חולית - מאת פרנק הרברט - 1978

חולית

פרנק הרברט, עמנואל לוטם (תרגום מאנגלית)

DUNE, Frank Herbert

ספר ראשון

חולית

הראשית היא הזמן שיש לנקוט בו זהירות יתרה לאיזונם הנכון של

כל קו ומשקולת.  את זאת יודעת כל אחות במסדר בנות גשרית.

בהחילכם ללמדו את חיי מוּאַד'דיבּ  ראו-נא אפוא תחילה להציבו

בזמנו שלו: הוא נולד בשנת 57 לקיסר הפּאַדישח, שאדם הרביעי.

וזהירות יתרה עוד יותר יש לנקוט בהציבכם את מואד'דיב במקומו.

כוכב-הלכת אַראקיס.  אל-נא תניחו לעובדה שהוא נולד בקלדן

ועשה שם את חמש-עשרה השנים הראשונות לחייו להוליככם שולל.

אראקיס, כוכב-הלכת הידוע בכינויו חוֹלית, הוא מקומו לעד.

מתוך "מואד'דיב ספר עזר" מאת הנסיכה אירולן

בשבוע שלפני צאתם לאראקיס,  עת הגיעה ההתרוצצות האחרונה

לכלל מהומה בלתי-נסבלת כמעט,  באה אשה זקנה לבקר את אמו

של הנער פול.

לילה חמים ירד על טירת קַלַדַן, ובגל האבנים הנושן ששימש

כבית למשפחת אַטרֵיאידֵס במשך עשרים וששה דורות עמדה אותה

תחושה צוננת-מתוקה ששררה בו כל-אימת שעמד לחול שינוי

במזג-האויר.

הזקנה הוכנסה בעד פתח צדדי ודרך המסדרון הקמור העובר על-

פני חדרו של פול, והותר לה להציץ לרגע בנער ששכב במיטתו.

לאורה הקלוש של נורת הציפה, שעוממה והונמכה לקרבת הרצפה,

יכול הנער שנתעורר לראות דמות נשית מגושמת בפתח דלתו,

ניצבת כפסע מאחורי אמו.  צדודית היתה לזקנה כשל מכשפה:

שיער כקורי עכביש שנדחסו עטר לתוי פנים אפלים, לעינים נוצצות

כיהלומים.

"האין הוא קטן ביחס לגילו, ג'סיקה?" שאלה הזקנה.  קולה

התגנח והתאנפף כסַבכָא שלא כוּונה כראוי.

אמו של פול השיבה בקול הקונטראלטו הרך שלה: "ידוע שבני

אטרייאידס מאחרים בגידולם,  אם נערצה."

"כך שמעתי, כך שמעתי," גנחה הזקנה.  "ואף-על-פי-כן, הוא

כבר בן חמש-עשרה."

"כן, אם נערצה."

"הוא ער ומאזין לנו," אמרה הזקנה.  "פרחח קטן וערמומי." היא

ציחקקה.  "אלא שלבני-המלוכה יש צורך בערמומיות.  ואם אמנם

הוא-הוא קפיצת-הדרך...  אכן..."

 

פול צימצם את עיניו לשני חריצים צרים באפלולית האופפת את

מיטתו.  שתי עיניה של הזקנה - סגלגלות ובהירות כציפרים - נראו

כמתרחבות וזוהרות בהביטן בעיניו שלו.

"ישן היטב, פרחח קטן וערמומי שכמותך," אמרה הזקנה.  "מחר

תזדקק לכל סגולות נפשך כדי לעמוד בפני גוֹם ג'אבּאר שלי."

והיא נעלמה בהדפה את אמו החוצה, בסגרה את הדלת בחבטה

כבדה.

פול שכב ער ותהה בינו לבינו: מהו גום ג'אבאר?

בכל תהפוכותיה של תקופת השינוי הזאת הזקנה היתה הדבר

המוזר ביותר שראה.

אם נערצה.

וכיצד קראה לאמו ג'סיקה,  כאילו היתה שפחה פשוטה,  ולא מה

שהיתה באמת: גבירה מבנות גשרית,  פילגשו של דוכס ואמו של

יורש הדוכסות.

האם גום ג'אבאר הוא דבר-מה הקשור באראקיס, שעלי לדעתו

בטרם נצא שמה? תמה.

הוא גילגל את מלותיה המשונות בפיו: גום ג'אבאר... קפיצת-

הדרך.

כה רבים היו הדברים שיש ללמדם.  אראקיס תהיה מקום כה שונה

מקַלַדַן,  וראשו של פול הסתחרר מרוב ידע חדש.  אראקיס - חולית -

עולם המדבר.

תוּפיר חַוּוּאט,  ראש המתנקשים של אביו,  הסביר זאת: אויביהם

בנפש,  בני הארקוֹנֶן,  עשו באראקיס שמונים שנה,  והחזיקו בכוכב-

הלכת כאחוזה למחצה לפי הסכם עם חברת אנקס לכריית הסם

מאריך החיים,  מַרקוֹחַ.  עתה יצאו בני הארקונן ובמקומם יבוא בית

אטרייאידס להחזיק בעולם כאחוזה לכל דבר - נצחון לכאורה לדוכס

לֶטוֹ.  ועם זאת,  אמר חַוּואט, צפנה מראית-עין זו סכנת מוות בחובה,

כיון שהדוכס לטו היה אהוד על בתי האצולה הגדולים של

הלַנְדְסְראד.

"האיש האהוד מעורר על עצמו את קנאת האדירים," אמר חוואט.

אראקיס - חולית - עולם המדבר.

פול נרדם וראה בחלומו מערה באראקין, אנשים דוממים סביבו

המהלכים לאורן העמום של נורות זוהר. רצינות חגיגית שררה שם,

כבקתדרלה,  בעודו מאזין לקול קלוש - טיף-טיף-טף של מים. עוד

בעיצומו של החלום ידע פול שיזכרנו כאשר יתעורר. תמיד זכר

חלומות שהיתה בהם ראיית-הנולד.

החלום נמוג.

פול התעורר למחצה ומצא את עצמו בחמימות מיטתו חושב...

חושב. עולם זה של טירת קלדן,  ללא משחקים או בני-לויה בגילו-

אולי לא היה ראוי שיצטער על הפרידה מעליו. מורהו,  דוקטור

יוּאֶה,  רמז שמערכת המעמדות הקרויה בשם מסכת הפֵיאוֹדוּם לא

נתקיימה במלוא נוקשותה באראקיס. אותו כוכב-לכת העניק מחסה

לאנשים שחיו בשולי המדבר, ללא קַאִיד או בּאשאר שיצווה עליהם;

אנשים הקרויים בפי עצמם דָרָרִים,  שבאו מן החולות ונעלמו בהם

כאוַת-נפשם,  שלא נפקדו מעולם ברשומות הקיסרות.

אראקיס - חולית - עולם המדבר.

פול חש את המתחים שגאו בו, החליט לתרגל אחד משיעורי

הרוח-והנפש שלמד מאמו.  שלוש נשימות חטופות עוררו מאליהן

את התגובות: הוא שקע בתוך התודעה הצפה... מיקד את הכרתו...

עורקיו התרחבו... התעלם ממנגנון ההכרה שאינו ממוקד... הגע

להכרה מרצון... הדם המועשר מציף במהירות את אזורי עומס

היתר... אי-אפשר להשיג מזון-מחסה-חירות מכוח האינסטינקט

לבדו... ההכרה החיָתית אינה משתרעת מעבר לרגע הנתון, אף אינה

חובקת את הרעיון שקרבנותיה עלולים להיכחד כליל... החיה

משמידה,  ואינה יוצרת... ההנאות החיָתיות נותרות בקרבת המישור

החושני ואינן מגיעות למישור המושגי... האנושי זקוק למסגרת של

התיחסות רקע שיוכל לראות מבעדה את היקום... השלמוּת הגופנית

נעה בעקבות זרמי הדם והעצבים אל מעמקי התודעה של צרכי

התאים... כל הדברים/התאים/היצורים ארעיים הם... שאף לזרימת

נצח בקרב...

שוב ושוב ושוב התגלגל השיעור בתודעתו הצפה של פול.

כשנגע השחר באדן חלונו של פול באורו הצהוב חש בו מבעד

לעפעפיו הסגורים,  פקח אותם,  ואז שמע את המהומה והמרוצה

שנתחדשו בטירה,  ראה את קורות התקרה על עיטוריהן המוכרים

היטב בחדר השינה שלו.

דלת המסדרון נפתחה ואמו הציצה פנימה,  שערה כארד מוצל

אסוף בסרט שחור לקדקדה,  פניה הסגלגלים ריקים מרגש ועיניה

הירוקות ניבטות ברצינות חגיגית.

"התעוררת," אמרה.  "ישנת היטב!"

"כן."

הוא התבונן בזקיפות קומתה,  ראה אות למתיחותה בכתפיה

כאשר בחרה עבורו את בגדיו מעל הקולבים שבארון.  אפשר

שהמתיחות היתה נעלמת מעיניו של אחר, אלא שהיא הכשירה

אותו בדרך בנות גשרית - ההבחנה בפרטי-הפרטים.  היא פנתה,

הושיטה לו מעיל קצר רשמי למחצה.  מעל כיס החזה התנוסס סמלו

של בית אטרייאידס,  נץ אדום.

"מהר ולבש," אמרה.  "האם הנערצה ממתינה."

"חלמתי עליה פעם," אמר פול.  "מי היא?"

"היא היתה מורתי במדרשת בנות גשרית.  עתה היא מגדת-האמת

של הקיסר.  פול..." היא היססה.  "שומה עליך לספר לה על

חלומותיך."

"אספר לה.  האם בגללה קיבלנו את אראקיס?"

"לא קיבלנו את אראקיס."

ג'סיקה ניערה אבק מעל זוג מכנסים,  תלתה אותם עם המעיל על

קולב בגדים אשר ניצב ליד המיטה.  "אל לך להניח לאם הנערצה

לחכות לך."

פול התישב,  חבק את ברכיו.  "מהו גום ג'אבאר?"

שוב חשפה ההכשרה שהעניקה לו היסוס שכמעט לא ניכר לעין,

חשיפה עצבנית שהוא זיהה כפחד.

ג'סיקה ניגשה אל החלון,  פיסקה את הוילונות למלוא רחבו,  נתנה

את עיניה בהר סִיוּבּי שמעבר לפרדסי הנהר.  "תלמד לדעת את

גום ג'אבאר עד מהרה," ענתה.

הוא שמע את הפחד בקולה והשתאה לו.

ג'סיקה דיברה בלא להפוך את פניה.  "האם הנערצה ממתינה

בחדר הבוקר שלי.  הזדרז-נא!"

האם הנערצה גאיוּס הֶלֶן מוֹהיאַם ישבה בכורסה מרופדת מעשה

רקמה והתבוננה באם ובבנה הקרבים אליה.  החלונות שמשני

צדדיה נשקפו אל עיקולו הדרומי הרחב של הנהר ואל השדות

הירוקים של נחלת בית אטרייאידס,  אך האם הנערצה לא שתה

לבה לנוף.  הבוקר הזה חשה עד כמה הזדקנה והיתה נרגזת למדי.

היא תלתה את הקולר במסע החלל שערכה ובהתחברות עם גילדת

החלל המשוקצת על דרכי החשאין שלה.  אולם זו היתה שליחות

המצריכה את תשומת-לבה האישית של בת גשרית שניחנה בראיה.

אפילו מגדת-האמת של הקיסר הפאדישַח לא היתה רשאית לחמוק

מפני האחריות משנקראה לדגל.

ארורה אותה ג'סיקה! חשבה האם הנערצה.  לו רק ילדה לנו בת,

כפי שנצטוותה!

ג'סיקה נעצרה מהלך שלוש פסיעות מן הכורסה.  החוְתה קידה

קלה, תנועה עדינה ביד שמאלה לאורך שולי חצאיתה.  פול השתחווה

בתנועה קצרה, כדרך שלימדהו מורהו למחול, הקידה שיש להחוות

"כשאתה שרוי בספק לגבי מעמדו של האחר".

משמעויות ברכתו של פול לא נעלמו מעיני האם הנערצה.  היא

אמרה: "הריהו זהיר.  ג'סיקה."

ידה של ג'סיקה נחה על כתפו של פול,  נתהדקה שם.  להרף-עין

פעם פחד בכף-ידה.  אז שבה אליה שליטתה בעצמה.  "כך לומד,

אם נערצה."

ממה היא פוחדת? תמה פול.

הזקנה בחנה את פול במבט כוללני אחד ויחיד: פנים סגלגלים,

כשל ג'סיקה,  אך עצמותיהם חזקות... השיער - שחור משחור כשל

הדוכס,  אך קו המצח - משל סבו מצד אמו שאסור לנקוב שמו,

וממנו גם החוטם הדק האומר בוז; צורת העינים הירוקות הניבטות

למישרין - כשל הדוכס הזקן,  סבו מצד אביו שהיה במתים.

הנה, זה היה גבר שידע להוקיר את כוח התעוזה, אפילו במותו

חשבה הזקנה.

"לימוד הריהו דבר אחד," אמרה,  "והתשתית הריהי דבר אחר.

עוד נראה." העינים הזקנות ירו מבט קשה בג'סיקה.  "צאי מעלינו.

אני מצווה עליך לשנן את הגוּת השַלוה."

ג'סיקה הסירה את ידה מעל שכמו של פול.  "אם נערצה.  אני --"

"ג'סיקה.  יודעת את שיש לעשות זאת."

פול נשא עינים תמהות אל אמו.

ג'סיקה הזדקרה.  "כן...  כמובן."

פול החזיר מבטו אל האם הנערצה.  מצוַת הנימוס ויראת-הכבוד

הגלויה לעין שרחשה אמו לזקנה התרו בו להיזהר, אבל בלבו גאו

זעם וחשש מפני הפחד שהקרינה אמו.

"פול..." ג'סיקה שאפה אויר מלוא לוגמיה. "מבחן זה שאתה

עתיד לעבור... חשוב לי מאוד."

"מבחן?" הוא נשא את עיניו אליה.

"זכור כי בנו של דוכס אתה," אמרה ג'סיקה.  היא פנתה בחטף

ופסעה מן החדר באִושת חצאית יבשה.  הדלת נסגרה ונאטמה

מאחוריה.

פול הישיר מבטו אל הזקנה ובלם את כעסו.  "האם כך פוטרים

את הגבירה ג'סיקה,  כאילו היתה שפחה?"

חיוך הבזיק בזויות הפה הזקן,  הקמוט.  "הגבירה ג'סיקה אמנם

היתה שפחתי,  נער,  במשך ארבע-עשרה שנים במדרשה." היא נדה

בראשה.  "ושפחה טובה היתה.  עתה בוא הנה אתה!"

הפקודה הצליפה בו.  פול מצא עצמו מציית בטרם היה סיפק בידו

לחשוב על כך.  היא מפעילה כלפי אה הקול.  חשב.  הוא עצר

כשהחוְתה בידה.  ניצב ליד ברכיה.

"הרואה אתה?" שאלה.  מקפלי גלימתה נשאה קובית מתכת

ירוקה, כחמישה-עשר סנטימטרים פאתה. היא הפכה אותה בידה,

ופול ראה שאחת הפיאות היתה חסרה - שחור מוזר,  מפחיד. שום

אור לא חדר לאותה חשיכה פתוחה.

"הכנס את כף יד ימינך לקופסה," אמרה.

פחד זרם בעורקיו של פול,  הוא החל להירתע,  אך הזקנה אמרה:

"כך אתה מציית לאמך?"

הוא נשא עיניו אל העינים הירוקות כציפורים.

אט-אט הניח פול את ידו בקופסה,  חש בכפיָה ואינו יכול לבלמה.

תחילה הרגיש קור כאשר אפפה החשיכה את ידו,  ואחר-כך -את

המתכת החלקה שמול אצבעותיו ודקירות קלות,  כאילו "נרדמה"

כפו.

ארשת טורפנית עלתה בפני הזקנה.  היא הסירה את יד ימינה מן

הקופסה והניחה אותה בסמוך לצוָארו של פול.  הוא הבחין בנצנוץ

מתכת שם והחל לפנות לעברו.

"עצור!" פלטה הזקנה.

מפעילה שוב את הקול! הוא החזיר את דעתו אל פניה.

"ליד צוארך אני מחזיקה את גום ג'אבאר," אמרה.  "גום ג'אבאר,

האויב העריץ.  זוהי מחט,  ועל חודה טיפה של רעל.  אה-הא! אם

תזוז,  תחוש רעל זה."

פול ניסה לעלע,  אך חכו יבש.  הוא לא יכול להסיר עיניו מן

הפנים הזקנים, חרושי הקמטים, מן העינים הבוהקות, מן החניכים

החיורים שסביב שִני המתכת המוכספות שהבהיקו בדברה.

"בנו של דוכס חייב להכיר רעלים." אמרה.  "כאלה הם ימינו,

אה? מוּסקי הנמסך במשקה. עַוּמאס הנמסך במזון.  המהירים והאטיים

והבינוניים.  והנה זה חדש עבורך: גום ג'אבאר.  אין הוא ממית אלא

חיות."

גאוה כבשה את פחדו של פול.  "המעיזה את לרמוז כי בנו של

דוכס אינו אלא חיה?" שאל בתוקף.

"הבה נאמר שאני רומזת כי אתה עשוי להיות בן-אנוש," השיבה.

"אל תזוז! אני מתרה בך שלא לנסות ולזנק הצדה.  זקנה אני, אך

ידי יכולה לתחוב מחט זו בצוארך בטרם תחמוק ממני."

"מי את!" לחש.  "כיצד זה הערמת על אמי שתותיר אותי עמך?

האם שלחו אותך בני הארקונן?"

"בני הארקונן? רחמי שמים, לא! עתה דום!" אצבא יבשה נגעה

בצוארו.  והוא כבש את הדחף הבלתי-רצוני לזנק ולהימלט.

"מוטב." אמרה.  "עמדת במבחן הראשון. ועתה, כך יתנהל המשך

המבחן: אם תמשוך ידך מן הקופסה תמות.  זהו הכלל היחיד.  השאר

את ידך בקופסה ותחיה.  הוצא אותה ותמות."

פול שאף אויר לשכך את רעדו.  "אם אקרא בקול יבואו לכאן

משרתים בתוך שניות אחדות ואת תמותי."

"המשרתים לא יעברו על-פני אמך, הניצבת כשומרת מצדה

האחר של הדלת. היה סמוך ובטוח. אמך עמדה במבחן.  עתה באה

שעתך. לכבוד הוא לך. רק לעתים נדירות מעמידות אנו בו בנים

זכרים."

הסקרנות הפחיתה את פחדו של פול למידה שיכול לעמוד בה.

הוא שמע את האמת בדברי הזקנה.  אין לכחש זאת.  אם אמו ניצבת

על המשמר שם... אם אמנם זהו מבחן... ויהא אשר יהא, הוא ידע

בעצמו שנלכד בו, אנוס על-פי היד שלצד צוארו: גום ג'אבאר.  הוא

נזכר בלחש הפחד שלימדתהו אמו,  מתוך פולחן בנות גשרית.

"אל לי לפחוד.  הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן

המביא כליון מוחלט. אעמד בפני פחדי.  אניח לו לחלוף סביבי

ובעדי.  וכאשר יחלוף על-פנַי, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו.

במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר.  רק אני איוָתר."

הוא חש בשוב השלוה ואמר: "המשיכי במעשיך, זקנה."

"זקנה!" פלטה.  "יש בך אומץ,  לא אכחיש.  ובכן, עוד נראה,

א-דוני," היא גחנה אליו והנמיכה קולה עד כדי לחישה.  "תחוש

כאב בידך זו שבתוך הקופסה.  כאב.  אבל! הוצא את ידך,  ואני אגע

בצוארך בגום ג'אבאר שלי - מוות כה מהיר,  עד כי כמוהו כצניחת

קרדומו של התלין.  הוצא ידך וגום ג'אבאר יקחך.  הבנת?"

"מה יש בקופסה?"

"כאב."

הוא חש דגדוג גובר בכפו והידק את שפתיו.  כיצד יכול דבר זה

להיות מבחן? תמה.  הדגדוג הפך לגירוד.

הזקנה אמרה: "שמעת כיצד מכרסמות חיות את רגלן כדי לצאת

ממלכודת? זהו מעשה חיָתי.  בן-אנוש יישאר במלכודת,  יסבול את

הכאב, יעמיד פני מת כדי שיוכל להרוג את לוכדו ולהסיר את האיום

מעל בני-מינו."

הגירוד הפך לצריבה קלה שבקלות.  "מדוע את עושה זאת?"

שאל בתוקף.

"כדי לקבוע אם בן-אנוש אתה.  דום!"

פול קמץ את יד שמאלו לאגרוף כאשר גברה תחושת הצריבה

בידו האחרת. התחושה גברה אט-אט: חום על-גבי חום... על-גבי

חום. הוא הרגיש כיצד ננעצו ציפוני ידו החפשית בבשר כפו.  הוא

ניסה להניע את אצבעות ידו הצורבת,  אך לא יכול להמישן.

"זה שורף," לחש.

"שקט!"

כאב פעם במעלה זרועו.  זעה ביצבצה על מצחו.  כל נים בגופו

קרא לו למשוך את ידו מאותה מאורה לוהטת... אבל... גום ג'אבאר.

בלא להפנות ראשו ניסה להסב את עיניו ולראות את המחט האיומה

המונחת ליד צוארו.  הוא חש כיצד נקטעת נשימתו,  ניסה להאט את

קצבה ולא יכול.

כאב!

עולמו נתרוקן מכל, חוץ מן היד השרויה ביסורים ומן הפנים

הקמוטים, הסמוכים כל-כך, שנעצו בו את עיניהם.

שפתיו יבשו עד כי התקשה להפרידן זו מזו.

הצריבה! הצריבה!

נדמה לו כאילו הרגיש כיצד משחיר עורו ומתפצל מעל היד

המיוסרת,  כיצד הבשר נצלה ונושר,  עד כי לא נותרו אלא עצמות

חרוכות.

הכל נפסק!

הכאב חדל,  כאילו נסגר מפסק.

פול חש רטט ביד ימינו,  חש זיעה שוטפת את כל גופו.

"די," מילמלה הזקנה. "עַג'איֵיבּ! מעולם לא עמד ילוד-אשה

בכאב כה רב.  מן-הסתם רציתי שתיכשל." היא נשענה לאחור,

סילקה את גום ג'אבאר מקרבת צוארו.  "הוצא ידך מן הקופסה.  בן-

אנוש צעיר.  והבט בה."

הוא כבש רטט מכאיב והביט באֵינוּת החשוכה שידו נותרה

בתוכה, כאילו היה בה ביד רצון משלה.  זכר הכאב דיכא כל תנועה.

הגיונו אמר לו שיוציא מן הקופסה גדם מושחר.

"עשה כדברי!" הצליפה הזקנה.

הוא שלף ידו בתנופה מתוך הקופסה,  הביט בה כנדהם.  שום

סימן.  שום אות ליסורים לא ניכר בבשרו.  הוא הרים את היד,  הפך

אותה,  מתח את אצבעותיו.

"כאב באמצעות השראה עצבית," אמרה הזקנה.  "אי-אפשר

להטיל מומים סתם כך במי שעשויים להיות בני-אנוש.  אלא מה,

רבים הם המוכנים לתת לא-מעט תמורת סוד הקופסה הזאת."

היא החליקה אותה לבין קפלי גלימתה.

"אבל הכאב..." אמר.

"כאב," נחרה בבוז.  "בן-אנוש יכול לכבוש כל עצב שבגופו."

פול חש מכאוב ביד שמאלו,  פשק את אצבעותיו הקפוצות,  הביט

בארבעת החריצים המדממים שנותרו במקומות שננעצו הציפרנים

בבשר כפו.  הוא הניח ליד לצנוח לצדו והביט בזקנה.  "עשית זאת

פעם לאמי?"

"ניפית אי-פעם חול בכברה?" שאלה.

ההצלפה האלכסונית שבשאלה טילטלה את תודעתו לרמה גבוהה

יותר: חול בכברה.  הוא הינהן.

"אנו,  בנות גשרית,  מנפות בני-אדם כדי לגלות בני-אנוש."

הוא הניף את יד ימינו והעלה במוחו את זכר הכאב.  "וזוהי כל

התורה כולה כאב?"

"התבוננתי בך במכאוביך,  נער.  הכאב אינו אלא ציר המבחן.

אמך סיפרה לי על דרך ההתבוננות שלנו.  ניכרים בך אותות

הכשרתה.  מבחננו הוא: משבר והתבוננות."

הוא שמע את נימת האישור בקולה ואמר: "זוהי אמת!"

היא נעצה בו עיניה. הוא חש את האמת! הייתכן שהוא-הוא

האיש? האומנם ייתכן שהוא-הוא האיש? היא כיבתה את

התרגשותה והזכירה לעצמה: התקוה מחשיכה את עין  המתבונן.

"אתה יודע כאשר אנשים מאמינים במה שהם אומרים." אמרה.

"אני יודע."

היתה בקולו נימה הרמונית של יכולת שעמדה שוב ושוב במבחן.

היא שמעה אותה ואמרה: "אולי אתה הוא קפיצת-הדרך. שב-נא,

אח קטן, כאן, לרגלי."

"אני מעדיף לעמוד."

"אמך ישבה לרגלי אי-אז."

"אינני אמי."

"אתה שונא אותנו מעט, אה?" היא הפנתה ראשה לעבר הדלת

וקראה בקול: "ג'סיקה!"

הדלת נפתחה בתנופה וג'סיקה ניצבה בפתח,  מביטה בעינים

קשות אל תוך החדר. הנוקשות נמוגה מעליה בראותה את פול. היא

הצליחה להעלות חיוך קלוש על פניה.

"ג'סיקה,  האם חדלת אי-פעם מלשנוא אותי?" שאלה הזקנה.

"אני אוהבת ושונאת אותך גם-יחד," אמרה ג'סיקה.  "השנאה -

זו מן הכאב שאסור לי לשכחו לעולם; האהבה - זו - -"

"עובדות כפשוטן," אמרה הזקנה, אך קולה היה רך.  "תוכלי

להיכנס עתה,  אך בל תוציאי הגה.  סגרי את הדלת וראי שאיש לא

יטרידנו."

 

ג'סיקה פסעה אל תוך החדר,  סגרה את הדלת וניצבה בגבה אליה.

בני חי, חשבה.  בני חי והוא... בן-אנוש.  ידעתי זאת... אבל...  הוא

חי.  עתה אוכל להוסיף ולחיות גם אני.  היא חשה בדלת,  קשה

וממשית כנגד גבה.  כל הדברים שבחדר היו מוחשיים ונדחקו לעומת

חושיה.

בני חי.

 

פול הביט באמו.  היא אמרה את האמת.  הוא רצה להסתלק,  להיות

לבדו,  להעמיק חשוב על נסיונו,  אך ידע שלא יוכל לצאת בטרם

יוּתר לו.  הזקנה רכשה לעצמה כוח כלפיו.  הן דיברו אמת.  אמו

עמדה במבחן זה.  חייבת להיות בו תכלית נוראה... הכאב והפחד היו

נוראים.  הוא הבין תכליות נוראות.  הן דוחסות אותך כנגד כל סיכוי.

הן משמשות הכרח לעצמן.  פול הרגיש כי דבקה בו תכלית נוראה.

הוא לא ידע עדיין מהי התכלית הנוראה.

"יום אחד, נער," אמרה הזקנה.  "אפשר שתיאלץ לעמוד גם אתה

כך, מחוץ לדלת.  אין זה דבר של מה-בכך."

פול השפיל מבטו אל היד שידעה כאב ונשאו שוב אל האם

הנערצה.  צליל קולה נבדל מכל קול אחר שנתנסה בו.  המלים נגהו

באור יקרות.  היה בהן דגש חד.  הוא הרגיש כי כל שאלה שהוא

עשוי לשאול אותה תוכל לטלטל אותו מן העולם הגשמי אל דבר-

מה נעלה יותר.

"מדוע זה אתן מבקשות ובוחנות בני-אנוש?" שאל.

"כדי להוציאך לחירות."

"חירות?"

"פעם נשאו בני-האדם את עיניהם אל המכונות בתקוה שאלה

יגאלו אותם.  אך כל שאירע הוא שבני-אדם אחרים,  בעלי המכונות,

שיעבדו אותם."

"לא תעשה לך מכונה בּצלם רוּח האדם," ציטט פול.

"בדיוק כך נכתבה בשורת הג'יהאד הבּוּטלייריאני בתנ"ך הקתולי

של אוֹרַנז'," אמרה. "אך מה שהיו צריכים לכתוב בתק"א הוא: 'לא

תעשה לך מכונה שתחַקה את רוּח האנוֹש.' האם התבוננת במנטאט

שבשירותכם?"

"התבוננתי בדברים רבים עם תּוּפִיר חַוּואט."

"ההתקוממות הגדולה סילקה את הקביִם," אמרה,  "היא אילצה

את רוח האדם להתפתח,  הוקמו אסכולות לפיתוחם של כשרונות

אנושיים."

"אסכולת בנות גשרית?"

היא הינהנה,  "שני שרידים חשובים נותרו מאותן אסכולות קדומות:

בנות גשרית וגילדת החלל. הגילדה,  סבורות אנו,  שמה את

הדגש על המתמטיקה הכמעט טהורה.  בנות גישרית ממלאות תפקיד

אחר."

"פוליטיקה," אמר.

"עג'אייב!" אמרה הזקנה.  היא נעצה מבט חד בג'סיקה.

"לא סיפרתי לו מאומה,  אם נערצה," אמרה ג'סיקה.

האם הנערצה נתנה דעתה שוב לפול.  "הגעת לכך על-פי רמזים

מעטים עד להפליא," אמרה.  "אכן, פוליטיקה.  בראש המדרשה

הראשונה של בנות גשרית עמדו אלה שראו את הצורך בחוט של

המשכיות בעניני אנוש.  ואז ראו שלא תיתכן המשכיות כזו בלא

שיופרד הגזע האנושי מגזע החיות למטרות השבחה."

בבת-אחת איבדו מלותיה של הזקנה את חדותן המיוחדת באזני

פול.  הוא חש עלבון כלפי מה שאמו כינתה בשם חוש הנכונות שלו.

לא משום שהאם הנערצה שיקרה לו.  היא האמינה בעליל בדבריה.

היה זה דבר-מה עמוק יותר.  משהו שהיה קשור בתכלית הנוראה

שלו.

הוא אמר: "אך אמי אמרה לי שבנות גשרית רבות חניכות

המדרשות אינן יודעות כלל מה מוצאן."

"השושלות הגנטיות קיימות לעד ברשומותינו." אמרה.  "אמך

יודעת כי אפשר שהיא ממוצא בנות גשרית, ואפשר ששושלתה

נתקבלה בזכות עצמה."

"אם-כן,  מדוע אסור לה לדעת מיהם הוריה?"

"אחדות יודעות... רובן אינן יודעות.  אפשר שנרצה,  למשל,

לזווגה עם שאר-בשר קרוב כדי לקבע תכונה גנטית דומיננטית

כלשהי.  יש לנו סיבות רבות."

שוב חש פול בעלבון כלפי הנכון.  הוא אמר: "אתן נוטלות על

עצמכן נטל כבד מנשוא."

האם הנערצה נעצה בו עיניה ותהתה: האם הבחנתי בנימה של

ביקורת בקולו? "אנו נושאות בנטל כבד." אמרה.

פול חש כיצד הוא הולך ונחלץ מהלם המבחן.  הוא הישיר אליה

מבט אומד ואמר: "את אומרת שאולי אני הוא... קפיצת-הדרך.

מהו זה - גום ג'אבאר אנושי?"

"פול," אמרה ג'סיקה,  "אסור לך לדבר כך אל - -"

"אני אטפל בזאת,  ג'סיקה," אמרה הזקנה,  "שים-לב,  נער,  האם

ידוע לך הסם שנוטלת מגדת-האמת?"

"את נוטלת אותו כדי לשפר את יכלתך להבחין בשקר." אמר.

"אמי סיפרה לי."

"האם ראית מימיך את טרנס האמת?"

הוא הניד ראשו.  "לא."

"הסם מסוכן." אמרה.  "אך הוא מחדד את עיני הרוח.  כאשר

מחונן הסם את מגדת-האמת היא יכולה להתבונן במקומות שונים

בזכרונה; בזכרונה הגופני.  אנו מביטות במורד דרכים כה רבות אל

העבר... אך רק בדרכים נקביות." קולה לבש נימה של עצב.  "והנה.

יש מקום ששום מגדת-אמת אינה יכולה להתבונן בו.  הוא דוחה

אותנו.  מטיל עלינו אימה.  נֶאמר שיום אחד יופיע גבר וימצא,

כשיחונן אותו הסם, את עיני-רוחו.  הוא יתבונן במקום שאין אנו

יכולות לראות, בעבר הנקבי והזכרי גם-יחד."

"קפיצת-הדרך שלכן?"

"אכן, קפיצת-הדרך.  גברים רבים ניסו את הסם... כה רבים,

אך איש מהם לא הצליח."

"הם ניסו ונכשלו,  כולם?"

"לא ולא," היא נדה בראשה, "הם ניסו ומתו."

הניסיון לנסות ולהבין את מואד'דיב בלא להבין את אויביו בנפש,

בני הארקונן, כמוהו כנסיון לראות את האמת בלא לדעת שקר מהו;

כמוהו כנסיון לראות את האור בלא לדעת חושך מהו.  הדבר לא

ייתכן.

מתוך "מואד'דיב ספר העזר" מאת הנסיכה אירולן

היה זה גלובוס מעשה תבליט, מוצל בחלקו, שהסתובב על צירו

בתנופה שהעניקה לו יד שמנה, עדוית טבעות נוצצות.  הגלובוס

ניצב על כנה אבסטרקטית ליד אחד הקירות של חדר חסר חלונות,

שקירותיו האחרים הציגו תשבץ של מגילות, ספרטים וסרטי קול.

את החדר האירו כדורים זהובים שחגו בשדות ציפה ניידים.

שולחן סגלגל עשוי עץ אלאקה מאובן, ורדרד-ירוק ניצב באמצע

החדר.  כסאות ציפה מסוגננים הקיפו את השולחן, ושנים מהם היו

תפוסים.  באחד ישב צעיר שחור שיער כבן שש-עשרה שנים, עגול

פנים וזעוף עינים; באחר ישב איש דק גו ונמוך-קומה, בעל תוי

פנים נשיים.

הצעיר והמבוגר התבוננו יחדיו בגלובוס ובאיש המסובב אותו,

שהיה חבוי למחצה בצללים.

צחקוק נשמע ליד הגלובוס, ומתוך הצחקוק נתגלגל קול בס

עמוק: "הנה היא, פטר.  המלכודת הגדולה ביותר בהיסטוריה.

והדוכס נכנס הישר למלתעותיה.  האין זה דבר כביר שאני,  הברון

ולדימיר הארקונן,  עומד לעשות?"

"לבטח,  ברון," אמר האיש.  היה לו קול טנור בעל איכות מתוקה,

מוסיקלית.

היד השמנה נחתה על הגלובוס ועצרה את סיבובו.  עתה יכלה כל

עין שבחדר להתמקד בפניו שחדלו לנוע, ולראות שהיה זה גלובוס

מן הסוג שמכינים עבור אספנים עשירים או מושלי פלנטות

בקיסרות. ניכרה בו מלאכת-כפיהם של חרשי בית-המלוכה. קוי

האורך והרוחב שורטטו בתיל פלטינה דק כחוט השערה.  כיפות

הקוטב שובצו ביהלומים זערערים בצבע החלב.

היד השמנה נעה מנקודה לנקודה על-פני הגלובוס.  "אני מזמין

אתכם להתבונן." הרעים קול הבס.  "התבונן היטב, פטר, וגם אתה,

פֵייד-רַאוּתה יקירי: מקו הרוחב ששים צפון ועד קו הרוחב שבעים

דרום - אילו גלים מעודנים! וצבעם! האין הוא מעלה על דעתכם

את הקרָמל המתוק? ובשום מקום לא תראו צבע כחול - אגם או

נהר או ים.  וכיפות הקוטב החמודות הללו - כה קטנות הן.  היוכל מי

לטעות במקום הזה? אראקיס! אכן,  מקום יחיד ומיוחד.  רקע נאות

נצחון יחיד ומיוחד."

חיוך נגע בשפתי פטר.  "ואם רק נחשוב, ברון: הקיסר הפאדישח

סבור שהוא העניק לדוכס את עולם הסם שלך.  איזו שנינות."

"אלו דברים חסרי טעם," הרעים הברון.  "אתה אומר זאת כדי

להביא את פייד-ראותה הצעיר במבוכה,  אבל אין שום צורך להביא

את אחיני במבוכה."

הצעיר זעוף הפנים זע בכסאו,  החליק קמט בבגד השחור ההדוק

שלבש.  הוא הזדקף כאשר נשמעה דפיקה קלה,  צנועה על הדלת

שמאחוריו.

פטר החליק מכסאו,  חצה את החדר,  פתח את הדלת כדי חריץ

שהיה רחב דיו לקבלת כמוסת מתכת ובה שדר.  הוא סגר את הדלת,

פתח את הכמוסה והציץ בתכנה.  נשמע קול צחקוק.  ועוד אחד.

"ובכן?" תבע הברון.

"השוטה השיב לנו,  ברון!"

"וכי אימתי החמיץ בן אטרייאידס את ההזדמנות למחוה

מרשימה?" שאל הברון.  "ובכן,  מה הוא אומר?"

"איזו גסות-רוח,  ברון.  הוא פונה אליך בשם 'הארקונן'; שום

'אלופי ודודני היקר',  שום תואר,  שום דבר."

"אין דופי בשם הזה," נהם הברון וקולו העיד על קוצר-רוחו.

"ומהו אומר,  לֶטוֹ יקירנו?"

"הוא אומר: 'הצעתך לפגישה נדחית.  לעתים קרובות נתקלתי

בתככיך,  כידוע לכל."

"ומה עוד?" שאל הברון.

"הוא אומר: 'עוד נותרו לה לאמנות הקאנלי חובבים בקיסרות.'

ועל החתום : 'הדוכס לטו איש אראקיס'." פטר החל לצחוק.  "איש

אראקיס! בחיי! זה כמעט יותר מדי!"

"דום, פטר!" אמר הברון והצחוק נדם כאילו לחץ על מפסק.

"קאנלי, מה?" שאל הברון.  "נקמת-דם, אה? והוא משתמש במונח

העתיק והנאה,  רב המשמעויות המסורתיות כדי להיות סמוך ובטוח

שנדע כי הוא מתכוון לכך."

"אתה עשית את מחוַת השלום," אמר פטר.  "אתה צִייתּ לכללים."

"בתור מנטאט אתה מדבר יותר מדי,  פטר," אמר הברון.  ובלב

חשב: עלי להיפטר מיצור זה במהרה.  כמעט אין הוא מביא עוד

תועלת. הברון הביט במנטאט המתנקש שלו מעבר לחלל החדר

וראה את מה שהבחינו בו רוב האנשים תחילה: העינים, שני

חריצים מוצלים, כחולים לגמרי, העינים שלא היה בהן שום לובן.

חיוך הבזיק בפניו של פטר.  החיוך נראה כמסיכה מעוּותת מתחת

שתי העינים הדומות לחורים.  "אבל, ברון! מעולם לא היתה עוד

נקמה כה יפה.  רואה אני תכנית של תככים מעודנים מאין כמותם:

לאלץ את לטו להמיר את קלַדן בחוֹלִית בלא שום ברירה.  משום

שהקיסר הוא שציווה כך.  איזה לצון חמדת לו!"

הברון אמר בקול צונן: "יש לך שטף לשון, פטר."

"אבל אני מאושר,  ברון שלי.  ואילו אתה... אתה מקנא מעט."

"פטר!"

"אה-הא, ברון! האין אתה מצטער על שלא הצלחת לרקום מזימה

מתוקה זו בכוחות עצמך?"

"יום אחד אראה שיחנקו אותך,  פטר."

"ללא ספק, ברון. לבסוף! אך מעשה טוב לעולם לא יצא לריק,

אה?"

"האם לעסת סֶמוּטה או אמִתוֹן, פטר?"

"אמת ללא פחד מפתיעה את הברון," אמר פטר.  פניו נתכווצו

למסיכה זועפת, נלעגת. "אה, הא! אבל אני, מבין אתה, ברון,

כמנטאט אני יודע מתי תשלח אלי את התליָן.  תימנע מכך כל-עוד

אוכל להביא לך תועלת.  אם תפעל לפני-כן יהיה בכך משום בזבוז,

ועודני מסוגל להביא תועלת רבה.  אני יודע מהו הלקח שלמדת

מאותה פלנטת חולות יפה: 'לא תבזבז'.  אמת.  ברון!"

הברון הוסיף לנעוץ עיניו בפטר.

פייד-ראותה התפתל בכסאו. שוטים מתקוטטים שכמותם! חשב.

דודי אינו יכול לשוחח עם המנטאט שלו בלי להתוכח עמו.  האם הם

סבורים שאין לי מה לעשות אלא להקשיב לויכוחיהם?

"פייד," אמר הברון.  "כשהזמנתי אותך לכאן אמרתי לך להקשיב

וללמוד.  האם אתה לומד?"

"כן, דודי." ניכרה בקולו צייתנות זהירה.

"לעתים אני תמה על פטר," אמר הברון.  "אני מכאיב מתוך

הכרח, ואילו הוא... אני מוכן להישבע שהוא ממש נהנה מכך.

כשלעצמי,  יכול אני להרגיש כיצד מתעוררים בי רחמי על הדוכס

המסכן לטו.  בקרוב יבגוד בו דוקטור יוּאֶה,  וזה יהיה קִצם של כל בני

אטרייאידס.  אבל לטו ידע,  בלי שמץ של ספק,  ידו של מי הנחתה

את הרופא הרכרוכי...  וזו תהיה ידיעה נוראה מנשוא."

"אם-כן, מדוע לא הורית לרופא להחליק קינג'אל לבין צלעותיו,

בשקט וביסודיות?" שאל פטר.  "אתה מדבר על רחמים.  אבל --"

"הדוכס חייב לדעת שאני הוא חורץ גורלו," אמר הברון.  "ושאר

הבתים הגדולים חייבים להיוָדע על כך.  בדעתם זאת יירתעו מפעולה.

אני אזכה במרוַח תמרוּן נוסף.  ההכרח ברור כשמש, אך אינני

חייב להתענג עליו."

"מרוַח תמרון," נחר פטר בבוז.  "כבר הפנית לעברך את עיני

הקיסר, ברון.  אתה פועל בחפשיות רבה מדי.  יום אחד ינחית הקיסר

לגיון או שנים מן הסַרדאוּקאר שלו כאן, בגיאיידי, וזה יהיה סופו

של הברון ולדימיר הארקונן."

"אתה רוצה לראות בזאת,  מה,  פטר?" שאל הברון.  "היית נהנה

לראות את לגיונות הסרדאוקאר מחריבים את ערי ובוזזים את

הטירה הזאת.  היית נהנה באמת ובתמים."

"האם מוכרח הברון לשאול?" לחש פטר.

"היית צריך להיות בּאשאר של הגיִס," אמר הברון.  "אתה מגלה

ענין רב מדי בדם ובכאב.  אולי נחפזתי יתר על המידה כשהבטחתי

לך את חלקך בשלל אראקיס."

פטר פסע חמש פסיעות מהירות.  מוזרות לרוחב החדר ובעצר

ממש מאחורי פייד-ראותה.  בחדר נשתררה אוירה של מתיחות

כבדה, והצעיר הביט בפטר במבט זועף ומודאג.

"אל תהין להשתעשע בפטר, ברון," אמר פיטר.  "הבטחת לי את

הגבירה ג'סיקה.  הבטחת לי אותה."

"לשם מה, פטר?" שאל הברון.  "לשם כאב?"

פטר נעץ בו עיניו בשתיקה שנתמשכה עוד ועוד.

פייד-ראותה הסיט את כיסא הציפה שלו הצדה. "דודי, האם עלי

להישאר? אמרת ש--"

"יקירי פייד-ראותה הולך ומאבד את סבלנותו." אמר הברון.  הוא

נע בצללים שהקיפו את הגלובוס. "סבלנות, פייד." הוא נתן שוב

דעתו למנטאט,  "ומה בדבר הדוכסון,  הילד פול,  פטר יקירי?"

"המלכודת תביא אותו לידיך, ברון," מילמל פטר.

"לא לזאת נתכוונתי," אמר הברון.  "זכור לך כיצד חזית שמכשפת

גשרית תלד בת לדוכס.  טעית,  אה,  מנטאט?"

"לא לעתים קרובות אני טועה." אמר פטר.  ולראשונה הופיע פחד

בקולו.  "הודה בכך לפחות: לא לעתים קרובות אני טועה.  וידוע גם

לך שבנות גשרית הללו יולדות בנות על-פי-רוב.  אפילו רעיית

הקיסר לא ילדה אף בן זכר אחד."

"דודי," אמר פייד-ראותה, "אמרת שאוכל ללמוד כאן משהו - -"

"הקשב לאחיָני," אמר הברון.  "הוא שואף למשול בברונות שלי,

אך אינו מסוגל למשול ברוחו." הברון זע ליד הגלובוס,  צל בינות

הצללים.  "ובכן,  פייד-ראותה הארקונן,  זימנתיך לכאן בתקוה שאוכל

ללמדך מעט חכמה.  האם התבוננת במנטאט הטוב שלנו? היה עליך

ללמוד משהו מחילופי הדברים."

"אבל,  דודי - -"

"מנטאט יעיל ביותר,  פטר שלנו.  מה דעתך,  פייד?"

"כן,  אבל "

"אה! אבל ואבל! אבל הוא צורך יותר מדי סם,  זולל אותו כמו

סוכריות.  הבט בעיניו! כאילו הגיע לכאן הישר מלשכת העבודה

באראקין.  יעיל,  פטר שלנו,  אבל עודנו רגשני,  עלול להתפרץ בלהט

בכל רגע.  יעיל,  פטר שלבו,  אבל עודנו מסוגל לטעות."

פטר דיבר בקול כבוש: "האם זימנת אותי לכאן כדי לחבל

ביעילותי באמצעות ביקורת,  ברון?"

"לחבל ביעילותך? ידוע לך שלעולם לא אעשה זאת, פטר.  איני

רוצה אלא שאחיני יבין את מגבלותיו של המנטאט."

"האם התחלת כבר להכשיר את מחליפי?" תבע פטר.

"מחליפך? מה זאת, פטר, היכן אוכל למצוא מנטאט אחר בעל

רמה וארס כשלך?"

"באותו המקום שמצאת אותי, ברון."

"אולי כדאי שאעשה זאת," הירהר הברון בקול.  "אתה נראה

מעט בלתי-יציב לאחרונה.  וכמויות הסם שאתה צורך!"

"האם תענוגותי יקרים מדי.  ברון? האם אתה מתנגד להם?"

"פטר יקירי, תענוגותיך הם הכובלים אותך אלי.  כיצד אוכל

להתנגד להם? איני רוצה אלא שאחיני יבחין בצד זה שלך."

"אם-כן, הריני מוצג לראוה," אמר פטר.  "התרצה שארקוד?

תרצה שאבצע את תפקידי השונים למען סייד-ראותה הנע --"

"בדיוק," אמר הברון.  "אתה מוצג לראוה.  ועתה דום!" הוא הביט

בפייד-ראותה והבחין בשפתי אחינו,  דשנות ומשורבטות כשפתי

כל בני הארקונן,  שהתעקלו עתה בחיוך משועשע.  "הרי לך מנטאט,

פייד.  הוא עבר הכשרה והתנאה כדי שיוכל לבצע תפקידים מסוימים.

ועם זאת,  אסור להתעלם מכך שגופו גוף אנוש.  זוהי מגבלה

חמורה.  לעתים סבור אני שהקדמונים,  על מכונות החשיבה שלהם,

הם שצדקו."

"אלה היו צעצועים בהשואה אלי," נהם פטר.  "אפילו אתה,  ברון,

מסוגל לתפקד טוב יותר מאותן מכונות."

"אולי," אמר הברון. "אה, נניח לזאת..." הוא שאף אויר מלוא

לוגמיו,  גיהק.  "ועתה,  פטר,  התוה בפני אחיני את קויה העיקריים

של המערכה שלנו נגד בית אטרייאידס.  תַפקד כמנטאט עבורנו,

בטובך."

"ברון,  התריתי בך שלא להפקיד מידע זה בידי אדם כה צעיר,

התבוננתי בו - -"

"את זאת אקבע אני," אמר הברון,  "קיבלת פקודה, מנטאט. בצע

אחד מתפקידיך השונים."

"יהי כן," אמר פטר,  הוא הזדקף ולבש הדרת-כבוד מוזרה,  כאילו

החליף שוב מסיכה, אלא שזו החדשה עטתה את כל גופו.  "בעוד

כמה ימים תקניים תצא חצרו של הדוכס לטו על קרבה וכרעיה

בספינה של גילדת החלל לאראקיס.  הגילדה תנחית אותם בעיר

אראקין,  ולא בעירנו, קַרתאג.  מאחר שהמנטאט של הדוכס,  תופיר

חַוּואט,  יגיע בצדק למסקנה שעל אראקין קל יותר להגן."

"הקשב היטב,  פייד," אמר הברון. "התבונן בתכניות בתוך תכניות

בתוך תכניות."

פייד-ראותה הינהן וחשב: זה כבר יותר לענין. סוף-סוף מתחילה

המפלצת הזקנה לגלות לי את סודותיה. מסתבר שהוא באמת

מתכוון לכך שאני אהיה יורשו.

"יש כמה אפשרויות משיקיות," אמר פטר.  "אני צופה שבית

אטרייאידס יצא לאראקיס.  עם זאת,  איננו רשאים להתעלם מן

האפשרות שהדוכס הגיע להסכם עם הגילדה ושזו תוליך אותו

למקום-מבטחים מחוץ למערכת.  בתי-אצולה אחרים נהפכו, 

בנסיבות דומות,  לבתים עריקים,  בטלו עמם את הנשק האטומי

ואת המגינים של משפחותיהם ונמלטו אל מחוץ לקיסרות."

"הדוכס אדם גאה מכדי שיעשה זאת." אמר הברון.

"זוהי אפשרות," אמר פטר.  "אך מבחינתנו, התוצאה הסופית

תהיה זהה."

"לא, בשום אופן לא!" נהם הברון.  "אני מוכרח לשים קץ לחייו

ולזרעו."

"זוהי האפשרות הסבירה ביותר." אמר פטר.  "יש הכנות מסוימות

המעידות על כך שבית-אצולה עומד לערוק.  ככל הנראה,  לא עשה

הדוכס שום דבר מעין זה."

"כך," אמר הברון.  "המשך,  פטר."

"באראקין," אמר פטר,  "ישתכנו הדוכס ומשפחתו בארמון

הנציבות,  ששימש לאחרונה כביתם של הרוזן והגבירה פנרינג."

"השגריר אל המבריחים," גיחך הברון.

"השגריר אל מי?" שאל פייד-ראותה.

"דודך התלוצץ," אמר פטר.  "הוא מכנה את הרוזן פנרינג בשם

השגריר אל המבריחים,  ומצביע בכך על התעניינותו של הקיסר

בפעולות ההברחה הנעשות באראקיס."

פייד-ראותה הפנה מבט תמה אל דודו.  "מדוע?"

"אל תהיה סתום, פייד," פלט הברון.  "כל-עוד מצויה הגילדה

מחוץ לשליטת הקיסר, כיצד יוכל שלא להתעניין? באיזו דרך

אחרת יוכלו מרגלים ומתנקמים לנוע?"

פיו של פייד-ראותה נתעגל דומם.

"תיכננו פעולות הסחה בארמון הנציבות," אמר פטר.  "ייערך נסיון

התנקשות בחייו של יורש אטרייאידס,  נסיון העשוי אף להצליח."

"פטר," הרעים הברון.  "אתה צפית - -"

"אני צפיתי שתאונות ייתכנו תמיד," אמר פטר.  "והנסיון חייב

להיראות אמִתי."

"כן, אבל לנער יש גוף כה צעיר ומתוק," אמר הברון.  "כמובן,

להלכה הוא מסוכן עוד יותר מאביו... באותה הכשרה שקיבל מאמו

המכשפה.  אשה ארורה! מילא, המשך בטובך, פטר."

"חוואט יגיע בחכמתו למסקנה שאנו שתלנו סוכן במחנהו," אמר

פטר, "החשוד הטבעי הוא דוקטור יואה, ואמנם הוא-הוא סוכננו.

אך חוואט בדק ומצא שרופאנו הוא בוגר בית-הספר 'סוּק', שעבר

התנאה קיסרית, כלומר, להלכה אפשר לבטוח בו אפילו בטיפול

בקיסר.  אנשים רוחשים הוקרה עמוקה להתנאה הקיסרית.  לפי

המשוער, את ההתנאה הסופית אי-אפשר למחוק בלי להמית את

בעליה.  ובכל-זאת, כפי שציין פעם מישהו, אם יש לך המנוף

המתאים, תוכל להניע עולם ומלואו.  מצאנו את המנוף המניע את

הרופא."

"כיצד?" שאל פייד-ראותה.  הוא מצא את הנושא מרתק ביותר.

הכל יודעים שאינך יכול לפתור התנאה קיסרית!

"בפעם אחרת," ענה הברון.  "המשך, פטר."

"במקום יואה," אמר פטר.  "נניח על דרכו של חוואט חשודה

מעניינת עד מאוד.  עצם החוצפה שבחשד בה היא שתרתק את דעתו

של חוואט."

"חשודה?" שאל פייד-ראותה.

"הגבירה ג'סיקה בכבודה ובעצמה," אמר הברון.

"האין זה כביר?" שאל פטר.  "אפשרות זו תרתק את דעתו של

חוואט עד כדי כך שתפקודו כמנטאט ייפגם.  אולי אף ינסה להרוג

אותה." פטר נזעף,  אך הוסיף: "אבל איני סבור שיצליח לעשות

זאת."

"אינך רוצה שיצליח, אה?" שאל הברון.

"אל תסיח אותי מן הענין," השיב פטר.  "שעה שחוואט יקדיש

את מלוא תשומת-לבו לגבירה ג'סיקה, נסיח אותו עוד יותר על-

ידי התקוממויות בכמה ערי מצב וכדומה.  אלה ידוכאו.  הדוכס חייב

להאמין שזכה במידת-מה של בטחון. ואז, בבוא השעה המתאימה,

נאותת ליואה ונניע את כוחנו העיקרי... אה..."

"המשך, ספר לו הכל," אמר הברון.

"ננוּע בכוחות מוגברים,  שיכללו שני לגיונות סרדאוקאר

מחופשים במדי הארקונן."

"סרדאוקאר!" התנשם פייד-ראותה.  מוחו נתמקד בגיָסות

הנוראים של הקיסר,  הקטלניים ללא רחם,  החיילים-הקנאים של

הקיסר הפאדישַח.

"אתה רואה עד כמה בוטח אני בך, פייד," אמר הברון.  "אסור

ששום רמז על כך יגיע אי-פעם לבית אצולה כלשהו,  פן יתלכד

הלנדסראד כולו נגד בית הקיסר ויתהולל תוהו-ובוהו."

"הנקודה העיקרית," אמר פטר, "היא זו: הואיל והקיסר מנצל

סוף עמוד 29