קוסמי מאג'יפור - מאת רוברט סילברברג - 1998

קוסמי מאג'יפור

רוברט סילברברג, גיא בן משה (תרגום מאנגלית)

SORCERERS OF MOJIPOOR, Robert Silverberg

 

 

1

 

האותות הופיעו וחזרו והופיעו במשך כל השנה; גשם של דם ניתך

על ני-מויה וברד חלקלק שנראה כמו דמעות גדולות ירד על שלוש

מעריו של הר המצודה ואחר-כך הופיע מראה סיוטי נורא,  מפלצת

ענקית שחורה על ארבע רגליים,  בעלת עיני אודם לוהטות וקרן

אחת מעוקלת במצחה,  שריחפה באוויר מעל לעיר הנמל אלאייסור

בשעת ערביים.  זו היתה מפלצת מסוג שלא נראה לפנים

במאג'יפור,  גם לא בשום מקום אחר ביבשה ובהחלט לא בשמים.

וכעת,  בחדר השינה שלו,  הטמיר והחבוי בקומה הנמוכה ביותר

של המבוך,  גסס סוף-סוף הפונטיפקס מקסימוס,  כשמסביבו חבר

הקוסמים והמכשפים ועושי הלהטים שהקלו על סבלו של הישיש

בשנותיו האחרונות.

 

ברחבי העולם נשתררה תקופה של מתיחות וחרדה.  מי יידע

אילו תמורות ואיומים יביא מותו של הפונטיפקס? היציבות שרתה

במשך זמן כה רב: לא היו חילופי שליטים במאג'יפור מזה ארבעה

עשורים ועוד שנים אחדות.

 

ברגע שנודע על מחלתו של הפונטיפקס,  החלו השרים והנסיכים

והדוכסים של מאג'יפור להתכנס בבירה התת-קרקעית הכבירה

לקראת המאורע הכפול - הסתלקותו המעציבה של קיסר דגול,

ותחילתו העליזה של שלטון חדש ונפלא.  וכעת הם המתינו באי-

שקט גובר,  שהתקשו להסתיר,  למה שעתיד ליפול בקרוב - לאיש

לא היה עוד ספק בכך.

 

אבל השבועות חלפו והפונטיפקס הישיש נאחז בחיים

בציפורניו,  הלך וגסס באטיות נוראה,  הובס חרף רצונו,  שעל אחר

שעל.  הרופאים הקיסריים הודו זה כבר שאין עוד תקווה לחייו.  גם

הקוסמים והמגים הקיסריים לא הצליחו להצילו חרף כשפיהם.

למען האמת,  הם צפו את מותו הבלתי-נמנע עוד לפני חודשים

רבים - אך לא גילו לו זאת.  גם הם המתינו,  כפי שהמתינה

מאג'יפור כולה,  להתגשמות נבואתם.

 

הנסיך קורסיבר,  בנו המצוין,  הנישא בפני כול של הקורונל,

השר קונפַלום,  היה ראשון האדירים שהגיעו לבירתו של

הפונטיפקס. קורסיבר יצא לציד במדבריות השוממות מדרום

למבוך בעת שהגיעה אליו הידיעה כי הפונטיפקס לא יאריך עוד

ימים.  לצדו היתה אחותו,  הגבירה ת'יסמט היפה ושחורת העיניים,

ופמליית מרעיו הנלווים אליו לציד ברגיל; וכעבור ימים אחדים

הגיע הרב-אדמירל של הממלכה,  הנסיך גוניבול,  וכן דודנו של

הקורונל,  הדוכס אולג'בין מסטוינזר,  שנשא בדרגת יועץ עליון;

זמן לא רב אחריהם הגיע הנסיך סריתהורן העשיר המופלג,  איש

סמיבולה,  שטען כי באילן היוחסין שלו ניתן למנות לא פחות

מארבעה קורונלים בימי קדם.

 

הנסיך פרסטימיון ממלדמר,  הצעיר והנמרץ,  שהיה מקובל על

רבים כמי שייבחר כקורונל החדש של מאג'יפור לאחר שהשר

קונפַלום יירש את פרנקיפין בתפקיד הפונטיפקס - הגיע גם הוא,

לאחר שעשה את הדרך מביתו במצודת הקורונל על הר המצודה

הכביר בחבורתו של סריתהורן.  יחד עם פרסטימיון היו שלושת

רעיו שלעולם לא נפרדו - גיאלאוריס הגברתן שלבו צונן כחורף,

ספטך מלאיין היפה שחזותו מטעה והדוכס סבור הקטן והחלקלק.

אישי מעלה אחרים הופיעו בתוך זמן קצר: דנטירייה סמבאייל,

הפרוקורטור התקיף והאדיר של ני-מויה,  וקנטוורל איש

באיילמונה,  טוב-המזג,  וההיררך מרקטיין,  נציגה האישי של

הגבירה,  השליטה של אי השינה.  ואז הופיע השר קונפַלום -

הקורונל הגדול - בכבודו ובעצמו.  היו שאמרו כי הוא גדול

הקורונלים בהיסטוריה הארוכה של מאג'יפור.  במשך עשרות

שנים הוא קיים שיתוף-פעולה מוצלח עם המונרך הבכיר

פרנקיפין,  ואת העולם פקד שגשוג חסר-תקדים.

 

הכול תפסו את מקומם לקראת ההכרזה על חילופי השלטון.  הרי

בואו של השר קונפַלום ללבירינת בוודאי בישר כי קצו של

פרנקיפין קרוב; אך המאורע שהכול ציפו לו לא קרה,  ולא קרה,

והמשיך לא לקרות,  יום אחר יום,  שבוע אחר שבוע.

 

מבין כל הנסיכים קצרי-הרוח,  קורסיבר,  בנו החזק והנמרץ של

הקורונל היה זה שהתקשה במיוחד להסתגל לעיכוב.  הוא היה אדם

שלא אהב להסתופף באולמות: שמו הלך לפניו כצייד; הוא היה

גבר ארך רגליים ורחב כתפיים שלחייו היו קשות ופניו הכחושים

נשזפו כמעט עד השחר,  בלהט השמש היוקדת לה נחשפו במשך כל

חייו.  השהות העגמומית הזאת במבוך,  המחילה התת-קרקעית

העצומה,  הטריפה את דעתו.

 

קורסיבר השקיע כמעט שנה תמימה בתכנון והצטיידות לקראת

מסע ציד שאפתני ברחבי הקשת הדרומית של יבשת אלהנרואל.

היתה זו משאת-נפש שחלם עליה מרבית ימיו,  מסע למרחקים

שבמהלכו היה עובר אלפי מילין,  והיה מאפשר לו למלא את חדר

המזכרות ששמר לעצמו במצודתו של השר קונפַלום בתצוגה

מרהיבה של בעלי-חיים חדשים ומדהימים.  אבל כתום עשרה ימים

בלבד בדרך הוא נאלץ להניח לתוכניתו ולחזור במהירות לכאן,

למקום הקודר והטחוב שנקרא מבוך,  אותה ממלכת צל קודרת

ונסתרת מתחת לעורה של הפלנטה.

 

ובמקום הזה יהיה חייב - למען אביו ומתוקף מעמדו הבכיר שלו

- להסתובב אנה ואנה בקוצר-רוח בתוך המסדרונות האינסופיים

הרב-מפלסיים שהסתחררו עד לאין קץ,  במשך שבועות או אפילו

חודשים.  הרי הוא לא יעז לעזוב את המקום,  וכך הוא יחכה עד

לבלי קץ לשעה שבה הפונטיפקס הזקן יוציא את נשימתו

האחרונה,  והשר קונפַלום יעלה על הכס הקיסרי.

 

ובאותו זמן,  גברים אחרים שייחוסם פחות אצילי משלו

חופשיים לשוטט בכרי הציד גבוה על ראשו,  כאוות-נפשם.

קורסיבר התקרב לנקודה שבה לא יוכל עוד לשאת זאת.  הוא חלם

על הציד; הוא חלם על כך שיישא את עיניו אל על,  לעבר השמים

הנוצצים והבהירים,  ויחוש את הבריזה הצפונית הקרירה והמתוקה

על לחיו.  ככל שנתארכו ימיו ולילותיו במבוך באפס מעשה,

קוצר-רוחו הלך וגבר,  הלך וקרב לכלל התפרצות.

 

 

"ההמתנה,  זה החלק הכי גרוע בכל זה," אמר קורסיבר כשהוא

מסתכל סביבו לעבר החבורה שנאספה בחדר הכניסה הגדול,

שתקרתו היתה עשויה מבהט,  והוביל אל אולם המשפט.  חדר

הכניסה שנמצא במרחק שלוש קומות מעל לחדרי הקיסר,  הפך

למקום התכנסות קבוע של האצילים שהתארחו במקום.  "המתנה

נצחית! מתי ימות כבר? הלוואי שימות,  כדי שנסיים את כל העסק

הזה."

 

"הכול יגיע בבוא העת," אמר הדוכס אולג'בין איש סטוינזר

בקול רך ומתחסד.

 

"כמה זמן עוד נצטרך לשבת כאן?",  החזיר לו קורסיבר בכעס.

"העולם כולו משותק בגלל העסק הזה ממילא," זה עתה תלו את

ההודעה הרשמית של הבוקר לגבי בריאותו של הפונטיפקס. לא

חל כל שינוי במשך הלילה; מצבו של הוד מלכותו עדיין חמור אך

הוא יציב. קורסיבר חבט באגרופו בכף ידו השנייה,  "אנחנו

מחכים. ומחכים. ומחכים. ואז מחכים עוד קצת, ודבר לא קורה.

האם באנו לכאן מוקדם מדי?"

 

"דעתם המלומדת של הרופאים היתה שהוד מלכותו נוטה

למות," אמר ספטך מלאיין המהודר.  הוא היה ידידו הקרוב ביותר

של פרסטימיון,  גבר גבוה ודק גזרה שבצד גינוניו המסוגננים

הפליא במומחיותו בנשק.  "לפיכך היה זה רק הגיוני שנבוא לכאן

בעת שבאנו לכאן,  ו - "

 

שיהוק כביר ואחריו צחוק כביר בקעו מגרונו של פרהולט,

הגברתן ועב הבשר,  גבר גס ועליז,  מבני פמלייתו של הנסיך

קורסיבר שאבי-אבותיו היה הקורונל,  השר גואדלום,  בימים

קדומים.  "דעתם של הרופאים? אתה מדבר על דעתם של הרופאים?

בשם עצמות האלוהים,  הרי הרופאים אינם אלא קוסמי שווא

שלחשיהם לא עלו יפה."

 

"ואילו לחשיהם של קוסמי אמת עולים יפה,  זה מה שאתה

טוען?" שאל ספטך מלאיין,  כשהוא הוגה את המלים באותם

ארכנות,  עצלנות ובוז האופייניים לו.  הוא הביט בפרהולט בסלידה

לא מוסתרת.  "אם כך,  ידידי הטוב פרהולט,  אמור לי בטובך: נניח

שמישהו נעץ כבר חנית בחלק הבשרי של זרועך במהלך התחרות,

ואתה שרוע מתבוסס בדמך בשדה,  ואתה מסתכל בדמך הניגר

בנתזים בהירים ונפלאים.  האם היית מעדיף שקוסם יזדרז ללחוש

את לחשיו למענך,  או מנתח טוב שיוכל לאחות את פצעך?"

 

"ואימתי הצליח מישהו להחדיר את חניתו לזרועי,  או לאיזשהו

חלק אחר בגופי?" - השיב פרהולט ונעץ מבט זעום.

 

"אה,  אבל אתה מתעלם מעיקר דברי,  הלא כן,  ידידי היקר-"

 

"אתה מתכוון לחודה של החנית שלך או לחודה של שאלתך?" -

אמר הדוכס סבור הקטן ומהיר התגובה,  אותו איש ערמומי וחד-

לשון שבמשך זמן רב היה אחד מרעיו של הנסיך קורסיבר אך

נחשב כעת בין ידידיו הקרובים ביותר של פרסטימיון.

 

נשמע קול צחוק קצר ולא משכנע.  אבל קורסיבר,  שגלגל את

עיניו בזעף,  הניף את זרועותיו למעלה בסלידה.  "הקץ לכל

הקשקושים הבטלים הללו,  עכשיו ולעולם! האינכם רואים איזו

טיפשות היא להעביר את ימינו בצורה הזאת? אנחנו מבזבזים את

זמננו בעיר הזאת שכמוה ככלא טחוב ונטול אוויר,  בעוד אשר

יכולנו להימצא למעלה,  לחיות כפי שנועדנו לחיות - "

 

"עוד מעט,  עוד מעט," אמר הדוכס אולג'בין איש סטוינזר

והרים את ידו בתנועה מרגיעה. הוא היה בוגר מהם בעשרים שנה

והיתה לו בלורית סמיכה של שיער לבן כשלג,  ועל לחייו נראו

חריצים עמוקים שגילו את השנים ההן; הוא דיבר בשלווה

האופיינית לבגרות.  "זה לא יימשך עוד זמן רב."

 

"שבוע? חודש? שנה?" שאל קורסיבר בלהט.

 

"כרית על פניו של הזקן,  והכול יסתיים עוד הבוקר," הפטיר

פרהולט.

 

שוב עלה הצחוק בתגובה,  והפעם היה גס יותר ונלוו אליו מבטי

תדהמה,  במיוחד מקורסיבר ואפילו גניחת הפתעה אחת או שתיים

למשמע דבריו הבוטים של הגבר גדל המידות.

 

הדוכס סבור אמר בחיוך קטן וצונן שבקושי חשף את שיניו

הקדמיות המחודדות,  "גסות,  פרהולט,  גסות מופלגת מדי.  דבר

מתוחכם יותר שניתן לעשות אם הוא ימשיך להתמהמה,  הוא

לפתות אחד מהקוסמים של הפונטיפקס בעצמו.  תמורת עשרים

יחידות כסף תקנה כמה לחשים וכשפים מהירים שישלחו את הזקן

לדרכו סוף-סוף."

 

"מה זה,  סבור?" שאל קול חדש שזוהה מיד,  קול שעלה מתוך

המסדרון,  קול מצלצל וערב.  "וכעת דברי בגידה בפיך?" ,

 

היה זה הקורונל,  השר קונפַלום שנכנס לחדר כשהוא נשען על

זרועו של הנסיך פרסטימיון. שניהם נראו ממש כאילו התקדמו

לדרגותיהם,  החדשות,  קונפַלום כפונטיפקס ואילו פרסטימיון

כקורונל,  וכי עיצבו כבר בשמחה את העולם על-פי רוחם במהלך

ארוחת הבוקר.  כל העיניים פנו לעברם.

 

"אבקש את סליחתך,  הוד מעלתך," אמר סבור חלקות כשהוא

מסתובב על עקבו כדי לפנות אל הקורונל. הוא קד קידה חיננית,

אם גם חדה משהו,  וכן ביצע בזריזות את תנועת הזריחה,  האומרת

כבוד.  "היתה זו רק בדיחה טיפשית.  אינני סבור שפרהולט דיבר

ברצינות לפני רגע כשהוא דיבר על כך שכדאי לחנוק את

הפונטיפקס בכרית שלו."

 

"התכוונת לדברים ברצינות?" - שאל הקורונל את הגברתן.

נימת דבריו היתה קלילה אך לא נטולת איום.

 

פרהולט לא התפרסם במוחו הזריז,  ובעת שהוא התאמץ לנסח

זאת תשובתו,  אמר קורסיבר,  "שום דבר רציני לא נאמר בחדר הזה

מזה שבועות,  אבא.  מה שרציני הוא העיכוב האינסופי בעניין.  וזה

מעיק מאוד על עצבינו."

 

"וגם על שלי,  קורסיבר.  כולנו חייבים להיאזר בסבלנות עוד

מעט קט.  אבל אולי נמצאת בהישג יד תרופה לקוצר-הרוח שלך -

תרופה טובה יותר מאשר זו של סבור או פרהולט." הקורונל חייך.

הוא נע בקלות אל מרכז החדר והתייצב מתחת לאפיריון משי

בצבע ארגמן שנשא עליו את סמל החותם של הפונטיפקס,  המורכב

והחוזר על עצמו רקום בעדינות בחוט זהב דק ומשובץ ביהלומים

שחורים.

 

קונפַלום היה גבר בעל קומה בינונית ולא יותר,  אך מבנה גופו

היה חזק,  חזה רחב וירכיים איתנות,  ניכר שהוא אביו של בנו

הגברתן... הוא הפיץ מסביבו זוהר שליו כשל מי שזה זמן רב חש

בנוח עם גדולתו שלו... זו היתה שנתו הארבעים ושלוש של השר

קונפַלום בתפקיד הקורונל,  שיא שרק בודדים ביותר התעלו עליו.

אך הוא עדיין נראה במלוא אונו.  גם ברגע ההוא הבריקו עיניו

ושערו הערמוני העבות רק החל להאפיר.

 

לצווארון גלימת הצמר הירוקה הרכה של הקורונל הוצמד קמיע

אסטרולוגי מהסוג שכונה רוהילה,  אניצים עדינים של כחול-זהוב

החובקים באיזושהי מתכונת מורכבת גרעין של אבן ירקן.  הוא

נגע בקמיע כעת,  בטפיחה קלה שבקלות ואז חזר על התנועה

כאילו שאב ממנה כוח.  גם הנוכחים האחרים בחדר נגעו בקמיעות

שלהם כבתגובה,  אולי בלא מחשבה מודעת.  בשנים האחרונות

החל השר קונפַלום,  אולי בעקבות הפונטיפקס שנטה יותר ויותר

אחר תורת הנסתר,  לגלות אהדה גוברת כלפי הפילוסופיות

האזוטריות החדשות והמוזרות,  שהתקבלו בהתלהבות גדולה בכל

רבדיה של החברה המאג'יפורית; שאר אנשי החצר החרו-החזיקו

אחריו,  במודע ובמכוון,  למעט קומץ ספקנים עיקשים.

 

הקורונל העניק כמדומה את תשומת-לבו האינטימית לכל

הנמצאים בחדר בעת ובעונה אחת כשהוא אמר "פרסטימיון בא

אלי הבוקר בהצעה שיש בה טעם רב,  לדעתי.  הוא מודע,  כמו

כולנו,  ללחץ שנגרם כתוצאה מתקופה זו של בטלה הנכפית עלינו.

לכן מציע הנסיך פרסטימיון שבמקום להמתין עד מותו של הוד

מלכותו כדי לפתוח בתחרויות האשכבה המסורתיות, נתחיל לערוך

את הסיבוב הראשון של התחרות מיד.  כך נעביר את הזמן."

 

מגרונו של פרהולט עלתה גניחת הפתעה המעורבת בנימת

חיוב.  אך כל האחרים,  אפילו קורסיבר,  דממו לרגע.

 

אחר-כך שאל הדוכס סבור בשקט רב,  "האם דבר שכזה יאה,

אדוני השר?"

 

"מבחינת התקדים?"

 

"מבחינת הטעם הטוב," אמר סבור.

 

הקורונל הביט בסבור בנועם שלא פחת,  "הרי אנו קובעים את

הטעם בעולם,  סבור,  הלא כן?"

 

רחש עלה מהחבורה הקטנה של ידידי הנסיך קורסיבר ורעיו

לציד.  מנדריאקרן מסטי לחש דבר-מה על אוזנו של הרוזן וונטה

מהפליור,  וונטה לקח את קורסיבר הצדה ודיבר איתו קצרות.

הנסיך נראה מודאג ומופתע למשמע דבריו של וונטה.

 

אחר-כך נשא קורסיבר את ראשו ואמר בלא גינונים מיותרים,

"האם יורשה לי לדבר,  אבא?" מבוכה ניכרה בפניו הארוכים,  עזי

התווים שעוותו ונמתחו על-ידי העוויה נזעמת; הוא משך את קצות

שפמו השחור והעבה וכרך את זרועו החזקה האחת מסביב לעורפו

ולחץ.  "אני רואה את הדברים ממש כמו סבור; אין זה נאה לפתוח

במשחקי האשכבה עוד לפני שהפונטיפקס ירד לקברו - "

 

"אינני רואה שום פסול בזה," הביע הדוכס אולג'בין את דעתו.

"כל עוד אנחנו דוחים את התהלוכות והחגיגות האחרות למועד

מאוחר יותר,  ומה זה חשוב אם נתחיל בתחרויות כבר עכשיו?

פרנקיפין כבר משול למת,  לא ניתן להכחיש זאת עוד,  נכון?

הקוסמים הקיסריים כבר בחנו את הרוניות שלהם והם אומרים לנו

כי הפונטיפקס עתיד למות בתוך זמן קצר.  רופאיו תמימי-דעים

איתם."

 

"הבה נקווה שהם מתבססים על ראיות ממשיות יותר מאשר

הקוסמים," התערב ספטך מלאיין,  שהיה ידוע בבוז שרחש

לכשפים מכל הסוגים אפילו בתקופה זו,  שבה נטו הבריות אחרי

העל-טבעי יותר מאשר בתקופות קודמות.

 

קורסיבר החווה תנועת הברשה נמרצת באוויר,  כאילו ספטך

מלאיין אינו אלא ברחש מזמזם.  "כולכם יודעים שאיש אינו להוט

יותר ממני לשים קץ לתקופה הזאת שכולה המתנה באפס מעשה.

אבל - " הוא נעצר לרגע,  קימט את מצחו והניח לנחיריו להתפשט

כאילו הצורך למצוא את המלים המתאימות היה כרוך מבחינתו

במאבק אדיר.  הוא נשא את עיניו במהירות כמבקש תמיכה

ממנדריאקרן וונטה,  ואמר לבסוף,  "אבקש את סליחתו של הדוכס

הכביר אולג'בין אם אני עולב בו באי-הסכמתי.  אבל יש מקובלות,

אבא.  מדובר כאן בעניינים של התנהגות ראויה.  וגם - כן,  בשם

הקדוש,  סבור צודק! - בעניינים של טעם."

 

"אתה מדהים אותי,  קורסיבר," אמר השר קונפַלום.  "חשבתי

שדווקא אתה תקפוץ על הרעיון.  אבל במקום זה - הנקדנות

הבלתי-צפויה הזאת מצדך - ?"

 

"מה,  האם קורסיבר נקדן?" עלה קול לעגני וצרוד מהכניסה

לחדר. "ממש,  והמים יבשים,  האש קרירה והמתוק חמוץ.

קורסיבר! נקדן ומהדר! מלים שלא פיללתי שאשמע אי-פעם זו ליד

זו במשפט אחד."

 

היה זה דנטירייה סמבאייל,  הנסיך חד הלשון ועז-הנפש שהחזיק

בתואר הפרוקורטור של ני-מויה.  וכעת הוא נכנס בצעד מהיר

לתוך החדר,  כשהעקבים הקשים של מגפיו נוקשים בשיש השחור

של הרצפה,  ובו-ברגע מיקד את תשומת-הלב.

 

הפרוקורטור לא החווה שום תנועה של נימוס או כבוד כלפי

השר קונפַלום,  נעץ את עיניו בעיני הקורונל ולא גרע אותן,  ואמר,

"במה אנו דנים,  אמור לי בטובך,  מהו הנושא שעורר את החבירה

הבלתי-סבירה בין מושגים סותרים?"

 

"מה שקרה," השיב הלורד קונפַלום,  כשהוא משיב על צעקנותו

הרגזנית של דנטירייה סמבאייל בנימה המתוקה והנעימה ביותר

שיצאה מגרונו,  "הוא ששאר-בשרך איש מולדמר הציע שנפתח

מיד במשחקי האשכבה,  מכיוון שכולנו מושבתים כאן למורת-

רוחנו בעת שפרנקיפין ממשיך להיאחז בחיים,  נראה שבני מתנגד

לרעיון."

 

"אה," אמר דנטירייה סמבאייל,  כאילו הדברים ריתקו אותו.

ואז חזר על ההברה לאחר רגע,  "אה."

 

הפרוקורטור התייצב בתנוחה המקובלת שלו,  ברגליים

פשוקות,  כשהוא נערך אל מול השר קונפַלום מתחת לאפיריון

המרכזי.  הוא היה גבר בעל גוף וקומה מרשימים כבן חמישים,

שהיה יכול להיחשב לגבוה ביותר בחדר אלמלא רגליו הקצרות

היו כל-כך בלתי פרופורציונליות לפלג גופו העליון הארוך והרחב;

הוא היה שני בגודלו רק לפרהולט,  ונראה דמות מרשימה.

 

אך גם דוחה.  דנטירייה סמבאייל היה מדהים - כמעט מקסים -

בכיעורו.  ראשו היה חרוט חלק ועצום ועליו שיער כתום סמיך;

עורו היה חיוור ומלא בריבוא נמשים אדמדמים,  אפו היה בולבוסי,

פיו הרחב נטה בתוקף כלפי מטה,  לחייו היו בשרניות ונפולות,

סנטרו השתלח בעוז החוצה.  אך מתוך הפנים האלימים והכעורים

הללו ניבטו עיניים סגולות-אפורות מפליאות ברגישותן ורכותן.

היו אלה עיניו של משורר,  עיני מאהב.  הוא היה דודנו השלישי

בשני של פרסטימיון,  מצד אמו,  ומתוקף סמכותו ביבשת זימרואל

הרחוקה,  מעמדו היה שני רק לזה של הפונטיפקס והקורונל מכל

רמי-המעלה של מאג'יפור.  היה ידוע כי הקורונל תיעב אותו.  כמו

אנשים רבים אחרים.  אך לא ניתן להתעלם מאדם רב-השפעה

שכמוהו.

 

"ומדוע,  אני שואל,  מסתייג קורסיבר הטוב מהתחלת

התחרויות?" שאל דנטירייה סמבאייל את הקורונל.  "הייתי מצפה

שדווקא הוא יגלה להיטות גדולה יותר מאשר כל אחד מהנאספים

כאן כדי להתחיל בהם." ניצוץ קל של שובבות הבזיק לפתע באותן

עיני משורר מהפנטות.  "האם ייתכן שהבעיה היא פשוט בכך

שהרעיון הועלה על-ידי הנסיך פרסטימיון?"

 

אפילו השר קונפַלום נדם מרוב הפתעה,  לנוכח עזות-המצח של

ההערה.

 

באחרונה צצה מתיחות מסוימת,  שלא הובעה בקול,  בין

קורסיבר לפרסטימיון.  קורסיבר,  מהצד האחד,  בנו היחיד של

הקורונל,  וגבר שהודות לתכונותיו וסגולותיו ראוי לשלטון בזכות

עצמו,  מכובד ואפילו אהוב ברחבי הארץ,  אך מנהג בן דורות חוסם

בפניו את הדרך לרשת את אביו על כס השלטון; ומנגד -

פרסטימיון,  שייחוסו מלידה אצילי הרבה פחות,  שחזותו הרבה

פחות מרשימה,  ואשר על-פי הסבירות יהיה זה שייבחר על-ידי

הקורונל היוצא כיורשו.  היו אנשים שהצטערו בינם לבינם על

האילוצים הקונסטיטוציוניים שעתידים למנוע מקורסיבר

להתיישב על כיסאו של הקורונל כאשר זה יתפנה,  בתוך זמן קצר.

איש לא דיבר על כך בגלוי: איש לא.  במיוחד לא בנוכחותם של

קורסיבר ופרסטימיון והשר קונפַלום בכבודו ובעצמו.

 

פרסטימיון שלא הוציא הגה מפיו מאז כניסתו לחדר אמר עתה

בשקט,  "האם יותר לי לדבר,  אדוני השר?"

 

קונפַלום העניק לו רשות דיבור בנפנוף בידו השמאלית,  כמעט

בביטול.

 

הנסיך היה גבר בעל קומה בינונית וגוף דק,  שממדיו הקטנים

היו מפתיעים,  אך כוחו הפיסי היה יוצא מגדר הרגיל.  שערו היה

זהוב אך לא היה בו ברק רב והוא נהג לקצר אותו בתספורת גזוזה,

בלתי-אופנתית בשנים ההן.  עיניו היו חדות להפליא ומבען עז,

צבען היה ירקרק-כחול ונדמה שהן היו קצת יותר מדי מקורבות זו

לזו.  פניו היו חיוורים וצרים,  ושפתיו דקות.

 

היה קל להתעלם מפרסטימיון באחד מכינוסי הנסיכים של הר

המצודה בגלל ממדיו הצנועים,  אך על מה שהחסיר בגובהו הוא

פיצה בגמישותו,  בעוצמת שריריו,  בפיקחותו המולדת ובמרצו

הרב. בילדותו של פרסטימיון ואפילו בתחילת עלומיו לא צפה איש

שהוא עתיד להתקדם,  להצטיין או להעפיל במדרג השלטון,  אך

הוא נע בהדרגה,  בשנים האחרונות,  למעמד שאין בכיר ממנו

בחצרו של הקורונל.  בכל רחבי המצודה הכירו בו כבר כמיועד

לתפקיד הקורונל אף כי היה זה רק באורח בלתי-רשמי,  משום

שלא היה זה יאה לשר קונפַלום לפרסם זאת רשאית בעוד

הפונטיפקס הזקן חי.

 

הנסיך קיבל בשלווה את רשות הדיבור שניתנה לו על-ידי

הקורונל.  דבריו הבלתי-דיפלומטיים של קרובו מני-מויה - שהיתה

בהם התגרות ברורה - לא הטרידו את פרסטימיון בשום צורה.

אבל הרי הוא לא הניח לדברים להטריד אותו בדרך-כלל.  הוא

תמיד נראה כמי שמונחה על-ידי מחשבה תחילה,  אדם שאינו נוקט

פעולה בלא מחשבה וחישובים רבים.  אפילו רגעיו האימפולסיביים

ביותר של פרסטימיון - והיו רבים - עוררו אצל מי שלא הוקירו

אותו בכל לבם את החשד כי גם הם היו מתוכננים.

 

הוא פנה בחיוך רגוע אל קורסיבר ואחריו אל הפרוקורטור

ואמר - בלא שיכוון את דבריו למישהו מסוים.  "אחרי הכול, מהו

הדבר שאנחנו מבקשים להעלות על נס במשחקים ובתחרויות

שאנחנו עורכים באורח מסורתי עם מותו של פונטיפקס? את קץ

ימיו של מונרך אדיר,  כן,  כמובן.  אבל גם את התחלתו של שלטון

חדש,  את התקדמותו של קורונל משכמו ומעלה אל מעלת

הפונטיפקס,  הבכירה עוד יותר,  את בחירתו של נסיך מבטיח

מנסיכי הממלכה כשר הקורונל של העולם.  מחזור אחד נסגר,

האחר מתחיל.  לפיכך יש להתחרויות תכלית כפולה: לקדם בברכה

את המונרכים החדשים של העולם הנכנסים לתפקידיהם,  כן,  אך

גם לחוג ולציין את חייו של זה שעוזב אותנו.  לכן אני חש כי יהיה

זה יאה וראוי וטבעי לפתוח בתחרויות כשפרנקיפין עדיין חי.

בצורה זו נכונן גשר בין השלטון הישן לבין זה החדש."

 

הוא חדל לדבר ובחדר לא נשמע רחש.

 

ואז הופר השקט על-ידי קול רם - דנטירייה סמבאייל מחא את

כפיו בעוז.

 

"בראבו,  דודני ממולדמר! בראבו! טיעון מזהיר! אני מצדד בכך

שנקיים את המשחקים מיד! ומה בפיו של קורסיבר הנקדן?"

 

קורסיבר,  שבעיניו הכהות עלתה חימה שהודחקה רק בחלקה,

נעץ מבט נזעם בפרוקורטור.

 

"הייתי שמח לפתוח את המשחקים עוד היום אחר הצהריים,  אם

מקובל הדבר על החבורה," אמר באי-חמדה.  "לא הבעתי שום

התנגדות לכך.  אני רק העליתי את השאלה אם זה יאה.  האם אפשר

לומר שהבהילות הזאת אינה ראויה?"

 

"ענה על כך היטב כבר הנסיך פרסטימיון," השיב הדוכס

אולג'בין מדטוינזר.  "יהי כן.  אני מסיר את השאלה,  אדוני השר.

אני מוסיף ומציע שנכריז על המשחקים בפני האזרחים והתושבים

של המבוך לא כתחרויות האשכבה אלא רק כתחרויות הנערכות

לכבודו של הפונטיפקס האהוב."

 

"הוסכם," אמר קורסיבר.

 

"האם אני שומע התנגדות?" שאל השר קונפַלום.  "לא.  טוב.  יהי

כן.  רבותי,  ערכו את ההכנות לקראת מה שנכנה התחרויות

הפונטיפיקליות.  התחרויות הפונטיפיקליות הקדומות והמסורתיות.

בשם האל,  מי יידע שלא היה כדבר הזה בעבר? הרי חלפו ארבעים

שנה מאז שהסתלק הפונטיפקס הקודם ומי יזכור כיצד התנהלו

כמדומה העניינים אז,  ומבין מי שיזכרו זאת,  מי יעז לפצות את

פיו?" הקורונל חייך חיוך רחב ומבטו עבר על פני כל אחד

מהאנשים בחבורה; רק כאשר הגיע אל דנטירייה סמבאייל נדמה

כי החמימות בחיוכו נצטננה מעט.  אחר-כך הוא אמר לצאת

מהמקום אך נעצר על סף המסדרון וחזר ופנה לעבר בנו ואמר לו:

"קורסיבר,  הואל לסור אל לשכתי בעוד עשר דקות."

 

 

2

 

דיווחים על מצבו האנוש של הפונטיפקס פשטו במרחביה העצומים

של מאג'יפור, מעיר לעיר ומחוף אל חוף - מחמישים הערים של

הר המצודה ועל פני כל אלהנרואל הנרחבת,  ולרוחבו של הים

היבשתי ועד לאי השינה ממנו משלחת הגבירה האהובה את

חלומותיה המרגיעים ומערבה משם אל כרכי הענק של יבשת

זימרואל היותר צעירה והיותר פרועה, ומשם למטה לעבר האזור

החם והישימון הלוהט והיבש ביבשת הדרומית,  סוברָאֵל.

הפונטיפקס גוסס! הפונטיפקס גוסס! וכמעט שלא היה עוד איש

בקרב מיליארדי תושביה של מאג'יפור,  שלא יימנו מרוב,  שלא

חש בדרך זו או אחרת איזושהי חרדה לגבי תוצאות מותו.  משום

שבין החיים כמעט לא היה אדם שיכול לזכור תקופה שבה

פרנקיפין לא ישב על אחד משני כיסאות המלוכה של מאג'יפור,

ומי יודע כיצד יהיו החיים בלעדיו?

 

ובאמת,  בארץ פשה פחד כולל; פחד מפני ביטולו של המדרג,

מפני הפרתו של הסדר,  מפני התפרצותו של תוהו ובוהו. עבר זמן

כה רב מאז חל שינוי בממשל שהתושבים שכחו כבר מה חזקים

עשויים להיות כבלי המסורת.  נראה להם שהכול ייתכן ברגע

שיסתלק הקיסר הישיש; הם חששו מהגרוע ביותר,  מאיזושהי

תמורה נוראה של העולם שתקיף את היבשה והים ותרחיק עד

לשחקים המרוחקים.

 

קוסמים ומכשפים בשפע ניצבו מוכנים מכל עבר כדי להנחותם

בשעת מבחן קשה זו.  תקופתו של הפונטיפקס פרנקיפין היתה

תקופה שבה הכישוף פרח ופשט ברחבי מאג'יפור.

 

איש לא היה מעלה בדעתו כשהדוכס הצעיר והתמיר פרנקיפין

איש הלנקס הפך לקורונל,  שנים רבות לפני כן,  כי בסופו של דבר

הוא יגרום לעולם להישטף במבול של כשפים ומעשי קוסמות.

אמנויות הנסתר היו מאז ומעולם גורם משמעותי בחייה של

מאג'יפור,  במיוחד במה שנגע לפרשנות החלומות.  אך עד לימי

פרנקיפין,  רק בשלביה הנמוכים יותר של החברה נדרשו האנשים

לתורות העתיקות הללו שהיו הרבה מעבר לדיבוב החלומות; אותה

אוכלוסייה כבירה של דייגים ואורגים ואוספי עצים,  של צבעים,

קדרים ונפחים,  של מוכרי נקניקים וגלבים ושוחטים ואקרובטים

ועושי להטים וסיראים ורוכלי בשרו המיובש של דרקון הים,

שהיתה בסיסה הרחב של כלכלתה השוקקת של הפלנטה הענקית.

 

כיתות מוזרות צצו תמיד בקרב אנשים שכאלה - אמונות

משונות,  לעתים קרובות פראיות ואלימות,  בכוחות איתנים

שמעבר להבנתם של בני-תמותה רגילים.  למאמינים בדברים הללו

היו נביאים ושמאנים משלהם,  כן,  וכן גם קמיעות וטליסמנים

משלהם וכן גם נשפים וטקסים ותהלוכות משלהם,  ומי שחיו

בשכבות הנעלות יותר של חיי מאג'יפור,  הסוחרים והיצרנים

ואנשי האריסטוקרטיה שמעליהם לא סברו כי זה עלול להזיק

באיזושהי צורה.  הם אמרו שאולי זה עשוי אפילו להועיל במידה

כלשהי לאנשים העניים שמאמינים בדברים שכאלה.  לעומת זאת,

רק מתי מעט מהאנשים היותר עשירים נטו לעסוק בעצמם במה

שנראה בעיניהם כפנטזיות ודעות-קדומות של המעמדות הנחותים.

אבל מדיניות הסחר הנאורה של השר הקורונל פרנקיפין הנחילו

למאג'יפור תור זהב של התפשטות כלכלית וזו הביאה עמה שפע

נרחב של עושר בכל רבדיה של החברה; ובצדו של העושר הגובר

מופיע לעתים קרובות חוסר ביטחון גובר וחשש שמא יאבד מה

שהושג.  רגשות שכאלה מולידים לעתים תכופות כיסופים להגנה

על-טבעית.  אותו שגשוג חדש הגביר גם את הפינוק,  שנאת

השעמום ונכונות,  אפילו להיטות,  לחוות דברים חדשים ויוצאים

מהכלל.

 

השגשוג הנרחב הזה שבא למאג'יפור לא זו בלבד שגרר עמו

את הגברת האמונה אלא מידה מסוימת של חמדנות,  רמאות,

רשלנות,  אכזריות,  מופקרות מינית,  אהבה של הפרזות פרועות

ומותרות,  וכן גם מגרעות אחרות מסוג זה,  שהפלנטה הגדולה לא

התפרסמה בהן לפני כן.  גם הדברים הללו יצרו שינויים בחברה

המאג'יפורית.

 

וכך פשטה הנהייה אחר תורת הנסתר כלפי מעלה בתקופתו של

השר פרנקיפין,  ופשטה בין בעלי הרכוש,  נתמכה על-ידי המונים

מבני הוְורוּן והסוּ-סוהריסים הלא-אנושיים שהגיעו למאג'יפור

בעת ההיא - ואלה כמו אלה נהגו לעסוק באמנויות ההשבעה

וצפיית העתיד.  והודות לתחבולותיהם ועורמתם של הקוסמים

הללו,  אנשים שכבר ציפו בקוצר-רוח לנסים הצליחו לראות לא

רק את מה שעתיד לקרות,  אלא גם ריבוא פלאים ונפלאות,

גורגונות וקוקטריקסים,  סלמנדרות ונחשים מכונפים,  בסיליקות

בעלות נוצות שפלטו לשונות אש רוחשות; וכך נתאפשר להם

להסתכל דרך תהומות של עשן אפל ומבעד לדלתות של אש לבנה

לתוך יקומים שמעבר ליקום ולתחומיהם של כל מיני אלים ובני

אלים ושדים.  לפחות כך נראה למי שהאמינו בקיומו של מה

שנפרש לנגד עיניהם,  אף כי היו ספקנים שאמרו שכל זה אחיזת-

עיניים,  פיתוי ואשליה.  אבל מספרם של אותם צופים חמוצים

וקרי-עיניים הלך והתמעט כל הזמן.

 

הכול ענדו קמיעות וטליסמנים וריח הקטורת עלה בכל רחבי

הארץ,  ונעשה סחר ער בשמנים שבהם מושחים את המשקופים

ואת ספי הדלת כדי להתגונן מכוחות הרוע.  בקרב אחדים מבין

המתעשרים החדשים רווחה עוד אופנה: לשאול לדעתם של חוזי

העתיד בעניני השקעות ועסקים,  ואז זכו היותר-מכובדות

שבכתות והתורות החדשות באישורם ותמיכתם של המשכילים

ובני האצולה. נשות האצולה ובתוך זמן קצר גם הגברים החלו

לשכור אסטרולוגים וחוזים משלהם,  ובסופו של דבר העניק השר

פרנקיפין בעצמו את ברכתו הרשמית לרבות מהנטיות היותר-

אקזוטיות הללו כשהקדיש יותר ויותר מזמנו לחברתם של אותם

מכשפים,  חוזים,  עושי להטים וכיוצא באלה.  בחצרו היתה נציגות

שלמה של קוסמים ומכשפים שחוכמתם נדרשה באופן קבוע

לניהולם של ענייני המדינה.

 

כאשר עבר השר פרנקיפין אל המבוך וקיבל עליו את תפקידיו

של הפונטיפקס,  והשר קונפַלום תפס את מקומו כקורונל,  המנהגים

הללו היו מקובעים ומקובלים במידה כזאת שאיש - גם לא

הקורונל החדש - יכול לדבר בגנותם.  הקורונל מעולם לא גילה

אפילו למקורבים שביועציו האם הוא קיים את מעמדן הרם של

אמנויות הנסתר בתחילה מתוך אמונה פנימית או רק בשל סובלנות

ממולחת כלפי הסטטוס קוו; אבל בחלוף השנים הוא החל לתמוך

בכל לב בפילוסופיות הכישוף - לא פחות מאשר פרנקיפין בשעתו.

וכיוון שהפונטיפקס והקורונל היו תמימי-דעים בעניין זה,  הפכו

הקסמים לנחלת הכלל במאג'יפור.

 

וכך, בתקופה חסרת ודאות זו, אותם עוסקים רבים באמנויות

הכישוף שבעבר היו נחשבים לזרים ומוזרים ביותר, היו זמינים

בהמוניהם להעניק נחמות זרות ומוזרות למיליונים - למיליארדים

- של אזרחים מפוחדים שנשמותיהם נמלאו חרדה לגבי מה שעומד

לקרות.

 

 

בסיסיבונדל,  המרכז המסחרי ההומה שאותו עברו כל שיירות

היבשה שחצו את אלהנרואל המערבית בדרכן אל עריו העשירות

של הר המצודה,  תעלומת המתבוננים היתה פולחן קבוע שבעזרתו

קיוו האנשים לבלום את השדים הנוראים שעלולים להשתחרר

בשעת מותו של הפונטיפקס.

 

שום מבקרים לא באו לסיסיבונדל למען יופיה או הדרה.  היא

ישבה באמצעה של שפלה חסרת ייחוד.  ניתן היה לצאת לדרך

ממנה ולעבור אלף מילין לכל כיוון שהוא ולא לראות דבר זולת

שטחי מישור יבשים ומאובקים.  היתה זו עיר שטוחה ומשעממת

באמצעו של אזור שטוח ומשעמם,  והיה בה רק ייחוד אחד: היא

היתה המקום שבו התלכדו תריסר דרכי-מלך גדולות.

 

כמו חישוריו של גלגל ענק הצטלבו הדרכים הרחבות שחצו את

המישורים השוממים,  האחת הגיעה מהנמל הגדול של אלייזור

במערב,  שלוש הגיעו מהצפון,  שלוש מן הדרום,  ולא פחות מחמש

קישרו את סיסיבונדל עם הר המצודה האדיר במזרח הרחוק.

השדרות של סיסיבונדל נערכו כמעגלים קונצנטריים שאפשרו

גישה נוחה מכל אחת מדרכי-המלך הנכנסות לכל אחת אחרת.  לכל

אורך הרחובות שעברו בין השדרות הטבעתיות היו שורות של

מחסנים שטוחי גג בני תשע קומות,  שכל אחד מהם נראה בדיוק

כמו שכנו ובהם אוחסנו זמנית הסחורות שנועדו להעברה לחלקיה

האחרים של היבשה.

 

זה היה מקום לא מעניין אך חיוני והופעתו תאמה את תפקודו.

כיוון שנמצאה באותו מחוז של אלהנרואל שבו כמעט שלא ירד

גשם למעט בשניים מחודשי החורף,  התקיימה סיסיבונדל בלא גני

הנוי העצומים והמרשימים שהיו המאפיין המיוחד של כל ערי

מאג'יפור.  המונוטוניות של רחובותיה הרחבים והחשופים,  שהיו

יבשים ומאובקים תחת עינה הזהובה-ירוקה המתמדת של השמש,

הופרה פה ושם רק על-ידי גינות קטנות של שיחים ועצים שלא

דרשו טיפול,  שהיו ערוכים בדרך-כלל בשורות ארוכות וקבועות

לאורך המדרכות: דקלי קמגנדה נמוכים ועבי גזעים,  על סנסיניהם

האפורים-סגולים השמוטים,  שיחי לומה-לומה קודרים שנראו כמו

צוקים בעלי עלים ואשר צמחו באטיות כה רבה שעוררו רושם

כאילו נחצבו באבן,  וגרבנדות מחודדות שפרחו רק אחת למאה

שנים,  וכל אחת מהן שילחה כלפי מעלה מטה אחד ויחיד,  שחור

ואימתני,  שגובהו פי שלושה מקומתו של גבר.

 

לא,  זו לא היתה עיר נאה.  אך כאן השתרשה כת המתבוננים,

וכאשר אלה קיימו את תהלוכת המסתורין,  אכן שיוו לזמן קצר

מאוד יופי בלתי-אופייני לרחובותיה העלובים של סיסיבונדל.

 

הם יצאו החוצה עתה,  רוקדים ושרים ומדקלמים השבעות בעת

שצעדו על פני השורות הארוכות והעבות של המחסנים הזהים

שניצבו בשדרות אליזור.  בראש התהלוכה רצו עשרות נשים

צעירות במלבושים לבנים צחורים שהשליכו על הקרקע עלי

כותרת סגולים וזהובים מבהיקים של פרחי ההלטינגה שהועברו

תמורת הון עתק מהר המצודה.  גברים צעירים שמראות נוצצות

נתפרו למעילי פרוות הכבש שלבשו חוללו אחרי הנשים,  והתיזו

ברחובות בלזם וניחוחות.  אחר-כך הגיעו שורותיהם הדחוסות של

מתפללים עבי בשר ועמם צווחות צורמניות של חלילים וחמת-

חלילים בעוד הם שואגים שוב ושוב,  "פנו את הדרך לדברים

הקדושים! פנו דרך! פנו דרך!"

 

וכעת התקדמה לה בבדידות מזהרת דמותה המחרידה של ענקית

במגפיים אדומים שגובה סוליותיהם היה כשלושים סנטימטר,

לופתת בשתי ידיה מקל עץ כביר דו-ראשי ומרימה אותו שוב ושוב

מעל לראשה.  אל כתפיה האדירות חיברו זוג כנפיים שהתנופפו

לאטן על-פי מקצב הלמותם של שני מתופפים עוטי מסיכות שנעו

במרחק אומר-כבוד מאחוריה.  לאחר החבורה הזו הגיעו -חסידי

הכת,  שכבר הובאו בסודה,  צועדים בטורים של שישה,  ופניהם

לוטים בצעיפים שחורים רפויים.  ראשיהם גולחו לגמרי ומורקו

בשעווה,  ראשי הגברים והנשים כאחד,  כך שהחלק העליון של

גולגלותיהם התנוסס מעל לצעיפים המתערבלים כמו מגדלי שיש

ממורט.

 

אלה שהיו בחלק הקדמי של הקבוצה נשאו את שבעת החפצים

המקודשים שהמתבוננים החשיבו אותם כיקרים להם ביותר,

חפצים שהם הציגו אותם רק בהזדמנויות חגיגיות ומיוחדות

ביותר.  אחד מהם נשא ברמה מנורת אבן מגולפת להפליא על-פי

מתכונת מוזרה,  ממנה נשתלחה להבה מפחידה,  שואגת,  שלשונה

צהובה,  ופנתה לעבר השמים; השני נשא ענף דקל שנשזר בחוטי

זהב בצורת נחש מתפתל הפוער את לסתותיו; הבא אחריו נשא

צלם ענק של יד אנוש קטועה שאמתה היתה כפופה לאחור בצורה

בלתי-אפשרית ומאיימת; הרביעי הניף כלי כסף בצורת שד של

אשה מתוכו הוא שפך זרם בלתי-מתכלה של חלב זהוב מהביל

וריחני; החמישי נשא מניפת אדירים עשויה מעץ אותה הוא טלטל

מצד לצד באורח שגרם לצופים בשולי הקהל לזנק אחורנית

בבהלה.  השישי נשא צלם של אלוהות קטנה ושמנמנה בעלת בשר

ורוד שבפניה לא היו כל תווים; השביעי כרע תחת כובד משקלו

של איבר מין זכרי מפלצתי שפוסל בגוש עץ ארגמן ארוך ומעוקם.

"הביטו וכרעו ברך!" צעקו הצועדים.

 

ומפיהם של הצופים עלתה זעקה בתשובה,  "אנו מביטים! אנו

מביטים!"

 

אחריהם הגיעו מחוללים - כעת הם כבר ריקדו בטירוף,  בלהט

של אקסטזה,  הם זינקו בפראות מצד אחד של הרחוב למשנהו

כאילו לשונות האש התפרצו מהמדרכות שמסביבם,  ופלטו צווחות

קצרות ולא ברורות שנשמעו כגעיותיהם של בעלי-חיים שבינתם

נסתרה.  הם התקדמו ואחריהם הגיעו זוג סקנדרים נישאים

וקודרים שנשאו ביניהם,  על מוט עץ עבה,  את תיבת הסוד,

שנאמר כי היא מכילה את החפצים היותר-פעילים ומקודשים לכת

אף כי אלה לא יתגלו לאיש עד שיגיעו שעותיו האחרונות של

העולם.

 

ואז,  לבסוף,  נגלתה דמותו האיומה,  הנוראה,  של הכהן הגדול.

נישא על עגלה נוצצת ומפוארת מהבנה המשובץ בכסף.  זה שהיה

שליחו נושא המסיכה של התעלומות.  הוא היה גבר דק גזרה

ועירום בעל קומה פנומנלית שמחציתה האחת של גופו השרירי

נצבעה שחור ואילו השנייה נצבעה בזהב; הוא חבש על ראשו את

הקסדה המגולפת של כלב ציד אכזרי למראה וצהוב-עיניים בעל

לוע מוארך ואוזניים ארוכות וצרות שעמדו להן זקופות,  ובידו

האחת הוא החזיק מטה צר מסביבו נכרכו נחשי זהב בעלי צוואר

נפוח ועיניים אדומות ולטושות,  ובידו האחרת הוא החזיק שוט

מעור.

 

צרחות של אושר בקעו מפיהם של כל מי שניצבו לאורך מסלול

התהלוכה כשהוא עבר בסך והנהן לאות ברכה לעבר ההמונים על

כל צעד ומעת לעת הניף לעברם את השוט.  והם התקבצו מאחוריו,

במאות,  באלפים,  האזרחים הרגילים של סיסיבונדל,  אנשים

שקולים וחרוצים שכעת היו אחוזי אקסטזה,  מתייפחים,  צוחקים

בצורה משונה,  מקפצים בפראות,  מטלטלים את זרועותיהם לכל

עבר,  משליכים את ראשיהם אחורנית בעת שהם התחננו בפני

אותה התיבה הריקה של השמים לאיזשהו סימן כי יזכו בקרוב

לחסד ורחמים.  רוק ניקד את פניהם.  עיניהם התגלגלו בראשיהם

ואצל אחדים ניתן היה לראות רק את הלחמיות בלבד.  "רחמו

עלינו!" הם קראו בקול גדול,  "רחמו עלינו!" אך רק יחידים,

בודדים בקרב ההמון המתפתל והנדחף ההוא יכלו לומר מפני מה

ביקשו כי יחוסו וירחמו עליהם,  או ממי הם ציפו לישועה מהירה,

ואולי איש מהם לא יכול.

 

 

בו-ביום,  בעיר שטופת הרוח ספרד הניצבת על ראש הגבעה

בחופה המערבי של אלהנרואל,  הובילה חבורה קטנה של מגים

עוטים מלבושים חסרי שרוולים בצבע כתום,  גלימות ממשי סגול

מבריק ונעליים צהובות אל הצוק המחודד שנודע בשם כיסאו של

השר זלימוקס,  שהשקיף על מימיו הגועשים של ים היבשה.  הם

היו חמישה גברים ועמם שלוש נשים מהסוג האנושי,  יפות

וגבוהות,  בעלות חזות של אצולה ועוצמה.  פניהם נצבעו בנקודות

של אבקה כחולה וחורי עיניהם נצבעו בסגול מבהיק והם נשאו

מטות לבנים ארוכים שעוצבו מצלעותיהם של דרקוני-ים שגולפו

לכל אורכם בצורות של רוניות מסתוריות,  עליהן אמרו כי זהו

הכתב של האלים הבכירים.

 

תהלוכה ארוכה ומתפתלת של אזרחי ספרד נעה אחריהם,  כשהם

ממלמלים תפילות לאותן אלוהויות עתיקות ולא מוכרות.  בעודם

נעים בקצב אחיד לעבר הים,  הם החוו את סימנו של דרקון-הים

שוב ושוב בידיהם,  כשאצבעותיהם מחקות את קול משק הכנפיים

הכבירות,  העשויות מעור,  ופרקי ידיהם מתעקלים על מנת לחקות

אותם צווארים כבירים שצוללים.

 

רבים מאלה שהלכו אחר המגים אל כיסאו של השר זלימוקס היו

לימנים,  העלובים שבתושבי העיר,  אנשים רזים בעלי עור

מחוספס,  פנים כהים ושטוחים שרוחבם עלה על גובהם,  ומתוכם

נלטשו שלוש עיניים עגולות כמו גחלים לוחשות.  הדייגים

והחקלאים ומנקי הרחובות ומוכרי הנקניקים הפשוטים האלה ראו

במשך מאות שנים על גבי מאות שנים את הדרקונים המכונפים

הכבירים בימיה של מאג'יפור כיצורים אלוהיים למחצה.  לדידם

הדרקונים ניצבו במעלה שבין בני-התמותה הרגילים של מאג'יפור

לבין האלים שפעם שלטו בפלנטה הענקית הזאת ועזבו את המקום

באורח בלתי-מוסבר לפני זמן רב; הם חשו כי האלים הללו עתידים

לחזור ביום מן הימים כדי ליטול לידיהם שוב את מה ששייך להם

בדין.  וכעת הלימנים של ספרד התקבצו בחבורות של חמישים או

מאה,  ליד הים,  כדי להתחנן בפני אליהם שנעלמו לזרז את שובם.

 

אך הם כלל לא היו לבדם היום.  על-פי השמועה שפשטה עתיד

עדר של דרקוני-ים להתקרב אל החוף הזה באותו יום.  הדבר הזה

היה מדהים לכשעצמו מכיוון שהדרקונים בנדודיהם הימיים

הארוכים מעולם לא היו מראה שכיח לאורך חוף זה של אלהנרואל;

עצם הרעיון כי ביקורם עשוי להיות פלאי,  כי בעלי-החיים

הכבירים הללו עשויים להיות מחוננים באיזשהו אופן בכושר

לכונן קשר עם אותם אלים מסתוריים וקדומים עליהם ליהגו

הלימנים מזה דורות,  פשט בשריפה בשדה קוצים בין כל הגזעים

בעיר.  בני-אדם,  היורטים,  גיירוגים ואפילו קומץ של וורונים

וסו-סוהריסים נמצאו בחבורת הצליינים שטיפסה בנתיב המסולע

אל החוף.

 

באותו יום ניכרו דמויות,  הרחק בים,  שעשויות להיות דמויות

הדרקונים - אלא אם כן היו אלה דמויות של משהו אחר.  "אני

רואה אותם!" - זעק צליין אחד לחברו בהפתעה ועונג.  "נס!

הדרקונים כאן!" ואולי הם באמת באו.  דמויות מגובננות,  אפורות,

כמו חביות גדולות צפות בים,  כנפיים כהות שמוטתן גדולה,  כן,

דרקונים.  אולי כן.  ואולי סתם אחיזת-עיניים שנוצרה בגין נצנוציה

והבזקיה של השמש על ראשיהם הגועשים של הגלים.

 

"אני רואה אותם,  אני רואה אותם!" המשיכו הצליינים לזעוק,

וצעקו עד שקולותיהם ניחרו ונצרדו בעוד שכל אחד מהם מחזק את

רעהו לעבר ודאות נואשת.

 

ובפסגת הסלע שכונה כיסאו של השר זלימוקס עמדו המגים

בחולצותיהם הצהובות כהות ובגלימותיהם העשויות ממשי מבהיק

והרימו את מטיהם העשויים מעצם לבנה בזה אחר זה והושיטו

אותם לעבר הים ובקול שאין רציני וטקסי ממנו קראו מלים בשפה

שאיש לא הבין:

 

"מאזמורן... סייזימור... שייטון... ספפ!"

 

הקהילה שניצבה סמוך לקו המים חזרה כהד על הקריאה:

"מאזמורן... סייזימור... שייטון... ספפ!"

 

ומהים עלה,  כתמיד,  רעמו הממלמל והקצבי של הדכי שאמר

דברים שהמאמינים שהתקבלו במקום יכלו לפרש בכל צורה

שעלתה על דעתם.

 

 

בדולורן המופלאה,  אותה עיר נוצצת,  מבהיקה כיהלום ועשויה

מאבן אלגביש,  שנבנתה בידי הגיירוגים,  הנראים כזוחלים,

במערבה של זימרואל,  נפסקו זמנית השעשועים והבידור של

הקרקס המתמיד,  בשעה הרת-גורל זו,  על מנת שהבניין המעוגל

הכביר שהיה ביתו של הקרקס ישמש לעניינים קדושים יותר.

 

כל הבניינים של דולורן היו אבנים נוצצים של פנטזיה,  למעט זה

האחד.  המינרל הלבן שממנו בנו הגיירוגים את דולורן,  היה חומר

סידני מסנוור בבוהקו,  בעל מידת החזריות גבוהה.  הם השתמשו

בו בכשרון מדהים כדי לבנות מגדלים דקים ונישאים בעלי צורות

דמיוניות,  שקושטו לעייפה בצדדים מהוקצעים,  ומינרטים מזנקים

ועליהם קישוטים מלוכסנים מסחררים,  והכול נצץ לאורה של

שמש הצהריים כאילו הואר בריבוא נורות.

 

אבל בניינו של הקרקס המתמיד בשוליה המזרחיים של העיר

היה תוף מעוגל פשוט ולא מקושט,  שגובהו היה כשלושים מטרים

וקוטרו היה כה נרחב שיכול להכיל בתוכו בקלות קהל בן מאות

אלפים.  ומכיוון שהגיירוגים,  בעלי התלתלים המקורזלים

והלשונות הממוזלגות ישנו רק חודשים אחדים בשנה והיו להוטים

ביותר אחר בידור והסחת-דעת במשך הזמן שנותר להם,  נערכו

במקום הזה הופעות תיאטרון מכל מיני סוגים להטוטנים,

אקרובטים, חבורות ליצנים, מיצגי חיות מאולפות,

פרסטידיגטורים, אנשים המרחפים באוויר, אנשים שיכלו לבלוע

בעלי-חיים שלמים כמות שהם, כל מה שנראה משעשע למישהו,

סוף עמוד 25