שום גמדים לא יבואו - שרה שילה - 2005

שום גמדים לא יבואו

שרה שילה

 

סימונה דדון

א

מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכת בלי לחשוב, בית–עבודה–שוק–בית–עבודה–בית–קופת–חולים–בית–עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה.

האוכל שמתי להם על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכול בפנים. אני עומדת שנופלות לי הקטיושות על הראש, ומה הראש שלי מחזיק בפנים? אם אכלו את הקוסקוס עד מתי שנפלה הראשונה או שהיו יורדים למקלט על בטן ריקה. אני סופרת אותם מפֹּה שהם כולם שמה רצים למקלט: קובי, חיים, אושרי, אֶתי, דודי, איציק. אני אומרת לרגליים שלי ללכת לבית. הרגליים שלי לא הולכים. אני על הנדנדה של המגרש משחקים, הרגליים דוחפים את האדמה. יושבת בנדנדה של הילדים אני, מתנדנדת, קדימה–אחורה–קדימה–אחורה, חושך–מצרים. נפלה הראשונה, הורידה את כל החשמל של העיירה. רק המנורות של המושב בהר השני דולקות. כל הבתים שלהם והלולים שלהם עם אור. גם בכפר בצד השני יש להם אור. אני יושבת מתנדנדת: הֵי סימונה מונה מדימואונה הֵי סימונה מונה מדימואונה. מתי שהנדנדה עוצרת לי אני אומרת: סימי ידך ביאָ–אָדי אני שֵאֵ–לָך ואת שֵאֵל–לי ומתחילה לבכות.

מתי שירדה השנייה, צעקתי, נפלתי על האדמה וצעקתי. צעקתי, הפה פתוח הכי גדול, והצעקה שלי אני לא שמעתי אותה. לא מהגרון הייתי צועקת, מהלב הייתי צועקת. אחרי הלב, מהבטן. גמרתי לצעוק, התחלתי להקיא. הייתי שוכבת ומקיאה ומקיאה, לא רואה מה מקיאה, בגלל החושך. בסוף לא היה לי מה להוציא. רק מים. אחרי זה, גם המים נגמרו לי. מתי שקמתי הרגשתי שירד לי הברזל שהיה יושב לי שמה שש שנים.

אח, יא רבּ, כמה טוב. הלך הברזל שהיה יושב לי על הלב, שהיה עושה אותו קרח. איך הייתי שש שנים עם הלב שלי בפריזר, איך? אני יושבת על הנדנדה, אני מורידה את המטפחת מהראש, מנגבת עם המטפחת את הפה. זורקת את המטפחת רחוק. הצד שנפלה הקטיושה השנייה, אני חושבת שזה הצד של הבית, רוצה לרוץ לראות שכולם בסדר: קובי, חיים, אושרי, אֶתי, דודי, איציק. הרגליים של סימונה דוחפים את האדמה לנדנד אותה, הֵי סימונה מונה מדימונה מונה, לא שומעים אותי הרגליים שלי שאני אומרת להם ללכת לבית. אני עם הגב שלי לבלוקים. בכביש למעלה אני שומעת את הצעקות, אנשים רצים, עוד רגע יתחיל האוטו שמוריד למקלטים, יבואו האמבולנסים, המכבה–אש. הרגליים שלי עוצרים את הנדנדה, מתחילים ללכת לצד השני מהמקום שהבלוק שלי עומד. לא יודעת לאיפה הולכים לי. יורדת מסביב למדורגים לאיפה שהבית של ריקי. לא נכנסים לי הרגליים למקלט שלה. לוקחים אותי בירידה.

הלוואי שהייתי יכולה לעשות ממני עשרים חתיכות. כל חתיכה שלי הייתי מעמידה אותה בפינה של העיירה, שלפחות אחת תתפוס את הקטיושה ואני סוף–כל–סוף יגמור.

 

אני פותחת את הידיים, מסתכלת למעלה לשמים, פותחת גם פֶּה. עושה כמו הילדה הקטנה של מרוקו שהיתה יוצאת לחצר ומחפשת לתפוס את הגשם שייפול לה בתוך הפה, מוציאה את הלשון עד הסוף, עושה את הלשון צלחת שתתפוס איזה טיפה. הילדה שמחה על הגשם שבא מתנה מהשמים, ואני שמחה לקטיושה שתבוא.

נהיה שקט, הפסיקו עם הקטיושות. אצלנו שקט ושמה עובדים על הקטיושה שלי. אלוהים יושב בשמים, רואה את סימונה שרוצה לבוא אליו, יעזור להם שיעיפו את הקטיושה כמו שצריך. חס וחלילה שלא יעזבו אותי חצי בחיים, שוכבת בבית–חולים. חס ושלום. רק לא להישאר בכיסא גלגלים. גם כבר עכשיו אני חצי בחיים. שיורידו לי את החצי השני ונגמור. אלוהים, תיתן להם את השכל בשביל שיעשו אִתי עבודה חלקה. יא רבּ! איזה עולם, גם בשביל למות כמו שאת רוצה, את צריכה מזל.

בשביל מה יש לי להיכנס במקלט? בשביל מה יש לי לקום מחר בבוקר? בשביל העבודות? איי! באמת עצוב. איך תעזוב סימונה את העבודות שלה? מה יעשו העבודות של סימונה שהיא תעוף לכוכבים? מסכנות העבודות של סימונה, בטח יֵשבו עליה שבעה.

העבודות שאני משאירה אותם בבוקר יושבות לי בבית רגל על רגל, מחכות לרגע שאני יחזור מהעבודות של המעון. איך שאני פותחת את הדלת של הבית, ישר מתנפלת עלי אחת ותכף עוד אחת, חושבות מצאו כדור מסמרטוטים. כל היום ישבו בבית, חיכו לסימונה שתבוא להם, ואחרי שנחו להם כל היום, מה, לא יהיה להם את הכוח לשחק אִתה? העבודה של הגיהוץ זורקת אותי לכיור, והכיור איך שנהיה ריק מעיף אותי למטאטא, והמטאטא לאמבטיה לרחוץ את הקטנים, והאמבטיה לגז להכין משהו לערב לאכול, ומהגז בחזרה לכיור. ומהכיור להוריד את הכביסה ולקפל אותה, ומהקיפול–כביסה לחוט ומחט. רגע אחד לא עוצרות העבודות וצוחקות עלי, צוחקות להם ככה עד האחרונה שמקבלת אותי לידיים שלה ורואה שאין לה מה לזרוק. אין סימונה. רואה שהיא לא יכולה לצחוק יותר עם הפרצוף שיש לי, ועוזבת אותי ליפול על המיטה.

 

באמת תודה.

רבע לארבע בבוקר. זה הזמן שלי לקום.

קמה ברבע לארבע — מספיקה.

קמה בארבע ועשרה, ארבע ורבע — הלך היום.

עד חמש אין לי מהירות. הידיים מקלות, כל רגע רוצות לצאת מהכתף. הברכיים לא מחזיקים, הגב למטה הורג מהכאבים. מתחילה התחרות של מה כואב יותר ממה. העקבים של הכף–רגל עקבים של סוס. שׂמו שמה ברזל. הוורידים על–יד הברך–שמאל — אש.

כשהבעל מת, צריך להחזיר את האישה להיות בחורה איך שהיתה לפני שהכירה אותו. שתתחיל מהמקום שלקח אותה. לא לעזוב אותה הולכת באמצע המדבר עם כל הילדים שלו, שהיא כבר עייפה מכל הלידות. שכל הגוף שלה מלא עם סימנים.

ארבע בבוקר, זה רק העבודות שלא עושות רעש. יקומו התאומים, הלך לי הבוקר. גם שנופלת השמיכה ברצפה, לא מחזירה להם שלא יקומו לי. רק יוצאת לחבלים לתלות. בחורף היה לי גיהנום מהתלייה. בקיץ בסדר. הידיים לא של קרח, גם לא החושך של החורף. מתי שאני לא מספיקה בלילה אני תולה בבוקר, מייבשת על החבלים את כל היום שהלך. המכונת–כביסה כבר עבדה להוריד את הכול מהבגדים. בלי זה, הכול רואים עליהם, זה כמו הידיעות–אחרונות של המשפחה: מה התלבש כל אחד, מה אכלו, מה עשו, לאיפה הלכו, איך ישנו. אני תולה ואני מזיזה את החבל על הגלגלים שלו. מזיזה והם נוסעים ממני. תקום השמש אחר–כך צמאה, תשתה מהם את כל המים.

 

מסעוד הלך והדם שלי הלך ביחד אִתו. איזה טיפשה הייתי. חשבתי שרק הדם שלי הלך ביחד אִתו לבור, לא חשבתי שעזב לי בפנים משהו ממנו והלך. בכיתי ולא אכלתי והייתי כמעט מתעלפת כל הימים ולא הייתי חושבת על הדבר הזה בכלל. כבר היו רואים אותי כולם שנתפסתי, ואני, עוד לא נכנס לי הדבר הזה בראש. הייתי רואה את עצמי בתוך העיניים של האנשים בכל מקום שהייתי באה ולא הייתי מבינה מה העיניים שלהם מדברים אלי. הייתי יוצאת מהבית, מסתכלת חזק בעיניים שלהם, עוד אחד ועוד אחד, על כל העיניים כתוב אותו הדבר: בחיי, האנשים האלה השתגעו. בעיניים שלהם יש אישה בהיריון. מסתכלים על אישה אלמנה כאילו זה אישה בהיריון. לא ידעתי איך זה. עד שתפסה אותי ריקי המבשלת במטבח של המעון בהפסקת–צהריים, סגרה עלינו את הדלת ודיברה אִתי, לא חשבתי על כלום. שמעתי אותה ורציתי להרוג את עצמי מהבושה. לא ידעתי איך אני יוצאת מהמטבח שלה, שכולם כבר מדברות עלי חודש, שנתפסתי בהיריון ברגע האחרון. אבל ריקי, כמה שיכולה להיות רעה אלייך, שאת בצרות רק את ריקי את רוצה על–ידך. עשתה לי: "סימונה, תשמעי אותי טוב, את יושבת אצלי עד מתי שהראש שלך עומד ישר על הצוואר שלך. את לא חושבת על מחר, גם לא על אתמול. את רק תחשבי על דבר אחד, על איך שאת יוצאת מפה עם הראש שלך גבוה והעיניים שלך פתוחות עד הסוף. תזכרי, שום דבר רע את לא עשית לאף אחד שאת בהיריון.

"את שומעת רק את המילים של ריקי: מה שקרה לך זה ברכה. ילד שיֵלך עם השם של אבא שלו — זה ברכה. עכשיו יש לזה את הפרצוף של הצרה, עוד חצי שנה שתראי מה התבשל לך שמה יבוא לזה פרצוף חדש, וכל המילים שיוציאו מהפה שלהם שיתחלקו עלייך, אל תיתני להם להיכנס לך לאוזניים. שֶמֶן הייתי שמה עלייך, תאמיני לי, שלא יידבק לך כלום, תִישבי תִישבי, מה קמת? אל תעמדי לי על הסיר, כל המרק יהיה מלח אם תמשיכי לבכות לי ככה לבפנים. אַייוָה, ככה יותר טוב. חצי חיוך חמוץ זה גם–כן משהו לקבל אותו מסימונה. לאיפה את הולכת? לא חבּיבְּתי, היום את לא מנקה."

שמה לי ביד תה עם שיבּה, יצאה אליהם, אספה את הכוסות של הנֵס למגש, סגרה להם את החגיגה: "יאללה בנות, לעבודה, אף גמדים לא יבואו לנקות לכם עכשיו."

ועוד לא ידעתי ששׂם לי בפנים שתי התחלות של בנים. הלך לי אחד ובאו לי השניים האלה.

שבע חודשים אחרי שהלך באו. שניים בול אותו פרצוף, הפרצוף של האבא שלהם.

שום דבר לא לקחו ממני.

 

שלושה סירים אני מעמידה על הגז. אין יום שאני לא עוזבת להם שלושה סירים לצהריים. אתמול עשיתי להם אורז ואפונה וקציצות דג ברֶסֶק. היום יש להם קוסקוס. למחר שמתי שוּעית לבנה במים שאני יעשה להם את המרק שהם אוהבים, גם תפוחי–אדמה חשבתי לתת להם ודג מטוגן. האנשים חושבים שמסעוד מת, ואני חיה. לא נכון! מאה אחוזים לא נכון! מסעוד חי ואני מתה. אני, איך שהוא נפל, נגמרתי. הכול נגמר לי. היה השם שלו בפה שלהם, מלך–הפלאפל, ואני הייתי המלכה שלו. ומה עכשיו? הוא עוד מדברים עליו שנשאר המלך, אף אחד לא בא לתפוס לו את המקום שלו, ואני? איפה אני ואיפה הימים שהיו רואים עלי את הצורה של המלכה.

איך שהבעל שלך מת, באים לעשות לך בדיקות של כמה את אוהבת אותו. מתי שהיה חי, את מי זה מעניין? מתי שהבנאדם חי, את יכולה להוציא לו את הנשמה, את יכולה לדבר עליו עם מי שאת רוצה, לעשות לו שם רע. אף אחד לא יזיז את האף שלו בשביל זה. אבל איך שהגבר שלך מת באים לבדוק כל חמש דקות אם את נותנת לו את הכבוד. במקום בנאדם אחד שהיית חיה אִתו לבד, איך שאת קמה בבוקר אחרי השבעה את מוצאת את עצמך עם אלף אנשים שיושבים על הכיסא שלו. ומה עבודה שלהם? רק לעשות לך בדיקות אם את בסדר אִתו. לא עצלנים בדבר הזה, קשה עובדים עלייך. לא עוזבים אותך רגע אחד לבד. סופרים לך את הדמעות, מגדילים את האוזניים שלהם, את העיניים שלהם, את האף שלהם, רק בשביל לשמוע שאת לא צוחקת חס ושלום. לראות שלא התחלת לשים או–דֶה–קולון או איפור, רוצים ממך שתמותי ביחד אִתו. הוא מת להם בתוך האדמה, ואת — שתסתובבי להם מתה על האדמה.

גבר שיסתכל עלייך יותר מדי, שתי שניות יעמדו עלייך העיניים שלו, עוד רגע הם הורגים אותו שלא ייגע לך בכבוד שלך.

מתי שרואים אותך שאת גמורה, נהיה להם כבד על הלב, הלב שלהם נהיה שחור. מה הם עושים בשביל שיחזור להם הלב הקל? שופכים את הרחמנות שלהם על הראש שלך. דלי של מים בסוף של השטיפה, מים שחורים, זה הרחמנות שלהם. שפכו עלייך את הרחמנות שלהם, עכשיו עומד הלב שלהם נקי. איזה נקי, מבריק הלב שלהם נהיה רק מזה שהם חושבים כמה הם טובים. ואת, מה אִתך? את עומדת שמה, רטובה עד העצם וגם מלוכלכת מהמים השחורים שלהם.

מתי שאת בורחת מהמים של הרחמנות של האנשים, חס וחלילה שלא תיפלי לתוך הסוכר של האלמנוֹת.

מהיום הראשון שלי של האלמנה, הייתי מדברת לעצמי: סימונה, אסור לך שתשימי רגל אחת בתוך המקום של האלמנות, שאם את נדבקת לשמה אין לך איך לצאת, וגם הם מושכות אותך החוצה מהאנשים. האלמנות של העיירה, זה חג בשבילהם שיש אחת חדשה. המזל שלך והמזל שלהם, אותו צבע ואותו צורה יש לו. הם רק רוצות ממך את הדבר הזה: שתבואי אליהם ותהיי ביחד אִתם. שתשבי אִתם וילמדו אותך את התורה שלהם של האלמנות.

שש שנים אני מסתכלת ברגליים שלי רק בשביל זה. מסתכלת טוב–טוב איפה אני שמה את הרגל, רק בשביל שאני לא יקום יום אחד ימצא את עצמי שנפלתי לתוך החרא של האלמנות.

 

אין לי הכוח להחזיק את הידיים פתוחים בשביל הקטיושה. היה לי רק דבר אחד בחיים שבשבילו הייתי מחזיקה את היד פתוחה בלי הפסקה, הלך הדבר הזה נסגרה לי היד. לאן הולכת הגיברת סימונה בלילה? לאיפה לוקחים אותה הרגליים שלה? למגרש כדורגל בסוף של העיירה. בצד הזה עוד לא ירדה לנו, אינשאללה תבוא היום לפה. זורקת הגיברת סימונה מהכתף את התיק שלה, עומדת בדשא של הכדורגל. הדשא יבש. אין להם מים בארץ, כל הזמן בוכים שאין להם מים, רק בשביל הדשא של הכדורגל מוצאים מים. המזל של סימונה שהיום לא עשו ממטרות. עומדת סימונה בדשא, נכנס לה בראש השיגעון. נכנס השיגעון בתוך הראש, פותח לה את הפה שתשיר: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, מכל הלילות? שבכל הלילות סימונה עושה עבודות ועוד עבודות. הלילה הזה, הלילה הזה, שתבוא הקטיושה תיקח את סימונה שמחכה לה. סימונה קוראת למלאך–המוות שיבוא לקחת אותה, לא בא מלאך–המוות. מי בא? בא השיגעון!

מסכנים הילדים. לפחות שאם אני הולכת להם, שיבוא להם קצת כבוד ממני. שייתנו להם כסף בגלל שאני מתה מקטיושה. מי שמצליח למות מהערבים בארץ שלנו, יש עליו כבוד של מלך. מי שמשתגע — הלך על כל המשפחה שלו. מי ירצה לקחת את אֶתי אחרי שידברו עליה שאמא שלה מהבּוּלה?

 

ב

איפה אני ישכב? איזה מיטה יפה סידרו לי פה.
סדין ירוק איזה חֵצי קילומטר אורך על כל המיטה. אני שוכבת באמצע, בול איפה שמתחיל המשחק, בתוך העיגול שעשו מהסיד. רק שסימונה ודשא לא חברים. שתי רגעים על הדשא, כל הגוף שלי תופס נקודות שחושבים שחזרה לי האדמת, ואני מתחילה להשתולל מהגירודים.

הולכת סימונה לשער. למה לשער? ששמה אין דשא. ששמה היא כדור בסוף של המשחק. הגול ששׂם אותו האלוהים בדקה התשעים ותשע.

שני הנעליים שלי אני מורידה אותם, שמה אותם על–יד השער ושוכבת עוד פעם על המיטה שלי. הרשת של השער עושה לי את השמים תבנית עם בקלאווֹת, והכוכבים זה השקדים שלמעלה. אני מתקפלת על הצד, שומעת את הרגליים שלי שיצאו מהנעל בוכים לי. בוכים שאין לי רחמנות עליהם, שאני לא שומעת את הקול שלהם מתי שאני סוגרת אותם לכל היום, שהאוזניים שלי עוזבים אותם לסחוב את הכול לבד.

 

איך, איך התהפכתי מ"סימונה שלנו" ל"סימונה–של–העבודות", איך? מי לא היה אומר עלי "סימונה שלנו"? כל מקום שהייתי נכנסת היו לוקחים אותי לבפנים שאני יהיה שלהם. מה לעשות? היתה צוחקת סימונה שלנו כל הימים, עד שמשכה אליה את עין–הרע. באה העין, לא יורדת ממנה, שש שנים לא יורדת ממנה.

מילה שהיתה יוצאת מהפה שלי, חמש דקות היו הולכות מהזמן שהיתה יוצאת עד שהיה בא לי מה שרציתי. אין חמש דקות. וכל אחד שהיה לו שׂכל היה רוצה לעמוד על–ידי, שֶמָתַי שיורד המזל לצבוע את החיים שלי בוורוד יבוא גם עליהם קצת. בשביל זה היו מחבקים אותי, בשביל זה היו מביאים לי מתנות קטנות, רק בשביל שהמזל יראה אותם על–ידי וידביק להם גם–כן משהו.

כל בוקר היתה עושה סימונה שלנו סיבוב בעיירה. נכנסת לפלאפל להוציא לה קצת כסף מהמגֵרה בשביל שלא תתייבש בסיבוב. לא הרבה כסף, עשר–עשרים לירות הייתי מושכת משמה. יודעת את ההפסקות של כולם: של הבנק, של הדואר, של הבית–ספר, שותה אִתם את הכוס–תה, הנס–קפה, הקפה המבושל הקטן, מוציאה קצת את העיניים של הבנות. כל פעם איזה גרב ניילון שהיבאתי מהעיר, איזה ריח חדש, איזה תסרוקת שעוד לא הגיעה לעיירה, צמיד שקנה לי מסעוד. אם יש גברים על–יד הנשים, עוד יותר טוב, מסובבת להם קצת את הראש, צוחקת, הולכת למקום חדש. נכנסת למעון, מרימה ילד על הידיים רק בשביל הכיף שלי, שותה גם אִתם, לא צריכה לעבוד. למה שתעבוד סימונה שלנו? מסעוד היה קם בבוקר לשטוף ביחד אִתה את הבית, היתה היא מעמידה כמה סירים. הדלת היינו עושים אותה עם מפתח שאף אחד לא ייכנס יראה אותו שהוא שוטף, שזה הבושה הכי גדולה בשביל גבר שיתפסו אותו עם המקל והסמרטוט ביד. שעה עשר היינו גומרים. היתה באה אמא שלו, מחזיקה את התינוק כמה שעות, ואותו הזמן שסימונה שלנו היתה מסתובבת בחוץ הוא היה עומד לטחון את החומוס של הפלאפל. גְרושים זה היה עולה לו, גרושים, והיה דופק מזה קופה.

כל מקום שהייתי עוברת, היו האנשים מרימים את הראש שלהם מהעבודה, צוחקים, שוכחים את הצרות שלהם, חולמים שיהיו בנעליים שלי יום אחד. מה רע? גם העיניים של הבנות שהייתי מוציאה להם אותם קצת החוצה, רק טוב זה היה בשבילהם. היו זזות להם העיניים ולא היו יושנות באמצע החיים שלהם. כל דבר שהייתי מביאה אותו חדש מהעיר היו מבקשות מאלוהים שייתן להם גם. למה לא? אחרי חודש, חצי שנה, הכי הרבה שנה, גם להם היה את הדבר הזה והיו שמחות. והגברים, איך שהיו שומעים מה שקנה לי מסעוד, היו מתחילים לשים כמה לירות בצד בשביל שיביאו לאישה שלהם משהו יפה.

הלך מסעוד, הלכה אִתו כל הקופה. הוא, גְרוש הוא לא שם בצד, הכול נתן ביד שלי. והיד שלי מה היתה? את האמת? היתה פתוחה, הכול נזל ממנה. איך שהלך מסעוד ראו את המצב שלי, עשו לי טובה, לקחו אותי להיות מחליפה במעון. שש–שבע חודשים הייתי מחליפה וילדתי את התאומים.

איך שחזרתי מהלידה של התאומים, חני עזבה ונכנסתי לעבוד בתור קבועה במחלקה של הגדולים עם עליזה פדידה. שמונה–עשרה ילדים יש לנו. אבי הכי קטן, בן שנה ושתי חודשים, מירי הגדולה של המחלקה, בת שנתיים ושבע חודשים.

שש וחצי בבוקר אני רצה למעון, ארבע וחצי אני זוחלת הביתה. ואין לי יום שמישהי לא תביא לי את הימים של סימונה שלנו, המלכה. כל הקנאה שהחזיקו בחשבון שלי אצלהם, כל הקנאה שישבה להם בלב כל השנים שהייתי מסתובבת, עכשיו הם מחזירות לי אותה עם ריבית. לא מכה אחת, תשלומים–תשלומים מחזירות לי אותה. לא יודעת מתי ייגמר לי החשבון הזה.

שבוע שעבר חשבתי שעוד מילה שהם מוציאות מהפה, אני זורקת להם את החלוק ובורחת לבית.

מה היה? יום שני בצהריים? יום שלישי? לא שלישי. אולי היה חמישי? למה, למה שאני יזכור את הימים, מה יש בימים שלי שאני יזכור אותם אחד–אחד. כל הימים שוכבים לי, הר של ימים, מעורבבים כולם אחד בתוך השני. פה את רואה שרוול, ממשיך לך עם רגל של מכנס, שמה מתחילה לך מגבת, נגמר לך בסדין. אין לי יום אחד שאני רואה אותו מהבוקר שלו עד לערב שלו. גם–כן לא עומד שמה יום אחד נוצץ, אחד שאני יסתכל עליו ואני יכיר אותו מכל הימים, שאני כיבסתי אותו ביד בשביל שלא יתפוס את הצבע של כולם.

 

מה יש לי מאיזה יום היה? מה שאני יודעת מאה אחוז זה שהיה צהריים. גמרנו לחתל, שמנו אותם במיטות, אכלנו, ישבנו עוד קצת לשתות, יצאה ריקי מהמטבח, הידיים שלה מלאות מים עם סבון, התחילה לצעוק:

"סילבי, בואי לפה. יהודה בא, יהודה מהמועצה, מהמחלקת–תחזוקה, עוד רגע ייכנס בשער. אני אמרתי לדבורה שתקרא לו בשביל הביוב, אבל האמת שהיבאתי אותו בשביל להוציא ממנו את הגגון לארגז–חול. בואי, תיתני לי את החלוק, אייוָה, בדיוק השמלה שצריך בשבילו, תתפסי את שלומי בידיים, כפרה, תִיצאי אליו. שכחת מה שדיברנו? תעשי שיהיה לנו גגון בארגז–חול כמו שעשו המועצה בגני–ילדים, ותסובבי אותו הצִדה שלא יהיה עם העיניים שלו בתוך החלון שלי. בנות, תשימו לה ריח, רק מהר, תכף ייכנס. מה אתם יושנות לי עכשיו, אפשר לחשוב הילדים השכיבו אותכם! קצת תשימו לה סומק באוזניים למעלה, עוד קצת, לא מספיק. תפתחי, תפתחי את השיער, כפרה, היום אנחנו לא מתקמצנים. הכול מה שאלוהים נתן לנו אנחנו מוציאים אותו החוצה. לא רוצה ילד אחר, חייב את שלומי, זה בן–אחותו, איך יגיד לא לבן–אחותו? תביאו אותו לפה, הנה הוא עוד לא יושן חזק, הנה, כפרה, הנה ריקי נותנת לך תה מתוק שלומי, אתה יודע מי בא? דוד יהודה שלך בא, רוצה להגיד שלום לדוד יהודה? לא, אל תיצאי עוד, שיתקדם קצת לפה. את זוכרת איך לעשות? תעשי שהילד רוצה לשחק בחול. עכשיו תיצאי."

סילבי יצאה עם שלומי על הידיים ועליזה ולבנה היו מדביקות את הפרצוף שלהם לחלון של ריקי, נעמדו להסתכל מעל הגז של המעון. יש להם שמה את השיח של הפרחים הצהובים בחלון שמכסה עליהם. אני יושבת בדלת של המטבח, נותנת להם את הגב, מתחילה לאכול את עצמי: איפה הלכו הימים שהיתה מוציאה אותי לדברים האלה? הייתי באה בסיבוב שלי, לבושה כמו שצריך, והייתי משיגה להם הכול בשביל המעון. איפה הימים שהיתה אומרת: "סימונה שלנו, עוד לא נולד הגבר שיגיד לה לא! מי שרוצה ללמוד איך לטפל בגבר שלה, שתסתכל רק על סימונה. סימונה אף פעם לא תשמעו אותה אומרת: בעלי יהרוג אותי."

אני לא מסתכלת אתם בחלון. מה יש לי לראות שמה? את החיים שלי, איך שנחתכו לי לשתי חתיכות?

 

לבנה ועליזה מדברות בשקט שלא ישמע אותם יהודה, אבל ריקי לא, ריקי לא סותמת לשנייה. זאתי הדיבור שלה בורח כמו בשירים ושערים: "תראו, תראו את סילבי, איך לימדתי אותה לצחוק ת'צחוק הקטן. זה רק הכוסית של הקוניאק להתחלה. רק בשביל שיסתובב לו קצת הראש. הכול אמרתי לה, הכול מה שצריך. עוד רגע תיתן לו את הילד בידיים, תרד לסדר את הסנדל שלה, מה אמרתי לכם?! מחזיקה לו ביד שלו שלא תיפול, תסתכלו רק העיניים שלו לאיפה הולכות.

"רָאה, עליזה, ראה מה שצריך, זה המשחק שלה: כל פעם תחביא לו דבר אחד, תוציא לו משהו אחר, לא מביאה לו את כל המנות על מגש אחד. הנה, ה–נה, תראו איך לוקחת ת'ראש אחורה, מביאה לו בפרצוף את כל הצוואר שלה, עכשיו השיער לאחורי האוזן. רואות את העיניים שלו איך הולכות למקום שלוקחת אותם? איך מתנדנדות על העגיל שלה? הו–פה, ליטוף ביד של הילד, הציפורניים שלה עוברים עד אליו, חצי דגדוג עושה לו, חצי שריטה, ככה יש לו גם הטעם של המתוק שיכול לבוא לו ממנה, גם הטעם של הכאבים. תראו–תראו איך נהיו אלה משפחה, היא והוא והילד.

"בטח שעומד קרוב, לבנה, איך לא? יזוז חצי מטר אחורה, ייגמר לו כל הריח שלה. בלי זה מה יישאר לו, רק הוא והזיעה שלו. עכשיו מראה לו את הקו של החזה, עושה עם הידיים שיהיה לה פס ארוך, אוּ–אָה! ככה יחשוב שיש לה שמה אבטיחים. עכשיו מורידה ת'תריסים על העיניים שלה, מתי שתפתח אותם יבוא לו לעיניים הצבע שלהם יותר חזק. היד שלה על הלב שהוא מספר לה את הסיפורים שלו, צוחקת ממנו מכל מילה. כמה שאוהב זה לספר סיפורים! תאמינו לי בנות, הגבר הזה מספיק לו אוזן, בכלל לא צריך אישה שלמה.

"די, עכשיו צריכה שתכניס את הארגז–חול. רק שלא שכחה את עצמה שמה. ה–נה, לוקחת לו את הילד, נהיית לו עצובה שהולכת כמעט לבכות. זה מה שאמרתי לה שתגיד לילד: מה לעשות, שלומי, סילבי לא יכולה לשים אותך בחול בשמש. מתי שיעשו לנו המועצה גגון, אני נותנת לך לשחק בחול כל היום... עכשיו אין לו ברֵרות, בנות, איך לא יהיה מוכרח להגיד את המשהו שיחזיר לה את הצחוק, איך? שהבחורה שלהם נהיית עצובה זה בשבילהם כמו שהפסידו במלחמה, תראו–תראו אותו איך מזיע. איך מזיז את הצווארון של החולצה שנדבק לו מאחורה, איך מסתכל שהיא מתחילה לחזור. שנייה לא חיכתה, מה בוער לה? תראו אותו, הלכה לו הצלחת שלו באמצע שהיה אוכל. יותר מדי מהר הלכה. תראו איך רוצה לרדוף אחריה, עוד בכלל לא הספיק להחליט מה לעשות, והלכה. איי, לא מצליח להוציא מהפה שלו את הדבר הזה של הגגון. כבר היה חצי מבושל אצלה, למה מיהרה להוציא את הסיר מהאש. ראיתם אותה? עכשיו יצא לו מהראש גם הביוב. שכח למה בא לפה בהתחלה. הלך הגגון.

"אין מה לדבר, זה לא העבודה של סימונה שלנו. סימונה, רק היתה יוצאת אליו היתה מוציאה ממנו עשר גגונים. מה לעשות, אין לנו יותר סימונה. יאללה, בנות, אל תעמדו לסילבי מול הפרצוף שלה מתי שתיכנס, שלא תאכל את הלב. וגם כבר רבע לשתיים. שתיים וחצי מתחילים לקום לכם הילדים, אף גמדים לא יבואו לנקות לנו עכשיו."

 

מילה לא הלכה לי ממה שאמרה. הכול מה שאמרה — שתיתי אותו. כל הדבר הזה, ממי היא למדה אם לא ממני? עומדת שמה ומדברת עלי כאילו אני זיכרונה לברכה, מרחומה. על אחד שמת לא מדברים כמו שדיברה עלי! סימונה שלנו וסימונה שלנו, לא חושבת איך המילים שלה נכנסים לי ללב כמו מים על שמן רותח. גם שאני חוזרת עליהם אני נשרפת מבפנים. שומעת את המים שצועקים מהמחבת קססססס...

הייתי יושבת שמה, האוכל של הצהריים עולה לי לגרון, הדם עולה לי לראש, רוצה ללכת לבית ולא לחזור, אבל איך אני ילך משמה? מי ייתן לי עבודה אם אני יפסיק באמצע השנה? מי יסתכל עלי אחרי שריקי תדבר עלי? איך הייתי שמחה מתי שהכניסה אותי לעבודה, את האצבעות שלה נישקתי לה. למה תמיד שהבנאדם נכנס לבית–סוהר הוא אומר תודה?

 

ג

הכדור של הירח שמסתכל על סימונה ששוכבת בשער, מה הוא רואה? רואה אותה שהיא שוער שקפץ עם כל הגוף לתפוס את הכדור בפינה של השער בצד ימין, רק מה, באו בעטו לו אותו לצד שמאל.

 

שנה משהלך מסעוד, הלכה ממני כל המשפחה שלו. האחים שלו לא שמים רגל בבית שלנו. כועסים עלי. שמו אותי שאני האשמה שלהם שלא הלך להם בפלאפל. לא מבינה את הדבר הזה שלהם, מה יש להם ממני. מי אני שיחליט על חנות אם היא תהיה מצליחה או שלא. מי אני שיגיד לאנשים שהם יקנו פלאפל או שילכו לשים את הכסף שלהם במקום אחר? וגם נגיד שאני אשמה, נגיד, רק נגיד, מה מסעוד עשה להם שאפילו לקבר שלו הם לא עולים בשנה? אין, אין להם בושה אלה. רק בשביל שזרקו בפלאפל את כל הכסף שלהם ולא הלך להם, היו צריכים לעזוב אותי עם הילדים לבד?

אמא שלו לא כמוהם. היא אין לה את הטבע שלהם, שהם רואים את העולם רק בצורה של הכסף. שהיה מסעוד בחיים, היתה מסתכלת עלי בעין עקומה כל פעם שחשבה שלא טוב לו אצלי. דווקא עכשיו שמת, איך שרואה אותי בשוק, תופסת אותי, מנשקת אותי. בודקת כל רגע שהכלות שלה רחל ויפה ושושנה שבאה אתם באוטו מהמושב לא מסתכלות, ישר דוחפת לי כמה לירות ליד. אני לא לוקחת, שמה לה חזרה בסל, היא מתחילה לבכות, שואלת מהר על הילדים, על כולם. לא שכחה אותם. עוברת את כל השמות, אחד–אחד, גם הקטנים שראתה אותם רק מתי שהיו תינוקות שואלת עליהם, מברכת אותי שיהיה לי כוח, שאני יהיה בריאה, הכול במרוקאית.

אני יודעת שהיא הולכת לקבר שלו. אנשים שעולים לבית–קברות באים מספרים לי שהיו רואים אותה שמה. מה עשיתי להם שהלכו ממני כולם? ואני, מי היה לי בעיירה אם לא המשפחה של מסעוד, אני, אין לי פה אף אחד. אני מאשדוד באתי אחריו לצפון. אמא הלכה במרוקו, ואבא, אללה ירחמו, גמר לפני שש–עשרה שנים בתאונה, ברגע אחד הלך. ארבעה האחים שלי באשדוד עובדים כמו חמורים, לא מרימים את הראש מהבלטות.

מי החברה הכי טובה של סימונה? זה העין. העין, כן, רק העין. מהיום שבאה עם האנשים לבר–מצווה של קובי, לא עוזבת אותי לבד. באה העין–הרע שתי ימים מהבר–מצווה, לקחה לי את מסעוד. לקחה לי את מסעוד, הורידה לי את הכתר מהראש. הורידה לי את הכתר, נפל הראש שלי שהיה דבוק בכתר.

 

מה היה להם להביא אתם את העין לבר–מצווה? מה לא קיבלו שמה, מלכים עשינו אותם, את כולם. בחלומות שלהם לא היו רואים דבר כזה. איך יראו? אם לא ראית דבר כזה בחיים, איך תראה אותו בחלום שלך? ארבעה אוטובוסים הזמנתי: אוטובוס אחד היה לוקח את המשפחה של מסעוד מהמושב עם החברים שלהם, שלושה אוטובוסים היו מביאים את האנשים של העיירה. כל אוטובוס היה עושה סיבוב עם אלף תחנות, עוצר כל שתי מטר שלא יתעייפו ללכת רחוק. ולא אוטובוסים סתם, אוטובוסים של תיירים לקחנו להם, רק הריח של האוטובוס בפנים והניקיון שלו, אתה חושב שנכנסת בארמון. מתי שנסענו עם כולם באוטובוס לא היו רוצים להגיע לאולם בעיר, שהיו מקבלים באוטובוס מה שרואים רק באווירון. שתייה ופיצוחים ופירות ושוקולדים הכי יקרים. מה היה חסר להם? כלום! קסטות עם שירים כל הדרך, הולכים אחד–אחד על–יד הנהג, מדברים ברמקול, מספרים בדיחות, שותים, מפצחים, מגיעים לעיר, יורדים על–יד האולם הכי יפה שיראו בכל החיים שלהם.

בכניסה, מהצדדים של המדרגות–שיִש, שתי מזרקות עם מים. נכנסים באולם, שתי בנות שמות לכל אחד פרח אדום על התלבושת. ובפנים איפה שלא מסתכלים ראי, אלף פעם אתה רואה את עצמך שלא תשכח איך באת יפה. אתה רואה את האנשים מסתכלים על הפרצוף שלהם בראי ומתחילים להסתרק, שמים חיוך, מדברים יפה אחד עם השני, מרימים את הכוסית לחיים, ואותו זמן מסתכלים בראי לראות איך הם מרימים את הכוסית. כל הזמן העיניים שלהם בראי ומתקנים את הגוף שלהם והפרצוף שלהם, שרוצים לראות את עצמם שהם יפים. אם אחת עושה פרצוף על משהו שלא מוצא חן בעיניה, בא לה הפרצוף העקום שלה, מסתכל עליה מהראי. מתי שמזיזה מהראי את הראש, יבוא לה הפרצוף שלה מהראי השני. רואה שאין לה לאן לברוח עם הפרצוף העקום שלה, מחליפה אותו לפרצוף של אחת שהכול טוב לה.

והאוכל של הבר–מצווה של קובי? המנות הכי יפות קיבלו. לא עוף, הכול בשר עם ארבע תוספות ועשר סוגים של סלטים. חמישים למנה שמנו על האוכל. חמישים בכסף של אז. מי היה שם לפני שש שנים חמישים על מנה? והצ'קים שלהם, כולם ביחד לא כיסו רבע מהאירוע. היו חושבים לפני זה בבית שהם שמים לנו במעטפה אותו הכסף שהוצאנו עליהם. איפה? זה לא השמחות שהם ראו! גם מי שהיה לו, לא היה יודע כמה כסף עלתה המנה שלו.

אני רואה את הבר–מצווה, את כולם צוחקים שמה, רוקדים, אני לא רואה בעד מה היו צריכים להביא אִתם את העין. כל גבר עשינו אותו מלך אותו היום, כל אישה היתה המלכת–יופי בערב שלה. התזמורת הכי טובה לקחתי, גרוש לא קמצנתי עליהם. מאחרי יום–כיפור עד ל"ג בעומר הייתי רק בדבר הזה של הבר–מצווה: באולם, בהזמנות, בתלבושות שלנו, בצלם, במוזיקה. הייתי הולכת מדבר לדבר, רואה פה, רואה שמה, כל מקום שהייתי הולכת הייתי חושבת שזהו זה, אבל עוד לא הייתי אומרת להם כן, רק אומרת שאני צריכה לשאול את בעלי. הייתי חוזרת לבית, מסתכלת כל הלילה בראש שלי על הבר–מצווה, איך תהיה במקום הזה. רואה את קובי, את המשפחה, את האנשים, את ההדלקת–נרות, הריקודים, בסוף מסתכלת על סימונה, רואה איך היא בתוך הבר–מצווה. אם לא הייתי רואה אותה שהיא מבריקה כמו יהלום, הייתי קמה בבוקר מחפשת מקום עוד יותר טוב, שמלה עוד יותר נוצצת, פרחים עוד יותר יפים. ככה כל דבר, מסתכלת מחפשת שואלת, בסוף לוקחת עוד יותר יפה.

מתי שמסעוד לא היה רוצה לקחת יקר, הייתי מדברת על הלב שלו. כמו בצק הייתי עושה את הלב של מסעוד: מתי שהיה קשה, הייתי שמה בפנים את הדמעות שלי והיה נהיה קל. הייתי לוקחת אותו לאט–לאט עם סבלנות: "כל הכסף שלך בא לך מהכיסים שלהם, מסעוד, מהפלאפל שהם באים לאכול אצלך, מה יש? שיום אחד יראו אותך שאתה גם מחזיר להם." המילים שלי הייתי מביאה לו אותם בבוקר, מתי שלא היה עוד מישהו שנכנס לנו באמצע. גם שאחרי הלילה, מתי שהגבר שלך פותח את העיניים, הוא מסתכל עלייך כאילו פעם ראשונה שהוא רואה אותך. את והוא, אדם עם חוה בגן–עדן. ואת, אם את לא שוכחת את עצמך שמה, זה הזמן שלך להוציא ממנו הכול. "אחר–כך יבואו לדבר אצלך על הבר–מצווה," הייתי עושה לו, "יוציאו את הארנק, יקנו עוד פלאפל, שתייה. הכול יחזור לנו כמו כלום, בשלוש חודשים אתה מחזיר הכול." איפה שלוש חודשים? שלוש ימים הוא
לא ראה אחרי הבר–מצווה. גם שלוש ימים לא השאירו לו.

איך, איך הביאו אִתם את העין, איך? מסכן קובי, אפילו שבת–חתן בבית–כנסת לא היה לו כמו שצריך. במקום השבת–חתן באה לו השבעה על האבא שלו, מסכן.

 

אחרי שתי ימים באו לבית. ברגל באו. ההזמנה של קובי היתה לה מסגרת של זהב, ההזמנה של מסעוד על הקירות של הבלוק עם המסגרת שלה שחורה. אנחנו על הרצפה עם הבגדים קרועים, הלב קרוע.

איך שבאו להגיד לי שנפל, רציתי לרוץ למרכז לראות אותו, לא הייתי מאמינה לסיפורים שלהם. אני מתחילה לרוץ לשמה, והם לא נותנים לי. היו שלושה–ארבעה תופסים אותי חזק, עד שלקחו אותי חזרה. נכנסתי בבית, הזר הגדול של הפרחים מהבר–מצווה יושב על השולחן בסלון, התסרוקת של הבר–מצווה עוד עומדת על הראש שלי עם הספריי ועם עשרים סיכות קטנות שמחזיקות לי אותה שלא רואים אותם. נכנסתי מהר לאמבטיה, משכתי את כל הסיכות. שטפתי את הראש בכיור, הורדתי הכול, החלפתי את הבגדים. מה לא זכרתי? להוריד את הלק של הציפורניים. ראו אותי הגיסות שלי, אחיות של מסעוד, לקחו אותי מהר לחדר, הפרצופים שלהם אתה חושב שהעולם יתחרב עוד רגע בגלל האדום בציפורניים שלי. תפסו אותי רחל ויפה משתי צדדים, כל אחת לקחה לי יד ושושנה היתה שופכת אצטון על צמר–גפן. טונה אצטון שפכו עלי, לא היה חסר הרבה שהיו מורידות לי את הציפורניים. מתי שהראש שלי הולך לזמן של ההלוויה, ישר בא לי הריח של האצטון באף. כל ההלוויה הלכה לי מהראש, רק הריח של האצטון לא עוזב אותי. אחרי החודש הורדתי את כל השיער של סימונה שלנו שהיה יורד לה עד למותן. לקחתי מספריים, נכנסתי לאמבטיה, חתכתי לבד. שמתי על הראש מטפחת של זקנות וגמרתי עם סימונה שלנו.

 

מחר על–הבוקר אנחנו צריכים לעלות לבית–קברות. תבוא לי הקטיושה, ישימו אותי על הקרש, יזרקו להם גם את אמא שלהם בתוך האדמה. לא יעצור להם העולם, למה שיעצור? אתי, תלמידה טובה, יכולה שתלך לפנימייה כמו הבת של ריקי, איציק ודודי כבר גדולים, איציק אפילו עם היד שלו יסתדר, לא יהיה לו ברֵרה. חיים ואושרי אני לא פוחדת עליהם. רק מהדיבורים של האנשים אני פוחדת. אנשים מתי שהם מתחילים לדבר, אף פעם אִיפְשר לדעת איפה זה ייגמר. אפילו שאני ימות אין לי את הדאגה על התאומים, בגלל שחושבים שקובי אבא שלהם. רק שאנשים יסתמו את הפה, יישארו שתיהם עם אבא קובי. יתחתן קובי בעזרת–השם, די, לא יכולה עוד להחזיק אותו אִתי, יתחתן ותבוא להם גם אמא צעירה.

 

עוד הפעם אני חושבת עליהם שהם שמה רעבים. אני לא הייתי יושבת בשקט. הייתי רצה למעלה, מורידה להם את הסיר שימלאו את הבטן. רק בגלל הכוננות הגיעו עד לערב בלי לאכול את הקוסקוס. היו מסתובבים ברחובות כל היום, עולים לבית רק בשביל שייקחו לחם עם מטבוחה ורצים החוצה. הייתי אומרת להם, בואו תישבו, נגמור עם הצהריים, ולא היו שומעים לי.

פעם השולחן של האוכל היה מחזיק את כולם. היה יושב מסעוד בכיסא שלו, אף אחד לא היה זז עד שמסעוד לא היה קם ממנו. היום אין את הדבר הזה, כל אחד בא למטבח, חוטף מה שרואה, לוקחים ישר מהסירים, עוזבים את הצלחות על השולחן.

אלף פעם היה קובי חושב שיושיב את כולם בשולחן, ולא יכול עליהם. רק אושרי וחיים שומעים לו, בגלל שחושבים אותו שהוא אבא שלהם. קטנים הם, עוד מאמינים לכל דבר, הלוואי גם שיגדלו עוד יגידו לו "אבא".

רק על האוכל שלהם אני חושבת. רק על האוכל. הבטן שלי משתוללת מהרעב שלהם.

מתי שנולד לך תינוק, איך שיוצא בבית–חולים הבטן שלו מחוברת לבטן שלך. מורידים לך את החבל שהיה אוכל ממך, חותכים אותו מול הפרצוף שלך שייכנס לך טוב–טוב לראש שלך שמהרגע הזה אין לו מי שיאכיל אותו אם לא את. לא תיתני לו לאכול — ימות. את המלאך שלו או שאת המלאך–מוות שלו. מתי שהיה בבטן שלך היה אוכל ביחד אתך. לא היו שואלים אותך אם את רוצה שייקח ממך את האוכל. האוויר שצריך, ברוך–השם, לוקח לבד מהעולם, וגם על זה בוכה, שצריך להתחיל לקחת את האוויר לבד, עוד לא רגיל לדבר הזה. אבל האוכל, לא. וכל ילד שיוצא ממך עוזב לך בבטן את התולעת שלו.

אישה שיש לה שש ילדים, יש לה בבטן שש תולעים שמנים שמתחילים להשתולל מתי שהם רעבים. אפילו את תהיי מפוצצת, לא יבוא לך להכניס כלום לפה או שלא בא לך לראות אוכל מהבחילות של ההיריון, יבכו לך התולעים בבטן, שאַת הצינור שלהם של האוכל. חייבת לעשות בשבילהם את העבודה של הבישולים. ואין לך רגע של הפסקה מהדבר הזה. כל עבודה שהגבר הולך, יש לו את הרגע חופש ממנה. יכול להיות שבוע בחופש ממנה, רק הדבר הזה של האמא שתשים להם את האוכל על השולחן, אין לו את החופש.

גם כל הגוף שלך, מתי שאת מתחילה עם התינוק הראשון, תשכחי מזה שיחזור למה שהיה. אפילו תרד לך כל הבטן, נגיד תיכנסי למכנס שלך, לחזייה שלך, בחיים את לא תחזרי למקום שיצאת ממנו.

חושבים שמתי שהגבר נכנס אלייך פעם ראשונה זה מי–יודע–מה, שזה הזמן שאת פתוחה למטה, שזה עושה אותך להיות אישה. אבל לא! זה כלום, לאן נתנו לו להיכנס? רק בשביל הכבוד שלו הכניסו אותו לחדר קטן בכניסה וסידרו לו את הסרט האדום לקרוע אותו, כמו שאוהבים הראש–מועצה והראש–מועצת–פועלים שלנו לעשות כל פעם שבונים לנו איזה משהו חדש. זה רק בשביל הכבוד שנותנים להם, רק בשביל שיקבלו אחר–כך יפה את הילד שיוצא ממך, שלא יהרגו אותו מהקנאה שלהם. שכולם ידעו שהם הראשונים שהיו שמה. אבל מתי באמת את פתוחה בכל הגוף? זה בא רק מתי שאת יולדת. יוצא התינוק, מוציא הרבה דם, הרבה מים, בא לך מבפנים. זה גבר בחיים לא יבין. איך את מסתכלת בפרצוף של מישהו שהיה יושב לך בתוך הגוף. לא תגידי יום–יומיים ישב שמה, כמעט שנה היה יושב שמה. תשע חודשים את מרגישה אותו, ולא ייתנו לך לראות אותו. את סובלת בשבילו, מקיאה, סוחבת אותו, רואה את הוורידים שלך שיוצאים בגללו, הפרצוף שלך נהיה עם ציורים חומים. בלילה את קמה שלוש–ארבע פעמים בשביל פיפי, את לא יכולה להגיד כלום. את לא יכולה לעשות לו: עיוני אתה, אני נותנת לך שתהיה בפנים, אבל אסור לך ללחוץ על המקום של הפיפי. את לא יכולה לדבר על הלב שלו שאת לא אוהבת את הסרדינים החריפים עם הירקות שהוא דוחף את היד שלך שתביאי אותם מהחנות. שוכבים עשר סרדינים חריפים בארון בבית ואת לא נוגעת בהם. אין לך עם מי לדבר. את גם לא יכולה לבקש שלא יעשה לך בחילות שבאות לך כל יום בארבע כמו שעון, אין עם מי לדבר. מה את צריכה להבין מהדבר הזה? רק דבר אחד יש לך להבין: שבאת לעולם רק בשביל להוציא ממך לתוכו את האנשים שיהיו בעולם אחרי שאת תלכי ממנו. שבאת לעולם בשביל לסבול ולשתוק. ככה את נהיית אמא. לומדת לסגור את הפה חזק, לשמור את כל הכאבים שלך בפנים ולא לצעוק.

 

איך שיוצא התינוק, החזה שלך מתחיל גם–כן לעבוד בשבילו. פתחו לו אצלך מקרר קבוע עם חלב. את לא יכולה להבין כלום, אין לך זמן לעמוד להבין. זה מהר–מהר, כמו מתי שבאנו לארץ. רגע אחד את במרוקו, מאה אחוז בטוחה שהחיים שלך ייגמרו פה איפה שהתחילו, אותו הדבר כמו אמא שלך וסבתא שלך וסבא שלך, פתאום באים אומרים לך שנוסעים לארץ–ישראל. אחרי יום את על האוטו שלוקח אותך לקזבלנקה. הנה את בקזבלנקה, הנה את במחנה במרסיי, אחרי שבוע את על האונייה ירושלים, לומדת לרקוד הבה נגילה. אלף פעם את חוזרת בראש על היום שהיית במרוקו ואבא אמר לכם שנוסעים, אלף פעם את הולכת על היום הזה מצד אחד לצד השני.

מה שקרה לך מהר בחיים, לא עוזר כמה פעמים תעצרי על כל אבן שלו: בבוקר עשיתי ככה אחר–כך נסעתי לשמה, אחרי זה אמרו לנו ככה. עד היום האחרון שלך את לא מבינה ממנו כלום. אכלת אותו בלי שהיית טוחנת אותו עם השיניים, יצא לך מהצד השני איך שנכנס, שלם.

אחרי שיצא קובי, מה רציתי? רק שיחזיר אותי אלוהים להיות ילדה. מסננת שאני עושה בה את הסולת של הקוסקוס נהייתי. כולי מלמעלה עד למטה חורים. מלמטה יורדים לי מים, נכנסים שמה ידיים של רופאים, של אחיות, אחר–כך יוצא התינוק, הדם, השליה, אחרי זה תופרים אותך, מלמעלה החורים שעד היום הזה סתומים, גם מִיהם את נוזלת. לא היית יודעת כמה חורים יש לך בחזה. פתאום את רואה: צד ימין יש לך שלושה חורים, צד שמאל ארבע, אם יושן לך התינוק יותר מדי זמן, מתחיל החלב שלך לנזול מעצמו. אין לך דבר אחד שנשאר אצלך בפנים. עשרים שנה יושבים עלייך אמא שלך וסבתא שלך והדודות שלך שתהיי סגורה. הפיפי שאת עושה בבית–שימוש שתעשי אותו בשקט. לא טוב שישמעו את הפיפי שלך שיוצא. הדם שלך של החודש שלא יראה אותו אף אחד, הפה שלך תשימי עליו יד מתי שהוא פתוח. כל החיים סוגרים אותך וסוגרים אותך ואל תשכחי את הרגליים שלך, שיותר טוב לך שתתפרי אותם ביחד מתי שאת יושבת, שתהיי עץ שיש לו רגל אחד. בא היום של החתונה, מחליפים לך את הדיבור משחור ללבן. בלילה רוצים ממך שתפתחי את הדרך לבעלך. בא היום של הלידה, ברגע אחד רוצים שתפתחי את הכול. לא רק לבעלך שתפתחי. גם לתינוק שלך וגם לכל אחד מה שנכנס בחדר שלך בבית–חולים.

אחרי שלושה ימים משאת יולדת, גם העיניים שלך נשפכות החוצה בלי לשאול אותך. את לא בוכה, את נוזלת מהעיניים, תרצי או לא תרצי. בקובי גם חשבתי שאני נהיית קירחת. כל הכרית שלי היתה מלאה שערות בבוקר. עשתה לי אמא של מסעוד: את לא יודעת מה שאומרים, שהילד לוקח את היופי מהאמא שלו? אל תבכי, בינְתי, הכול יחזור. ומה, לא צדקה? צדקה, חזר והלך, חזר והלך, רק אחרי התאומים הלך ולא חזר. אבל סימונה לא אכפת לה מהדבר הזה, מי יסתכל עליה עכשיו, מסעוד מהקבר שלו? אתי לא מסתכלת עלי, גם על עצמה לא מסתכלת בראי. אפילו קובי, בזמן האחרון בורחים לו העיניים מתי שרואה אותי. גם בחדר מסובב לי את הגב, סוגר את העיניים מהר.

 

ומה עם הגברים, מה רואים הגברים כל הזמן הזה? רואים רק שהם נכנסו לשמה, ויצא משמה תינוק. איך נפוחים! איך נפוחים מהדבר הזה! החזה שלהם מרוב שממולא עם אוויר, כבר לא יכולים להוציא את האוויר החוצה. עוד רגע יתפוצצו משהם חזקים. שבנאדם יצא לעולם רק ממה שהשפריצו לך בפנים. והם, מה קרה בגוף שלהם? כלום. שערה לא זזה להם מהמקום. מה יש להם להבין מהדבר הזה? שהחיים זה משחק. שמו גול וצועקים: יש אלוהים! מחזיקים את התינוק על הידיים שלהם בברית, הטלית עליהם, מרימים כוס לחיים, צוחקים...