רומן רוסי - מאת מאיר שלו - 1988

רומן רוסי / מאיר שלו


פרק ראשון

בליל קיץ אחד ניתר המורה הוותיק יעקב פִינֶס משנתו בחרדה גדולה.  מישהו צעק בחוץ: "אני דופק את הנכדה של לִיבֶרְסון."

הצעקה - מחוצפת,  רמה וצלולה - התריסה מבין צמרות האורנים הקאנאריים שליד מגדל המים.  רגע אחד ריפרפה על עומדה כעוף דורס,  ואחר-כך עטו המלים אל פני אדמת הכפר.  חלחלה ישנה,  מכאיבה ומוכרת,  הרעידה את לב המורה הזקן.  שוב נוכח כי הוא לבדו שומע את הקריאה הנתעבת.

שנים ארוכות עסק באטימת סדקים,  איחוי קרעים ועמידה נחושה בפרץ.  "כמו הנער ההולנדי ההוא,  אצבעי בסכר," נהג לומר על עצמו כל-אימת שהסתער על איום נוסף.  כנימות פרי,  מפעל הפיס,  קרציות בקר,  יתושי אֲנוֹפֶלֶס,  להקות ארבה וג'אז - התנחשלו סביבו כגלים שחורים,  התנפצו אל לוח לבו לרסיסים של קצף זב.

פינס התיישב במיטתו,  מחה אצבעותיו בשער חזהו, זועף ותוהה,  כיצד זה מוסיפים חיי הכפר להתנהל במסילותם בעוד פריעת סדרים כזאת חורצת לשון בפומבי.

המושב כולו,  כמו שנוהגים אנשי העמק לומר,  נם. פרדים וחולבות ברפתים,  מטילות בלול,  אנשי רעיון ועמל במיטותיהם הצנועות.  כמו מכונה ישנה,  שחלקיה כבר השלימו זה עם תנועתו של זה,  התמיד הכפר בשִגרת לילו.  עטינים התמלאו חלב,  אשכולות תפחו עסיס,  על כתפי העגלים הגדולים,  שעמדו להישלח לבתי- המטבחיים,  התרקם הבשר המשובח. בַקְטֶרְיוֹת חרוצות, "ידידינו החד-תאיים",  כמו שכינה אותן פינס אסיר- התודה בשיעוריו,  טרחו לספק חנקן רענן לשורשי הצמחים.  אך המורה הזקן,  אדם נוח ומחנך שנודע בסבלנותו,  לא הניח לאיש,  וודאי שלא לעצמו,  לנוח על זרי ההגשמה והתוצרת.  "אני אתפוס אותך,  חולירע," מילמל בחֵמה וקפץ בכבדות מעל מיטת הברזל.  בידיים רועדות כיפתר את מכנסי החאקי הישנים,  נעל את נעלי העבודה השחורות,  שנסכו בטחון על קרסוליו,  ויצא אל המערכה.  את משקפיו לא מצא מחמת החשכה והבהילות, אבל אור הירח פרץ פנימה בעד חרַכּי הדלת והורה לו את דרכו.

בחוץ ניגפו רגליו בתלולית של חפרפרת שעשתה בגינתו את מעשיה החתרניים.  הוא קם ממפלתו,  ניקה את ברכיו מעפר,  קרא "מי שם? מי שם?" והאזין ברוב קשב. עיניו קצרות-הרואי קדחו את החשכה לפניו,  ראשו השב הגדול סבב לכאן ולכאן כראשם של עופות הלילה,  כמו נתון על ציר.

הקריאה המזוהמת לא נשנתה.  כמו תמיד,  אמר בלבו, רק פעם אחת יצעק,  ולא יוסיף.

פינס נדאג.  המלים הגסות היו הטפה ברורה לסטייה מהדרך,  לנהנתנות דלה,  להעמדת חיי הפרט מעל לכל. בקצרה,  פגיעה ברורה בתקנון.  המורה הזקן,  ש"הכשיר את כל ילדינו לחיי אמונה ועבודה",  נזכר שלא ברצונו בשוד השוקולדה הגדול שערכו כמה מתלמידיו הבוגרים בצרכניית הכפר,  בארגז של ריבה מַרְגוּלִיס,  שהגיע מרוסיה,  הומה וגדוש בחפצי מותרות ופיתוי ו"כל מיני לוּקסוּסים" שזיעזעו חברים ועקרונות,  וכן ב"צחוק השטנה של הצבוע שהיה משוטט בשדותינו.  אף הוא,  מתקלס ומחבל".

מאחר שנזכר בצבוע דווקא בשעה שמשקפיו לא היו על חוטמו,  והיה כסומא גמור,  נהפכה דאגתו לאימה. כמעט שותַק מפחד-פתאום.

הצבוע ההוא היה מבקר בכפרים מדי פעם,  שליח מוסת מעולמות שהשתרעו מעבר לשדות החיטה ולהר הכחול. בשנים הרבות שחלפו מיסוד הכפר,  שמע המורה פעמים מספר את נִבְחַת לעגו עולה מן הוואדי,  צלולה ומתריסה, ונחרד.

פגיעתו של הצבוע היתה קשה מאוד.  היו מהנשוכים שסדרי עבודתם השתבשו.  זרעו פֶנְסִילַרְיָה בסתיו וגזמו את הכרם בקיץ.  אחרים,  דעתם נטרפה עליהם,  התחילו לפקפק,  לזלזל,  ואפילו נטשו את עבודת האדמה - פרחו אל העיר,  מתו,  ירדו מן הארץ.

פינס לא ידע את נפשו מרוב דאגה.  כבר ראה בחייו אנשים שקרסו בצדי המשעול - את הדמויות השחוחות של העוזבים בנמל,  את המתאבדים הצנומים נחים בקברותיהם.  הוא ראה את הנושרים ואת הסוטים. "את אברכי החלוקה הפָרָזִיטִים של ירושלים,  את מחשבי הקִצין מצפת ואת הקומוניסטים הפתאים,  חסידי מִיצ'וּרִין ולֶנִין, שקרעו את גדוד העבודה".  שנים ארוכות של הרהור ובחינה לימדוהו מה קל להגיר את דמו של אדם נטול חיסון.

"ביחוד יתקיף ילדים,  כי השקפת-עולמם עוד אינה מוצקה דיה," התריע כשנתגלו עקבותיו של היצור הנִקלה סמוך לבתי האיכרים,  ודרש שיושמו מיד משמרות על בית-הספר.  בלילות הצטרף אל הבחורים החמושים, תלמידיו לשעבר,  שיצאו אל השדות לחסל את המדיח. אבל הצבוע היה חכם וחמקמק.

"כמוהו כבוגדים אחרים שידענו," אמר פינס באסֵפת הכפר.

לילה אחד,  כשיצא לצוד חַדַפִים ואִילָנִיוֹת בשביל פינת הטבע של בית-הספר, ראה את הצבוע חוצה את השטח הזרוע שמעבר לערוץ ובא לקראתו באותה הליכה קלה,חורכת מרחקים,  של חיות הבר.  פינס נעצר,  והחיה נתנה בו את עיניה הזורחות,  הכתומות,  והשמיעה גרגור מפתה. הוא ראה את שיפועי הכתפיים הגדולות,  את תפיחת שרירי הלסתות,  את השער המנומר,  שסמר ורגש במדרון השִדרה.

הצבוע החיש את הילוכו,  רמס נבטי בַקְיָה רכים,  ובטרם יִסוג וייבלע בחומת הסוֹרגוּם,  הביט שוב במחנך וחייך בלגלוג,  חושף שיניים זבות.  פינס לא הבין את פשר "החיוך הנבזה",  עד שנוכח כי שכח את הרובה.

"פינס תמיד שוכח את הרובה," אמרו האיכרים לאחר שנודע דבר הפגישה הלילית,  ונזכרו כיצד שנים רבות קודם-לכן,  כשיסדו האבות את הכפר,  מתה לאה אשתו מקדחת.  היא ושתי הבנות התאומות שברחמה.  פינס ברח מהגוף האהוב,  שהוסיף להגיר זיעה ירוקה גם לאחר שנרגע והצטנן,  ורץ אל חורשת השיטים שבוואדי,  שם נהגו בימים ההם להתאבד.  כמה חברים מיהרו אחריו להצילו ומצאו אותו שוכב בין הסוּנאריות,  ממרר בבכי. "גם אז הוא שכח את הרובה."

עכשיו,  כשעלה בלבו המרתת זכר החיה המשוקצת, והאשה המתה,  והעוברים הכחלחלים "שלא חטאו",  חדל פינס לקרוא "מי שם",  חזר לחדרו,  מצא את משקפיו ומיהר אל הסבא שלי.

פינס ידע שסבי כמעט אינו ישן.  הוא דפק על הדלת, לא חיכה לתשובה,  וחבטת מסגרת הרשת אל המזוזות היא שהעירה אותי משנתי.  התבוננתי אל מיטתו של סבא.  כמו תמיד היתה ריקה,  אבל ריח הסיגריה שלו עלה ובא מן המטבח.

בן חמש-עשרה שנים הייתי אז.  מרביתן עברו עלי בצריפו של סבי.  ידיו,  ידיים של נוטע,  גידלוני.  עיניו בחנו את צמיחתי והליכותי,  שפתיו כרכו אותי ברַפיה העבה של סיפוריו.  "היתום של מירקין" כינו אותי בכפר, אבל סבא,  סב רחום וקנא ונוקם,  קרא לי "ילד שלי".

זקן וחיוור היה.  כאילו הטביל עצמו במשחת הלובן שמרח באביב על גזעי המטע.  נמוך קומה,  מגויד,  משופם ומקריח.  השנים כינסו את עיניו לתוך ארובותיהן עד שחדלו להתנוצץ.  רק שני גְבָאִים של ערפל אפור הציצו משם.

בלילות הקיץ נהג סבי לשבת אל שולחן המטבח, בגופיית עבודה בלה ובמכנסיים כחולים קצרים,  מדיף עשן וריחות מתוקים של עצים וחלב,  מנדנד את זמורות רגליו המעוקמות מעבודה,  מהרהר,  פוקד זכרונות ועוון. תמיד רשם לו משפטים קצרים על פתקאות נייר,  ואלו התעופפו אחר-כך בחדר כלהקות מסע של לַבְנִינִים.  בלי הרף ציפה לשיבתם של כל אובדיו.  "שיהיו לגוף לנוכח עיני",  מצאתי כתוב על אחת הפתקאות,  שנשרה היישר אל תוך ידי.

פעמים הרבה,  מאז עמדתי על דעתי ועד יום מותו, שבתי ושאלתי אותו: "על מה אתה חושב כל הזמן, סבא?" והוא השיב לי תמיד: "עלי ועליך,  ילד שלי."

גרנו בצריף הישן.  הקזוארינות המטירו שטיחי מחטים על גגו,  ופעמיים בשנה,  בפקודתו של סבא,  עליתי לשם וגרפתי את השכבה שהצטברה. רצפת הצריף היתה מוגבהת מעט מהאדמה,  כדי שהלחות והחרקים לא יכרסמו בלוחות העץ.  מתוך החלל האפל והצר שמעתי תמיד את מלחמות הקיפודים והנחשים ושריטות רכות של קשקשי חומטים.  פעם אחת,  לאחר שנדל ענק טיפס ועלה משם אל תוך החדר,  הניח סבא לבנים סביב-סביב וסגר את החלל.  אנחות המוות ואנקות התחנונים שנשמעו משם הניעו אותו לפרוץ את הקיר,  ושוב לא חזר על מעשהו.

הצריף שלנו היה מן האחרונים שנותרו בכפר.  כשעלו האבות המייסדים על הקרקע,  השקיעו את תקציב הבנייה הראשון ברפתי בטון לחולבות,  כי אלו היו עמידות פחות מהם בפגעי האקלים ודורות של ביות וטיפוח עקרו מלבן את השאיפה לשוב אל הטבע.  החלוצים התגוררו באוהלי בד ואחר-כך בצריפי עץ.  שנים חלפו עד שעברו לגור בבתי לבנים,  אבל בבית שנבנה במשק שלנו גרו דודי אברהם,  אשתו רבקה,  ובניהם - בני הדוד התאומים שלי - יוסי ואורי.

סבא החליט להישאר בצריף.  הוא היה נוטע ואהב עצים.

"בית של עץ נע וזע,  מזיע ונושם.  כל אדם שפוסע בו משמיע חריקה שונה," אמר לי,  והצביע בגאווה אל הקורה העבה שמעל למיטתו,  שמִדי אביב הוציאה זמורה ירוקה.

בצריף היו שני חדרים ומטבח.  בחדר אחד ישנתי עם סבי על מיטות ברזל ומזרנים דוקרניים שנקראו "מזרני עשב-ים".  כאן עמד גם ארון הבגדים הגדול,  הפשוט, ולידו ה"קָמוֹד",  שלוח שיש סדוק חפה את מגֵרותיו. במגֵרה העליונה הניח סבא חוטי רפיה וסרטי גְרַפְטֶקְס להרכבות,  על מסמר מאחורי דלת החדר תלתה חגורת העור שלו ובה המזמרה עם הידיות האדומות,  אולרי הרכבות ושפופרת של "משחה שחורה" לריפוי גדמי ענפים,  שרקח בעצמו.  את יתר הכלים - משור העצים, אביקי התרופות והרעלים,  הסירים שבלל בהם את "מְרַק בוֹרְדוֹ",  תמיסות הזַרְנִיך,  הניקוטין והפִירֶטְרוּם,  שמר בביתן הנעול הצמוד לרפת,  זה הביתן שלפנים היה מסתגר בו דודי אפרים,  לפני שהסתלק ונעלם.

בחדר השני היו הספרים,  שכמותם נמצאו בכל בית בכפר.  "ספר החרקים לחקלאי" של בוֹדֶנְהֵיימֶר וקלַיין, חוברות "השדה" ו"הנוטע",  בכריכות כחולות,  "יֶבְגֶנִי אוֹנְיֶגִין" בכריכת פשתן בהירה,  תנ"ך שחור, ספרי "מצפה" ו"שטיבל",  והספר האהוב עליו מכל - שני הכרכים הירקרקים של "יבול-החיים",  ספרו של קוסם הצמחים מאמריקה, לוּתֶר בוּרְבַנְק. "שפל קומה, רזה, כפוף מעט,  ברכיו ומרפקיו מעוקמים משנים של עבודה גופנית קשה," קרא לי סבא מן הספר את תיאורו של בורבנק. אבל לבורבנק היו "עיני תכלת",  ולסבא עיניים אפורות.

ליד בורבנק ניצבה שורת ספרי הזכרונות שכתבו חבריו של סבא.  כמה מן השמות אני עדיין זוכר - "בנתיבי מכורה",  "מנהר הדון אל הירדן",  "דרכי אל המולדת", "אדמתי".

החברים הללו היו הגיבורים של סיפורי ילדותי.  כולם, כך סיפר לי,  נולדו בארץ רחוקה,  "גונבו את הגבול",  ועלו לכאן לפני הרבה שנים.  חלקם בקרונות של "מוּז'יקים", מלה שלא ידעתי את פירושה,  ש"נסעו לאטם בין שלגים ותפוחי בר",  לאורך חופים מסולעים,  אגמי ישימון מלוחים,  בין גבעות קירחות וסופות של חול.  חלקם, רכובים על אווזי צפון בהירים ולהם כנפיים "כמו מקצה המתבן ועד בית-האימון",  דאו וצרחו מרוב עונג על-פני שדות גדולים וים שחור.  אחרים אמרו מלות סתר ש"הניפו אותם ברוח חזקה" והעתיקו אותם לכאן,  מלוהטים ועצומי עיניים.  והיה גם שיפריס.

"כשעמדנו כולנו בתחנת הרכבת של מַקַרוב, והקונדוקטור שרק,  וכולנו עלינו לקרונות,  פתאום הודיע שיפריס שהוא לא נוסע.  לא גמרת את העגבנייה,  ברוך."

פערתי את פי וסבא תחב פנימה פרוסת עגבנייה,  זרויה מלח גס.

"שיפריס אמר לנו: 'חברים! לארץ-ישראל צריך לעלות ברגל!' הוא נפרד מכולנו בתחנת הרכבת,  עמס את תרמילו,  נופף ביד,  נעלם בענן הקיטור,  ועד היום הוא צועד לארץ-ישראל,  מפלס את דרכו,  ויהיה החלוץ האחרון להגיע."

סבא סיפר לי על שיפריס כדי שיהיה לפחות אדם אחד שימתין לו ויתכונן לבואו,  ואני הוספתי לצפות לשיפריס גם אחרי שכל חבריו נואשו ממנו,  ויתרו ומתו בלי לחכות ולראות אם אכן יגיע.  רציתי להיות הילד שירוץ לקראתו בבואו אל הכפר.  כל נקודה על צלע ההר הרחוק נראתה לי כגופו המתקרב.  עיגולי רמץ שמצאתי בשולי השדות היו מדורות התה שלו.  חוטי צמר בקוצי העוזרד, מֵחותְלות שוקיו נקרעו.  עקבות זרים בדרכי העפר,  ברגליו נחתמו.

ביקשתי מסבא שיראה לי על המפה את נתיב הליכתו של שיפריס,  את הגבולות שהוא גונב,  את הנהרות שהוא צולח.  רק כשהייתי בן ארבע-עשרה אמר לי סבא: "מספיק עם שיפריס."

"הוא באמת הודיע שיעלה ברגל," אמר,  "אבל בוודאי התעייף אחרי יומיים ונשאר שם,  או שקרה לו משהו בדרך - חלה,  נפצע,  הצטרף למפלגה,  התאהב... מי יודע, ילד שלי,  הרבה דברים יכולים לסמר אדם אל מקומו."

על אחד הפתקים,  באותיותיו הזעירות,  מצאתי כתוב: "הפריחה ולא הפרי,  ההליכה ולא ההתקדמות".

הספרים נשענו אל רדיו "פִילְקוֹ" הגדול,  שחותמי "השדה" קנו בתשלומים נוחים.  מולם ניצבו הספה ושתי הכורסאות שדודי אברהם ורבקה אשתו העבירו לצריף של סבא אחרי שקנו לביתם את הריהוט החדש.  לחדר הזה קרא סבא חדר-אורחים,  אבל את אורחיו קיבל תמיד במטבח,  ליד השולחן הגדול.

פינס נכנס.  מיד הכרתי את קולו,  זה הקול הרם שלימדני טבע ותנ"ך.

"מירקין," אמר,  "הוא צעק שוב."

"את מי הפעם?" שאל סבי.

"אני דופק את הנכדה של ליברסון," קרא פינס בהדגשה ובקול חזק,  ותיכף נבהל,  סגר את החלון והוסיף: "כלומר,  מי שצעק."

"יפה,  יפה," אמר סבא,  "בחור רב-פעלים.  להכין לך תה?"

חידדתי את חושי להקשיב לשיחתם.  כבר כמה פעמים נתפסתי מצותת מאחורי חלונות פתוחים,  כורה אוזן בין עצי פרי וחבילות חציר.  ומנהג עשיתי לי,  לקום ולנער בכוח את הידיים האוחזות בי,  להסתלק בגוף זקוף ואטום, בכתפיים נוקשות,  בלי לומר דבר.  אחר-כך היו באים האנשים להתלונן אצל סבא,  והוא לא האמין לצעקותיהם.

שמעתי את רגליו הזקנות שָפוֹת את רצפת העץ,  את קול מזיגת המים וצלצולי הכפיות על הזכוכית הדקה, ואחר-כך את הלגימות הרעשניות.  יכולתם של הזקנים לאחוז בידיהם כוסות לוהטות וללגום בשלווה מים רותחים כבר חדלה להפתיעני.

"חוצפה שכזו," אמר פינס,  "לצעוק כך.  חורץ לשון, מנבל פה,  מבין העצים."

"מישהו בוודאי מנסה להתבדח," אמר סבא.

"מה אעשה?" גנח המחנך הוותיק,  שראה בדבר כשלון אישי,  "איך אשא פני אל הכפר?"

הוא קם ממקומו והתחיל לצעוד בחוסר מנוחה.  שמעתי אותו מפרך את פרקי אצבעותיו במבוכה וביאוש.

"משובת נערים," אמר סבי,  "חבל להתרגש."

החיוך שחילחל בקולו הרתיח את פינס שצווח פתאום: "להכריז?! בקול רם? כולם מוכרחים לשמוע?"

"ראה,  יעקב," ניסה סבא להרגיעו,  "אנחנו חיים במקום קטן.  אם מישהו עושה מעשים,  הרי בסופו של דבר יתפסו אותו השומרים,  והוועד ייכנס לעניין,  חבל להתרגש כל-כך."

"אני המורה," רגש פינס,  "המורה,  מירקין,  המחנך! אלי יבואו בטענות."

באוסף המסמכים של משולם צירקין מתויקת הכרזתו הידועה של פינס בוועידת תרצ"ג: "הכושר הביולוגי להביא ילדים לעולם אינו מקנה להורים גם את כושר החינוך".

"איש לא יבוא אליך בתלונות בגלל גַ'חְש מיוחם אחד," אמר סבי בחריפות,  "הקמת לכפר ולתנועה דור לתפארת."

"אני מביט בהם," אמר פינס ברכות,  "באים למחלקה הראשונה,  רכים כאִבּי הנחל,  כפרחים שאני אורג אל תוך רקמת הכפר."

פינס אף פעם לא אמר "כיתה",  הוא אמר "מחלקה". חייכתי לעצמי באפלה,  כי ידעתי מה יהיה ההמשך.  פינס אהב להשוות את החינוך לחקלאות.  כשתיאר את עבודתו השתמש בביטויים "קרקע בתולה",  "גפן סורחת",  "צלחות השקאה".  תלמידיו נִדִמוּ לו כשתילים,  המחלקה כערוגה.

"מירקין," המשיך בסערת נפש,  "גם אם אינני איכר כמוכם,  אף אני זורע וקוצר.  הם הכרם שלי,  המטע שלי, ואחד כזה..." - עתה כמעט נחנק כי היאוש טיפס בגרונו - אחד כזה... ויעש באושים... דופק! זִרמת סוסים ובשר חמורים."

כיתר תלמידיו הייתי רגיל לפסוקי תנ"ך שנבעו מפיו, אבל ביטויים כאלו טרם שמעתי,  מבלי משים נעתי במיטתי ומיד קפאתי.  לוחות הרצפה חרקו תחת כובד גופי והזקנים חדלו לרגע משיחתם.  באותם ימים,  כשהייתי בן חמש-עשרה,  כבר שקלתי כמאה ועשרה קילוגרם,  ויכולתי לאחוז בקרניו של עגל מגודל ולָכוֹף את ראשו אל הקרקע.  מידותי וחוסן גופי עוררו השתאות בכפר,  והיו איכרים שהתלוצצו ואמרו שסבא משקה אותי בקוֹלוֹסְטְרוּם של עגלים,  אותו חלב ראשוני,  המחסן ומחזק את הוולד.

"אל תרים את קולך," אמר סבא,  "הילד יתעורר."

כך הוא קרא לי עד מותו - ילד.  "ילד שלי." גם לאחר ששער שחור צמח על כל גופי,  בשר עבה התרקם על כתפי וקולי התחלף.  אורי בן דודי פרץ בצחוק כשקולותינו התחילו להישבר,  ואמר שאני הייתי הילד היחיד בכפר שקולו התחלף מבריטון לבאס.

פינס התיז כמה משפטים ברוסית,  שפה שכל האבות המייסדים עברו לדבר בה כל-אימת שהתעורר הצורך בלחישות חשאין נזעמות,  ותיכף לכך שמעתי קול פקיעה מתכתי.  זה היה המכסה של פח הזיתים הדפוקים שסבא פתח במברג.  עכשיו יניח צַלְחִית גדושה על השולחן. פינס,  ששכנה בו תאווה גדולה לחריף,  לחמוץ ולמלוח, יתחיל לאכול מהם בכל פה ומצב-רוחו ישתפר בן-רגע.

"אתה זוכר,  מירקין,  כשהגענו,  הנערים הרכים ממקרוב, ואכלנו מַסְלִינוֹת במסעדה ביפו,  הזיתים השחורים ההם, ובחורה יפה,  צהובת שער,  במטפחת ראש כחולה,  עברה ברחוב ונופפה לנו ביד?"

סבא לא ענה,  מלים כמו "אתה זוכר" היו משתיקות אותו תמיד.  חוץ מזה,  ידעתי שלא ידבר עכשיו כי בפיו החזיק זית,  שמצץ לאט-לאט בזמן שתיית התה.  "או שאוכלים או שנזכרים," אמר לי פעם.  "אי-אפשר ללעוס יותר מדי בבת-אחת."

מין מנהג היה לו,  להחזיק זית שבור בפיו בשעה ששתה מן התה ולנגוס בעדינות מקוביית סוכר קטנה שנחבאה בכף-ידו,  מתענג על התערובת הרכה של מרירות ומתיקות: "תה וזיתים.  רוסיה וארץ-ישראל."

"זיתים טובים," אמר פינס שדעתו נחה מעט,  "טובים מאוד. כמה מעט תענוגות נותרו, מירקין, כמה מעט, וכמה מעט התרגשות. בן שמונים שנה אנוכי היום,  אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה,  אם אשמע עוד בקול שרים ושרות."

"נראית לי נרגש מאוד כשנכנסת," העיר סבא.

"החצוף הזה!" ירק פינס.  שמעתי את הגלעין נפלט מפיו,  נחבט בשולחן ומתעופף לכיור.  אחר-כך שתקו שניהם.  ידעתי שזית חדש נמחץ עתה לאטו בין שיניו התותבות של סבי,  נלחץ ומגיר את מיצו המריר,  העדין.

"ומאפרים?" שאל פינס פתאום,  "ומאפרים אולי שמעת משהו?"

"אף לא מלה," ענה סבא בצינה צפויה,  "מאומה."

"רק אתה וברוך,  מה?"

"אני והילד."

רק אני וסבא.

שנינו.  למִן היום בו נשא אותי על זרועותיו מבית הורי ועד היום בו נשאתי אותו על זרועותי וקברתיו במטע.

רק הוא ואני.

פרק שני

חַשרת געגועים לסבא עלתה בעיני,  קמתי מכורסת העור הגדולה והתחלתי תועה בחדרי ביתי.  זה הבית הגדול שקניתי לי לאחר שבגרתי,  קברתי במטע את סבא וחבריו,  התעשרתי ועזבתי את הכפר.  המשפט הזה של פינס,  "רק אתה והילד",  צף במחשבתי ולא אבה לשוב ולשקוע במגרתו.  שאון הגלים נשמע,  ואני יצאתי אל המדשאה הקצורה והשתרעתי לנוכח החוף.

את הבית ואת כל אשר בו קניתי מבנקאי אחד,  שברח מן הארץ.  אינני יודע מדוע ברח.  מעולם לא פגשתי בבני מינו ולא נכנסתי לבנק.  את הכסף ששילמו לי משפחות הנפטרים הנחתי ברפת בתוך שקים ישנים של זבל כימי, ליד מצעו של זַייצֶר הזקן,  שעשה את המגורים עם הפרות לעניין עקרוני.

"גם בסג'רה גרתי במחיצת הבהמות," הכריז.

אוזניו הגדולות של זַייצר בלטו משני צדי הקסקט הישן.  הוא ידע להניע אותן,  ולפעמים,  כשמצב-רוחו היה טוב,  נעתר לתחינותיהם של הילדים ועשה זאת.  לזייצר היו עקרונות מוצקים ו"פרוֹגְרָמָה" שכופפה את המציאות כמו היתה גבעול של תלתן.  "זייצר," כתב סבא,  "הוא מפלגת פועלים שלא התפלגה מעולם,  כי יש בה רק חבר אחד."

בּוּסְקִילָה,  מנהל בית-הקברות שלי,  "בית-העולם לחלוצים",  הביא אותי אל ביתי החדש בטנדר שבו הובלנו את ארונות המתים מנמל התעופה ומבתי-האבות ואת המצבות מן הסתתים הזקנים של הגליל.

זה היה בית לבן ורחב ידיים,  מוקף גדר חיה וריחנית של פיטוֹסְפוֹרוּם.  בוסקילה התבונן בו בסיפוק לפני שלחץ על הכפתור שבשער החשמלי.  כשהודעתי לו שהחלוצים מתו כולם,  והמגרש התמלא כולו במצבות ויש ברצוני לסגור את העסק ולעזוב את הכפר,  יצא ובחר למעני מקום חדש לחיות בו.  הוא טיפל ברכישה,  התמקח עם המתווכים והתיש את עורכי-הדין בנעימותו הארסית.

כשעמדתי עם בוסקילה לפני השער הגדול,  אמרתי בלבי כי מעולם לא גרתי בבית של ממש.  עד אז חייתי בצריפו של סבא,  צריף העץ הישן שברוב המשקים כבר הפך למחסן או שהיה לבָעֵר.

באתי בבגדי העבודה הכחולים שלי.  בוסקילה,  בחליפת פשתן בהירה,  נשא את השק בידו.  הבנקאי חש לקראתנו, שמנמן וזריז.  שרירים רכים גילגלו אותו על המַרצפות המלוטשות.

"אה," קרא,  "הקברנים הגיעו."

בוסקילה לא הגיב.  שנים של מאבק עקרוני עם מוסדות הכפר והתנועה לימדונו שבית-הקברות שלי הצמיח טינה וקנאה בכל,  חוץ ממי שנקברו בו.  הוא התיר את פי השק, הערה את השטרות המאובקים על השטיח,  וענן מחניק של גוֹפְרַת-אָמוֹן עלה מן הערֵמה.  אחר-כך ניגש אל הבנקאי המשתעל,  טפח לו בחוזקה על גבו בידו האחת והושיט לו את ידו האחרת.

"בוסקילה מרדכי,  מנהל," אמר,  "הכל בדולרים,  כמו שסוכם,  בבקשה תספור."

בוסקילה הוא יד ימיני.  מבוגר ממני בשנות דור וחברי הטוב.  נמוך קומה הוא,  חריף,  דק שער ובשר.  ריח נעים של סבון ירוק נודף ממנו תמיד.

הבנקאי אסף את השטרות ובינתיים הוליך אותי בוסקילה במרחבי הבית,  בין כלי הקריסטל היקרים ואוסף גביעי הכסף,  על פַחֵי השטיחים העבים.  רישומים ודיוקנאות הביטו בי בתמיהה ובזעף מעל הקירות.

בוסקילה הציץ בחדר הארונות שעשרות חליפות היו תלויות בו,  מישמש את האריגים באצבעות ידעניות, מעריכות.

"מה תעשה עם כל זה?" שאל,  "אתה גדול מדי בשביל הבגדים שלו."

אמרתי לבוסקילה שיִקח לו מן החליפות ככל שתאבה נפשו.  הוא הניח תקליט,  וקול צרחה רמה של זמרת אופרה קרע את החלל הלבן.  הבנקאי חש אלינו בזעם.

"אולי תדחו את המסיבה עד שאסע?" דרש.

"תספור מהר,  תיסע מהר," חייך אליו בוסקילה,  "יותר טוב בשבילך." הוא הניח יד על מותני הבנקאי הדשנים, סובב אותו בצעד ריקוד והדף אותו בעדינות אל ערֵמות הכסף.

שעה קלה אחר-כך הגיעו עורכי-הדין והביאו את הניירות לחתימה.  הבנקאי נטל את מזוודותיו ומיהר לצאת,  ובוסקילה,  שכוסית כבר הבהיקה בידו,  יצא אל המרפסת וקרא אחריו ברכות הדרך.  כששב אל החדר, ראה את סבר פני המדוכדך.

"אולי שאני אסע?"

"תישאר פה," אמרתי לו,  "תישן כאן הלילה,  נאכל יחד ארוחת בוקר ואז תיסע."

מיטתו הגדולה של הבנקאי היתה המיטה הראשונה שרגלי לא בלטו ממנה החוצה.  גופי לא היה מורגל במזרן הנכנע,  במגע השחור של המשי שהדיף בשמים וניוון, בזכר הנשים המפורכסות שהותירו רִכסי עינוגים בסדין. אבל החומות שבנו בי פינס וסבא ניצבו הכן.  העור הקשה של כפות-רגלי קרע סיבים מן האריג,  וריחות העור והעץ, ניצוצות הגביש והכרום,  לא דבקו בבשרי.

רק רבע שעה לפני זריחת החמה נרדמתי,  לדקות ספורות בלבד.  סדר היום של סבי עודנו צרוב בי כשעון מקועקע.  תמיד הקיץ משנתו לפני,  השאיר לי ארוחת בוקר על השולחן,  העניק לי טלטול קצר וחד ויצא לעבודה במטע.  "טוב לתפוס את האגסים לפני שהתעוררו לגמרי," הסביר לי.

בוסקילה עוד לא ניעור.  הסטתי את דלת הזכוכית הגדולה ויצאתי החוצה.  גינת הבנקאי היתה ריחנית מדי לטעמי,  מלאה בפרחי נוי מוגזמים שמעודי לא ראיתי כמוהם.  פינס הפך את כולנו לבקיאים בצמחי בר וגידולים חקלאיים בלבד.

"דָליות ופְרֵזִיוֹת הן צמחים לבּוּרְז'וּאִים.  פרחי הנוי שלנו הם הקידה והנרקיס.  צמחי התרבות שלנו הם התלתן והגפן," הכריז.

"בורבנק שלך," התגרה בסבא,  "התעסק עם כְרִיזַנְטֶמוֹת."

הסתכלתי נִכחי ולראשונה בחיי ראיתי את הים.  תמיד הסתתר מעבר להר,  אך גם אותו הכרתי מן הסיפורים.  זה הים שעל גליו באו סבי ואבי אל הארץ.  הים שהתיז רסיסים אל פניו היפים של דודי האבוד אפרים,  בהפליגו אל שדות המלחמה.  חצי שעה אחר-כך הופיע בוסקילה על הדשא,  עוטה חלוק ונושא מגש עמוס פרוסות חלה קלויות וכוסות גבוהות של מיץ.

ישבנו בשולי הגינה.  עיני,  תרות בין השיחים,  הבחינו מיד ברִשתה של העַכוּבִית.  בשעה זו עוד נצצו הקורים מטל.  גיחוך התפשט על פניו של בוסקילה כשזחלתי לשם וחיפשתי את העכביש עצמו.  חבוי היה באוהל זעיר של טרפי עלים יבשים,  מאוחים בתפרי קורים,  נסתר מן העין וממתין לטרפו.  לראשונה הראה לי פינס את העכובית במטע של סבא.  בראשית הקיץ הִרבה לקחתני אל "בית- הספר של הטבע",  לחפש חרקים ועכבישים.  ידו הזקנה נעה במהירות מפתיעה,  לוכדת זבוב שעמד על אחד העלים.  הוא השליך אותו אל הרשת.

"שים לב,  ברוך," אמר לי.

העכובית הגיחה במרוצה על קור הקוטר של רשתה, חיתלה את הזבוב בתכריך לבן,  מערסלת ומהפכת את המומיה הפעוטה בין רגליה השעירות,  ואחר-כך נשקה לו נשיקה זעירה של ארס ונשאה אותו בזריזות למחבואה. הזדקפתי מכריעתי ושבתי אל בוסקילה.

"אז אתה מבסוט עכשיו?" שאל,  משועשע,  "הבית בסדר? דאגתי שיהיו לך גם ג'וקים בגינה."

כשהייתי בן חמש לקחו אותי סבא ופינס אל כרם השקדים של אליעזר ליברסון.  סבא ניגש אל אחד העצים, חפר מעט ליד שורשיו והראה לי סימני נבירה וכרסום שהעמיקו עד מתחת לקליפתו.  הוא העביר את אצבעותיו על צואר הגזע,  הידק אותן בעדינות עד שמצא את מבוקשו,  ואז שלף את אולר ההרכבות וקילף ריבוע מדויק מקליפת העץ.  הזחל שנחשף היה גדול,  כעשרה סנטימטרים אורכו,  צהבהב חיוור,  ולו ראש כהה,  רחב ונוקשה.  כשפגעו בו קרני השמש התחיל להתפתל בטירוף ולקלל.

"קַפְנוֹדִיס," אמר סבא,  "אויב השקד,  המשמש,  השזיף, כל פרי אשר לו גלעין."

"העושים במחשך מעשיהם," הוסיף פינס.

בקצה הלהב עקר סבא את הזחל ממחילתו והשליכו לאדמה.  חשתי את הגועל והזעםעולים בי.

"לקחנו אותך לכאן," אמר פינס,  "כי במטע של סבא שלך לא תמצא את זחלי הקפנודיס.  אמא קפנודיס לא תתקוף עץ חזק ומטופח.  בחור תבחר את הכבשה הרפה בעדר ובה תטיל את ביציה.  בראותה עץ חסון ובריא שמיציו סוערים והומים,  תפנה לאילן יבש,  נואש ומר נפש.  שם תטיל ספק,  וזחליה יפוררו את הנפש המתחבטת."

סבא הסב את פניו,  שלא אראה אותו מחייך,  ופינס עצר בי שלא ארמוס את הזחל.

"הנח," אמר,  "העורבָנים יגאלו אותו מיסוריו.  אם במחתרת יימצא הגנב והוכה ומת,  אין לו דמים."

חזרנו הביתה.  ידי האחת היתה בכפו של סבא,  השנייה בכפו של המורה.  לשניהם קראו יעקב.  יעקב מירקין ויעקב פינס.

בסיור אחר הראה לי פינס את חיפושית הקפנודיס עצמה,  מטיילת על ענפי העצים.

"היא מסווה עצמה לשקד שהשחיר," לחש.

כששלחתי אליה יד,  אספה רגליה וצנחה כאבן אל הקרקע.  המורה התכופף והניח אותה במרעלה קטנה.

"כה נוקשה היא," הסביר,  "עד שרק בפטיש קטן אפשר לנעוץ בה את הסיכה."

שני הזקנים שתו תריסר כוסות תה ואכלו חצי קילו זיתים,  ובשעה שלוש לפנות בוקר אמר פינס שישוב לביתו,  ואם יתפוס את הנואף,  "מרה תהיה אחריתו".

הוא פתח את הדלת,  עמד רגע מול החשכה,  פנה לאחור ואמר לסבא שחרד חרדה גדולה כי נזכר בצבוע.

"הצבוע כבר מת,  יעקב," אמר לו סבא,  "מי כמוך יודע שהוא מת.  אתה יכול להירגע."

"כל דור מצמיח אויבים חדשים," אמר פינס בקדרות ויצא.

במעבה הלילה החם,  על-פני "הקרום הדק עליו הוקמו חיינו",  השתרך לביתו,  מהרהר,  כך ידעתי,  ביצירים של חבלה ואיום.  אלו נולדו בלי הרף ורחשו סביב,  פקעו באפלת סיוטיו כמו בועות של עבר עכור ופרוע.  הוא חש את דומיית גהירתה של הנמייה,  ראה את פניו העקובות של חתול הבר,  הגח על משי כפותיו למסע של רצח ושוד. בשדות הדגן כירסמו נברנים את עמל היוגב,  ומתחת למרבד המשובץ - יריעת התלמים,  המטע והשלף - נהמה האגדה הגדולה מכולן: הבִיצה שכלאו האבות המייסדים,  ממתינה לסימן הראשון של פקפוק.  כשנשא פניו מערבה ראה את הנוגה הכתום של אורות העיר הגדולה שמעבר להר.  זריחת פיתוי של ניצול ושחיתות, רווחים קלים,  עַכְסֵי בשר וקריצות עין.

עוד דקות אחדות סידר סבא את כלי המטבח,  ואחר-כך כיבה את החשמל ונכנס לחדר-השינה. לפני שעלה על משכבו ניגש אלי,  ואני מיהרתי לעצום את עיני כישן.

"ילד שלי קטן," לחש,  שפמו מגשש על לחיי ופי.

בן חמש-עשרה הייתי.  מאה ועשרה קילוגרם של שרירים גסים ושער זיפי ושחור.  אבל סבא הקפיד לכסותני כל לילה.  כך עשה בלילה ההוא,  שבו הביאני אל ביתו,  וכן עשה גם עכשיו.  אחר-כך ניגש אל מיטתו והוציא את הפיג'מה מארגז המצעים.  הסתכלתי בו כשהתפשט.  השנים לא דילדלו ולא הכתימו את בשרו.  גם כשקברתי אותו בחשכת הלילה במטע שלנו,  והפשטתי ממנו את הפיג'מה החדשה שביקש לקראת מותו,  הוסיף גופו להבהיק בלובן המסתורי שאפף אותו כל חייו.  כל חבריו היו שזופים ועורם נחרך ונסדק מעשרות שנים מלובנות של אור ויגיעה.  אבל סבא התהלך תמיד במטעיו חבוש כובע רחב של קש,  מוגן בשרוולים ארוכים.  פניו לא נרצעו בקרני השמש ונשארו חיוורים כסדין.

הוא פתח את החלון ושכב במיטתו באנחה.

פרק שלישי

משולם צירקין היה מטלטל את ראשו בסוף כל משפט,  ורעמת שערו האפור נעה כשובל מרהיב.  קמטי המרירות בלחייו היו מתעוותים.  מילדותי לא אהבתי את הבטלן הזה,  שגר בקצה השני של הכפר.  תמיד היה טופח על כתפי ואומר: "ולמה זה כל-כך מעט שכל וכל-כך הרבה בשר?" וצוחק בקול דק.

משולם הוא בנו של צירקין מנדולינה,  שיחד עם סבא, סבתא פייגה ואליעזר ליברסון הקימו את "חבורת העבודה על שם פייגה".  מנדולינה היה איכר חרוץ,  מוסיקאי נפלא, והיום הוא קבור אצלי.

פֶסְיָה צירקין,  אמו של משולם,  היתה עסקנית חשובה ומיעטה לשבת בביתה.  משולם אכל אצל שכנות רחמניות, כיבס את בגדיו ובגדי אביו,  אבל העריץ את אמו והתגאה בתרומתה לכלכלת התנועה.  הוא ראה אותה רק פעם או פעמיים בחודש,  מגיעה עם שדיה הגדולים ועם אורחיה החשובים.  אלו היו "החברים מהמרכז".  אף אנו,  הילדים, הספקנו לראותם.  אורי,  בן דודי,  היה מבחין ב"קַייזֶר" האפורה חונה ליד משק צירקין ומודיע ש"שוב הם הגיעו, להריח זבל ולהצטלם עם עגלים וצנוניות".

בעולם שאמא היתה בו תופעה חולפת,  חיפש משולם מקומות נסבלים לחיות בם.  הוא לא תעה בסבכי הדמיון שילדים אחרים נוטים ליפול בהם,  ומאחר שניחן בזכרון חריף ובתאוות דעת גדולה,  והחלוצים הזקנים חיתלו סביבו רשת שונה מזו שנטוותה סביבי - התמסר למחקר, איסוף ותיעוד. הוא עיין בתקנונים עתיקים,  פיענח מכתבים ועילעל בניירות שהיו כה ישנים עד שנשברו בעת הדפדוף,  וכך מצא לו ניחומים.

כבר בנערותו הספיק לצבור כמה מוצגים וליד כל אחד מהם הניח פתק בכתב-ידו.  "הטוּרִיה של ליברסון",  "כד חלב משנת תרפ"ד",  "המחרשה הראשונה - תוצרת הנפחייה של האחים גולדמן",  וכמובן - "המנדולינה הראשונה של אבא".  כשגדל,  הוציא מהצריף הישן את להביו החלודים של הקוּלְטִיבָטוֹר ואת מכָלי הריסוס הישנים של אביו,  שיפץ את הגג ומילא את שני החדרים הקטנים בכלי מטבח נקובים וברהיטים מתפוררים.  זה היה "צריף הראשונים". הוא נבר בחצרות ובבתים,  לקט נפות קמח אכולות,  מגרדות כביסה,  סירי נחושת שכבר הוריקו, ואפילו מזחלת בוץ מצא.

"צריך שידעו מה היה כאן פעם," אמר,  "שידעו שפעם, לפני שסללו כאן כביש,  שקעו העגלות בחורף,  והחברים הובילו חלב למחלבה במזחלות."

ביחוד התגאה בפוחלץ הגמלוני של חגית,  הפרה הביירותית-הולנדית של אליעזר ליברסון,  שהיתה בשעתה אלופת הארץ בתנובת חלב ובאחוזי שומן.  כשהזדקנה חגית,  ודניאל,  בנו של ליברסון,  החליט למכור אותה לבית-החרושת לדבק עצמות,  נזעק משולם,  דרש כינוס דחוף של חברי הוועד,  וטען שאין לגמול ל"חברה חרוצה כזאת" בהפיכתה לנקניקים וג'לטין.

"חגית," טען משולם,  "איננה רק פֶנוֹמֶן חקלאי,  אלא היא שהוכיחה להנהגת הישוב כי פרות הוֹלְשְטַיינִיוֹת טהורות לא תצלחנה לתנאי הארץ."

הוועד פיצה את ליברסון על מסירת החולבת הזקנה למשולם, ואפילו ביקש להשתתף בהוצאות החזקתה. אבל משולם קטל את החברה החרוצה בו-ביום במנה גדושה של צֶלְיו,  ובסיועו של רופא-הבהמות פיחלץ את הפגר העצום.

חגית,  גבעולי אספסת משתלשלים מפיה,  ממולאה בחומרי חניטה מסריחים,  עמדה במשך שנים במרפסת הקדמית של בית צירקין ועטיניה המהוללים מטפטפים פורמלין.  משולם היה מבריש את פרוותה,  שרעל העכברים טבע בה את חותמו בדמות קרחות גדולות, מצחצח את עיני הזכוכית הבהמיות ותופר את הסדקים בעורה,  כי הדרורים היו גונבים משם אניצי קש וצמר-גפן לבניין קִניהם.

הפוחלץ הבחיל את הכפר כולו,  ובעיקר את זייצר הזקן,  שהיה קשור מאוד אל חגית וראה בשפעת חלבה "מעין סמל של תחיה".  לפעמים התגנב מהחצר שלנו לראותה.  מין תערובת של "זוועה וכמיהה" התעוררה בו, כך סיפר,  כל-אימת שעמד מולה.

"פרה מסכנה," הימהם לעצמו.  "משולם צירקין פיטם

אותה ביותר קש ממה שהאכיל אותה ליברסון בכל שנות

חייה."

אבל אורי בן דודי,  שדבר לא נחשב בעיניו והביט על הכפר כולו ממעוף ציפורי הלגלוג,  גרס שלפרה המפוחלצת לא היה שום קשר לאספנותו ולמחקריו של משולם.

"העטינים של חגית הזכירו לו את אמא שלו וזהו," אמר.  ואני הסתכלתי בו כמו שאני מסתכל בו עד היום הזה - בקנאה ובאהבה.

מבקרים רבים באים אל הכפר שלנו.  אוטובוסים של תיירים,  תלמידי בתי-ספר,  הכל מגיעים לראות את מפעלם המלבלב של האבות המייסדים.  נרגשים הם נוסעים לאטם ברחובות הכפר,  מתפעלים מכל אגס ותרנגולת,  נושמים את ריחות האדמה והחלב.  את הסיור הם מסיימים תמיד במשק מירקין,  בבית-הקברות שלי.

משולם דרש ששום אוטובוס של מטיילים לא יורשה להיכנס אל הכפר ואל "בית-העולם לחלוצים",  אם לא יתחייבו מראש לבוא ולראות גם את "צריף הראשונים", את חגית,  ואת המדליה שהעניק לה הנציב העליון, הענודה לצוארה המשומר.

"בית-העולם לחלוצים" היה לצנינים בעיני הכפר ומוסדותיו,  אבל ביחוד שנא אותו משולם צירקין. האוטובוסים שהגיעו למשק מירקין,  הילדים קרועי העיניים,  התיירים המשתאים שפסעו אחוזי קסם בין המצבות הרחוצות ושיחי הוורדים,  קוראים בלחש את השמות האגדיים באותיות הנחושת ושותים מיץ קר שאחיו הקטן של בוסקילה מכר להם ליד השער - כל אלו העלו את חמתו עד להשחית.

משולם צירקין שנא את בית-הקברות שלי משום שסירבתי לקבור את אמו,  העסקנית הוותיקה פסיה צירקין,  ליד אביו.  קברתי שם רק את חבריו של סבא, אנשי העלייה השנייה.  פסיה צירקין היתה מהעלייה השלישית.

"צר לי," אמרתי למשולם,  שנופף לעומתי בשנתון ההסתדרות ובו פרטי מפעלותיה של אמו בנושא האשראי ההדדי ב"המשביר",  "אבל אמא שלך לא מהעלייה השנייה."

"המנוחה אינה עומדת בתנאי הקבלה," הסביר לו בוסקילה.

משולם איים לפנות אל המוסדות.  הזכרתי לו שכבר פנה בתביעה דומה כאשר ערך ליברסון הזקן את "אלבום החלוצים".  הוא לא הסכים לפרסם בו את תמונתה של פסיה,  ומאותה סיבה עצמה.

"וחוץ מזה," אמר לו בוסקילה,  "אבא שלך לא רצה אותה על-ידו גם כשהיו בחיים."

ויותר מכל הרגיזו את משולם ארונות העופרת שהייתי מביא מנמל התעופה.  הוא ידע שכל ארון שהגיע מאמריקה מכניס לשקים הישנים שלי עשרות אלפי דולרים.

"באיזו זכות אתה קובר את הבוגדים הללו ולא את אמא שלי?" צעק.

"כל מי שהגיע הנה בעלייה השנייה,  יכול לקנות כאן קבר," עניתי לו.

"כל נוד שבא מרוסיה,  נשבר אחרי שבועיים בבַחֶר וירד לאמריקה,  ייקבר כאן בתור חלוץ?"

"הנה!" צעק משולם והצביע על אחת המצבות,  "רוזָה מוּנְקִין,  אם כל חטאת."

רוזה מונקין,  שהכירה את סבא עוד במַקַרוֹב,  היתה העִסקה הראשונה שלי.

"אני אספר לך על רוזה מונקין," אמר משולם בבוז לאחר המהומה שהתחוללה עם גילוי מצבתה הוורודה ליד קברו של סבא.  "רוזה מונקין עלתה מאוקראינה,  עבדה שבוע במטעי השקדים של רחובות וראתה שזה לא טוב לעור של הידיים העדינות שלה.  היא התחילה להפציץ את כל העולם במכתבים שיצילו אותה מהארץ הזאת.  היה לה אח,  תכשיט שהיגר לאמריקה והיה מחלוצי הגנגסטרים היהודים של ברוקלין.  הוא שלח לה כרטיס."

משולם הציג רגל על טבלת השיש הוורוד במחווה של זלזול ואדנות.

"במלחמת העולם הראשונה,  כשסבא וסבתא שלך, ואבא שלי ואליעזר ליברסון כמעט מתו מרעב,  וזייצר גויס בעל-כורחו לצבא התורכי,  רוזה מונקין קנתה את חנות המחוכים הרביעית שלה בבְרוֹנְקְס.  כשחבורת העבודה על שם פייגה עלתה על אדמות הכפר,  רוזה מונקין חזרה בתשובה,  התחתנה עם הרב שניאור מבולטימור ופירסמה על חשבונה מודעות אנטי-ציוניות.במלחמת העולם השנייה,  כשהדוד המסכן שלך אפרים נפצע בקומנדו הבריטי,  רוזה מונקין התאלמנה,  שכרה לה סויטה במיאמי וניהלה משם את בתי ההימורים של אחיה. בתיקי האֶף. בִי. אַיי.  היא רשומה עד היום בתור 'המלכה האדומה'."

"והיום," צרח,  "היום היא קבורה אצלך.  באדמת העמק. חלוצה.  בונה.  אמא מייסדת."

"ברוך דיין אמת," אמר בוסקילה.  הוא ניגש אל המצבה,  הדף באדיבות את רגלו של משולם,  הוציא פלנלית מכיסו וציחצח את האות "ה" בשמה של רוזה.

"אתה תשתוק,  בוסקילה," הלבין משולם,  "אתם, דְרֶקֶס שכמותכם,  תעמדו דום כשמדברים על המייסדים."

"המנוחה שילמה מאה אלף דולר," אמר בוסקילה, שפגיעות מהסוג הזה לא נחשבו בעיניו.

"כסף של המאפְיה," אמר משולם בלעג.

"מה אתה רוצה,  משולם,  היא באה בעלייה השנייה," אמרתי לו.

"ושולמית?" צעק משולם,  "גם היא באה בעלייה השנייה?"

"אל תתחצף," כעסתי,  "שולמית זה ענין פרטי של המשפחה."

כשהגיע המכתב של רוזה מונקין מאמריקה,  היו סבא שלי ושולמית,  אהובתו הזקנה שעלתה מרוסיה יובל שנים אחריו,  "הזונה הקְרִימְצַ'אקִית",  בפי פַאנְיָה ליברסון, היחידים שקבורים אצלי במטע.  בוסקילה,  שאז עוד היה נושא-המכתבים של הכפר,  הופיע בדהרה על זִיס,  החמור של הדואר,  וצעק מרחוק: "אֵירוֹגְרַאם,  אירוגראם,  מכתב מאמריקה."

אני השקיתי את ורדי בּורבּנק,  הפורחים כל השנה, ששתלתי סביב הקברים של סבא ושולמית.

גם לותר בורבנק עזב את ביתו בגלל אהבה נכזבת. סבא סיפר לי תמיד על עצי הפרי,  הצברים-חסרי-הקוצים ותפוחי-האדמה הבהירים שלו,  אבל את הקטע על אהובתו של בורבנק קרא דווקא לאורי ויוסי,  התאומים של דודי אברהם,  ואני התמלאתי קנאה נוראה וכמעט שפרצתי בבכי.

חבטתי בחוזקה את דלת הצריף, יצאתי החוצה, ודרך החלון שמעתי את סבא ממשיך בקריאה, כמו מתעלם מיסוּרי: "בימים ההם התאהבתי בכל התלהבות עלומי באשה יפה וצעירה אחת, אשר היתה פחות נלהבה מכפי שהייתי אני עצמי. סכסוך קטון בין שני עקשנים,  שהתגבר על-ידי דברים הנאמרים בלי ישוב הדעת,  די היה להוכיח לי שלבי נשבר בקרבי.  כפי הנראה סיפרתי לרבים את עניין האהבה הזה כסיבה אשר הניעתני להרחיק נדוד אל המערב."

"יאל תצעק," גערתי בבוסקילה,  "פה לא צועקים."

הוא מסר לי את המעטפה ונשאר עומד לידי.

בוסקילה בא אל הכפר בראשית שנות החמישים, כשסבא עוד היה חי ואני עוד הייתי ילדו.  הוא נכנס אל צרכניית הכפר ועמד ליד הקופה,  שם ישב שלמה לֶוִין.בוסקילה,  בנעליים חצאיות ובבֶרֶט כחול מצחיק לראשו, הציץ אל החשבונות ושתה בהנאה קולנית מבקבוק מיץ אשכוליות.  לוין רשם על פתק את המחירים של הקונה שעמדה ליד הקופה,  והתחיל למלמל את החישוב.

"שתי לירות וחמישים וארבע גרוש," אמר בוסקילה מעבר לכתפו,  עוד לפני שהריץ שלמה לוין את עפרונו על הספרות הראשונות.

ההיסטוריה הפרטית של לוין בארץ עשתה אותו רגיש מאוד להערות.  ביחוד לא אהב שבוחנים את מעשיו,  הוא פנה לאחור,  נעץ באורח הלא-קרוא מבט נזעם,  והבין מיד שהאיש בא מן המעברה שנבנתה על הגבעות שמאחורי יער האקליפטוסים,  ועוררה בכפר רגשי בוז וחסד.  אנשי הכפר התנדבו להדריך את העולים החדשים,  נתנו להם עודפי תוצרת וסייעו להם בכלי עבודה.  אבל כשחזרו לבתיהם,  סיפרו שהאנשים הנמוכים עם הברטים הכחולים שותים כל היום,  משחקים בקלפים וקוביות,  "מתגעגעים למערות שלהם ומנגבים את התחת באבנים".

לוין פער את פיו מעוצם החוצפה,  אבל לא אמר כלום ונפנה אל הקונה הבאה.

"לירה ושבע-עשרה גרוש," אמר בוסקילה ברגע שסיים לוין לרשום את מחירי המצרכים,  ובטרם הִתווה תחתם את הקו האופקי.

שלמה לוין,  שכבר ניהל את הצרכנייה עשרות שנים, קם,  הסיר את הקסקט ותבע לדעת מי האיש.

"בוסקילה מרדכי," אמר הזר המפליא,  שאב ברעש את שארית המיץ,  והוסיף,  "עולה חדש ממרוקו.  מחפש עבודה."

"אני רואה בעצמי," אמר שלמה לוין,  "לא צריך להסביר לי."

במֶקְנֶס היה בוסקילה מורה לחשבון וכותב מכתבים בשלוש שפות לבתי-משפט ולמשרדים ממשלתיים.  עתה ביקש עבודה בהנהלת חשבונות,  בבית-הספר או במדגרה.

"אני תמיד אהבתי אפרוחים,  כסף וילדים," אמר.

לוין הזדעזע,  אבל סיפר לליברסון,  שהיה אז הגזבר שלנו,  על העולה החדש.

"הוא חצוף,  אבל יודע חשבון," אמר.

בקשתו של בוסקילה נשקלה באופן האוהד ביותר, אף-על-פי שעניין אהבת הכסף נראה למרבית החברים כמגרעת.  "שלא לדבר על הברט," אמר אורי,  "רק אנשים בלי ערכים חובשים כובעים בלי מצחיות."

"דנו במקרה מתוך התחשבות בעקרונות,  שימת לב לצרכיה של העלייה החדשה בכלל,  ולכישוריו של בוסקילה בפרט," סיפר לי אליעזר ליברסון.  "ושלחנו אותו לתקופת נסיון באיסוף הבצל היבש."

שנתיים אחר-כך,  שבהן התקשר בוסקילה אל הקרקע בעבודות המאוסות ביותר - ריסוס,  דילול,  עישוב וקטיף - שמע הדוור שלנו את הצבוע צוחק בשדות,  והשתגע. הוא קנה טוּש שחור והתחיל לצנזר את הדואר שיצא מהכפר.  הוועד סילק אותו ובוסקילה ירש את מקומו ואת חמורו.  הוא שתל שיחי שִיבָה סביב סניף הדואר, בישל תה שניחוחו הטריף את כל מי שעבר בקרבת מקום,  ורכש את לב התושבים באָספו מכתבים למשלוח מהבתים,  מה שפטר אותם מהצורך להיטלטל אל הדואר.

פתחתי את המעטפה.  מאז עלתה שולמית מרוסיה,  לא הגיע לביתנו מכתב מחוץ-לארץ.

"מה כתוב,  ברוך?" שאל בוסקילה בעדינות.

"זה פרטי," אמרתי לו.

בוסקילה נסוג כמה צעדים לאחור ונשען על המצבה של שולמית.  הוא המתין שאבקש ממנו לתרגם את המכתב.

"זאת אשה זקנה מאמריקה," אמר לי אחרי עיון קצר. "שמה רוזה מונקין.  היא מהעיר של סבא שלך,  היתה כאן לפני הרבה שנים,  עבדה אתו בראשון-לציון וברחובות והעריצה אותו.  כתבו לה מהארץ שאתה קברת אותו בבית, והיא רוצה, כשהיא תמות, שאתה תקבור אותה כאן, על-ידו."

הוא הושיט לי את המעטפה.  "יש עוד משהו בתוכו," אמר.