה, שהזכיר אבן צור, "וכן נווט,"

            "נווט?" אפילו בלונדה נשמעה מופתעת. "כאן?"

            דוריה עיקמה את פניה בזעף אל עמיתתה והמשיכה, "קיבלתי דיווחים ממרכז העגינה, מהמקום שבו נחתה ספינת הגילדה. הוא נווט מסוג אדריק, הנושא את סמני הגנים של שושלת עתיקה."

            מצחה הרחב של מורבלה התקמט. היא מיינה בתוך הידע הישיר שלה כמו גם במידע שעלה וצף מתוך הזיכרונות האחרים בתוך ראשה. "מנהלן ונווט?" היא העלתה על פניה חיוך צונן. "נראה שלגילדה יש הודעה חשובה באמת."

            "אולי זה לא יותר מאשר התאבקות בעפר רגלינו, האם המפקדת," אמרה בלונדה. "הגילדה זקוקה נואשות לסם."

            "הם צריכים בהחלט להיות נואשים!" התיזה דוריה. בינה לבין בלונדה היו תמיד חילוקי דעות. אבל אף שהוויכוחים הלוהטים ביניהן הפיקו מדי פעם פרספקטיבות מעניינות, נראה היה למורבלה באותו זמן כי זוהי התפלספות גרידא.

            "חדלו, שתיכן. לא ארשה לאנשי הגילדה לראות אתכן מתקוטטות. מצגים ילדותיים שכאלה מפגינים חולשה."שתי היועצות השתתקו בו ברגע, כאילו מחסום נסגר בטריקה על-פיותיהן.

            כשהדלתות הגדולות של האולם נפתחו בתנופה, זזו השַמשות הצדה כדי לאפשר למשלחת גברים בגלימות אפורות להיכנס. גופיהם של האורחים היו פחוסים, ראשיהם קירחים לגמרי, פניהם מעוותים מעט - לא תקינים. הגילדה לא התייחסה לריבוי טבעי כאמצעי להגיע לשלמות או ליופי חיצוני; הם התמקדו במוח האנושי, הם שאפו למקסם את הפוטנציאל שלו.

            בראשם צעד גבר גבה קומה בגלימה כסופה שראשו הקירח היה חלק כמו שיִש מצוחצח, זולת הצמה הלבנה שהיטלטלה מבסיס הגולגולת שלו כמו כבל חשמלי ארוך. איש המנהל נעצר כדי לסקור את האולם בעיניים חלביות (אף שלא נראה כעיוור) ואחר כך צעד קדימה כדי לפנות דרך למבנה המגושם שנע אחריו.

            מאחורי אנשי הגילדה ריחף אקווריום משוריין כביר, מְכל שהיה בועה שקופה מעוותת, מלאה בגז הסם. מוטות מתכת עשויים כגלילים התנוססו כמו צלעות תומכות שנשענו על המְכל. מבעד לפלאז הסמיך, הבחינה מורבלה בדמות מעוותת, שלא היתה עוד אנושית, שגפיה מדולדלות ורזות, כאילו שהגוף לא היה אלא גבעול שתכליתו לשאת את המוח המורחב. זה היה הנווט.

            מורבלה קמה מכס המלכות שלה כאות לכך שהיא משפילה מבטה לעבר המשלחת, ולא כאות של כבוד. היא תהתה כמה פעמים התייצבו נציגים כה מרשימים בפני מנהיגים פוליטיים וקיסרים, ולחצו עליהם הודות למונופול הכביר של הגילדה בנסיעה בחלל. אך הפעם, כך חשה, הפעם יש הבדל: הנווט, המנהלן הבכיר וחמישה אנשי גילדה מלווים באו כעותרים מבועתים.

            בעוד המלווים בגלימות האפורות הרכינו את פניהם וחמקו ממבטה, הנציג בעל הצמה התייצב בקדמת המכל של הנווט וקד בפניה. "אני המנהלן רנטל גורוס. אנחנו מייצגים את גילדת החלל."

            "מובן מאליו," אמרה מורבלה בקרירות.

            כאילו חשש כי מעמידים אותו בצל, ריחף הנווט אל השמשה הקדמית המעוקלת של מכלו. קולו בקע, מעוות, מתוך המיקרופון/מתורגמן שנמצא בצלעות התמיכה המתכתיות במכלו. "האם הראשה של בנות גשרית...או שמא עלינו לפנות אליך כמטרונית הכבודה הגדולה?"

            מורבלה ידעה שמרבית הנווטים היו כה מבודדים ומטושטשים עד כי היו מסוגלים רק בקושי לתקשר עם בני-אדם נורמלים. כיוון שמוחותיהם היו מקופלים כמו מארג החלל, לא היו מסוגלים להשמיע משפט מובן, ותחת זאת תקשרו עם אורקל הזמן שלהם, שהיה עוד יותר מוזר ואקזוטי. אבל נווטים אחדים דבקו בעוז לשרידי העבר הגנטי שלהם, ובמכוון "הקפיאו את עצמם" כך שיוכלו לפעול כאנשי קשר עם מי שאינם אלא בני-אדם.

            "אתה רשאי לפנות אלי בתואר האם המפקדת, בתנאי שתעשה כן בכבוד. מה שמך, נווט?"

            "אני אדריק. רבים בשושלת שלי קיימו קשר עם ממשלות ועם פרטים, החל מימיו של הקיסר מואד'דיב." הוא התקרב בשחייה לדפנות המכל שלו, והיא ראתה בבירור את העיניים שלא מן העולם הזה המקובעת בראשו המגודל, המעוות.

            "אני מעוניינת פחות בהיסטוריה שלכם מאשר במצוקתכם העכשווית," אמרה מורבלה, כשהיא בוחרת להשתמש בפלדה של המטרוניתות הכבודות על פני הנימה הקרירה, הנושאת ונותנת של בנות גשרית.

            המנהלן גורוס המשיך לקוד, כאילו דיבר אל הרצפה לרגליה של מורבלה. "בעת שראקיס הושמדה, מתו כל עקלתוני החול, אשר על כן, פלנטת המדבר לא מפיקה עוד סם. מה שמחריף את הבעיה הוא שהמטרוניתות הכבודות הרגו את אדוני הטליילאסו הזקנים, כך שסוד ייצורו של הסם ממכלי אקסלוטל אבד לנו לנצח."

            "הרי לכם מצוקה," מלמלה דוריה בלגלוג-מה.

            מורבלה שרבטה את שפתיה שלה כלפי מטה כשקימטה את מצחה. היא המשיכה לעמוד על רגליה. "אתם מדברים על הדברים הללו כאילו לא ידענו עליהם."

            הנווט המשיך, מגביר את קולו כדי להטביע את המילים הנוספות שהביע גורוס. "בימים עברו, היה מרקוח בשפע, והיו לנו מקורות עצמאיים רבים. ועכשיו, לאחר קצת יותר מעשור, עומדים לרשות הגילדה רק המצבורים הפרטיים שלה והם הולכים ומתמעטים במהירות. עכשיו קשה להשיג סם אפילו בשוק השחור."

            מורבלה שילבה את זרועותיה על חזה. בלונדה ודוריה שעמדו משני צדיה נראו מרוצות עד בלי די. "אבל אנחנו יכולות לספק לכם סם חדש. אם נבחר לעשות זאת. אם תתנו לנו סיבה משכנעת לעשות כן."

            אדריק התערבל בתוך המכל שלו. אנשי הגילדה בחבורת המלווים הסבו את עיניהם.

            חגורת המדבר שהקיפה את בית הלשכה המשיכה והתפשטה מדי שנה. התרחשו פרצי סם, ועקלתוני החול שגידולם עוכב הלכו ונעשו גדולים יותר, אף כי היו רק צל של המפלצות שבעבר היו שועטות והופכות את החוליות של ראקיס. עשרות שנים לפני כן, לפני שהמטרוניתות הכבודות מחו את חולית מעל פני היקום, אגר המסדר של בנות גשרית ארבעה מצבורים כבירים של הסם, שניתן אז להשיגו בשפע. אך גילדת החלל, שהניחה כי ימי החסר במרקוח עברו לבלי שוב, וכי השוק חזק, כלל לא נערכה למחסור אפשרי. אפילו תאגיד המסחר הקדום, אנק"ס, נתפס לא מוכן.

            מורבלה התקרבה עוד אל המכל, התמקדה בנווט. גורוס שילב את ידיו ואמר לה, "הסיבה לכך שבאנו ברורה לך לגמרי... אם מפקדת."

            מורבלה אמרה "לאחיותי ולי סיבות טובות לקצץ באספקה שלכם."

            אדריק הנבוך נופף בידיו, שקרומי שחייה צמחו בין אצבעותיהן, בתוך הערפילים המתערבלים. "אם מפקדת, מה עשינו לעורר את כעסך?"

            היא זקפה גבותיה בלעג. "הגילדה שלכם ידעה כי המטרוניתות הכבודות נשאו נשק שהביאו מהפזורה שביכולתו להשמיד פלנטות שלמות. ובכל זאת הובלתם את הפרוצות שהתנכלו לנו!"

            "למטרוניתות הכבודות היו ספינות משלהן, מהפזורה. היו להן טכנולוגיות משלהן – " פתח גורוס.

            "אך הן טסו בעיניים עצומות, הן לא הכירו את תנאי השטח של הקיסרות הישנה עד שאתם הנחיתם אותן. הגילדה הראתה להן את המטרות שלהן, הובילה אותן לעולמות הפגיעים. הגילדה שותפה למחיקתם של מיליוני חיי אדם – לא רק על ראקיס עצמה, אלא בעולם הספרייה שלנו, לאמפאדאס ובמקומות אחרים, רבים מני ספור. כל העולמות של בנות גשרית רוסקו או נכבשו, בעוד שאחיותינו ממשיכות להיות משועבדות בבוזל, שם הן מלקטות אבני סוס למען מטרוניתות כבודות מורדות, שמסרבות לכרוע ברך בפני ולהכיר בי כשליטתן." היא שילבה את אצבעותיה. "ליגת החלל אחראית חלקית לכל הפחות לפשעים האלה, כך שאתם חייבים לפצות אותנו."

            "בלא סם, המסע בחלל וכל המסחר הגלקטי יקרטעו!" בקולו של המנהלן גורוס ניכרה בהלה.

            "ובכן? הגילדה התפארה בעבר בבריתה עם בני אייקס, על השימוש במכונות ניווט פרימיטיביות. השתמשו בהן במקום בנווטים שלכם, אם יתרות הסם שלכם אינן מספיקות." היא חיכתה לראות אם הם יבחינו בתרמית שלה.

            "אלה חלופות נחותות," התעקש אדריק.

            בלונדה הוסיפה, "הספינות בפזורה טסו בלעדי סם ובלא נווטים."

            "ספינות רבות מני ספור ירדו לטמיון," אמר אדריק.

            גורוס חש לשנות את נימת קולו לפשרנית. "האם המפקדת, המכונות של אייקס היו לא יותר מאשר מתקני עתודה, בהם יש להשתמש רק במקרי חירום. מעולם לא הסתמכנו עליהם. כל הספינות חייבות לשאת נווט מתפקד."

            "ובכן, כשאתם התפארתם במכונות האלה, זו היתה בסך הכול תחבולה שנועדה להוריד את מחיר המרקוח? כדי לשכנע את כוהני האל המפוצל והטליילאסו שאינכם זקוקים למה שהם מוכרים?" שפתיה התעקלו בסלידה. במרוצת השנים שבהן בית הלשכה היה נסתר, אפילו בנות גשרית נמנעו מהשימוש בספינות הגילדה. אחיות המסדר שמרו את מיקום הפלנטה שלהן בתוך מוחותיהן בלבד. "ועכשיו, כיוון שאתם זקוקים לסם, אין עוד מי שיכול למכור לכם אותו. אין עוד איש זולתנו."

            מורבלה עסקה במצגי שווא משלה. השימוש הראוותני במרקוח שנעשה בבית הלשכה נועד בעיקר למטרות תצוגה, תרמית. עד כה, העקלתונים בחגורת המדבר סיפקו רק זרזיף זעום של סם, אבל בנות גשרית החזיקו שוק פתוח על ידי כך שמכרו מרקוח מהמצבורים העצומים שלהן, בעוד הן רומזות על כך שמקורו בעקלתוני חול שזה מקרוב נולדו באותה חגורה צחיחה. בסופו של דבר יהיה המדבר של בית הלשכה עשיר בסם לא פחות מאשר חולות ראקיס, אבל בינתיים התחבולה של המסדר היתה חיונית להצגת עוצמה ועושר בלתי מוגבל.

            ובאיזשהו מקום, בסופו של דבר, יהיו עוד פלנטות אחרות שייצרו מרקוח. לפני הלילה הארוך של המטרוניתות הכבודות, פיזרה האם הראשה אודרדה קבוצות של חברות המסדר באי-ספינות לא-מונחות על פני החלל שלא מופה. הן נשאו עמן דגימות של דגחול והוראות ברורות כיצד לזרוע אותו בעולמות המדבר החדשים. ייתכן שברגע זה ממש יש כבר יותר מתריסר "חוליות" חלופיות שמתהוות במרחב. "יש לסלק את נקודת הכשל היחידה," נהגה אודרדה לומר לעתים תכופות בשעתו, ולאחר מכן מתוך הזיכרון האחר. צווארי הבקבוק של הסם ייעלמו שוב והמקור הטרי של המרקוח יופיע ברחבי הגלקסיה.

            אבל בינתיים, האחיזה העזה במונופול היתה בידי המסדר החדש.

            גורוס קד קידה עמוקה עוד יותר, וסירב לשאת את עיניו החלביות. "האם המפקדת, נשלם כל סכום שתנקבו."

            "אם כך, סבל יהיה המטבע שבו תשלמו. האם שמעתם אי-פעם על העונש של בנות גשרית?" היא שאפה לוגם ארוך של אוויר צונן. "בקשתכם נדחית. הנווט אדריק והמנהלן גורוס, תוכלו לומר לאורקל הזמן שלכם ולעמיתיכם הנווטים כי הגילדה תקבל עוד סם כאשר... ורק אם... אני אחליט שאתם ראויים לכך." היא חשה חמימות של שביעות רצון וניחשה כי מקורה באודרדה-שבתוכה. כשאנשי הגילדה יהיו רעבים די הצורך, הם יהיו מוכנים לפעול בדיוק כפי שתרצה. הכול היה חלק של תוכנית גדולה שהתלכדה.

            גורוס אמר ברעד, "האם המסדר החדש שלך יכול לשרוד בלעדי הגילדה? אנחנו יכולים להביא כוח עצום של ספינות-על ולקחת מידיכן את הסם." מורבלה חייכה לעצמה, ביודעה כי לאיום שהשמיע אין שיניים. "נניח לרגע שקביעתך המופרכת נכונה, האם הייתם מסתכנים בהשמדת כל הסם לנצח? אנחנו התקנו מטעני נפץ שחוברו במומחיות כך שיחסלו את חולות הסם ויציפו אותם לגמרי בעתודות המים שלנו, אם נבחין ולו בחדירה קלה שבקלות מבחוץ. עקלתוני החול האחרונים ימותו."

            "את רעה לא פחות מאשר פול אטרייאידס," זעק איש הגילדה. "הוא השמיע איום דומה נגד גילדת החלל."

            "אני רואה זאת כמחמאה." מורבלה הביטה בנווט המבולבל שצף במכל גז הסם. ראשו הקירח של המנהלן הבהיק מזיעה.

            היא פנתה עתה אל חמשת אנשי הגילדה המלווים בגלימות האפורות. "שאו עיניכם אלי. כולכם." המלווים הפנו את פניהם כלפי מעלה, וחשפו פחד קולקטיבי. גם גורוס הניף את ראשו למעלה, והנווט הצמיד את פניו שעברו מוטציה אל הפלאז השקוף.

            אף כי מורבלה דיברה אל אנשי הגילדה, דבריה כוונו גם אל שתי סיעות הנשים שהקשיבו לה באולם הגדול. "טיפשים אנוכיים שכמותכם, הלא קרבה ובאה סכנה גדולה יותר – אויב שכוחו עמד לו לגרש את המטרוניתות הכבודות ולסלקן מרחבי הפזורה. כולנו יודעים זאת."

            "שמענו כל זאת, האם המפקדת," קולו של המנהלן חשף ספקנות. "לא ראינו שום ראיה."

            עיניה של מורבלה הבזיקו. "הו, כן. האויב מגיע, אבל האיום כה עצום שהמסדר החדש, גם לא גילדת החלל, לא אנק"ס ואפילו לא המטרוניתות הכבודות, איש לא מבין כיצד ניתן לחמוק מפניו. אנחנו החלשנו את עצמנו ובזבזנו אנרגיות במאבקים חסרי משמעות, בזמן שהתעלמנו מן האיום האמיתי." היא טלטלה וסחררה את גלימתה שעליה נראה ציור הנחש. "אם הגילדה תספק לנו סיוע נאות בקרב הצפוי ותעשה זאת בהתלהבות מספקת, אולי אשקול שוב אם נפתח בפניכם את המצבורים שלנו. אם לא נוכל להתייצב יחד מול אויבנו העיקש, התקוטטות על הסם תהיה הקטנה בבעיותינו."