אלתרמן - דן לאור - 2013

פרק ראשון

ערי נכר

(1925-1910)

א

לרבים מן הקוראים את כוכבים בחוץ או המאזינים לשירים דוגמת "עוד חוזר הניגון" או "שיר משמר" המושמעים לעתים מזומנות ברדיו, וכן למי שהתוודעו בשלב כלשהו בחייהם לשיר "מגש הכסף" או צפו בהצגת "כינרת כינרת" על במת התאטרון, מצטייר אלתרמן כמשורר עברי מובהק, וכמי ששורש יצירתו הוא באדמת הארץ הזאת, בשפתה, בנופיה ובתרבותה.

במילים אחרות — אלתרמן, מסיבות שאפשר להבין אותן, נתפס לפחות על ידי כמה מן הקוראים כמשורר בן הארץ או אפילו כמשורר יליד הארץ.

אולם העובדות הן אחרות לגמרי: אלתרמן הוא יליד מזרח אירופה — יציר "הגולה" — ושם, בערי הנכר של פולין, רוסיה, אוקראינה ורומניה, עברו עליו שנות ילדותו ונעוריו. רק בהיותו בן כמעט 15 — השנה היתה 1925 — החליטו הוריו לעלות לארץ ולהתיישב בתל אביב. מאז היתה ארץ ישראל לקרקע גידולו וצמיחתו של המשורר אשר זכה להכרה כאישיות הספרותית המרכזית בשדה השירה העברית בדור שלאחר ביאליק.

נתן אלתרמן, בנם של יצחק ובלה אלתרמן (לעתים: אלטרמן), נולד בוורשה בט' באב תר"ע, 14 באוגוסט 1910. יצחק ובלה, הוריו של נתן, הגיעו לוורשה מתחום המושב היהודי בבלורוסיה, היא רוסיה הלבנה, כיום בלרוס. יצחק אלתרמן היה יליד העיירה אוברוביץ' (Uvarovichi), השוכנת בחלק הדרומי־מזרחי של בלורוסיה. באוברוביץ' התגוררו כאלפיים תושבים, יותר ממחציתם היו יהודים. בתי העיירה היו בתי עץ קטנים ופשוטים, ולהם משקי עזר שתושבי המקום גידלו בהם ירקות או בעלי חיים כדי לעשות למחייתם. יהודי אוברוביץ' עסקו בעיקר במלאכה — חייטות, נגרות, רפדות — או במסחר זעיר. אביו של יצחק אלתרמן אריה אהרן אלתרמן היה סוחר סדקית, ויחד עם אשתו איידלה (לבית צירלין) היה יוצא מדי שבוע בעגלה לכפרים שבסביבה כדי לשווק את מרכולתו. רוב יהודי העיירה התקבצו בשכונת פודגוריה, סמוך לנהר האוזה. הם הקפידו לשמור על אורח חיים דתי ושקדו על לימוד תורה כפי שהיה מקובל באותו הזמן בעיירות הקטנות שהיו מפוזרות ברחבי תחום המושב. במשפחת אלתרמן היו שישה ילדים — שלושה בנים ושלוש בנות. יצחק אלתרמן, שהיה הבן השלישי, נולד ב־ 3 ביוני 881 . הוא גדל בבית מסורתי שהתנהל ברוח חסידות חב"ד, פרי הגותו של רבי שניאור זלמן מלאדי, שחי ופעל רוב שנותיו ברחבי בלורוסיה. בתצלום שנשמר בארכיון המשפחה נראה יצחק אלתרמן בעודו ילד רך בשנים, כמעט תינוק, לבוש בבגדים מצועצעים וחבוש כובע, עומד על אצטבה סמוך לאביו אריה אלתרמן. האב, שנודע כיהודי ירא שמים, מופיע בתמונה כשהוא מסב ליד השולחן חבוש מגבעת גבוהה, עטור זקן עבות ולבוש מעיל ארוך, כמנהג החסידים.

בלה, אמו של נתן אלתרמן, נולדה ב־ 12 במארס 1888, לאמה סטרנה פרידה ולאביה שניאור חיים ליבוביץ. סטרנה פרידה היתה בתו של הרב שניאור זלמן פרומקין, איש חב"ד. בצעירותה עמדה להינשא לאחד מצאצאי משפחת שניאורסון עתירת הייחוס, זאת לאחר שאביה אסר עליה ללכת אחר אהוב לבה. התנאים נחתמו, המשפחות אף נפגשו זו עם זו, אך הכלה המיועדת העזה פנים והודיעה להוריה בצורה נחרצת כי אין החתן יאה לה ואין בכוונתה להינשא לו. היתה זו הפרה בוטה של התנאים, והחתונה בוטלה. בדיעבד טענה כי החתן היה "א מיסר ייד", היינו "יהודי מכוער", ולכן לא חפצה בו. ביטול הנישואין פגע כמובן ביוקרתה של סטרנה פרידה, והיא נישאה לאחר זמן־מה לרב שניאור חיים ליבוביץ, אף הוא חסיד חב"ד, שהיה אלמן ואב לשני ילדים בוגרים, בן ובת. בנישואיו השניים נולדו לו ולסטרנה פרידה שני ילדים — הבת בלה והבן שלמה זלמן, שנולד ב־ 1895 (ולימים נודע בשם ש"ז אריאל). 5 גם בלה וגם אחיה שלמה זלמן היו ילידי העיירה ז'לובין (Zhlobin), שאף היא שכנה בחלק הדרומי־ מזרחי של בלורוסיה, סמוך למסילת הברזל המוליכה ממינסק לאוקראינה. במפקד אוכלוסין שנערך בעיירה ב־ 1897 נמצא כי מספר התושבים הוא 1,760, 52 אחוזים מהם יהודים. בעולמה של חסידות חב"ד נודעה ז'לובין כמקום שבו נערכה "החתונה הגדולה" בין נכדתו של שניאור זלמן מלאדי ובין נכדו של לוי יצחק מברדיצ'ב. מסיבות שאינן ידועות עברה משפחת ליבוביץ בשלב מסוים בחייה להתגורר באוברוביץ', מהלך של כשבעים קילומטר ממזרח. בבית משפחת ליבוביץ הקפידו על שמירת מצוות הדת, כיאה לביתו של רב ובהתאם למסורת חב"ד. ברוח זו חונכו שני הילדים — בלה, הבת הבכורה, והאח הצעיר שלמה זלמן. משעמדה בלה על דעתה החליטה לסלול לעצמה דרך משלה: היא נבחנה בבחינות האקסטרניות ועמדה בהן בהצלחה. הדבר זיכה אותה בתעודת בגרות ממשלתית, כלי שלא היה אפשר בלעדיו לכל מי ששאף להתקדמות אישית ומקצועית בחברה הרוסית. מאחר שההכנה לבחינות נעשתה בדרך כלל באופן עצמאי, בחרה בלה ללמוד בחברתה של צעירה אחרת, בת המקום, שהתכוננה גם היא לגשת לבחינות. היתה זו גיטל, אחת מאחיותיו של יצחק אלתרמן, ובדרך זו הזדמן לה להכיר את יצחק עצמו.

משום שהיה תלמיד ברוך כישרונות נשלח יצחק אלתרמן בבחרותו ללמוד בישיבה — תחילה למד בשצ'דרין, הסמוכה להומל (Gomel), ואחר כך בבוברויסק, עיר בגודל בינוני ובעלת יישוב יהודי צפוף, ששכנה במרחק של כ־ 120 קילומטר מן העיירה אוברוביץ'. במרוצת השנים התפרסמה בוברויסק כעיר הולדתם של ברל כצנלסון, דוד שמעונוביץ (שמעוני) ואבא אחימאיר. בד בבד עם לימודיו בישיבה או מיד אחריהם לימד אלתרמן בכמה כפרים בסביבה — בדובריאוקה, בראדול ובליוביץ — עד שהגיע לעיר הומל. בואו של יצחק אלתרמן להומל, כנראה בסביבות 1899, סימן מפנה במהלך חייו. בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים נעשתה העיר מקום ריכוז של צעירים יהודים רבים, יוצאי בית המדרש, שהשליכו אחרי גוום את אורח החיים המסורתי ותרו אחרי עולם חדש ושונה מזה שהכירו בבית אבא. היתה זו עיר בת מאה אלף תושבים לערך, יותר ממחציתם היו יהודים. מראה העיר היה יפה לעין וכובש לב, בוודאי למי שהגיע מכפר נידח דוגמת אוברוביץ', ואפילו מבוברויסק: הומל נבנתה על גדות נהר הסוז', שהיה נתיב תחבורה לאוניות, ובלבה של העיר התפרשׂ פארק רחב ידיים מן הגדולים והיפים שברוסיה. במרכזו של הפארק ניצב הארמון של משפחת נמיאצוב ששלטה בעיר במשך דורות, ולצדו קתדרלה פרבוסלבית רבת־רושם שנשאה את שמותיהם של פטרוס ופאולוס. רבים מן היהודים שהתגוררו בהומל היו מעורבים בפעילות רעיונית ופוליטית בחוגים שונים — לאומיים, ציוניים או סוציאליסטיים. היו מי שטיפחו את תרבות היידיש — בעיקר אנשי ה"בונד" — אך היו גם מי שדגלו בקידום הלשון העברית וספרותה. ב־ 1903, בזמן הפרעות בקישינב, התארגנה בהומל קבוצה של צעירים יהודים, רובם השתייכו לקבוצות מהפכניות סוציאליסטיות, וזו גילתה התנגדות לנוכח הניסיון לערוך פוגרום בקרב יהודי העיר. במפנה המאה היתה הומל מקום ריכוז לכמה אישים בעלי נוכחות בולטת בציבוריות היהודית — דוגמת העסקן הציוני מרדכי בן הלל הכהן והסופרים הלל צייטלין, ז"י אנוכי (זלמן יצחק אהרונסון) ויוסף חיים ברנר. ברנר הגיע להומל מן הישיבה שלמד בה בפוצ'פ, ואת שנות החניכה שלו כסופר עברי עשה בעיר זו.

הומל היתה המקום שבו גיבש יצחק אלתרמן את תמונת העולם שלו ושבו נחשף לזרמי המחשבה המתהווים של התרבות היהודית המודרנית. מתוכם נמשך לבו לשני מוקדים עיקריים: האידאולוגיה הציונית והתרבות העברית. בתחילה הכשיר אלתרמן את עצמו להיות מורה: הוא למד אז במוסד פדגוגי כלשהו וקיבל תעודת "מורה מתחיל". לפרנסתו נתן שיעורים בעברית, עיסוק שהיה בהחלט מקובל בקרב האינטליגנציה היהודית הצעירה. אולם יותר מכול הושפע אז מנוכחותו בעיר של ישראל יהודה (יש"י) אדלר, שהיה ממניחי היסוד למהפכה הגדולה שהתחוללה אז בחינוך היהודי — מתן חינוך יהודי בלשון העברית, זאת ברוח מאמרו פורץ הדרך של המחנך הנודע יצחק אפשטיין "עברית בעברית" שהתפרסם בהשלח ב־ 1898. בחיבור זה תבע אפשטיין לעבור להוראת כל המקצועות בלשון העברית, ובדרך זו להפוך אותה ללשון טבעית וחיה, נכתבת ומדוברת, שתשמש בסיס משותף לחינוך היהודי. כך נתן אפשטיין ביסוס לשאיפה לשלב את המודרניזציה בחינוך היהודי עם הנחלת הערכים הציוניים, שכבר קנתה לה מהלכים במקומות שונים. נאמן להשקפתו של אפשטיין, החל אדלר, יליד העיר פינסק וחובב ציון מושבע, ללמד במסגרת "החדר המתוקן" שהוקם בהומל ב־ 1901 ושנועד מלכתחילה להעלות את החינוך היהודי על מסלול מודרני. אדלר קבע כי ההוראה תתקיים כולה בעברית וכי שיטות הוראה של המקצועות השונים, היהודיים והכלליים, יעוגנו בזרמים הפדגוגיים המודרניים. אדלר התגורר בהומל עד עלייתו לארץ בשנת 1904. שמו הלך לפניו כפדגוג־אמן וכמהפכן בתחום החינוך היהודי: מורים צעירים מן העיר וסביבותיה באו לבית הספר שלימד בו כדי להכיר מקרוב את שיטות ההוראה שלו. אלתרמן, שנמנה עם חוג המורים שהיה מקורב לאדלר, הוקסם משיטות העבודה שלו, והוא היה לו לדגם ולמופת בהמשך דרכו.

אולם גם הומל היתה, לדידו של יצחק אלתרמן, בגדר תחנת ביניים בלבד: בשלב מסוים קיבל הצעה לבוא וללמד בבית ספר עברי בוורשה, והוא מיהר להיענות לה. המעבר לוורשה צפן בחובו את האפשרות לקידום אישי ומקצועי, והוא העניק לו סיכוי להגשים את התפיסות הפדגוגיות שאותן גיבש בתקופת ישיבתו בהומל. המוסד שאליו הוזמן ללמד היה בית הספר לנערים "העברי" בהנהלתו של אהרן לובושיצקי שנמנה עם חוגי הסופרים בוורשה. שם, ברחוב נובופיליה 15 , הקים לובושיצקי בית ספר שפעל בשיטת "עברית בעברית", שנעשתה מקובלת בקרב החוגים הציוניים. אלתרמן עזב את הומל ועבר לגור בוורשה לקראת שנת הלימודים תרס"ו, היינו בסתיו 1905. במודעות שפורסמו מטעם בית הספר באוקטובר 1905 ביומונים הצפירה והזמן, כנראה כדי לגייס תלמידים חדשים, נמסר מידע מפורט על סדר השיעורים, על ספרי הלימוד הנדרשים ועל סגל "המורים העברים". בין המורים הוזכרו לובושיצקי עצמו ויצחק אלתרמן. בוורשה נשא אלתרמן לאישה את בלה ליבוביץ, שהגיעה לעיר בעקבותיו. זה היה ב־ 1908 או ב־ 1909. בשלב מאוחר יותר הצטרפה אליהם גם אמה של בלה סטרנה פרידה. לאחר פטירתו המוקדמת של בעלה הרב שניאור חיים ליבוביץ ויציאתו של בנה הצעיר ללימודים בישיבה, נשארה סטרנה פרידה לבדה באוברוביץ' ללא משענת כלכלית כלשהי. בלה ראתה אפוא את עצמה כמי שנושאת באחריות לשלום אמה ולרווחתה, ולכן הציעה לה לעזוב את אוברוביץ' ולעבור לוורשה. בהגיעה לעיר התגוררה סטרנה פרידה בביתם של בלה ויצחק, ומה שנראה בתחילה כהסדר זמני הפך למצב של קבע.

לדידו של יצחק אלתרמן המעבר מהומל לוורשה היה מסעיר ודרמטי — למרות התסיסה היהודית שבה, היתה הומל יותר מאשר עיר שדה בדרום־מזרח בלורוסיה, ואילו ורשה היתה כרך של ממש. ורשה היתה אז עיר הבירה של "פולין הקונגרסאית", אותה ישות מדינית פולנית, אוטונומית למחצה, שהוקמה בקונגרס וינה ב־ 1815, אך למעשה נשלטה על ידי הצאר הרוסי והיתה חלק בלתי נפרד מרוסיה רבתי. בסוף העשור הראשון של המאה העשרים מנתה אוכלוסיית העיר 781 אלף נפש, ויותר מ־ 300 אלף נפש מהם היו יהודים ( 37.6 אחוזים מן האוכלוסייה). צמיחת הקהילה היהודית, שהיתה אז הגדולה באירופה, קיבלה תנופה עצומה אחרי הפרעות ברוסיה ב־ 1881, שבעקבותיהן נהרו אל העיר אלפי יהודים מן החוץ — מליטא, מרוסיה הלבנה ומאוקראינה. כשהגיעו יצחק אלתרמן ולאחריו בלה ליבוביץ לוורשה נדהמו לפגוש לראשונה בחייהם עיר אירופית גדולה, ששמה הלך לפניה, ולא כל שכן לגלות את הממדים, העוצמה והגיוון של החיים היהודיים בה: אף כי היהדות האורתודוקסית עדיין משלה בכיפה, בלט בנוכחותו הזרם המשכילי המודרני, כשהעיר תופסת את מקומה כמרכז מוביל לספרות ולעיתונות בעברית וביידיש. ורשה היתה אז זירת הפעולה של דמויות בולטות כמו הסופר היידי י"ל פרץ, הסופר והעורך דוד פרישמן, מכונן העיתונות היומית העברית נחום סוקולוב והמוציא לאור בן אביגדור. בוורשה היו הוצאות ספרים יהודיות, ספריות גדולות ופעילות תאטרונית ענפה. לצד כל זה התפתחה בעיר רשת חינוך גדולה, ששיקפה את מגוון הזרמים ביהדות, ובכלל זה נוסדו בה בתי ספר מתוקנים שפעלו למודרניזציה של החינוך היהודי.

לאחר כמה שנות עבודה בבית הספר "העברי" גמר אלתרמן אומר בנפשו לייסד גן ילדים עברי, אף כי קדם לו בזה המחנך יחיאל היילפרין (אביו של המשורר יונתן רטוש), שאליו התוודע בעת שנמנה עם מורי "החדר המתוקן" של יש"י אדלר בהומל. היילפרין היה האיש אשר ייסד את גן הילדים העבריהראשון כבר ב־ 1909, אולם עובדה זו לא מנעה מאלתרמן להתמיד בתוכניתו ולייסד גן ילדים משלו. ואכן, גן הילדים העברי השני בוורשה, בהנהלתו של אלתרמן, נפתח בסתיו של 1910 : במודעה שפורסמה בהצפירה ב־ 4 בנובמבר 1910 נמסר על פתיחתו של הגן, שהוגדר "בי"ס פרבלי עברי" לילדים ולילדות מבני ארבע עד שמונה. לקראת תום שנת הלימודים — ב־ 3 ביוני 1911 — פורסמה מודעה נוספת בהצפירה, ובה נמסר על פתיחת "קורסים פרבליים לגננות" על יד גן הילדים העברי. "הקורסים נפתחים באוגוסט; מתקבלות תלמידות מבנות שש עשרה ומעלה היודעות עברית. הקורסים נותנים זכות לגומרות אותם לפתוח בעצמן גני־ילדים". שני המוסדות פעלו ברחוב פאוויה 5, בלב האזור היהודי של ורשה, בדירה ששימשה גם דירת המגורים של משפחת אלתרמן. את הגן ניהל אלתרמן על טהרת העברית על פי שיטתו של פרידריך וילהלם פרבל, מי שסלל את הדרך לחינוך המודרני לגיל הרך, שהיה מושתת על משחקים, טיולים, סיפורים ומלאכת יד; מתכונת זו נוסתה לראשונה בגן הילדים שהקים פרבל בבלקנבורג שבגרמניה כבר ב־ 1837. שנתיים לאחר מכן הועברו גן הילדים והסמינר לגננות לבית משלהם ברחוב דז'יקא 9: "יציאתו של מוסדנו לרשות הציבור" — נאמר במודעה שפורסמה בהצפירה — "נותנת לנו את היכולת לשכלל את מוסדנו לשנת הלימודים הבאה". ההרחבה אפשרה גם את פתיחתו של מסלול חדש להכשרת גננות שלא ידעו את הלשון העברית. בהקמת גן הילדים העברי — שהיה ציון דרך בתולדות החינוך היהודי — נסמכו גם היילפרין וגם אלתרמן על תקנות שהונהגו בוורשה, שאפשר לחנך לפיהן ילדים בלשון האם, לאו דווקא ברוסית, כל עוד הוכח שהורי הילדים אכן מדברים עמם בלשון זו.

קצת יותר משנה לאחר נישואיהם של יצחק אלתרמן ובלה לבית ליבוביץ, נולד בנם הבכור נתן, שנקרא על שמו של אחד מאבות המשפחה. בילדותו נהגו לכנות את נתן בשם "נונה", ושם זה דבק בו לאורך שנים. שלוש שנים לאחר מכן נולדה הבת לאה. את הבת כינו בשם "לוסה". רחוב פאוויה, שנתן ואחותו נולדו בו, היה רחוב צדדי ושקט, אפוף עצי אזדרכת, ששכן במרחק כמה דקות הליכה מרחוב נלבקי המפורסם, רחובם של היהודים. סמוך לבית משפחת אלתרמן, ממש בקרן הרחוב, התגורר באותן שנים הרופא ד"ר אליעזר לודוויג זמנהוף, אשר התפרסם בעיקר בזכות המצאת שפת האספרנטו. מיקומו של גן הילדים בדירת המשפחה חשף את הילד נתן כבר בשנות חייו הראשונות לפעילות ולהוויי שנועדו לילדים מבני ארבע ומעלה. הוא נהנה מפינוקיהן של הסמינריסטיות הצעירות שפקדו את המקום מדי יום ביומו. יצחק אלתרמן ניהל ביד רמה הן את הגן והן את כיתת הסמינריסטיות, ואשתו בלה שימשה כוח עזר. בנסיבות אלה הוטלה האחריות לניהול משק הבית ולגידול הילדים בעיקר על כתפי אמה של בלה, סטרנה פרידה. נתן ובלה, שגדלו על עברית ועל רוסית, נאלצו על פי רוב לתקשר עם הסבתא ביידיש. אמנם סטרנה פרידה — שהכול כינו אותה "באבע" ("סבתא") — ידעה רוסית ואף מעט עברית, אך היא התעקשה לדבר דווקא יידיש, בעיקר בגלל הילדים. "אז עס וועט קומען אן ארעמאן ביים שוועל, וואס וועסט דו מיט אים רעדן?" ובעברית: "אם יבוא עני בפתח" — הסבירה לנונה, נכדהּ האהוב — "איך תדבר איתו?"

השנים בוורשה היו טובות למשפחת אלתרמן: היתה זו תקופה של פעילות מקצועית תוססת ושל עשייה שהיה בה טעם של ראשוניות ושל פריצת דרך. גן הילדים זכה לתהילה, ולא אחת טרח היומון הוורשאי הצפירה לדווח לקוראיו על פעילות המוסד, בעיקר לרגל מסיבות חנוכה או נשפי פורים שהתקיימו בו ושעוררו עניין מיוחד. מוצלח לא פחות היה הסמינר לגננות, שהציע תוכנית לימודים חדשנית לטיפול בילדים בגיל הרך, ושמספר הלומדות בו כמעט הכפיל את עצמו מדי שנה. צעירות יהודיות ברוכות כישרון, בכללן המשוררת לעתיד קדיה מולודובסקי, נענו לאתגר שהציב בפניהן אלתרמן והכשירו עצמן לשמש מורות ומדריכות בגני הילדים מן הזן החדש. תוכנית הלימודים היתה מאתגרת, והיא כללה לימודי עברית, פדגוגיה, היסטוריה יהודית, טבע, היגיינה, מוזיקה וציור. יצחק אלתרמן התגלה כמחנך למופת, שידע ליצור קִרבה אינטימית עם חניכיו הרכים בשנים, אך בו בזמן שמר מהם מרחק והפעיל עליהם את מלוא סמכותו. נוסף לפעילותו בגן ובסמינר התפנה אלתרמן לכתיבת ספרים שהיתה להם נגיעה ישירה לעבודתו בשדה החינוך. ב־ 1912 פרסם יחד עם אחרים ספר לימוד חדש להוראת הלשון העברית בבתי הספר ובחדרים אשר נועד — על פי הצהרת המחברים — "למלאות ולתקן את כל חסרון וקלקול שבספרי הלימוד הקודמים". שנה אחר כך — ב־ 1913 — הוציא לאור את הספר משחקים פרבלים, ובו שפע של שירים, הוראות משחק ותווי נגינה שנועדו לשמש יסודות לעבודתן של המורות ושל הגננות בגני הילדים מן הסוג החדש. בדברי המבוא הקצרים למשחקים פרבלים הדגיש יצחק אלתרמן כי אותם "שירים, משחקים ומחזות לגני ילדים ולבתי הספר" נערכו ועובדו על יסוד העבודה המעשית שהתנסה בה במשך שנתיים במסגרת גן הילדים שבניהולו. אחד השירים בספר היה השיר־ משחק "תיש", הפותח במילים: "יֵשׁ לָנוּ תַּיִשׁ,/ לַתַּיִשׁ יֵשׁ זָקָן/ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם,/ וְזָנָב לוֹ קָטָן". אל מילות השיר נלוו דברי הסבר על אופן המשחק — "הילדים עומדים במעגל. בתוך המעגל ילד וילדה מן הגדולים — תיש ועז; ואחד קטן מקפץ סביבם — גדי. הילדים מזמרים, מראים באצבעות על כל אחד מהם ובסוף כל בית מוחאים כף". גם הילד נתן, שבשלב מסוים הצטרף כחניך לכל דבר לגן הילדים של אביו, היה שותף למשחק זה.

בוורשה ביסס יצחק אלתרמן את המוניטין שלו כפדגוג מקורי ומוכשר וכאיש רב־יוזמה בתחום החינוך. הוא התערה עד מהרה בקרב חוג הסופרים כותבי העברית והיידיש, והיה לאורח רצוי בסלון הספרותי של הלל צייטלין ברחוב שליסקה 60. בהדרגה נעשה גם ביתה של משפחת אלתרמן בית פתוח בפני סופרים ואנשי יצירה, בכללם יצחק קצנלסון, האחים גנסין, ש"ל גורדון, פישל לחובר, יעקב פיכמן, שמעון ביכובסקי וכמובן הלל צייטלין. קשר מיוחד במינו נוצר בין משפחת אלתרמן לסופר אורי ניסן גנסין, שאף שהה בבית המשפחה בשבועות האחרונים טרם מותו. במסיבות שנערכו בביתם זכו בני הזוג אלתרמן לא אחת לארח את מי שהיה אז בכיר סופרי ורשה, י"ל פרץ. בהזדמנויות אלה היה פרץ נושא דברים כשהכול מאזינים לו ברוב קשב. לעתים התפתחה שיחה, שבה נטל יצחק אלתרמן חלק פעיל: הוא היה בקיא ורגיל בענייני ספרות, תמיד היה בפיו מה לומר והכול היו מאזינים לדבריו בתשומת לב מרובה. משנסתיימה פרשת הקריאה היה אלתרמן פותח בשיר: הוא ניחן בקול ערב, ולהנאת המאזינים נהג לשיר שירי זמר חסידיים, פזמונים של גולדפדן או שירי עם. ולא אחת, לאחר שסיים לשיר, היו יוצאים בריקוד. גם תלמידות הסמינר, שנועד להן תפקיד בהפצת התרבות העברית, היו פעילות בערבים אלה, ומפגשן עם הסופרים היה לחלק בלתי נפרד מתהליך החניכה שלהן.

על אף מעורבותה לצד בעלה בעבודת הגן הצליחה בלה לפלס לעצמה דרך משלה: היא נרשמה לאוניברסיטת ורשה כדי לרכוש לעצמה מקצוע — ריפוי שיניים. ברוסיה של אותם זמנים כללו לימודי רפואת שיניים גם מסלול מקוצר של שתי שנות לימוד, ללא צורך בלימודי רפואה מקיפים, ובוגריו, שזכו לתואר "מרפא שיניים" (Zubnoi Vrach), הוסמכו לבצע טיפולים פשוטים בהנחיית רופא. לא קלה ובוודאי לא מובנת מאליה היתה דרכה של בלה, שגדלה וחונכה בבית מסורתי בעיירה נידחת ברוסיה הלבנה, למדה בכוחות עצמה לבחינות האקסטרניות, סיימה אותן בהצלחה ולבסוף התקבלה ללימודים באוניברסיטה. בלה למדה במסגרת הפקולטה לרפואה באוניברסיטת ורשה, וכמו יתר הסטודנטים נדרשה לעבור תקופת התמחות. לאחר שעמדה בכל הדרישות זכתה בדיפלומה, שהונפקה ב־ 29 בינואר 1913. בתעודה נכתב כי התואר מוענק  לבלה אלתרמן ליבוביץ (בת שניאור) מטעם "מועצת האוניברסיטה הממלכתית בוורשה", בהתבסס על התקנות שקבעו מיניסטר הפנים והפקולטה לרפואה, זאת לאחר שעמדה בבחינות מטעם מועצת האוניברסיטה. מלשון התעודה מתברר כי בלה השלימה את הבחינות שנתיים קודם לכן, ב־ 24 במארס 1911, ומאז, כנראה, עשתה את תקופת ההתמחות. על התעודה היו חתומים רקטור האוניברסיטה, דקן הפקולטה ומזכיר המועצה. מעתה היה בידי בלה היתר לעבוד במקצוע, אך היא נמנעה מלעשות בו שימוש, אם משום שהעדיפה להמשיך ולסייע לבעלה בניהול הגן, ואם משום שנתקלה בקשיים חיצוניים בהשגת מקום עבודה. עם זה חשה סיפוק מכך שמעתה יש בידה דיפלומה, ובעיקר מכך שרכשה לעצמה מקצוע של ממש שבבוא העת תוכל גם להתפרנס ממנו.

כל זה נקטע לפתע באוגוסט 1914 : ב־ 28 ביוני של אותה שנה נרצח בסרייבו פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרו־הונגרי, ובתוך שבועות אחדים החלו ארצות היבשת — ובראשן רוסיה, גרמניה ואוסטרו־הונגריה — את מצעד האיוולת שהוביל אל מלחמת העולם הראשונה. משפחת אלתרמן, שבילתה חופשת קיץ בעיירת הנופש אוטבוצק כשהיא שמחה בחלקה וחופשייה מדאגות, מיהרה לחזור לוורשה, שכבר ניכרו בה היטב סימני המלחמה: מחסור במצרכי יסוד, התפשטות מחלות ונוכחות של פליטים רבים — ברובם יהודים — שהחלו לזרום אליה ממחוזות אחרים. בתוקף הנסיבות החדשות נאלץ יצחק אלתרמן לוותר על תוכניתו לפתוח בשנת הלימודים הקרובה שלוחה של גן הילדים ברובע גדזיבוב־טוורדה־מרשלקובסקה, שגם בו היתה אוכלוסייה יהודית צפופה. כל שאיפתו היתה לשמור על הקיים ולהבטיח את המשך פעילותם של הגן ושל הסמינר במתכונת הקיימת. אולם הדבר לא צלח בידו: בסביבות חג החנוכה (דצמבר 1914) יצאה הוראה מטעם מושל ורשה ולפיה כל יושביה הבלתי קבועים של העיר נדרשים לעזוב אותה בהקדם האפשרי. למשפחת אלתרמן — שהתגוררה בוורשה ללא הסדר חוקי — לא נותרה בררה אלא לארוז בזריזות את חפציה, לעזוב את הבית שבו ידעה שנים טובות כל כך ולשים את פעמיה בחזרה לתוככי רוסיה: תחילה נסעו בני המשפחה ברכבת להומל, ביתו הקודם של יצחק אלתרמן, לשם הגיעו שלמים בגופם אך כמעט ללא רכוש. הכול אבד בדרך. הומל שימשה רק חניית ביניים, מקום שיכלו להתעשת בו ולכלכל מתוך יישוב הדעת את צעדיהם הבאים. כעבור זמן קצר יצאה כל המשפחה בדרכה למוסקבה.

מה נשאר מכל זה במוחו של נתן אלתרמן, שהיה אז רק בן ארבע? האם זכר משהו משנות חייו הראשונות בוורשה? האם קלט כבר אז את ניחוחות הכרך הגדול — בוורשה התגוררו אז קרוב למיליון בני אדם — את הכיכרות, את המדרכות הרחבות, את החשמליות הדוהרות ברחובות העיר, את הפארקים הנהדרים, את ארמונות המלכות הנושאים את תפארת העבר? האם בחצותו את רחוב נלבקי ספג דרך נקבוביות העור את עוצמת נוכחותם של המוני היהודים, שזרמו ברחוב ובסמטאות שלידו, מילאו את בתי העסק, יצאו ובאו בבתי הכנסת ובמוסדות הציבור, כשבינם לבין עצמם קיימת מין אינטימיות סמויה, פועל יוצא של היותם מיעוט בין זרים? האם קלט את דמותם או את צל דמותם של מי מן הסופרים והמושכים בעט שהיו פוקדים תדיר את בית הוריו? ושמא זכר בדרך זו או אחרת את המעגל הביתי החם שגדל בו — האב הדעתן, הפעלתן והכריזמטי, לצד האם המהורהרת והמעודנת ממנו, הסבתא שטיפלה בו בהרבה חום ואהבה, האחות הקטנה שהוא היה עד ללידתה, הילדים הקטנים שהגיעו מדי יום אל הדירה ששימשה גם גן ילדים, חניכות הסמינר שהקיפו את יצחק אלתרמן בכבוד ובהערצה ומן הסתם גילו חיבה גם כלפי בנו של בעל הבית. ואולי זכר, ולו במעומעם, את קיץ 1914 — החזרה המבוהלת מחופשת הקיץ, הליחושים מה ילד יום, המחסור ההולך ומחמיר במצרכים בסיסיים, ואחר כך האריזה החפוזה של חפצי הבית והיציאה לדרכי נדודים.