• דף הבית
  • יובל שמעוני במעמד קבלת פרס ברנר

יובל שמעוני במעמד קבלת פרס ברנר

 בקרדום, באבן, באש, בקולמוס

 

"אמי," הוא אומר לה, "אל תניאִני מדרכי אשר אני הולך עליה, אל תעצרי בי, אל תרבי מעצורים... אני צריך ללכת, איני יכול לבלי ללכת. חיי אינם חיים  אם לא אלך."

אביו של הדובר, רוכל כפרי, נרצח בקרדום. הכבידו עליו אז סל מרכולתו, מלבושיו, אפילו שער ראשו העודף. "שפל ופחדן היה," אומר עליו הבן, בלי שום חמלה, ומתאר איך מת: "הוא ניסה לברוח, לברוח, להתחבא בתוך קוּפּה של סחי ומיאוס... לא יפה היה בשעת הבריחה." הזמן: הפרעות ברוסיה ברבע האחרון של המאה ה-19, שהשלטונות לא מנעו ואולי אף ליבו. האב שנרצח בקאפוטה שלו ובפאותיו המתנדנדות השאיר לבנו רק ירושה אחת, ספר תהלים, שבחייו ידע בעל פה את כל מזמוריהם. בנו כבר חדל לומר אותם. רק "שמע ישראל!" הוא אומר עכשיו, בסימן קריאה נחרץ, ומכריז: "לא עין תחת עין: שתי עיניים בעד אחת...!"

רגע לפני שילך לדרכו החדשה, דרך המלחמה בפורעים, הוא אומר לאמו: "נשבוע-נשבעתי, בחיוורַת לחייו המוארכות של אבי ההרוג, בנדנוד האימה שהיה אז בעיניו המהופכות, בעקימה המשונה של שפתיו הצהובות, המתחננות... – – – נקם אקח!" והוא גם מפרט וממחיש מה יתרחש אז: "והיה ביום ההוא, אמי... הרג רב אשר לא נשמע עוד כמוהו יהיה בארץ, והגשם יֵרד, גשם של אבנים וחצים של בליסטראות וקִלעי מוות, של כדורי שריפה..."

אולי אין זו אחת מפסגות יצירתו של ברנר, אבל בסיפור הזה – הוא אמר לה שמו – ניתן ביטוי לרוח חדשה שהחלה לנשב ביהודי רוסיה בתחילת המאה ה-20: לא עוד כניעה לפורעים, אלא התנגדות וגם לקיחת נקם.

ציטטתי את הקטעים האלה משתי סיבות: האחת – חוב ספרותי, והאחרת, גדולה מכל ספרות, חובה שכרוכה בה חרדה גדולה.

אשר לספר שלי: במאות הרבות מאוד של עמודי קו המלח מזדקרים שני אירועים שנקשרים זה לזה ממרחק השנים, והראשון הוא פוגרום ברוסיה הצארית וקורותיה של משפחה אחת – אב, אם ובנם – מול הפורעים. האב שבסיפור שלי, שפל-רוח רוב ימיו, נוהג בגבורה דווקא אז ולא מסגיר לפורעים את אשתו ובנו. נוח מאוד לבן שאמו עוצרת בעדו ומונעת אותו מלצאת ממחבואם ולהיחלץ להגנת אביו. רק אחר כך, רדוף אשמה נוראה, יצטרף בפטרבורג אל המהפכנים וישתתף בהתנקשות בשר, ומפטרבורג יימלט עד הודו – לא מבלשים אלא מקול מצפונו. עוד גלגולים יעברו עליו שם, ובהם זיוף עתיקות שעל בסיסן נבנה מיתוס כזה שדתות ניזונות ממנו.

כעבור שמונה עשורים, בארץ אחרת ובנסיבות אחרות, גם נכדו של הנמלט מפקיר אדם למוות – לא בן משפחה, אלא ילד זר, עלי שמו, בן ארבע או קצת יותר, שהוא מניח לו לטבוע בים. לא פרעות שם, אלא מה שנקרא בראשיתו "תוכנית אורנים הקטנה" ואחר-כך "תוכנית אורנים הגדולה" ואחר-כך "מבצע שלום הגליל" ואחר-כך "מלחמת לבנון" ואחר-כך "מלחמת לבנון הראשונה", להבדילהּ מן הבאות אחריה. רציתי, בין שאר דברים, להראות בציר הזה של הרומן את גלגולו של רגע אחד של היסוס והכרעה – אם להושיט יד ולסכן את חייך למען זולת, בן משפחה או זר, או להישאר בצד המוגן.

שירתּי את המלחמה הזאת שירות מילואים, שמוטב היה שלא ייעשה. זכורים לי היטב – כלומר, חרוטים בי עמוק, עמוק מאוד – מראות ההרס וריח הגוויות הקבורות בהריסות בחום הקיץ, וגם ההקלה העצומה שחשתי כשהתחלפה צחנתן מול חופי צידון בצ<st1:personname w:st="on">חנה המתונה של דגים מתים, שפצצה תועה העלתה אותם מתוך הים.

עד כאן ספרות, לעת עתה, וברנר כידוע לא הגביל את עצמו לגבולותיה. טקסים כמו זה שנקרא על שמו אולי לא היו נושאים חן בעיניו, ובאווירה אחרת ובשתי עיניים פקוחות לרווחה קשה שלא לראות עוד מן התהליך המתפתח כאן.

סופו של ברנר ידוע לכול: הבית המבודד בין הפרדסים ליד יפו, הפורעים הערבים, יוסף-חיים שמסרב להתפנות לפני חבריו ומאבד את חייו. אפשר היה לתהות אז בוודאי, בתחילת חודש מאי של שנת 1921, אם זה גורלם של יהודים, להימלט מן הפח אל הפחת, מכנופיית פורעים אחת בארץ נֵכר לידי אחרת כאן, אלא שהמעגלים שמתווה המציאות הזאת רחבים פי כמה וגם קטלניים פי כמה.

בנו של ברנר, <st1:personname w:st="on">אורי ניסן, שכנראה לא ירש את תכונות אביו או את תכונותיו של גנסין שעל שמו נקרא, פיקד כעבור שני עשורים על חברי קיבוצו מעוז-חיים כשהדפו כנופיה ערבית, התגייס לפלמ"ח ולימים היה לסגנו של יגאל אלון. הבן הצעיר מהוא אמר לה – ודאי היו שחשבו אז בסיפוק זחוח – הנה התממש חלומו: לא עוד פרעות, לא עוד פחד; אבל ההיסטוריה כאן, לאסוננו, לא מסתפקת במועט.

אפשר להתווכח עכשיו על המספרים: אם היו כאן 7 מלחמות, כולל מלחמת ההתשה, או רק 6 בלעדיה; ואולי 9 כולל שתי אינתיפאדות; או שמא יותר, אם מביאים בחשבון עוד מבצעים שהתארכו. ואפשר להתווכח גם על המספרים האחרונים עד כה ברשימה הזאת, שאין לה סוף: לא על אלה שבצד הישראלי, 72, אלא על אלה שבצד האחר – להתדיין אם נהרגו שם 2145 או 2168 או 2104 או 2125; ואם מתוכם היו 425 ילדים או 495 או יותר מ-500; ואם 253 נשים נהרגו שם או קצת יותר או קצת פחות; ואם היחס בין הרוגיהם להרוגים כאן הוא 1:29 או 1:30. כך או כך, דרך ארוכה מאוד נעברה מאז הבטחתו של הבן בסיפורו של ברנר, "לא עין תחת עין: שתי עיניים בעד אחת...!"  מה שהומטר בקיץ האיתן תואם בכל זאת לחזונו על "גשם של אבנים וחצים של בליסטראות וקִלעי מוות, של כדורי שריפה":  4,800,000 קליעים, 43,000 פגזי ארטילריה ו-39,000 פגזי טנקים, בלי לציין את טונאז' פצצות המטוסים.

ודאי, היה מה שקדם לזה וגם התרבה עם זה יחד: 4532 רקטות ופצצות מרגמות משם. ואת התקיפות הישראליות אפשר גם לנסח בלשונו של דובר צה"ל כ"סיכול המערך התלול-מסלול (1678), ופגיעה בפיקוד ושליטה (939), בתשתיות מאיימות תמרון (548), בממשל התומך את הלחימה הצבאית (237), באמצעי לחימה ותשתיות ייצור (191), בנכסים ערכיים (144), והשגת עליונות אווירית וימית (96)".

ולפני כן היו שלושה נערים יהודים שנחטפו ונרצחו, היה גם נער ערבי שנחטף בנקמה ונשרף בעודו בחיים. כעת יש גם חצי מיליון עזתים שעזבו את בתיהם שנהרסו, אבל אם נתחיל להביא בחשבון גם את החיים, הרי מיד יצטרפו אליהם כל המיליונים שחיים כאן בלי זכויות ובלי תקווה; ומדוע שיהיו להם – יש רבים שאומרים כאן – אם לא להם ניתנה האדמה הזאת. וּודאי וּודאי שלא נועדה – אומרים כאן – למי שעורו אינו צחור כשלנו. ביולי האחרון נקצצה בסכין קצבים כף ידו של פליט כהה עור, שלא נשא חן בעיני לובש ציצית אחד; אולי מאותם המכונים עשבים שוטים, שורפי מסגדים וכנסיות, שהגנן מעלים מהם עין או מוסיף להם דשן. בסופו של החודש פרץ עבדקן חובש כיפה למצעד של הקהילה הלהט"בית ודקר שישה מחבריה על שהם מטמאים את עיר הקודש; ובלילו של אותו יום, אולי בתגובה על הרס שני שלדי מבנים בבית-אל, הועלו באש שני בתים בכפר פלשתיני. נשרפו כך למוות התינוק עלי דאוואבשה ואביו, והלהבות לא פסחו על אמו ואחיו בן הארבע. שורפיהם עמדו והביטו בהם, ועל הקירות כתבו מבחוץ:  "נקמה!" ו"יחי המלך המשיח!" אם הוא יחיה וימלוך כאן, מה יהיה על נתיניו.

דרך ארוכה מאוד נעברה מאז סיפור הבן ההוא ואמו, אבל לא התיישנו אפילו מעט שאיפת הנקם ומה שחולל את הכול מלכתחילה, כוחם הנורא של סיפורי הדתות להניע את מאמיניהם אלה נגד אלה. למשל, להתנכל למי שצלבו את בן האלוהים; או למי שנתנו על פי סיפור אחר בשר כבש מורעל לנביאו של אלוה אחר; או להתנכל לילידי ארץ שהובטחה בחלום לאב קדמון שהיגר אליה. אין אלימות גדולה ובטוחה בעצמה יותר מזו הבאה בחסות אל או מתוך תחושת עליונות לאומית או גזעית.

"צוק איתן" נקראה המלחמה האחרונה, וקודמתה נקראה על שם עמוד הענן שהוביל במדבר את צאצאי אברהם. לא מעט קסם היה בסיפור ההוא, וכמה נוראה התפנית שחלה ביעד ובמעשים – היה אפשר אולי לומר, לולא נזרע כל זה מלכתחילה, בַּתשתית שבוראת למאמיניה ראשית ותולדות וייעוד וצידוק אלוהי. מי יערער על דבר האל, שכל החולק עליו מות-ימות מחרון אפו או מידי שלוחיו. החמאס קרא למלחמה של קיץ 2014 "אַל עַסְף אלְ מַאְכּוּל", כלומר "הקש האכול" או "מוץ שנאכל", ציטוט מסוּרה שמזכירה את כוחו של אללה נגד אויבי מאמיניו: "להקות ציפורים שלח מעל לרוגמם... ועשה אותם כמוץ נאכל". מכאן צוק, ומכאן קש או מקורים טעוני אבנים. בתוך הסיפורים האלה אנחנו חיים, ומהם, אם לא נישמר לנפשותינו, נמות.

"ההיסטוריה בחרה בנו," עודד מח"ט חי"ר את חטיבתו, "להיות בחוד החנית של הלחימה באויב... אשר מחרף ומנאץ ומגדף את אלוקי ישראל," והלהיב כך את חייליו למלחמת קודש. נראה שגם כשלא יקרא אף אחד את ברנר ואת דוסטויבסקי, את עגנון ואת קפקא, לא יעברו מן העולם מאמיניהם של סיפורי הדתות, אם רק לא יהרגו אלה את אלה עד לאחרון שבהם. עד אז יוכלו לשלהב את עצמם כאן בעמודי עננים או באל המוליך אותם, וישלהבו את עצמם שם באל שמגייס לשירותו להק ציפורים חמושות.

הסטטיסטיקה לרעתנו: גם במלחמות הממושכות ביותר בהיסטוריה פעלו לרוב רק שניים מהגורמים הקטלניים הנפוצים – אדמה, דת או גזע – וכאן פועלים שלושה יחד, ורבים מדי כאן וסביבנו מעדיפים להיאחז בסיפורי הדתות ולמות לאורם. מה הם לעומתם כל אותן עלילות עמומות שבמקום להמציא פשר לכול ולהבטיח עֶדן נצחי מוסיפות לקוראיהן ספקות ומסבכות את חייהם יותר.

מי שנחמתו במרומים, יתלה בהם את מבטו, הרי גם ערכי מוסר חשובים יוחסו להם. אבל אם נחמתו נקמה, ותחת שמיו אין זכות קיום לאחר, גם לא לתינוק, מוטב שבכלא – אם ייכלא סוף-סוף בידי מי שאפשרו לו כל השנים לפרוע פרעות בשכניו – יפנה את מבטו פנימה, אל שיירי לב מפוחם מאש קודש. כל השאר מוטב שיישירו מבט נכחם. האש הזאת כבר רוחשת בכול.