מטרופוליטן - מאת וולטר ג'ון וויליאמס - 1998

מטרופוליטן

וולטר ג'ון ויליאמס, מיכאל תמרי (תרגום)

walter jon williams, Metropolitan

 

 

 

שבחי הביקורת על "מטרופוליטן"

"עלילה עוצרת נשימה...  ויליאמס מפיח חיים בשפה,

כתיבתו מצומצמת, מרתקת"

ניו יורק טיימס

 

"זהו ספר מדע בדיוני שניתן לקרוא כפנטזיה; כך או כך -

הספר מרתק"

דנוור פוסט

 

"הספר מצטיין באיפיון הדמויות,  בעלילתו המעניינת,

בשיחות המשכנעות: סיפור קצבי מרתק"

וושינגטון פוסט

 

 

1

 

אשה בוערת משוטטת ברחובות,  גובהה עשר קומות,  גופה העירום

שואת-אש מתערבלת.  אנשים ברחוב ברסארי מתפחמים וקורסים

בעוברה,  מניחים מאחוריהם רק אפר שחור המסתלסל בצורות

עובריות.  החום כה עז שמבנים עולים בלהבות בעוברה.  סערת

נייר,  הנשאב מתוך הבניינים על-ידי פרצי אוויר בלתי-ניתנים

לשליטה מסתחררים לעברה ונאכלים.  נהרות של להבה נוהרים

מקצות אצבעותיה.  חלונות מתפוצצים פנימה למשמע יבבתה,

למשמע היללה המחרידה,  משספת-העצבים שבוקעת מתוך גרונה

האחוז אש,  שאיננו גשמי.

 

בעיר החובקת את העולם,  אש שמאכלת-כל היא הדבר הגרוע

ביותר שניתן להעלות בדעת.

 

אייה היא הראשונה ששומעת את הקול,  והשיער הדקיק על

עורפה סומר למשמע הזעקה.  היא מסתכלת בזעזוע מתוך טרקלין

המשרד ורואה את האשה מסתובבת בפינה לעבר שדרות הבורסה;

לרגע היא רואה את האשה משולשת,  מוכפלת על-ידי הזכוכית

בראי בניין ברסארי והאולד אינטנדנסי ולרגע מחריד אחד אייה

מביטה לתוך שלושה פנים בוערים,  שלושה זוגות מרוקנים של

עיניים עולות באש,  שלוש הבעות של סבל מיוסר שבהן היא

קוראת בבירור את שרידי אנושיותה של האשה שהיתה למאכולת

אש מתחננים לעזרה,  להחדיל את הכאב...

 

אייה מסתובבת כדי לברוח והחלון מתנפץ כלפי פנים עם משב

רוח שחורך את עורפה של אייה ומטיח אותה לרצפה,  ובאותו רגע

ממש היא שומעת את הצווחה הראשונה מפי התינוק של טלה,

וצלצולו המטופש והבהול של טלפון -

 

זעקתה של האשה הבוערת עולה בגרונה של אייה.

 

נזילת פלאזם מדרגה א ברובע הפיננסי

143 נהרגו, 2000 נפצעו

תיערך חקירה של רשות הפלאזם

הפרטים ברשת.

 

כשהמדרגות הנעות מרימות את אייה מתחנת הפניאומה,

משתרעות המלים הכסופות-נוזליות על פני השמים,  ואומרות לה

מה שהיא כבר יודעת.  בין גלגלי המתכת המשופשפים של

המדרגות הנעות נמצאת סחופת של אפר,  ואחוז מסוים ממנה

בוודאי אנושי.

 

רוח קרה מעיפה על פני השטח גחלים שחורות לבין שערי

הסכר של בניינים.

 

האם לבני משפחתך שלום? האם לביטוח שלכם יש מספיק

כיסוי? מלים נוספות שהופנו במקרה זה אל קהל מקומי מזדחלות

בבבואה במעלה קיר הזכוכית המוזהב של בניין ברסארי.  חתמי

ביטוח מכריזים על מרכולתם מדוכנים שהוקמו בחופזה על

המדרכות.

 

"את בסדר,  גברת?" שואל אחד מהם.  "בטח יש לך המון ילדים,

נכון?"

 

נכון.  נשי ברקאזיל אמורות להרות במשך כל ימיהן.  אייה

מתכווצת יותר בתוך הז'קט שלה וניגשת אל מוכר ההגרלות החדש

בקיוסק החדש והמאולתר.

 

מוכר ההגרלות הישן נשרף כליל בתוך הקיוסק הישן.  אייה

קנתה ממנו כרטיס הגרלה בכל יום שבו עבדה זה שלוש שנים

ומעולם לא ידעה את שמו.

 

אופנוע משטרה מחליק בסמוך ביבבת טורבינה יעילה.  הזכוכית

נרמסת מתחת לרגליה של אייה החוצה את הבורסה לעבר בניין

רשות הפלאזם,  שעליו כרבולת משוננת של קרני ארד וחלונותיו

הפעורים. על המדרכה עיגולי צבע לבן, ובמרכזו של כל אחד מהם

מעט אפר - לציון פגיעה בנפש,  בן-אדם שנעשה לגוש מפוחם.

היונים כבר החלו להמטיר עליהם לשלשת.

 

היא יודעת מה מחכה במשרדה.  תינוקה המתייפח של טלה,  ריח

חיתולים מלוכלכים,  קפה מעופש בטרקלין המדיף ריח מעופש,

שחלונותיו השבורים מכוסים כעת בפלסטיק.  גליל המסרים

הבלתי-נמנע על שולחנה מכיוון שלפני שלושה חודשים,  כשניסתה

להשיג לעצמה כמה נקודות בעיני סמכות בכירה יותר,  היא

התנדבה לשרת ב"משוב חירום".

 

ואחר-כך,  לאחר שהמסר ייענה,  שעות ארוכות בקור המצמרר,

עמוק מתחת לקרקע,  בחיפוש אחר הפלאזם שלעולם לא תהא

שלה.

 

מלים נוספות נמתחות על פני השמים.  סנאפ,  המשקה העולמי,

ואחריהן הלוגו הירוק-לבן של סנאפ.  המשאבים הדרושים כדי

לעקוב אחר כל זה על פני השמים במהלך חילופי המשמרות הם

כבירים,  יותר מכפי שתעשה בחייה.

 

אירוקר שקט חוצה את השמים בין אייה ללוגו,  מתרומם מעל

לגג הבורסה.  הוא מתהפך כדי שנהגו יוכל להשקיף על העיר

שמלמטה וליהנות מנוף שאייה יודעת כי לעולם לא תראה.

 

בעיר החובקת את העולם,  מהו הדבר הגרוע ביותר שניתן

להעלות בדעת?

 

שאין לאן ללכת.

 

 

הוגשו שלושה כתבי אישום נוספים בשערוריית טרקליין

אינטנדנט מבטיחה טיהור בשורותיה

 

 

בניין רשות הפלאזם רחב וגבוה וחזק,  נבנה למען יצירתה,

אחסונה ומִשגורה של הפלאזם.  הוא ניצב ביחס זהיר כלפי בניינים

אחרים באזור הכספי/ממשלתי,  יחס שבו המשקל,  העיצוב ומבנה

הליבה מאוזנים בקפידה.  תמוכות של פלדת פחם מהוות מקלעת

מחוללת מורכבת המבודדת מן החוץ על-ידי גרניט לבן.  כתר

הקוצים של קרני הממסר שלראשו משתלח לשמים כמו אצבעות

משתלחות.  מקלעת האיסוף החיצונית העשויה ארד,  ששורשיה

עמוק בתוך הסלע,  מתעקלת מעל לגרניט בפיתולי ערבסקות

מבהיקים,  קישוט פונקציונלי עד בוטות שנועד למשוך,  לאסוף

ולפזר כל פלאזם המאיימת לסכן את הבניין עצמו - לשבור כל

התקפה לרסיסים,  לשלול ממנה את רצונה,  ואחר-כך לאגור אותה

על מנת שתשמש את הכפירשועים של הרשות.

 

לו נגעה האשה הבוערת בבניין בשלוחות הלהבה שלה,  היא

היתה זועקת ורועדת ונעלמת,  והאנרגיות שלה היו נבלעות בתוך

מבנה הבניין ואחר-כך מתפזרות בתוך רשתה של העיר.

 

אבל היא לא נגעה בבניין,  ובאותו חלק שנותר בחשיבתה

ההגיונית היא ידעה כי מתווה הארד סימל סכנה.  במקום זה נאלץ

השיפוט להעביר את משאביו להשמדתה,  כיבה אותה בכוח בוטה,

בפרץ של עוצמה ששודר מקרני הממסר העשויות ארד.

 

הבניין מרשים פחות כשרואים אותו מקרוב.  חמישים עובדים

אלמונים אחרים נכנסים יחד עם אייה אל מתחת לשער הפסיפס

המעוטר בארד,  המכוסה בלכלוך,  המציג את אלת הממסר

המעניקה מתפארתה לבני-אדם.  יחד עם עשרים אנשים חדשים -

שהיא לא מכירה ולו אחד מהם - היא חווה את התנועה הנוזלית

המיוחדת של אחת המעליות ההידראוליות בבניין.

 

בקומה העשירית,  הדבר הראשון שאייה שומעת הוא יבבת

תינוקה של טלה.  האולמות מכוסים בכיסויי פלסטיק חומים,

מקופלים,  שנועדו להגן על הרצפות המתפוררות.  הדלתות עשויות

ממתכת חבוטה,  צבועות באפור עמום.  הקירות ירוקים ועליהם

פסים אפורים.  התקרה מרוקעת בדיל ומתוך חוריה מתגלה חיווט.

אין חלונות.

 

ברוך בואכם לשירות המדינה,  היא חושבת.  ברוך בואכם לעתיד

מובטח.

 

"הי," אומרת טלה. היא מחליפה את החיתול של ג'יין על שולחן

הכתיבה שלה.

 

אייה רוצה לצעוק אל רוכל הביטוח, שנמצא למטה רואה?

לג'ספירים דווקא יש ילדים!

 

גוש של צואת תינוק נוצץ,  ירקרק,  לאור הניאון.  "ישיבה

חשובה בעשר," אומרת טלה.

 

"שיערתי."

 

"איך הצוואר שלך?"

 

אייה נוגעת בכווייה שעל עורפה,  מתחת לשערה האסוף.

"בסדר."

 

"לכל הפחות לא נחתכת מרסיסי זכוכית.  קלה מחשבונאות

הסתכלה בחלונה כשהוא התפוצץ ישר לעברה.  כמעט שאיבדה

עין."

 

"מי זאת קלה?"

 

"שיער ערמוני.  נשואה לאמטס מתשלומים."

 

גם אותו אייה לא מכירה.  היא משפילה מבטה לעבר שולחנה,

המחשב על החוגה הצהובה הזוהרת שלו,  הסקלה,  יומן הפעילות

שלה.

 

תמונתו של גיל במסגרת הכסף הנוצצת שלה.

 

התינוקת השמיעה עוד צווחה.  טלה מחייכת, בכעין התנצלות,

"ריאות בריאות.  מה?"

 

טלה לא רצתה להשאיר את ילדתה במעון של הרשות במשך כל

היום,  נתונה בהשגחתם של עובדים אדישים,  שם היתה פרוצה לכל

מגיפה הפוקדת את ג'ספיר.  היא שאלה את אייה אם היא מתנגדת

לכך שתביא את ג'יין למשרד,  ואייה אמרה שזה מקובל עליה.  אייה

אמרה את זה בלי רצון.  היא גדלה במשפחה גדולה,  לא רק אחים

אלא דודנים ואחיינים ואחייניות הצטופפו יחד בדירות ממשל

זעירות בשכונת ברקאזיל - היא לא תצטער כלל אם לא תימצא

עוד בסביבתם של ילדים קטנים.

 

בסל ההודעות שלה הצטברו לא פחות משלושה גלילי הודעות.

אייה פותחת אותם ונוכחת שכולם עוסקים בישיבה,  וכל אחד מהם

מממונה אחר.

 

ברור שיש תוהו ובוהו למעלה.

 

חוגת המחשב נוגהת לעברה באור צהוב.

 

היא מסירה את התחרה מעל פרק ידה וכותבת תשובה לכל מסר,

מניחה כל אחד בחזרה בגליל ומסתכלת ברשימה שלה המכוסה

בפלסטיק כדי לבדוק שוב את הכתובת הפניאומטית של כל אחד

מהממונים.  היא מחייגת כל מספר,  בזה אחר זה,  לתוך מערכת

המסרים הפניאומטיים.  כל אחד נשאב מקצות אצבעותיה על-ידי

היניקה הרוחשת של השפופרת והיא מדמה לעצמה כיצד הם נורים

בתוך החשיכה,  ליעד קבוע בדיוק כמו זה של הנוסעים במעבורת

הפסים.

 

בעיר שגודלה כגודל העולם,  מהו הדבר הגרוע ביותר?

 

להיות בת עשרים וחמש ולא לדעת בדיוק כיצד תחיי את שארית

ימייך.

 

 

רעש אדמה בפנטאו

על-פי ההערכה נספו 40,000; פרטים ברשת

 

 

אייה למדה להתעלם מהכאב שמערך הראש גורם לאוזניה.  הוא

חוסם לכל הפחות את תוצר ריאותיה הבריאות של ג'יין.

 

"השעה 09:34.  כוונון של שופר שתים-עשרה ל- 122.5 מעלות.

נה?" הטבולטור בקצה השני של הקו לא ניחן בריאות בריאות.  יש

השתנקויות בין כל אלה ואלה,  וקול שיעול יבש מדגיש כל משפט.

מעת לעת אייה שומעת כיצד הוא שואף את הסיגריה.

 

"דה," חוזרת אייה.  "09:34,  שופר שתים-עשרה כוונון ל- 122.5

מעלות קיבלתי." 09:34 תהיה בעוד כשש דקות.  היא רושמת

בפנקס שלפניה בעת שהיא מדברת ואחר-כך מחייגת את המספרים

לתוך המחשב שלה.  בתוך קונסולת המתכת העשויה ממתכת

עמומה נשמעים קליקים וזמזומים.

 

122.5 מעלות.  אם כך אלה מגדלי מייג'.

 

"09:35.  שופר שתים-עשרה משדרת ב- 1800 מ"מ ע.ה.ח.

מאושר?"

 

1800 מגהמרס.  זו דרישה עצומה אפילו לגבי מגדלי מייג'.  מי

רוצה כל-כך הרבה? - שאלה את עצמה.

 

היא תוהה אם זה קונסטנטיין.

 

אייה רושמת את המספרים בספר ומבחינה כי הטור השישי

בסקלה שלה פנוי.  היא מחייגת את הטור השישי למחשב שלה

ואחר-כך מחליקה את הנוהל על הסקלה עד שהוא מצביע על

1800. היא מוציאה כבל מבודד ממאגר הכבלים שלה ומחברת אותו

בין הסקלה לשקע מאחור,  וכך היא מצמידה את הסקלה למקום

ומשלימה מעגל אלקטרוני.

 

אין דרישות נוספות לכוח עד 09:34.  אייה ממשמשת את התחרה

שלה ומרגישה בצריבה בעורפה.  כדי להימנע מלחשוב על האשה

העולה באש,  היא מסתכלת בתצלומו של גיל בתוך המסגרת.

 

09:33,  נשמע טרטור מן המחשב.  דגלון מכני קטן בראשו של

טור שש משמיע קליק כשהוא חדל להיות לבן ונעשה לבן ואדום.

על גג הבניין,  שופר הממסר הכביר העשוי ארד נע קלות ל- 122.5

מעלות.

 

רגע עובר.  הדגלון משמיע קליק כשהוא עובר להיות אדום כולו

והמעגל האלקטרוני על הסקלה מתעורר,  ומעורר עוד מעגל פלאזם

הרבה יותר גדול בתוך שלד הפלדה הקלוע של הבניין.  הכוח זורם

משופר הממסר.  מגדלי מייג' מתחילים בקליטת מטען פלאזם

קולוסלי.

 

עהח.  עד להודעה חדשה.  מספיק פלאזם כדי להעיף את מגדלי

מייג' כמעט עד למחצית הדרך אל המגן.

 

אייה שולחת יד ונוגעת בפניה של הסקלה,  ומקווה לחוש את

העוצמה,  להדליק נר זוהר במוח האחורי שלה,  לטעון את עצביה

בטעם של מציאות... וכמובן שדבר לא קורה,  מאומה לא,  מכיוון

שהפלאזם אינה שלה,  מפני שהיא חיה בבניין מלא חומר,  והיא

אינה יכולה לקבל מאומה.

 

היא שואלת את עצמה אם זהו קונסטנטיין בקצה השני של

מסלול הזרם.  קרוב לוודאי שלא.

 

קרוב לוודאי שזו הצדעה נוספת לצרכנות,  מצג רועם למשקה

קל או נעל מסוג חדש.

 

מהו הדבר הגרוע ביותר בעיר המכסה את העולם?

 

להימצא תמיד ליד הדבר הנחשק - ולא לזכות בו.

 

 

2

 

החיים: שלך,  המוח,  שלנו.

2100,  ערוץ 2

 

כל החופשות מתבטלות.  כולם יעבדו משמרת וחצי.  מנג'ין לא

מצליח להשתלט באמת על הישיבה: הבהלה הדביקה את הכל,  החל

בממונה ומטה,  ונשמעות צעקות רבות.  אייה,  זוטרה מכדי לצעוק,

יושבת מעברו השני של שולחן ישיבות מזכוכית נוצצת,  מול נידן,

שמלבדה הוא היחיד שפניו פני ברקאזיל חומים.  היא קיוותה

לניחומים,  אך מסתבר כי הוא סובל מנזלת קשה,  והיא מתכווצת

בכל פעם שהוא משתעל או מתעטש,  ומצווה במוחה על הנגיפים

לפנות לרירית האף של שכבת המנהלים הבכירים.

 

מבעד לקיר שמאחוריו עובר לוח צף,  למה המתח הזה?,  הוא

שואל.

 

למפרסמים יש לעתים חוש הומור.

 

"אונימי חושב שזה קשור בבנייה החדשה באולד פרייד," אומר

מנג'ין. הוא נוגע בשפמו הבלונדי הקטן,  "הורסים את בית-

החולים,  ובונים בניין משרדים במרחק ראדי וחצי,  ועורכים

חפירות להקמת תחנת פסים חדשה ממש באמצע הרחוב. המיקום

קצת חריג - "

 

"חריג? יש מפה, לא?" רועם דנסל. זהו גבר שמן שאוהב את

קולו.  פקעות תחרה גדולות נשפכות מחפתי המקטורן שלו.

 

"עדיין לא."

 

"למה לא,  לכל הרוחות?"

 

מנג'ין נאנח.  "מפני שהמשרד של אונימי לא שלח עוד מפה."

 

"לא הייתם מסוגלים להשיג מפה בעצמכם?"

 

מנג'ין מתעלם ממנו ומתחיל לחלק משימות,  מספרים לצוותי

עבודה.  אייה מתחילה להבין כי שמה לא נזכר.  היא מרימה יד,

מתעלמים ממנה ולבסוף היא מרימה את קולה.  "מר מנג'ין!"

 

משתרר רגע של דממה.

 

"לא קיבלתי תפקיד," אומרת אייה.

 

מנג'ין מסתכל בה.  "אני יודע," הוא אומר.

 

"אם כך,  מדוע אני כאן?"

 

מנג'ין רוגז.  "עוד לא הגעתי אלייך.  את קיבלת משימה

מיוחדת."

 

לבה מנתר.  אבל היא רואה פגיונות בעיניהם של זולתה.  באיזו

זכות היא מקבלת משימה מיוחדת?

 

מנג'ין מסוגל לראות את הפגיונות לא פחות מכל אחד אחר.  "זה

הרעיון של רודר," הוא אומר ושאר המשתתפים מאבדים עניין.

תקוותה של אייה נעלמת.  רודר הוא שריד עתיק יומין במחלקת

המחקר,  שקוע לגמרי בהערכות ובמחשבות פילוסופיות,  אבל

בכיר מכדי שיפטרוהו.

 

המשתתפים האחרים מקבלים את תדריכיהם.  הכיסאות בחדר

הישיבות גדולים,  מרופדים היטב,  בעלי מסעדים דמויי מניפה,  וכל

אחד מהם מקושט בכריזנטמת זהב עצומה.  הכיסאות הללו מקלים

עליך מאוד להתנמנם.  אייה עוצמת עיניים ונוכחת שהיא חושבת

על גיל,  על ידיו החזקות,  אצבעותיו הקצרות,  האופן שהן נוגעות

בה.

 

מנג'ין מסיים את דבריו.  אייה מחכה עד שכל האנשים יוצאים,

ומנג'ין מצית סיגריה נוספת.  מנג'ין יושב,  מפריח עשן,  מסמן בידו

כי תצטרף אליו בראש השולחן.  היא קמה מכיסאה,  חוצה את

החדר.  כשהיא רואה את השתקפותה בכריזנטמות המצופות זהב

שבקיר,  היא מחליקה על שערה בתנועה מוכנית.

 

"רודר הוא זה שכיבה את הבערה," אומר מנג'ין.  "הוא היה

בבקרת ממסר כשזה קרה.  הוא ראה את זה במוניטור חיצוני ומיד

שם את הישבן שלו בכיסא האחראי.  הוא יקבל ציון לשבח,  אבל

טיפול בכמות פלאזם כזאת בגילו תכניס אותו לבית-חולים." הוא

מטלטל סיגריה מתוך החפיסה,  וזו בוקעת כדי מחציתה.  הוא מציע

לה סיגריה.  "מעשנת?"

 

"לא,  תודה." היא מתיישבת לידו.  מאחוריו צולל בז שעיניו

שלוחות לעבר יונה.  אילו מצמצה,  היתה מחמיצה את המראה.

 

"רודר התקשר איתי לפני שעה מבית-החולים.  הוא אמר

שכאשר השתלט על הנשרפת שלנו,  התקבל אצלו רושם לגבי

המקור שלה.  הוא אומר שהיה לו רושם די ברור שהממסר הגיע

ממזרח."

 

"אולד פאראד לא נמצא במזרח," אומרת אייה.

 

"קו המקור צנח מתחת לאופק באיזשהו מקום בצד הזה של גרנד

סיטי.  הוא אומר שראה את זה."

 

"מתוך בקרת ממסר?"

 

נראה שמנג'ין חש שלא בנוח.  "זה מה שהוא אומר."

 

"על מוניטור חיצוני?"

 

מנג'ין אינו גורע את עיניו מקצה הסיגריה שלו.  "בעיני רוחו."

 

עצביה של אייה נזעקים להתריע על הבזבוז.  היא תידרש

להימצא מתחת לפני הקרקע במשך ימים בחיפוש אחר הזייתו של

ישיש.

 

"רודר הוא בסדר,  את יודעת," אומר מנג'ין.  "הוא לעניין,  אשף

אמיתי.  עבדתי איתו עוד כשהוא הקים את המחקר.  התחפפתי משם

לפני שכל המחלקה התרסקה.  אבל ההתרסקות לא היתה באשמתו

של רודר - זה היה בגלל יותר מדי התערבות מלמעלה.  אי-אפשר

להמציא תיאוריה חדשה של שימוש בפלאזם שכבר נוסתה בשדה

בתוך חודשים ספורים."

 

"אם זה כל-כך בטוח ולעניין," אומרת אייה,  "למה אתה מצוות

רק אותי?"

 

"מפני שאני לא עובד אצל רודר.  אני עובד אצל אונימי,  ואונימי

חושב שהבעיה היא באולד פאראד." מנג'ין דוחק את הסיגריה שלו

לתוך מאפרת הטיטניום,  כאילו היתה מסמר.  היא מסתחררת

בעצלתיים מחמת התנופה.  אייה שואלת את עצמה אם מנג'ין סידר

לאונימי פשלה,  אולי בשליחותו של הממונה.  ועל מי תוטל האשמה

אם המזימה הקטנה של מנג'ין לא תעלה יפה?

 

על הברקאזילית התככנית כמובן.  הכל יודעים שהם תמיד

מחפשים יתרון,  והם חותרים כל הזמן,  דופקים איזה צ'ונה אחד או

שניים.  אייה מכירה את המצב במידה מספקת,  היא יודעת שאין לה

בעלי-ברית.

 

"את תקבלי את כל הקרדיט," מנג'ין אומר.

 

ברור שהיא תצטרך לחשוב איך תחמוק מהקרדיט הזה.

 

מנג'ין מפנה אפר בחפת התחרה שלו.  "הקציתי לך צוות מסייע

של שניים," אומר אנג'ין.  "הם יהיו זמינים מיד לאחר הפסקת

הצהריים.  אני יודע שאין לך ניסיון במציאת מקור,  אבל ייתכן

שהם יוכלו להנחות אותך - "

 

"אני ארצה מבט מלמעלה כולל שקיפויות,  דחיסויות ודפוסים."

 

"כמובן.  אני אתקשר לארכיון בשבילך."

 

"המפות שלנו אינן תמיד מעודכנות אם לא מדובר באזור שלנו.

אני ארצה גם מפה מ - מהי התת-תחנה שנמצאת בינינו לבין גרנד

סיטי? רוקטמן?"

 

מנג'ין נראה מופתע.  "נראה לי.  אני אתקשר עם רוקטמן,  אם זה

מה שאת רוצה."

 

היא כבר נוכחה כי לעתים הג'ספירים נדהמים כשיוצא משהו

אינטליגנטי מפיה.  ובכל זאת,  היא לא יכולה להציג אותן שאלות

שהיא באמת זקוקה לתשובות עליהן.

 

משימה מיוחדת.  איזה כיף.

 

הדיבור אנושי,  השתיקה אלוהית.

- מסר מחשבתי מאת הוד אושלמותו

הנביא מאייג'ס.

 

כעבור שעות אחדות,  כשהיא לובשת סרבל צהוב רשמי וכובע

הגנה,  אייה יוצאת מתוך קרונית המסילה בתחנת רוקטמן.  נלווים

אליה לכל מקום שני עוזריה: לסטין,  נער צעיר ומלא חצ'קונים,

וגרנדשוק,  גבר מאפיר,  כל-כך נמוך וגברתן ושרירי וחזק שהיא

חשדה בכך שאחד מאבותיו טיפל קצת בגנים שלו.

 

תחנת רוקטמן,  תחנה המנוהלת על-ידי רשות המסילה נשאה

אותו שם שבו נקראה תת-תחנת רוקטמן,  תחנת הפלאזם של

הרשות.  לא היה לה שום מושג מדוע שתיהן כונו "רוקטמן" -

מרבית השמות בשכונות הללו עתיקים כל-כך שאיבדו מכבר את

משמעותם.

 

תחנת המסילה נושנה ונמצאת עמוק מתחת לפני השטח.  פסיפס

ישן על הפלטפורמה,  צבעיו שבעבר היו מבהיקים כבר מלוכלכים,

שבורים,  ומציג כיצד נראתה בוודאי התחנה שמעל לקרקע בשלב

כלשהו: בניינים מבהיקים מאבן לבנה,  אחדים מהם בעלי אנטנות

משונות שבקצותיהן כדורים,  משדרות פלאזם בצורת קרני זהב

נוצצות בזיגזג.

 

אבל בפסיפס לא היו שום רקטות.

 

המחילה המובילה אל התת-תחנה אינה מדופנת היטב,  רק

מובדלת ברשת פלדה.  מגפיה של אייה רועמים על רצפה זמנית

שהותקנה,  קרוב לוודאי,  לפני עשרות שנים.  היא עולה על פני

שכבות של רבדים אנושיים,  שכולם נראים מבעד לרשת הפלדה -

נדבכי לבנים משכבר,  מתמכי ברזל מגולגלים,  צינורות מים,

לבנים חומות,  בטון,  צינור ביוב מבהיק מדחיסה,  לבנים אפורות,

אבנים אדומות,  אבנים לבנות.

 

הכל מחולל פלאזם,  כוח גיאומנטי.

 

המסה יוצרת את האנרגיות שלה - החומר הוא אנרגיה,  אם כי

בצורה אחרת.  ההריסות הלא-סדורות שהן עיר העולם,  מבני

הברזל והלבנים והסלע והבטון,  מחוללות כוח פנימי משלהן.  הכוח

מצטבר לאטו בתוך המבנים עצמם,  ממלא אותם כמו מים גואים

הנכנסים לתוך כל בקיע ומצטברים בחביון,  אלא אם כן הם

נשאבים.  הוכח כי היחסים הגיאומנטיים חשובים יותר מאשר

המסה לכשעצמה - תכנונו של בניין או היחס בין בניין אחד

למשנהו,  יכול להכפיל את הכוח שנוצר,  לרכז אותו או לכוונו

למקום מסוים כזה או אחר.  יסודות המתכת של בניינים שהעמיקו

עד לשכבת הסלע,  והתנשאו עד למגן,  אוספים ומרכזים את הכוח

הזה,  והופכים אותו זמין לשימוש ולשידור.

 

והכוח - הפלאזם - מהדהד בתוך המוח האנושי.  ניתן לשלוט בו

רק על-ידי החלקיקים הקטנים המוזרים של רצון האדם,  וברגע

ששולטים בו,  הוא מסוגל לעשות כמעט הכל - בקצה

המיקרוסקופי,  הפלאזם יכולה לרפא מחלות,  לשנות גנים,  לעצור

את תהליך ההזדקנות או להסיגו לאחור,  ליצור מתכות יקרות

מחומר נחות,  ורדיואיזוטופים ממתכות יקרות.  ובקצה המַקרוסקופי

הפלאזם יכולה לברוא חיים,  את כל סוגי החיים שאדם יכול

להעלות בדעתו,  יכולה לתקוף את מוחו של יעד,  לחסל את רצונו

ולהפוך אותו לבובה המשמשת את מפעיליה,  הפלאזם יכולה

להשמיד את העצבים או להפוך את העצמות לאפר פחמי,  להתמיר

שנאה לאהבה או אהבה לשנאה,  יכולה להביא מוות בצורות רבות

לאין-ספור של מיתה משונה,  לשדר טילים ולהפציץ אנשים בכל

מקום שהוא בעולם,  תוך שניות,  תוך הקשה באצבע צרידה.

הפלאזם יכולה לפוצץ בניין ולהחריבו ברוח טורנדו,  לשאת גורדי

שחקים באוויר למרחק של אלף מייל ולהציב אותם בקלילות

בנקודה המיועדת להם,  ליצור רעשי אדמה שירעידו מאה מבנים

על הקרקע,  להעניק שלטון ארצי מעבר לפרועים שבחלומות,

לעשות כל דבר שהוא חוץ מלנקב חור במגן שהנשגבים הציגו בין

העולם וכל מה שמתקיים מחוצה לו.

 

אבל לשם כך צריך להשיג את החומר.  אוספים אותו,  מפיצים

אותו,  מונים אותו ומטילים עליו מס.  לעולם אין די.  ממשלות

דורשות כמויות עתק של פלאזם כבסיס לכוחן שלהן.  תשלובות

כמו מגדלי מייג' או גרנד סיטי דורשות מתושביהן תשלומים

מחרידים מכיוון שבנייניהן בנויים כך שירכזו וישדרו פלאזם

ביעילות,  והדיירים - גיאומנסרים בעלי הון ועוצמה מדהימים -

מתגוררים שם מכיוון שידם משגת.  מכיוון שהם יכולים להזמין

כוח ע ה ח - להניח למונים לרוץ.

 

לעולם זה לא מספיק.  אבל הבניינים צומחים תמיד או נהרסים,

או מיתמרים עוד יותר,  או עוברים עיצוב מחדש,  והתצורות

משתנות ללא הרף,  מסה מגיעה לאיזונים חדשים עם מסה,  יוצרת

פוטנציאלים חדשים.  משום כך צוללני הפלאזם חופרים בתוך

יסודות העולם,  עוברים דרך מרתפים נטושים וקווי שירות

ראשיים שנשכחו מכבר,  ותעלות פיקוח מלאות עפר,  וכל זאת

בתקווה שימצאו מקור שלא מופיע במסלול הזרם הסגור,  שעדיין

לא נמדד,  מקור פלאזם שאפשר להתחבר אליו או למכור אותו או

להשתמש בו כדי להגשים את חלומותיו המופלגים ביותר של

הצולל.

 

ואם זה ישתבש,  אייה חושבת,  אם הצוללת נוטלת יותר כוח

מכפי שאומנה להשתלט עליו,  אולי תקבל נשים בוערות בגובה

עשר קומות המייללות במורד הרחוב,  כשהן מכלות מאגר אקראי

של פלאזם שהצטבר במשך מאה שנה בתוך רגע מחריד ויוקד אחד.

 

בתחנת רוקטמן נדרש זמן-מה כדי לבדוק את מסמכיה של אייה,

מכיוון שמנג'ין לא התקשר כמובטח.  הארכיון נמצא בחדר שמתחת

לפני הרחוב ומגיעים לשם דרך חדר הסוללה הרחב שבו נמצא

הכוח של התחנה בתוך אוגרים וקבלי פלאזם - שגובהם פי שלושה

מקומת אדם,  עשויים מנחושת ומפליז מבהיקים ועליהם פיתוחי

קרמיקה שחורה ונוצצת.  שולט בהם קיר מתכת שחור מלא

במפסקים,  חוגות וידיות המנטרות ומבקרות את הכוח העצום

שאגור כאן,  וגורמים לו לזרום ולהציף כהרף עין.  בפינה,  בסמוך

למצבור הבקרות,  ניצב איקונין לטנגיד,  אדון הכוח,  אל

דו-פרצופי.

 

שני הבקרים יושבים בכיסאות נוחים בפני לוח הבקרה ומבלים

את ימיהם בקריאת כתבי-עת.  תפקידם ממוכן כמעט לגמרי אבל

האיגוד עומד על כך שהם יישארו במקום למקרה של מצב חירום,

ועל-פי חוזיהם הם מקבלים אפילו תוספת סיכון,  למקרה

שטרוריסטים יתפרצו פנימה כשהם מנופפים במקלעונים ודורשים

להעביר אליהם כמות כוח.

 

מלווים את אייה אל הארכיון.  לסטין וגרנדשוק באים בעקבותיה

כמו כלבי ציד צייתנים.  היא חוזרת לחדר הסוללה כעבור דקות

אחדות והיא וצוותה נושאים ערימות של מפות,  שקפים ועדכונים,

שכולם עטופים בגדילים הכתומים הרשמיים של הרשת.  היא

מתיישבת ליד שולחן בסמוך לבקרים,  ופותחת אותם.

 

המפות המציגות מבט מהאוויר הן כרומוגרפים שצולמו על-ידי

מטוסים,  הורכבו יחד כבתצרף,  וקנה-המידה שלהן צוין בזהירות,

כדי להקנות מושג כלשהו לגבי היחסים.  ריבודי צלולויד שקופים

אמורים להראות מה נמצא מלמטה.  אחדים מהצלולוידים מיושנים

כל-כך שהם הצהיבו או התפוררו.  כל מה שיכול לשנות את הפקת

הפלאזם אמור להימצא בריבודים או בעדכונים.  זו אגדה נעימה.

 

קל יותר להניח ליזמים לבצע את המלאכה - להם ולחמדנות.

הרשות יודעת כי הסך הכולל של הפלאזם שנגנבה הוא עצום,  ולא

ניתן לעקוב אחריו.  אבל אם צוללי הפלאזם מוצאים איזשהו דבר

חדש,  במוקדם או במאוחר יסגיר אותו מישהו כדי לזכות בתגמול

והרשות תמצא מקור חדש ותחבר אותו למסלול הזרם.

 

אייה מקדישה שעה לעיון במפות.  התחום שבין אזור הבורסה

לגרנד סיטי הוא עצום,  מאות ראדי רבועים.  היא מניחה את

המחלקים שלה על קנה-המידה של המפה ומחשבת את היחסים

שבין מבנים שונים ואחר-כך מניחה את השקפים זה ליד זה ומנסה

להוסיף את ההשפעות שלהן.  המפה מתנועעת לנגד עיניה.

 

צצה בה המחשבה כי תפקידה בלתי-אפשרי.  היא מחליטה כי

מנג'ין זומם משהו.  אולי הוא רוצה שתיכשל.

 

אייה מחליטה שהיא רוצה לחשוב על כך לזמן-מה.

 

היא נושאת עיניה לעבר חברי הצוות שלה,  שקוראים את

כתבי-העת של הבקרים.  "אתם יכולים ללכת,  אם אתם רוצים.  אני

הולכת הביתה."

 

גרנדשוק מסתכל בבן-זוגו ואחר-כך מחזיר מבטו אל אייה.

"אנחנו די קיווינו להשיג קצת שעות נוספות."

 

"אני מקבלת משכורת," אייה אומרת.  "אני לא מקבלת שעות

נוספות.  אבל אתם יכולים לרשום את שלכם בבר מעבר לרחוב אם

אתם רוצים.  ניפגש כאן מחר בתחילת משמרת העבודה."

 

גרנדשוק מסתכל שוב בבן-זוגו ואחר-כך מהנהן.  "טוב,  אם זה

בסדר איתך."

 

"כן,  בטח.  תבלו יפה."

 

היא מורידה מבטה שוב לעבר המפות,  השקפים המצהיבים

המסמנים את קווי השירות,  את מסלולי התחתית הישנים,

יסודותיהם של בניינים שנהרסו זה כבר על-ידי כדור-הרם או רעש

אדמה.  אילו צללה בכל מקום,  כל מקום שהוא,  היתה מגלה קרוב

לוודאי כמות מסוימת של פלאזם.  ואז אפשר לחזור למשרד ולצאת

בהכרזה,  היי,  הבעיה נפתרה.  היא תקבל את הלטיפה המובטחת

שלה,  תחזור למחשב צהוב העיניים שלה וליבבות התינוק של

טלה.

 

לא,  היא מחליטה.  זה בדיוק מה שאחיה סטון היה עושה.  הוא

היה אפילו חושב שהוא נורא חכם,  לכל הפחות עד שעוד איזה

התפרצות מסוג א תתחיל לפוצץ את החלונות בבורסה.

 

חייבת להימצא איזושהי דרך לעקוף את זה,  היא חושבת.  דרך

ערמומית.

 

דרך של ברקאזיל.

 

היא אחת מהאנשים הערמומיים,  היא חושבת.  הגיעה השעה

להכניס את הגנים הערמומיים הללו לפעולה.

 

 

שלושה סוחרי סמים ייתלו

בשעה 21:00 בווידיאו שבע

בשידור חי מבית-הסוהר האגול!

הצדק צריך להיראות!

 

 

דודנה לנדרו עובד בחנות לכלי עבודה באולד שורינג,  האזור

שבו אייה חיה בילדותה.  המקום נמצא במרחק נסיעה בת שעה

וחצי מרוקטמן,  בדיוק בכיוון ההפוך ממקום מגוריה,  במגדלי

לואנו.  אייה יוצאת בקרונית כשהיא נושאת עמה תיק כבד מלא

במפות,  כשהיא עדיין בסרבל וכובע מגן - היא מרגישה מגושמת

ומוזנחת כשהיא גוררת את רגליה במעלה הדרגנוע השבור

במנהרת הכניסה,  אבל ברגע שרגליה נוגעות במדרכה היא חשה

כיצד לבה מתחיל לרגוש.

 

חבורת זמר שרה באיזשהו מקום והקול יוצא מחלון גבוה.  אייה

מגלה שהיא מחייכת.  רוח קרה מנשבת במסדרון צר בין בניינים

מלבנים אדומות מלוכלכות,  ישנים כל-כך שהם נרכנים מעל הרחוב

כמו נשים זקנות הנשענות על מקלות ההליכה שלהן.

 

הרחוב צר וסגור בפני כלי רכב.  לבניינים יש חנויות בקומה

התחתונה,  דירות מעליהן.  מרבית הבניינים מוקפים בפיגומי מתכת

המתפשטים על המדרכות ולתוך הרחוב.  מבחינה רשמית,

הפיגומים אמורים לתמוך בחומות הלבנים הנושנות אבל הפיגומים

עצמם מיושבים, מחולקים לתאים שבהם אנשים מוכרים בגדים או

אביזרים שונים או צעצועים,  קמיעות או עצות או ירקות שגידלו

בגינות-גג.  לעתים מתגוררים שם אנשים עניים,  המתקינים

יריעות פלסטיק במקום גגות וקירות.  כמובן שזה בלתי-חוקי

והפיגומים על תכולתם יהפכו לקליעים ברעש האדמה הבא,  אבל

בחלקה זה של ג'ספיר לא התייחס איש לתקני הבנייה זה זמן רב.

 

אייה גדלה כאן במשך חלק ניכר מילדותה,  במגורים ציבוריים

במרחק כמה גושי בניינים.  ריחות בישול מורגשים היטב באוויר,

תבלינים ברקאזיליים מוכרים.  רוכלים מחייכים ומציעים כלי

נגינה תוצרת בית,  פשטידות יונים,  קטורת,  צעיפים,  קמיעות

למזל,  ארנקים ושעונים שתגיהם מזויפים.  אין סוף למוסיקה,

המוסיקה בכל מקום,  רועמת מתוך מגברים שהוצאו מן החלונות,

מקצבים ברקאזיליים המתחרים ברעמן של יריעות הפלסטיק

המיטלטלות ברוח.  ילדים משחקים כדורגל ברחוב.  זקנים שותים

בירה על מפתניהם.  גברים צעירים עומדים בפינות רחוב כדי להגן

על השכונה מכל מה שנדמה להם מאיים עליה,  ככל הנראה גברים

צעירים אחרים.

 

בחנות בפיגום היא קונה ארוחה של אטריות מהבילות עם צ'ילי

ובצל ומעט בשר לתיבול.  היא צריכה להשאיר פיקדון של חמישה

קלינק בתמורה לספל הקרמיקה הזול ששפתו סדוקה.  סבתה היתה

נוהגת להזהיר אותה מפני ארוחה מסוג זה בדיוק - הבשר אמור

להיות בשר עוף שגדל במכל או על גגו של מישהו,  אבל זה עלול

באותה המידה להיות בשרו של עכברוש ביוב.

 

לאייה לא אכפת - הטעם נפלא.

 

לוח מודעות מעופף המוכר סיגריות מרחף מלמעלה ומשמיע

יבבת סירנה.  אין זה חוקי שמצגי פלאזם ישמיעו רעש כה גדול

אבל בשכונות מסוימות התקנות למניעת רעש אינן נאכפות בכלל,

כמדומה.

 

לנדרו רואה תחילה את הסרבל הצהוב והוא מסתכל באייה

בחשדנות מסוימת עד שהוא מזהה אותה.  הוא חובק אותה אליו

בתנועה רחבה,  עונה לשאלתה על חברתו וכל הילדים - שלה,  שלו

ושלהם ביחד.

 

"חשבתי שאת עובדת כעת במשרד," הוא אומר.

 

"ירדתי מתחת לפני הקרקע לכמה שבועות."

 

"ראית את המאמא שלך?"

 

רוגזה מרקדת לאורך עצביה של אייה על רגליים דקות של

חרק,  "לא," היא אומרת,  "הרגע הגעתי לכאן ו - " נשימה

עמוקה. "בעצם,  אני עובדת."

 

חשדנות מופיעה בעיניו,  "מה זאת אומרת?"

 

"קיוויתי שתוכל לתת לי כמה תשובות,  על צלילה."

 

לנדרו שולח מבט מעבר לכתפו לעבר מנהל החנות המקמט מצח

מאחורי פרגוד בחלקה האחורי של החנות.  "כדאי שאראה לך כמה

דוגמאות," הוא אומר ומנחה אותה למחלקת הצבעים.

 

הנהלה בכירה,  אייה חושבת,  נמצאת בכל מקום.

 

"אני לא מעוניין לסבך אף אחד," הוא אומר ומושיט לה כרטיס

ועליו דוגמאות של צבע.

 

במשך כמה שנים היה לנדרו צולל פלאזם,  שהזין את תגליותיו

למסלול הזרם הסגור באמצעות מדים שחיבל בהם בזהירות,  וכך

סיפק לקוסמים המקומיים את כמויות הפלאזם הדרושות כדי לקיים

את אמינותן של תצפיותיהם במידת הסבירות,  לשמור על תוקפם

של לחשי האהבה ולהבטיח שקללותיהם ימיטו אסון.  עד שבלשי

הרשות תפסו אותו ישלחו אותו לצ'ונמס לתקופה של שישה

חודשים.

 

"אני לא רוצה לעצור אף אחד," מבטיחה אייה.  "אני רק רוצה

למצוא מקור של מישהו.  אני צריכה לדעת מה מחפשים במד

שפוצח."

 

"יש בוודאי תריסר דרכים."

 

"רק השכיחות ביותר.  קרוב לוודאי שכאן מדובר במשהו קטן.

מדים קטנים,  של דירות ומשרדים קטנים."

 

לנדרו מלקק את שפתיו ואומר לה מה שהיא רוצה לדעת.  הוא

השתמש במגנטים קטנים כדי לעכב את המחוגים במדי הרצף

המתמשך,  ובאלה שהונעו בגלגלים התקין גלגלים קצת שונים

בגודלם מאשר אלה שנדרשו על-ידי המפרט.  אייה מנדנדת לו עד

שהוא אומר לה בדיוק איפה הניחו את המגנטים,  ובדיוק איזה

גלגלים הוחלפו.

 

"תודה רבה," היא אומרת ונושקת ללחיו.

 

"לכי אל המאמא שלך," הוא אומר,

 

"אני עובדת עכשיו",  היא שמחה על התירוץ - "אבל אנחנו

נתראה ביום סנקו."

 

הוא עוקב אחריה בעיניו בספקנות כשהיא מניפה את ארגז

המפות שלה מעל הרצפה ופונה לצאת. היא היתה רוצה להישאר

בשכונה עוד מעט אבל רבים הסיכויים שתפגוש בקרוב נוסף,  ואז

אמה תשמע על כך.

 

וחוץ מזה,  בהתחשב בעובדה שזו שעת חילופי המשמרות,

הנסיעה לשכונתה החדשה תארך לפחות שעתיים.

 

 

ניתוח פלאזם

הרופאים-קוסמים שלנו יכולים להחזיר את נעוריכם

ולעשותכם יפהפיים!

ניתוחים קוסמטיים וחידושי עלומים -

בלא סכין או הרדמה -

מחירים סבירים

התקשרו כעת לייעוץ חינם!

 

 

אייה אסירת-תודה לאטריות כשהיא מגיעה לביתה.  היא לא

יכולה להרשות לעצמה לאכול במסעדות בשכונתה,  והיא לא יכולה

להרשות לעצמה לקנות שם מצרכים - בדרך-כלל היא קונה מזון

במרחק תחנה אחת בקו הפניאומה והולכת הביתה ברגל משם.

 

אבל היא אינה נוסעת הפעם מכיוון שהיא אינה מגיעה לאולד

שורינג - במקום זה עליה לנסוע בפסים ולעבור.  מקו סירקל לקו

'אדום לקו ניו-סנטרל - וכל קרונית במסעה של אייה לא קיבלה

הרבה זמן את טיפול התחזוקה הדרוש לקפיציה ולצמיגיה.  הנסיעה

גורמת לנקישות שיניים,  ולבסוף כליותיה של אייה כואבות

והשלפוחית שלה מלאה.

 

היא נאלצת לצעוד למרחק גוש בניינים וחצי מתחנת הפסים אל

דירתה במגדלי לואנו.  קרוניות המונעות במימן שורקות בשקט על

גלגלי פולימרים.  עננים שחורים משייטים מתחת למגן כמו צי של

ציידים-רוצחים,  המאיים לפתוח במכת גשם בכל רגע.  החשיכה

מספקת להפעיל חלק מתאורת הסערה.

 

לואנו הוא בניין דירות חדש שנבנה על הריסותיו של אזור

מגורים שהתפורר,  שישה-עשר מונוליתים גבוהים של זכוכית

שחורה שבהם דרים כעשרת אלפים אנשים בסך-הכל.  המקום יקר

ואייה וגיל הצליחו רק בקושי לעמוד במחיר הנדרש לקניית דירה.

 

וכעת,  מסתבר שהם לא יכולים למכור אותה.

 

שכנים לבושים היטב מסתכלים בה בהפתעה שהם מיטיבים

לכלוא כשהיא נכנסת למעלית - בהנחה שהם מתייחסים אליה

בכלל במהלך היום,  דבר שהיא מפקפקת בו.  הם רגילים לראות

אותה בחליפות האפורות שלה,  נעלי עקב ותחרה לבנה.

 

המעלית נושאת אותה במהירות לקומה השלושים; משם היא

מגיעה לדלת דירתה במאה צעדים מהירים.

 

אייה נכנסת פנימה ומרגישה כיצד מגפיה שוקעים לתוך השטיח.

הדבר הראשון שבו היא מבחינה הוא שנורית ההודעות הצהובה

על מערך התקשורת שלה אינה דולקת.  הדירה כוללת חדר גדול

אחד,  ומשטח עבודה בין אזור המגורים למטבח.  יש מקלחת

ושירותים,  חדר קטן בגודל ארון שנועד לגן-כיס,  ובו תאורת גידול

ואגן של אדמה לגידול ירקות.  דרך קיר הזכוכית השחור מתגלה

נוף עוצר נשימה,  בעיקר של קירות זכוכית שחורים אחרים.

מעולם לא היה לאייה שטח גדול יותר לעצמה.

 

היא משליכה את תיק המפות על המיטה שלא טרחה לסגור שוב

כספה מזה שבועות,  מתיישבת על הסדינים הסתורים ופותחת את

האבזמים במגפיה.  היא מעסה את רגליה,  מאתרת כמה מקומות

שבהם עלולות לצוץ שלפוחיות אם לא תיזהר.

 

מחר היא תגרוב גרב מתאים יותר.

 

משהו בכיס הסרבל גורם לה לחוש שלא בנוח וכשהיא פותחת

אותו היא מוצאת את ספל הקרמיקה בעל השפה השבורה שהכיל

את האטריות.  היא שכחה לפדות אותו תמורת חמישה הקלינק

שלה.  היא מניחה אותו על שולחן הלילה.

 

אייה מתקלחת ועוטפת את עצמה בחלוק קטיפה.  אחת המנגינות

ששרה הלהקה המקומית באולד שורינג מתנגנת קלושות בראשה.

היא מביטה שוב במשיבון,  רק כדי לוודא שגיל לא התקשר בזמן

שהיתה במקלחת.

 

זה לא קרה.

 

פרסומת אווירית מתנוצצת מבעד לחלון הזכוכית השחורה,

מפיץ את אורו הצהוב לרוחב החדר.  הצביעו לא לסעיף ארבע-

עשרה,  והאותיות מתפתלות בין מגדלי לואנו.  מעולם לא שמעה על

סעיף ארבע-עשרה.

 

היא יושבת על מיטתה,  מסתכלת תחילה בדיוקנו של גיל על

הקיר ואחר-כך באיקונין של קרלו על הקיר שממול.  שני הקטבים

של יקומה האישי.  בעזרת הבקרה בזרועות הכיסא היא מפעילה

את הווידיאו ומניחה למסך הסגלגל ללהג לעברה.  יש איזה כרומו

פעולה טיפשי שבו אלדמר מפוצץ חצי מטרופולין.  היא רוצה שגיל

יתקשר.  היא היתה מצלצלת אליו אך היא לעולם לא יודעת מתי

יהיה בקרבת טלפון.

 

היא זוכרת שהיה זמן שבו היא רצתה באמת להיות לבדה.  רצתה

להיות מרוחקת ממשפחתה העצומה והאנרכית,  ממצב-הרוח

המרומם והמלחיץ שלהם,  מהעוני הרעשני וחוסר האחריות נטול

התקווה שלהם.  רצתה להיות במקום כזה בדיוק,  גבוה ומרוחק

וחתום מפני העולם בזכוכית שחורה.

 

היא וגיל היו יחד במשך שנה כשקנו את הדירה במגדלי לואנו,

לאחר שמיזגו את חסכונותיהם,  ובכל זאת נאלצו ללוות מהוריו את

מחצית הסכום הנדרש לתשלום המקדמה.  שניהם הצליחו במשך

זמן-מה,  עבדו קשה,  חסכו והרשו לעצמם לצאת למשמרת אחת

מדי שבוע,  כמה שעות חסרות דאגה שבהן נאסר לדבר על ענייני

כספים.

 

ואז קיבל גיל העברה,  תנועה צדית לרוחב המחלקה שהובילה

אותו למשרה במרחק אלפיים ראדי מסקופ של ג'ספיר הרחק

בשטחי ג'ראד.  נאמר שהעבודה תהיה זמנית ותימשך לא יותר

מחודשיים,  אך כבר עברו שמונה חודשים - והסוף עדיין לא נראה

לעין.

 

גיל חזר הביתה רק שלוש פעמים.  בונוס הנסיעות שלו לא

הספיק לכיסוי הוצאותיו; בג'ראד יקר מאוד,  וההכנסה שלו קוצצה

פעמיים כדי לשלם לשתי מערכות מיסוי - בעיה של הנהלת חשבון

שהיתה אמורה להיפתר בינתיים,  אך לא נפתרה מאיזושהי סיבה.

 

גיל שלח לה מה שיכול אבל אייה לא יכלה להשלים את החסר

בכוחות עצמה.  חל עיכוב בפירעון התשלומים,  כל אחד נדחה

ביום-יומיים נוספים.  קנסות על איחורים החלו להצטבר.

 

היא שקלה את האפשרות להביא שותפה לדירה אך גיל התנגד.

הוא הסביר שזה יהיה שקול להודאה בתבוסה.  הוא עדיין ציפה

שהתפקיד החדש שלו יסתיים בתוך שבוע,  ולא רצה להידרש

לפנות מישהו שזה עתה נכנס.  מכל מקום,  שותפים לדירה היו

בניגוד להסכמי הדיירים בלואנו,  והיא היתה נאלצת להבריח את

השותפה פנימה.  והיא הרי יכלה לעשות זאת.  אחרי הכל היא אחד

מהאנשים הערמומיים.

 

והיא לא יכלה למכור את הדירה.  מגדלי לואנו נבנו בציפייה

לעלייה בדרישה לדיור של המעמד הבינוני הגבוה אך זו לא

הופיעה.  כשליש מהדירות היו עדיין ריקות וכל היתר נמכרו

במחירי מציאה.  אם היא תמכור את דירתה,  תיאלץ למכור אותה

בהרבה פחות מכפי שהם שילמו תמורתה.

 

גיל לא היה מוכן למכור בשום אופן.  הוא יאמר שזה כהודאה

בתבוסה.

 

תבוסה היתה זרה למבנה הנפשי של גיל - אך לא לאייה: כל

התרבות שלה,  כל האומה שלה,  האנשים הערמומיים,  הערימו על

עצמם להפליא שלושה דורות לפני כן ואחר-כך הגיעו לכלל הרס

עצמי ושום מידה של עורמה לא הצליחה לחבר את השברים.

אפילו המטרופולין של ברקאזי נעלמה - חבר-עמים שבעבר היה

ריבוני חולק עתה למחוזות בהם שלטו השכנים לשעבר.  תבוסה

ופיצול היו באוויר שאייה נשמה בילדותה.  כשהיא זכתה במילגה

שלה לבית-הספר ראתין,  ואחר-כך לאוניברסיטה,  כל אחד

מקרוביה אמר לה שלא ייצא מזה שום דבר טוב.  הם ילמדו אותך

איך לבגוד כבני עמך,  התעקשה אמה.

 

ובכן,  אולי זה היה כך.  הג'ספירים עוררו בה התפעמות,

בפשטות המוחלטת ובאופטימיות שלהם.  היא נדבקה בוודאות

שלהם וחתמה על שיעורי גיאומנטיה,  אף-על-פי שהמילגה שלה

לא כיסתה את דמי הפלאזם הדרושים.

 

השנתיים שבהן למדה תיאוריה התנהלו בהצלחה אבל אחרי

התיאוריה באה הפרקטיקה והיא נתקלה בקיר של אבן: היא פשוט

לא יכלה לממן את המקצוע שלה.  לכן היא עברה למנהל ואחרי

סיום הלימודים פנתה לרשות הפלאזם.  לכל הפחות,  השירות

הציבורי קיבל לשורותיו ברקאזילים,  ובינה לבינה היא חשבה

שכאשר תעבוד ברשות תלמד לכל הפחות משהו על פלאזם.

 

כשהיא פגשה בגיל היא חשבה כי זהו הגבר הבטוח ביותר

שפגשה אי-פעם; במשך זמן-מה אייה חשבה שגיל ובני עמו מצאו

באיזשהו אופן את הקסם שאבותיה החמיצו בדרך שהיה קשה

להסביר.  הוא היה ג'ספירי בהיר עור וקיים אופטימיות כאילו

היתה זו דת.

 

"כל הגיבורים הברקאזילים הם מפסידנים," ציין פעם לאחר

שסיפרה לו כמה סיפורים ממסורת עמה.  "שמת לב לזה?"

 

רק לאחר שהוא הצביע על כך.  אחר-כך היא חשבה על קרלו,

הגיבור הברקאזילי הדגול ביותר שהציעו לו התעלות אך הוא

סירב לה,  ואשר נותק על-ידי המגן יחד עם כולם; ועל צ'ונה

שהצליחה כל חייה בתחבולות מזהירות עד שאיבדה הכל והשליכה

את עצמה מראש בניין,  וכשעשתה כן קידמה את עצמה לבת-

אלמוות האחראית על שוק שחור; והמטרופוליטן טרוקו שהיה לו

סיפור עם תימא הזונה ו...

 

בסדר.  העניין הובן.

 

לגיל אין שום גיבורים שהובסו.  כל מושאי החיקוי שלו התעלו,

או היו למטרופוליטנים באיזשהו מחוז זה או אחר,  או לכל הפחות

תקעו את גול הניצחון בשניות האחרונות של משחק חשוב.  הוא

קרא ספרים שהורו כיצד להצליח בעזרת התרכזות במחשבות

המצליחות הנאותות,  והדריך אותה בשיא הרצינות לגבי האופן

שבו כל זה אמור לפעול.

 

"המוח האנושי מחולל את הפלאזם שלו," אמר.  "את פשוט

צריכה לגרום לזה לעבוד למענך." זה לא מה שלימדו אותה

בשיעורי הגיאומנסיה באוניברסיטה,  אבל היא חשבה שלא תפסיד

שום דבר אם תאמין.

 

מחשבות מוצלחות.  מזה חודשים עסקה רק במחשבות מוצלחות

ובכל זאת החשבונות על הדירה המשיכו להגיע כמעט מדי יום.

 

לרגע היא שקלה לבקש עזרה מאביה.  היא פגשה אותו רק

שלוש פעמים בחייה - הוא עזב את המשפחה כשהיתה בת

שנתיים.  אך לפני כשנתיים,  זמן קצר לאחר שאייה החלה לעבוד

ברשות,  הוא התקשר איתה: קול בטלפון שהיא בכלל לא זכרה,

ושאל אותה אם מתחשק לה לצאת איתו לארוחת ערב.

 

היא לא זכרה את פניו: הוא היה זר בגיל העמידה,  שמנמן ודי

אמיד,  שותף בחנות מכונות.  לאחר שעזב את אמה של אייה הוא

נישא שוב והקים משפחה אחרת; לאייה היו שני אחים חורגים

שמעולם לא פגשה.  עלה בידם להעביר שעה נעימה במסעדה,

ולאחר מכן נפגשו פעמיים לארוחת ערב ודיברו מזמן לזמן בטלפון.

 

לא,  החליטה.  היא לא תבקש עזרה מאביה.

 

אחרי כל השנים הללו היא לא רוצה להרגיש שהיא חייבת לו

משהו.

 

בוהק צהוב מאיר את החדר.  אייה מניחה שזו פרסומת נוספת,

אך כעבור שניות מרעיד הרעם את קיר הזכוכית השחור שלה.

סוף עמוד 26