דמה של אמבר - מאת רוג'ר זילאזני - 1988

דמה של אמבר

רוג'ר זילאזני, דורית לנדס (תרגום מאנגלית)

BLOOD OF AMBER, Roger Zelazny

 

 

הרהורים במערת בדולח

 

חיי היו שלווים יחסית במשך שמונה שנים - אם נוציא מהחשבון

את ימי השלושים באפריל כאשר מישהו ניסה תמיד להרוג

אותי.  חוץ מזה,  הקריירה האקדמית שלי שהתרכזה במדעי

המחשב התקדמה יפה,  וארבע שנות עבודתי ב"גראנד דיזיין"

הביאו עמן סיפוק,  בכך שאפשרו לי ליישם את מה שלמדתי

בתנאים שנעמו לי,  בעודי טורח מן הצד על פרוייקט פרטי

משלי.  היה לי חבר טוב,  לוּק ריינארד,  שעבד באותה החברה,

כאיש מכירות.  יצאתי להפלגות בסירתי הקטנה,  התאמנתי בריצה

באופן קבוע -

 

וכל זה התפוצץ ב- 30 באפריל השנה,  דווקא ברגע שחשבתי

שהכול מסתדר יופי.  פרוייקט שעשועָי "גלגלרפא" כבר נבנה,

התפטרתי מהעבודה,  ארזתי את המטלטלים שלי והייתי מוכן

לצאת לצללים ירוקים יותר.  התעכבתי בעיר רק מכיון שאותו

תאריך שריתק אותי באופן חולני הלך וקרב,  והפעם התכוונתי

לגלות מי עומד מאחורי ההתנקשויות בחיי,  ומדוע.

 

באותו יום הופיע לוּק כשאכלתי ארוחת בוקר ובידו הודעה

מחברתי לשעבר,  ג'וליה.  בפתק שלה נאמר כי היא רוצה לראות

אותי שוב.  לכן יצאתי אל הדירה שלה, ומצאתי אותה שם -

מתה, ככל הנראה נהרגה על-ידי אותה חיה דמוית-כלב, אשר

תקפה גם אותי.  הצלחתי לחסל את היצור.  חיפוש מהיר בדירה

לפני שהתנדפתי מזירת הרצח העלה חפיסה דקה של קלפי משחק

משונים, ואני לקחתי אותה אתי.  הם היו דומים מדי לקלפי

הטָארוֹ הקסומים של אמבר והתוהו - וקוסם שכמוני אינו יכול

שלא להתעניין בהם.

 

כן.  אני קוסם.  אני הוא מרלין,  בנם של קורווין מאמבר ושל

דארה מממלכות התוהו,  הידוע לידידַי ומכרי המקומיים בשם

מֶרל קוֹרי: פיקח, מקסים, שנון, אתלטי... לכו לקרוא את

קאסטיליונה ואת לורד ביירון ותמצאו שם את כל הפרטים

שאינני יכול למנות מכיון שאני גם צנוע, מתנשא ומסויג.

 

הסתבר כי הקלפים הם חפצים קסומים אמיתיים, וזה התחיל

להשתלב בתמונה כשנודע לי כי לאחר שנפרדנו ג'וליה נפגשה

לעתים תכופות עם ויקטור מלמן, העוסק בתורת הסוד.  כתוצאה

מביקור שערכתי בסטודיו של הג'נטלמן הזה, הוא ניסה להרוג

אותי באופן פוּלחני.  הצלחתי להשתחרר מכבלי הטקס ולחקור

אותו קצת, לפני שהתנאים במקום ועודף המרץ שלי הביאו

למותו.  זה מה שיוצא מפולחנים.

 

נודע לי מפיו מספיק כדי להבין שהוא לא היה יותר מאשר

כפת-חתול.  כנראה שמישהו תכנן ודחף אותו לקטע של

הקורבן - ונראה לי שיתכן מאוד שאותו האיש היה האחראי

למותה של ג'וליה,  כמו גם לאוסף של ימי השלושים באפריל

הבלתי-נשכחים שלי.

 

אבל לא היה לי די זמן להרהר בדברים הללו מכיון שאני

נוּשכתי (כן,  נשכו אותי) זמן קצר לאחר מכן על-ידי אשה

אדמונית נאה,  שהופיעה בתוך דירתו של מלמן,  לאחר שיחת

טלפון קצרה שניהלתי אתה בטלפון,  שבה ניסיתי להתחזות

כמלמן.  הנשיכה שלה שיתקה אותי,  אבל הצלחתי לצאת משם

עוד לפני שניכרה מלוא השפעתה תוך שימוש באחד מקלפי

הפלא שמצאתי בדירתה של ג'וליה.  הקלף נשא אותי למחיצתו

של ספינקס, שאִפשר לי להחלים כדי שיוכל לשחק אותו משחק

חידות מטופש שהספינקסים כה אוהבים לשחק,  מכיון שיוצא

להם לטרוף אותך כשאתה מפסיד.  כל מה שאני יכול לספר

על כך הוא שהספינקס הזה לא ידע להפסיד.

 

מכל מקום חזרתי לאדמת הצל,  למקום שבו היה ביתי,  ונוכחתי

כי ביתו של מלמן נשרף עד היסוד במשך העדרי.  ניסיתי

להתקשר בטלפון עם לוק,  מכיון שרציתי לצאת אתו לארוחת ערב,

והסתבר לי כי הוא יצא מהמלון שלו והשאיר לי הודעה כי הוא

יוצא לניו-מקסיקו בענייני עסקים,  והוסיף גם היכן ישהה.  פקיד

הקבלה נתן לי גם טבעת ובה אבן כחולה שלוק שכח במקום,

ואני לקחתי אותה אתי כדי להחזירה לו - לכשנתראה.

 

טסתי לניו-מקסיקו,  ובסופו של דבר הדבקתי את לוק בסנטה-

פה.  בעוד אני ממתין לו בבאר כדי שיחליף בגדים ונצא לארוחת

ערב,  הפנה אלי אדם בשם דן מרטינז כמה שאלות,  ועורר את

הרושם כי לוק יזם איזושהי עיסקה וכי הוא רצה לוודא כי

לוק הוא אמין ואמנם ימלא את חלקו בעיסקה.  אחרי ארוחת

הערב נסענו,  לוק ואני,  לטיול בהרים.  מרטינז עקב אחרינו

והתחיל לירות כשעמדנו והתפעלנו מיפי הלילה.  אולי הוא

החליט שלוק איננו אמין ולא יעמוד בהתחייבויותיו.  לוק הפתיע

אותי כששלף נשק משלו,  והחל לירות במרטינז.  ואז קרה דבר

עוד יותר מוזר.  לוק קרא לי בשמי - בשמי האמיתי,  שמעולם

לא גיליתי לו - נקב בשמם של הורי ואמר לי להיכנס לתוך

המכונית ולהסתלק מהמקום בלא דיחוי.  הוא הדגיש את הדברים

בכך שהכניס כדור לאדמה,  ליד רגלי.  נראה שהעניין איננו

פתוח לדיון,  ולכן יצאתי מהמקום.  הוא אמר לי גם להשמיד

אותם קלפי טראמפים משונים שהצילו כבר פעם את חיי.  ובדרך

לשם נודע לי כי הוא הכיר את ויקטור מלמן...

 

לא הרחקתי משם.  החניתי את המכונית במורד הגבעה וחזרתי

למקום ברגל.  לוק כבר לא נמצא שם.  גם גופתו של מרטינז

נעלמה.  לוק לא חזר למלון; לא באותו הלילה ולא למחרת,

ולכן שילמתי את החשבון ויצאתי.  האדם היחיד שהייתי בטוח

שאני יכול לבטוח בו,  ושאולי אף יכול לתת לי כמה עצות

טובות,  הוא ביל רוֹת.  ביל היה פרקליט שהתגורר במדינת

ניו-יורק,  בצפון, והוא היה ידידו הטוב ביותר של אבי.  נסעתי

לבקר אותו וסיפרתי לו את הסיפור.

 

ביל העלה בי תהיות רבות עוד יותר לגבי לוק.  לוק, דרך אגב,

הוא אתלט גברתן, אתלט מלידה - גברתן חסון ואדמוני ויש

לו כוח שלא יאמן.  אף-על-פי שהיינו ידידים במשך שנים, לא

ידעתי בעצם שום דבר (ביל הצביע על כך) על הרקע שלו.

 

ג'ורג' הנסן, בחור שָכֵן, התחיל להסתובב סביב ביתו של

ביל ולשאול כל מיני שאלות משונות.  קיבלתי שיחת טלפון

מוזרה, בה נשאלו שאלות דומות.  הסתבר כי שני השואלים

התעניינו בשמה של אמי.  כמובן ששיקרתי.  העובדה שאמי היא

בת האצולה האפלה של ממלכות התוהו, אינה מעִניינם.  אבל

 

 

המטלפן דיבר בשפתי,  תָארִי,  וזה סקרן אותי במידה כזאת

שהצעתי פגישה לחילופי מידע באותו הערב,  בבאר של הקנטרי-

קלאב המקומי.

 

אך עוד לפני כן הזעיק אותי דוֹדי ראנדוֹם,  מלך אמבר,  בחזרה

הביתה,  בעת שבּיל ואני יצאנו לטיול ברגל.  הסתבר שג'ורג'

הנסן עקב אחרינו,  ורצה להצטרף אלינו כאשר העתקנו את

עצמנו לעברם השני של צללי המציאות.  מה לעשות? הוא לא

הוזמן.  לקחתי אתי את ביל, מכיון שלא רציתי להשאיר אותו

עם מישהו שמתנהג בצורה כל-כך משונה.

 

שמעתי מראנדום שדודי קֵאיין מת - נהרג מכדורו של מתנקש

וכי מישהו ניסה להרוג גם את דודי בְּלֵייז אבל הצליח רק

לפצוע אותו.  טקס ההלוויה של קאיין נקבע למחרת.

 

הופעתי לפגישה בקנטרי-קלאב באותו הערב אבל החוקר

המסתורי לי בכלל לא נראה בשטח. בכל זאת, זה לא היה

בזבוז זמן מכיון שהתוודעתי לגברת יפה ששמה מֶג דוולין -

ומפה לשם ליוויתי אותה הביתה.  ואז התחלנו להכיר זה את זה

הרבה יותר טוב.  ואז, ברגע שבו ניתן היה להניח כי מחשבותיה

נתונות לכל דבר אחר מחוץ לדבר הזה, היא שאלה אותי מה

שמה של אמי.  אז בלי לעשות עניין, אמרתי לה.  בכלל לא עלה

בדעתי,  עד שלב מאוחר יותר, כי אולי היא היתה באמת האדם

שהלכתי לפגוש בבאר.

 

הקשר בינינו הסתיים בטרם עת בשל צלצול מהלובי - לכאורה

מבעלה של מג.  עשיתי מה שכל ג'נטלמן היה עושה.  התנדפתי

משם בשיא המהירות.

 

דודתי פיונה שהיא קוסמת (בעלת סגנון אחר משלי) הסתייגה

מן הפגישה שלי.  וככל הנראה היא הסתייגה עוד יותר מלוק

מכיון שהיא שאלה אותי אם יש בידי תמונה שלו.  אחרי שסיפרתי

לה קצת עליו.  הראיתי לה תמונה שנשאתי בתוך ארנק הכסף

שלי,  ובה נראה לוק יחד עם חבורה של אנשים.  אני מוכן

להישבע שהיא הכירה אותו מאיזשהו מקום,  אף-על-פי שהיא

סירבה להודות בכך.  אבל העובדה שהיא ואחיה בלייז נעלמו

מאמבר באותו לילה ממש,  נראתה לי יותר מצירוף מקרים.

 

קצב העניינים הואץ עוד יותר לאחר מכן. נסיון מגושם

להוציא מהתמונה את רוב המשפחה בעזרת פצצה שהושלכה

למחרת היום,  אחרי הלווייתו של קאיין. המתנקש נמלט,  אחר-כך

הגיב ראנדום בדאגה ורוגז למראה תצוגה קטנה שערכתי למענו

כדי להמחיש את כוחו מל גלגלרפא,  פרוייקט שעשועָי,  התחביב

שלי,  מלאכתי במשך כל אותן השנים שעשיתי ב"גרנד דיזיין".

 

גלגלרפא הוא - טוב,  הוא התחיל כמחשב שנזקק לצורך תפעולו

למערכת שונה של חוקי פיסיקה מאשר אלה שלמדתי בבית-

הספר.  הוא התבסס על מה שניתן לכנות כישוף. אבל אני

מצאתי מקום שבו ניתן היה לבנותו ולהפעילו, ואני בניתי

אותו שם.  הוא היה עדיין בשלבים של תכנות-עצמי כשעזבתי

אותו שם.  ככל הנראה הוא הפך לבעל תודעה, ואני חושב שזה

הפחיד את ראנדום.  הוא ציווה עלי להגיע לשם ולנתק אותו.

לא התלהבתי מהרעיון.  אבל יצאתי לדרך.

 

עקבו אחרי בעוברי בצל; הטרידו אותי, איימו עלי,  ואפילו

תקפו אותי.  ניצלתי משריפה על-ידי גברת מוזרה, שאחר-כך

מתה באגם.  ברייה מיסתורית הגנה עלי מפני חיות טרף

מרושעות, והצילה אותי מרעידת אדמה מוזרה - והסתבר כי

היה זה לוק. הוא ליווה אותי אל המחסום האחרון, לעימות עם

גלגלרפא.  יציר כָּפָּי כעס עלי קצת וגירש אותנו באמצעות

סופת-צל - דבר שלא נעים להיתקל בו, בין אם יש לך מטריה

ובין אם לא.  הצלתי אותנו מפורענות באמצעות אחד

הטראמפים של הכליה, כפי שהתחלתי לכנות את הקלפים

המוזרים שהוצאתי מדירתה של ג'וליה.

 

הגענו למערת בדולח כחולה ולוק הכניס אותי פנימה.  לוק

המוכּר והטוב.  לאחר שדאג לצרכי הוא פשוט כלא אותי.  כשהוא

סיפר לי מי הוא הבנתי כי הדמיון לאביו הוא מה שהטריד

את פיונה כשראתה את תמונתו.  מכיון שלוק היה בנו של

בראנד - רוצח וארכי-בוגד,  שכמעט השמיד את הממלכה ואת

שאר היקום יחד אתה כמה שנים לפני כן.  למרבה המזל,  הרג

אותו קאיין עוד לפני שהוציא את תכניתו אל הפועל.  אז נודע

לי כי לוק היה זה שהרג את קאיין,  במטרה לנקום את נקמת

אביו.  והתברר כי הוא קיבל את הידיעה על מות אביו בשלושים

באפריל, וקבע לעצמו דרך מיוחדת במינה לציון אותו יום

השנה במשך השנים.  בדומה לראנדום התרשם גם הוא מגלגלרפא

שלי והוא אמר לי כי אמשיך להיות אסירו מכיון שאני עשוי

להיות נחוץ לו במאמציו להשתלט על המכונה - הוא גם העריך

כי היא הנשק המושלם להשמדתם של יתר בני המשפחה.

 

הוא יצא להמשיך לפעול בעניין ואני גיליתי עד מהרה כי

כוחותי הקסומים בוטלו מכוח איזושהי תכונה מיוחדת של

המערה.  וכך לא נותר לי עם מי לדבר מלבדך, פְראקיר, ולך

אין את מי לחנוק מלבדי...

 

תרצו לשמוע כמה צלילים מתוך "מעבר לקשת בענן"?

 

 

1

 

השלכתי את הניצב ממני והלאה לאחר שהלהב התנפץ.  החרב

לא הועילה לי בכלל כנגד אותו קיר דמוי ים כחול, במקום

שדימיתי כי הוא החלק הדק ביותר.  כמה פצלי אבן קטנים היו

לרגלי.  הרמתי אותם וחיככתי אותם אלה באלה.  זו לא היתה

דרך המוצא שלי.  נראה היה כי הדרך היחידה לצאת משם היתה

בדרך שבה נכנסתי לשם - וזה לא הלך.

 

הלכתי בחזרה למגורַי, ואני מתכוון לאותו החלק במערה

שבו השלכתי את שק-השינה שלי.  התיישבתי על השק, שק

חום כבד,  חלצתי את הפקק מתוך בקבוק יין ולגמתי לגימה.

התכסיתי כולי בזיעה כתוצאה מהמכות שהכיתי את הקיר.

 

ואז ניעורה פראקיר על זרועי,  שחררה את עצמה באורח

חלקי והחליקה לתוך כף ידי השמאלית,  ושם נכרכה סביב שני

החלוקים הכחולים שעדיין החזקתי.  היא נכרכה סביבם,  ואחר-

כך צנחה והתנדנדה כמו מטוטלת.  הצבתי את הבקבוק בצד

והתבוננתי.  קשת הנענוע שלה הקבילה לכיווּנה האנכי של

המחילה שהיתה לי לבית.  הנדנוד נמשך אולי למשך דקה תמימה.

אחר-כך היא פנתה כלפי מעלה.  נעצרה כשהגיעה אל גב ידי.

היא שחררה את החלוקים בבסיס הקמיצה שלי, ושבה אל

מקומה החבוי הרגיל סביב פרק ידי.

 

נעצתי מבט.  הרמתי את מנורת השמן המהבהבת ובחנתי את

האבנים.  צבען...

 

כן.

 

כשנראו על רקע העור הן דמו בצורתן לאבן באותה הטבעת,

שהיתה שייכת ללוק, שלקחתי במוטל "ניו ליין" לפני כמה זמן.

צירוף מקרים? או שמא היה קשר? מה ניסה חבל החניקה

שלי לומר לי? והיכן ראיתי עוד אבן כזאת?

 

מחזיק-המפתחות של לוק.  שובצה בו אבן כחולה, בתוך

מסגרת של מתכת... ואיפה ראיתי אולי עוד אחת?

 

המחילות בהן נכלאתי חסמו את הטראמפים, ואת קסמי

הלוגרוס שלי.  אם לוק נהג לשאת עמו אבנים שנלקחו מהקירות

האלה, בודאי היתה לכך סיבה מיוחדת. אֵילו תכונות אחרות

היו להן?

 

במשך כשעה ניסיתי לגלות משהו לגבי טיבן, אבל הן עמדו

בכל בדיקות הלוגרוס שלי.  בסופו של דבר הנחתי אותן בכיסי

ברוב מיאוס,  אכלתי קצת לחם וגבינה ולגמתי עוד לגימה מן

היין.

 

ואז קמתי וחזרתי להסתובב.  לבדוק את המלכודות שלי.

הייתי אסיר במקום הזה במשך מה שנראה לי כחודש.  פסעתי

אנה ואנה בכל המחילות הללו, בכל המסדרונות, הנקיקים,

חיפשתי מוצא.  אבל באף אחד מהם לא נתגלתה יציאה.  היו

זמנים בהם ניסיתי לעבור דרכם ברוב טירופי ופצעתי את פרקי

אצבעותי כאשר חבטתי בצלעותיהם הקרות.  היו פעמים בהם

התנועעתי באטיות,  חיפשתי סדקים ונקודות תורפה.  בכמה

הזדמנויות ניסיתי לרופף את הצוק שחסם את הכניסה - ללא

הועיל.  הוא היה תקוע היטב במקומו ואני לא יכולתי להניע

אותן.  נראה היה שאני תקוע כאן עד הודעה חדשה.

 

המלכודות שלי...

 

כולן היו כפי שהיו בפעם האחרונה מבדקתי - עצים שנפלו,

סלעים שהטבע הותיר מגובבים באי-סדר אופייני,  מוטלים

בערימה גבוהה ומוכנים להשתחרר מכפיפתם כשמישהו

ייתקל באחד מחוטי האריזה המוסווים כצל,  שהסרתי מן

הארגזים במחסן.

 

מישהו?

 

לוק כמובן.  וכי מי מלבדו? הוא היה זה שכלא אותי.  ואם

הוא ישוב לא, כאשר הוא ישוב - ימתינו לו המוקשים האלה.

הוא היה חמוש.  יהיה לו יתרון ברור עלי מהנקודה הגבוהה

ליד הכניסה אם רק אמתין לו למטה.  בשום פנים ואופן לא.

אני לא אהיה שם.  אני אגרום לו להיכנס לחפש אותי - ואז -

 

מודאג במידת מה.  חזרתי אל מגורי.

 

שכבתי על גבי,  ידי מאחורי ראשי,  ובחנתי את תכניותי.

המלכודות יכולות להרוג אדם,  ואני לא רציתי שלוק ימות.

לא היה לזה שום קשר עם רגש,  אף-על-פי שעד לפני זמן

לא רב חשבתי על לוק כעל חבר טוב - עד אשר נודע לי שהוא

הרג את דודי קאיין,  ונראה כי הוא נחוש לחסל גם את שאר

קרובָי באמבר.  הוא עשה זאת מכיון שקאיין הרג את אביו של

לוק - דודי בראנד - אדם שכל אחד מקרוביו האחרים היה מחסל

בשמחה.  כן,  לוק - או רינאלדו,  כפי שהציג עצמו כעת - היה

בן-דודי והיתה לו סיבה לצאת לאחד ממסעות הנקם הפנים-

משפחתיים שלנו. בכל זאת,  נראה לי שלרדוף את כולם היה

קצת מוגזם.

 

אבל לא היו אלה קרבת המשפחה או שיקולי הרגש שגרמו

לי לפרק את המלכודות שלי.  רציתי שישאר בחיים מכיון שבכל

המצב עצמו היו יותר מדי דברים שלא הבנתי ואשר הייתי

עלול לא להבין לעולם אילו נספה מבלי לספר לי.

 

ג'אסרה... הטראמפים של הכליה... האמצעי שבעזרתם עקבו

אחרי בקלות שכזאת דרך הצל... כל סיפור הקשר של לוק עם

אותו צייר ומקוּבל מטורף, ויקטור מלמן... כל מה שהיה ידוע

לו על ג'וליה ומותה...

 

התחלתי שוב.  פירקתי את המלכודות.  התכנית החדשה היתה

פשוטה והיא התבססה על משהו שלמיטב ידיעתי לא היה ידוע

ללוק.

 

העברתי את שק-השינה שלי למקום אחר,  מחילה ליד החדר

שתקרתו החזיקה את הכניסה החסומה.  העברתי לשם כמה

ממצבורי המזון גם כן,  והחלטתי להשאר בקרבת מקום זמן רב

ככל שיהיה ניתן.

 

המלכודת החדשה היתה דבר בסיסי מאוד: משהו ישיר

ובלתי נמנע.  לאחר שהפעלתי אותה לא נותר עוד מה לעשות

אלא רק להמתין.  לחכות ולזכור.  ולתכנן.  היה עלי להזהיר את

האחרים.  היה עלי לעשות משהו לגבי גלגלרפא שלי.  הייתי

צריך לברר מה ידוע למג דוולין.  היתי צריך... הרבה דברים.

 

חיכיתי.  חשבתי על סופות צל, חלומות, טראמפים מוזרים ועל

גבירת האגם.  לאחר תקופת היסחפות ממושכת, הפכו חיי

לצפופים מאוד בתוך ימים אחדים. ואז פרק הזמן הארוך הזה

באין מעשה. נחמתי היחידה היתה בכך שקו הזמן הזה הקדים,

קרוב לודאי, את רוב האחרים שהיו חשובים לי באותו הזמן.

החודש שעבר עלי במקום הזה היה אולי רק יום אחד באמבר,

או אפילו פחות.  אם יעלה בידי לשחרר את עצמי מהמקום הזה

בתוך זמן קצר, הרי שהעקבות שרציתי ללכת אחריהן עדיין

יהיו טריות יחסית.

 

אחר-כך כיביתי את המנורה והלכתי לישון.  דרך עדשות

הבדולח של כלאִי הסתנן די אור שהבהיר והתעמעם ואִפשר

לי להבחין בין יום ולילה בעולם שבחוץ, ואני קיימתי את

סדרת השיגרות הקטנות שלי על-פי מקצביו.

 

במשך שלושת הימים הבאים קראתי שוב את יומנו של מלמן -

משוּפּע ברמזים ודל במידע מועיל - וכמעט הצלחתי לשכנע

את עצמי שחובש הבּרדס,  כפי שכינה את זה שפקד אותו ולימד

אותו,  היה כנראה לוק.  מלבד כמה התייחסויות לאנדרוֹגיניוּת

שהתמיהו אותי.  האזכורים להַקרבתו של בן התוהו,  לקראת

סוף היומן,  היו משהו שיכולתי להבין באופן אישי, לנוכח מה

שידעתי כעת- כי מלמן נשלח לחסל אותי.  אבל אם לוק עשה

את זה, איך נסביר את התנהגותו המעורפלת על ההר בניו-

מקסיקו כשהוא יעץ לי להשמיד את טראמפי הכליה, וגירש

אותי מהמקום כאילו ביקש להגן עלי מפני משהו? ואחר-כך

הוא הודה בכמה מהנסיונות הקודמים להתנקש בחיי, אבל

הכחיש את אחריותו לאלה שאירעו אחר-כך.  לא היתה לו

שום סיבה לעשות זאת אם באמת היה אחראי לכולם.  ומה עוד

יכול להיות מעורב בעסק? ומי עוד? ואיך? ברור שבתַצְרֵף

חסרו עוד חלקים.  אבל אני הרגשתי כי הם היו חשובים פחות,

וכי אם הנתון או העובדה הקטנים ביותר, והטלטֵלה הקלה ביותר

של התבנית יגרמו לפתע לכל להתמקד ולהסתדר, הרי שהתמונה

שתופיע תהיה משהו שהייתי צריך להבין כבר מזמן.

 

יכולתי לנחש שהביקור יתקיים בלילה.  יכולתי לנחש, אבל

לא ניחשתי.  אילו עלה הדבר בדעתי הייתי משנה את מחזורי

השינה שלי, והייתי ממתין ער ודרוך.  אף כי הרגשתי בטוח

ביעילותה של המלכודת שלי, הרי שכל יתרון קטן הוא חשוב

בדברים גורליים באמת.

 

ישנתי שינה עמוקה, וחריקת הסלע בסלע היתה רחוקה ממני.

התעוררתי לאט משנמשכו הקולות ועברו עוד כמה שניות עד

שהמעגלים המתאימים נסגרו ואני תפסתי מה קורה.  ואז

התיישבתי, כשמוחי עדיין מעורפל, ועברתי להשתופף ליד הקיר

של החדר הקרוב ביותר לכניסה, משפשף את עיני בפרקי ידי,

סורק את שיערי לאחור, תר אחר ערנות אבודה על החוֹף

המתרחק של השינה.

 

הקולות הראשונים ששמעתי נלווּ בודאי להסרתם של

הטריזים אשר ככל הנראה גררו מידה מסוימת של נדנוד או נטייה

במצוק.  הקולות הנמשכים היו חנוקים,  חסרי הד - חיצוניים.

 

לכן העברתי מבט מהיר בתוך החדר.  לא היה שום דבר

פתוח שדרכו נראו כוכבים. התנוּדות מלמעלה נמשכו.  את קולות

הנדנוד החליף עתה קול יציב, חורקני של כתישה.  כדור אור בעל

הילה מקרינה זרח דרך האבן השקופה שבתקרת החדר.  פנס,

ניחשתי.  יציב מכדי להיות לפיד.  לפיד גם לא היה מעשי

בנסיבות הקיימות.

 

הופיע סהרון של שמיים, ועליו שני כוכבים בקרבת קצהו

התחתון.  הוא התרחב ואני שמעתי את הנשימה הכבדה

והגניחות של מי שלהערכתי היו שני אנשים.

 

ראשי ובהונותי עקצצו כשהרגשתי באדרנלין שנוסף ומחולל

את הלהטוט הביולוגי שלו בתוכי.  לא לקחתי בחשבון את

האפשרות שלוק יביא אתו מישהו.  התכנית המושלמת שלי

עלולה להיות פחות מושלמת במצב הזה - פירוש הדבר שאני

הוא הטיפש.

 

המצוק התגלגל כבר יותר מהר וכעת לא היה עוד זמן לקלל

בעוד אשר מוחי דהר.  התמקד על דרך פעולה וסיגל את התנוחה

המתאימה.

 

זימנתי את דמותו של הלוגרוס וזו התעצבה לפני.  קמתי על

רגלי בעודי נשען על הקיר והתחלתי להניע את זרועותי במִתאָם

עם התנועות הכמו-סתמיות של שתיים משלוּחותיו של החזיון.

עד אשר הגעתי לכלל חיבור מתאים,  חדלו כל הקולות מלמעלה.

 

עתה הפתח נראה בבירור.  כעבור רגעים הורם האור ואני

התקדמתי לעברו.

 

נכנסתי לתוך החדר והושטתי את ידי.  כששני האנשים, נמוכים

וכהים, התגלו מעלי התבטלה לחלוטין תכניתי המקורית.  שניהם

נשאו פגיונות שלוחים בימינם.  אף אחד מהם לא היה לוק.

 

הושטתי את ידי בכפות הלוגרוס שלהן ותפסתי כל אחד מהם

בגרונו.  לחצתי עליהם עד שהתמוטטו בתוך אחיזתי.  לחצתי

עוד קצת, ואחר-כך שחררתי אותם.

 

בעודם נעלמים מן העין חיברתי את שפתה הגבוהה של

הכניסה עם קווי העוצמה הזוהרים שלי והתמתחתי כלפי מעלה

יחד אתם.  משהגעתי לפתח נעצרתי כדי להרים את פראקיר

שהיתה מפותלת מתחתיה.  זו היתה המלכודת שלי.  לוק, או כל

אדם אחר היה עובר דרך חבל תלייה, חבל תלייה שהיה מוכן

להתהדק בן רגע סביב כל מה שנס דרכו.

 

אבל כעת...

 

שובל של אש ירד במדרון לימיני.  הפנסים שנפלו התנפצו,

והדלק שנשפך מתוכם היה לנהר בוער.  האנשים שחנקתי היו

שרועים על הקרקע משני צדי. הצוק שחסם את הפתח נשאר

בצד שמאל,  ובמרחק מה מאחורי.  נותרתי על עומדי - ראש

וכתפיים מעל לפתח,  שעון על מרפקי - כשדמותו של הלוגרוס

מרקדת בין עיני,  העקצוץ החם של קווי העוצמה שלו עדיין

חלק מזרועותי ופראקיר נעה מכתפי השמאלית למטה לעבר

הקיבורת שלי.

 

זה היה כמעט יותר מדי קל.  לא יכולתי להעלות בדעתי שלוק

יניח לשני נושאי-כלים לחקור אותי,  להרוג אותי או להעביר

אותי מן המקום - תהיה משימתם אשר תהיה מבין האפשרויות

האלה.  משום כך לא יצאתי לגמרי אלא סרקתי את הנוף הלילי

מנקודת תצפית של בטחון יחסי.

 

זהיר, לשם שינוי.  מכיון שמישהו אחר חלק אתי את הלילה.

החשיכה היתה כזאת שאפילו לאור נתיב האש המתמעט לא

הועילה הראייה הרגילה שלי ולא סיפקה לי את המידע הזה.

ואולם כאשר אני מזמן אלי את הלוגרוס,  המערך הנפשי המעניק

לי את מראה דמותו מאפשר לי לראות גם המחשות בלתי

פיסיות אחרות.

 

וכך הבחנתי במבנה שכזה מתחת לעץ לשמאלי, בין הצללים

במקום שלא הייתי רואה את הדמות האנושית שלפניה ריחף.

דגם משונה היה זה, שהזכיר את הדגם של אמבר, הסתובב

כמו גלגל צבעוני אטי, שולח זרועות של אור צהוב מנוּקד

באוֹבך.  אלה ריחפו לעברי בתוך הלילה ואני הסתכלתי, מרותק

כולי, וכבר ידעתי מה אעשה לכשיגיע הרגע.

 

היו ארבעה גדולים והם התקדמו לאטם, כבודקים, כשהם

היו במרחק כמה מטרים ממני הם נעצרו, תפסו מרחב ואחר-

כך תקפו כמו נחשי קוֹבּרה.  ידי היו זו ליד זו, צלובות מעט,

אברי הלוגרוס המתארכים.  הפרדתי אותן בתנועה רחבה יחידה,

לכסנתי אותן מעט קדימה בעודי עושה כן.  הן פגעו בחדקים

הצהובים, השליכו אותם בחזרה, הדפו אותם על הדגם שלהם.

הרגשתי תחושת עקיצה בזרועותי כשהדבר קרה.  ואז השתמשתי

בשלוחת ידי הימינית כאילו היתה חרב והלמתי בדגם שהחל

להתנועע כאילו היה מגן.  שמעתי זעקה חדה וקצרה, בעוד

המראה מתעמעם ופגעתי בו שוב במהירות, הנפתי את עצמי

אל מחוץ לחור שיצאתי דרכו, והתחלתי לנוע במורד המדרון;

זרועי כאבה.

 

המראה - או מה שזה היה - דהה ונעלם.  אבל בערך באותו

הזמן כבר יכולתי להבחין בצורה ברורה יותר בדמות הנשענת

על גזע העץ.  נדמה כי היתה זו אשה אף-על-פי שלא יכולתי

לראות את תווי פניה בגלל איזשהו חפץ קטן שהיא הרימה

וכעת אחזה בו לפניה, קרוב לקו העיניים.  חששתי שמא זהו

נשק, הכיתי בו בשלוחת הלוגרוס, בתקווה לשומטו מידה.

 

ואז כשלתי, מפני שכתוצאה מהמהלומה נוצר רתע שהדף

את זרועי בכוח ניכר.  כך הסתבר שהעצם שפגעתי בו היה חפץ

כישופִי רב-עוצמה.  לפחות זכיתי בעונג לראות גם את הגבירה

מתנודדת. היא גם פלטה צעקה קצרה אבל היא המשיכה להחזיק

בעצם.

 

כעבור רגע החל להתנוצץ זוהַר צבעוני סביב דמותי ואני

הבנתי מה היה אותו החפץ. זה עתה הפניתי את עוצמתו של

הלוגרוס כנגד טראמפ. הייתי חייב להגיע אליה כעת, ולוּ אך

כדי לגלות מי היא.

 

ואולם בעודני מזנק קדימה הבנתי שלא אוכל להגיע אליה

בעוד מועד אלא אם...

 

קטפתי את פראקיר מעל כתפי והשלכתי אותה לפני לאורך

קווי העוצמה של הלוגרוס,  כיוונתי אותה בכיווּן הנכון,  והפניתי

את פקודותי בעודה מעופפת.

 

מזווית הראייה החדשה שלי ולאורה העמום של הקשת בענן

שאפפה אותה כהילה,  הצלחתי לראות לבסוף את פנֵיה של

הגברת. היתה זו ג'אסרה, שכמעט הרגה אותי בנשיכתה כאשר

היינו בדירתו של מלמן. בתוך רגע היא תיעלם מן המקום

ותיקח עמה את הסיכוי שהיה לי לקבל כמה תשובות שיתכן

כי חיי תלויים בהן.

 

"ג'אסרה!" קראתי,  כשאני מנסה להפר את הריכוז שלה.

 

זה לא הועיל אבל פראקיר עשתה את המלאכה.  חבל החניקה

שלי, שכעת זהר בצבע הכסף תפס אותה סביב צוארה ונופף

את קצהו החופשי, שנכרך היטב סביב ענף של עץ שנמצא

בסמוך, משמאלה של ג'אסרה.

 

הגברת החלה להימוג, ככל הנראה לא הבינה כי היה זה

מאוחר מדי.  היא לא יכלה לצאת מהמקום באמצעות הטראמפ,

מבלי לכרות את ראשה שלה.

 

היא עמדה על כך במהרה. שמעתי את זעקת החנק שלה

כשהיא פסעה בחזרה, הפכה מוחשית, איבדה את הילתה, שמטה

את הטראמפ שלה ונאבקה בציפורניה בחבל שהקיף את צווארה.

 

התקרבתי אליה, הנחתי את ידי על גבי פראקיר שהתירה

את קצה האחד מן העץ והתפתלה שוב סביב פרק ידי.

 

"ערב טוב ג'אסרה," אמרתי כשאני הודף את ראשה לאחור,

"אם תנסי שוב להיעזר בנשיכת הרעל תהיי זקוקה לקיבּוּע

בצוואר.  את מבינה?"

 

היא ניסתה לדבר, אך לא יכלה.  היא הנהנה.

 

"אני הולך לשחרר מעט את החבל שלי," אמרתי, "כדי

שתוכלי לענות לשאלותי."

 

שיחררתי את אחיזתה של פראקיר סביב גרונה.  אז היא

החלה להשתעל ושלחה אלי מבט שהיה הופך חול לזכוכית.

המבנה המכושף שלה נעלם לחלוטין, לכן הנחתי ללוגרוס

לחמוק גם כן.

 

"מה את רוצה ממני?" שאלתי.  "מה יש לך נגדי?"

 

"בן האבדון!" היא אמרה וניסתה לירוק עלי אבל כנראה

שפיה היה יבש מדי.

 

משכתי קלות בפראקיר והיא השתעלה שוב.

 

"התשובה לא נכונה," אמרתי,  "נסי שוב."

 

אבל אז היא חייכה ומבטה הועתק לנקודה שהיתה מאחורי.

הידקתי את פראקיר והעזתי להציץ לאותו הכיוון.  האויר החל

לזהור, מאחורי ומצד ימין, אות מובהק להופעתו של מישהו

דרך טראמפ.

 

הרגשתי שאני לא מוכן להתמודד באיום נוסף באותה השעה,

ולכן שלחתי את ידי הפנויה לתוך כיסי, והוצאתי כמה

מהטראמפים שלי. הקלף של פלורה היה הראשון.  יופי.  היא

תתאים.

 

דחקתי את מחשבתי לעברה.  דרך האור החווריין, מעבר לפניו

של הקלף.  הרגשתי בתשומת לבה המוסחת, ואחריה בערנות

פתאומית.

 

ואז, כן... ?

 

"העבירי אותי! מהר!" אמרתי.

 

"זה דחוף?" - שאלה.

 

"עדיף שלא תשאלי," אמרתי לה.

 

אה - אוקיי.  בוא.

 

במוחי היתה תמונתה במיטה.  התמונה התבהרה,  התבהרה

עוד יותר.  היא הושיטה את ידה.

 

התכופפתי קדימה ולקחתי את ידה.  נעתי לעברה בדיוק

כששמעתי את קולו של לוק צועק "עצור!"

 

אבל אני המשכתי קדימה כשאני גורר אחרי את ג'אסרה.

היא ניסתה למשוך את עצמה לאחור והצליחה לעצור אותי

בדיוק כשנתקלתי בצד המיטה.  ואז הבחנתי באיש המזוקן,

שחור השיער המסתכל בי בעיניים קרועות לרווחה מצדה השני

של המיטה.

 

"מה-? מי-?" החל לגמגם בעוד שאני חייכתי חיוך עגמומי

והחזרתי לעצמי את שיווי המשקל.

 

דמותו המעורפלת של לוק נתגלתה מאחורי האסירה שלי.

הוא התכופף קדימה ותפס את זרועה של ג'אסרה.  משך אותה

בחזרה מידי.  היא השמיצה קול של גרגור מכיון שתנועתו רק

הידקה את פראקיר עוד יותר מסביב לגרונה.

 

לעזאזל! ועכשיו מה?

 

פלורה קמה לפתע, פניה היו מעוותים, הסדין הסגול המבושם

נשמט מעליה כשהיא שלחה את אגרופה קדימה במהירות

מדהימה.

 

"מנוולת אחת!" היא צעקה.  "את זוכרת אותי?"

 

המהלומה ניחתה על ליסתה של ג'אסרה, ורק בקושי הצלחתי

לשחרר את פראקיר בעוד מועד, כדי למנוע ממנה להיגרר

אחורנית יחד אתה לזרועותיו הפתוחות של לוק.

 

שניהם נמוגו,  והזוהר נעלם.

 

בינתיים עף הברנש שחור-השיער מן המיטה,  והחל להרים

במהירות פריטי לבוש.  ברגע שכולם היו בידיו אפילו לא טרח

ללבוש אף אחד מהם,  אלא סתם החזיק אותם לפניו ונסוג

במהירות לעבר הדלת.

 

"רון! לאן אתה הולך?" שאלה פלורה.

 

"אני הולך," הוא השיב והוא פתח את הדלת ועבר דרכה.

 

"היי! חכה!"

 

"בשום אופן לא!" נשמעה התשובה מהחדר הסמוך.

 

"לעזאזל!" היא אמרה כשהיא נועצת בי מבט קשה.  "אתה

ממש יש לך כשרון לקלקל לאנשים את החיים." ואז היא קראה

"רון! מה לגבי ארוחת ערב?"

 

"אני צריך ללכת לפסיכיאטר שלי," נשמע קולו ואחריו

נטרקה דלת אחרת.

 

"אני מקווה שאתה מבין איזה דבר יפהפה חיסלת עכשיו,"

אמרה לי פלורה.

 

נאנחתי.  "מתי פגשת אותו?" שאלתי.

 

היא קימטה את מצחה.  "טוב, אתמול," השיבה,  "בבקשה,

אתה יכול לצחוק.  הדברים האלה אינם בהכרח רק פּועַל יוצא

של זמן.  הרגשתי מיד שזה עתיד להיות משהו מיוחד.  אבל

מה שבטוח הוא שמישהו אטום כמוך או כמו אביך יוזיל דבר

יפהפה -"

 

"סליחה," אמרתי,  "תודה שהעברת אותי.  כמובן שהוא יחזור.

רק הבהלנו אותו נורא.  אבל איך הוא יכול לא לחזור לאחר

שהכיר אותך?"

 

היא חייכה.  "כן, אתה דומה לקורווין," היא אמרה, "אטום,

אבל בעל תפיסה." היא קמה וניגשה אל הארון, הוציאה חלוק

סגול ולבשה אותו.

 

היא חגרה אותו סביבה ושאלה: "מה היה כל העניין הזה?"

 

"זה סיפור ארוך -"

 

"אם כך כדאי שאשמע אותו בזמן ארוחת הצהריים.  אתה

רעב?" היא שאלה.

 

חייכתי.

 

"זה ברור.  בוא."

 

היא הובילה אותי דרך חדר מגורים בסגנון צרפתי פרובינציאלי

אל מטבח כפרי גדול מלא נחושת ורעפים.  התנדבתי

לעזור לה אבל היא הצביעה על כיסא ליד השולחן ואמרה לי

לשבת.

 

כשהיא הוציאה כל מיני דברים טובים מהמקרר אמרתי,

"קודם כול -"

 

"כן?"

 

"איפה אנחנו?"

 

"סן פרנסיסקו," השיבה.

 

"למה השתקעת כאן?"

 

"אחרי שגמרתי את העניין ההוא בשביל ראנדום החלטתי

להישאר כאן.  העיר מצאה חן בעיני שוב."

 

הקשתי באצבעותי.  שכחתי שהיא נשלחה לברר את הבעלוּת

על הבניין שבו נמצאו דירתו והסטודיו של ויקטור מלמן,  המקום

שבו היה לחברת האחסון "ברוטוס" מצבור של תחמושת שיכולה

להתפוצץ באמבר.

 

"אז מי הבעלים של הבניין?" שאלתי.

 

"תאגיד ג'. ב. ראנד."

 

"יש כתובת?"

 

"משרד בסוסאליטו.  הוא פּוּנַה לפני כמה חודשים."

 

"האם לבעלי המקום יש כתובת מעונו של השוכר?"

 

"רק תיבת דואר.  גם היא כבר פונתה."

 

הנהנתי.  "היתה לי הרגשה שזה יהיה בערך כך," אמרתי,

"כעת ספרי לי על ג'אסרה.  ברור שאת מכירה את הגברת."

 

היא גיחכה.  "שום גברת," היא אמרה, "זונה מַלכותית,  זה

מה שהיא היתה כשהכרתי אותה."

 

"איפה?"

 

"בקאשפה."

 

"איפה זה?"

 

"מלכות-צל קטנה ומעניינת,  קצת מעל לקצה המעגל הזהוב

של אלה שאתם אמבר סוחרת.  תפארת הוד ברברית בלוּיה

וכולי.  קצת נחשלת מבחינה תרבותית."

 

"אם כך איך זה שאת מכירה אותו בכלל?"

 

לרגע היא חדלה לבחוש משהו בקערה.

 

"או,  אני נהגתי להתרועע עם אציל קאשפי שפגשתי ביער

יום אחד.  הוא יצא לאמן את הבזים שלו ואני נקעתי את קרסולי

בדיוק -"

 

"אה," התערבתי כדי שהפרטים לא יסיטו אותנו מהעניין.

"ומה עם ג'אסרה?"

 

"היא היתה בת-זוגו של המלך מנילאן הזקן.  היא סובבה

אותו סביב אצבעה."

 

"מה יש לך נגדה?"

 

"היא לקחה את ג'אסריק כשהייתי מחוץ לעיר."

 

"ג'אסריק?"

 

"האציל שלי, רוזן קרונקלף."

 

"מה חשב הוד מעלתו מנילאן על כל הפעילויות האלה?"

 

"הוא לא ידע שום דבר.  באותו הזמן הוא שכב על ערש

דווי.  הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.  למעשה זו הסיבה שהיא

רצתה את ג'אסריק.  הוא היה ראש משמר הארמון,  ואחיו היה

גנרל.  היא השתמשה בהם כדי לחולל הפיכה כשמנילאן נפח

את נשמתו.  בפעם האחרונה ששמעתי עליה היא מלכה בקאשפה

וזרקה את ג'אסריק.  מגיע לו,  בפירוש מגיע לו.  אני חושבת

שהוא לטש את עינו למלוּכה,  אבל לא התחשק לה לחלוק אותה

עם עוד מישהו. היא הוציאה להורג אותו ואת אחיו,  בגלל

בגידה כזאת או אחרת.  הוא באמת היה בחור יפה... אבל לא

חכם במיוחד."

 

"האם יש לבני קאשפה - אה - סגולות גופניות מיוחדות?"

 

היא חייכה.  "טוב,  ג'אסריק היה בחור משגע.  בלתי רגיל.

אבל לא הייתי משתמשת במלה 'מיוחד' כדי -"

 

"לא, לא, שיסעתי אותה, "מה שאני התכוונתי הוא איזו

אנומליה בפֶּה - מלתעות שנעלמות, או עוקץ ארסי או משהו

מהסוג הזה."

 

"לא," היא אמרה ואני התקשיתי להחליט אם הסומק בפניה

נגרם על-ידי חוּמוֹ של התנור.  "שום דבר מהסוג הזה.  הם בנויים

על-פי המתכונת הרגילה.  למה אתה שואל?"

 

"כשסיפרתי לך את הסיפור שלי בבית באמבר השמטתי ממנו

את החלק שבו ג'אסרה נשכה אותי ובקושי הספקתי לצאת

בעזרת טראמפ, מכיון שהחדירה כנראה לגופי איזה מין רעל.

הוא גרם לי להיות המום, משותק וחלוש מאוד במשך זמן רב."

 

היא הנידה בראשה.  "בני קאשפה אינם יכולים לעשות דבר

כזה.  אבל כמובן שצריך לזכור שג'אסרה אינה קאשפית."

 

"מה? אז מאיפה היא?"

 

"אני לא יודעת.  אבל היא זרה.  יש האומרים כי סוחר עבדים

הביא אותה מארץ רחוקה.  יש המסַפרים שהיא פשוט הגיעה

בכוחות עצמה יום אחד,  ולכדה את עינו של מנילאן.  היו שמועות

שהיא קוסמת.  אני לא יודעת."

 

"אני יודע.  השמועה נכונה."

 

"באמת? אולי כך הצליחה להשיג את ג'אסריק."

 

משכתי בכתפי.  "לפני כמה זמן היה - הנסיון - שלך אתה?"

 

"שלושים או ארבעים שנים,  על-פי הערכתי."

 

"והיא עדיין מלכה בקאשפה?"

 

"אני לא יודעת.  עבר זמן רב מאז שהייתי שם."

 

"האם אמבר ביחסים רעים עם קאשפה?"

 

היא הנידה בראשה.  "בעצם אין שום יחסים מיוחדים.  כפי

שאמרתי הם קצת מרוחקים מאתנו.  הם אינם נוחים לגישה

כמו הרבה מקומות אחרים ואין להם משהו מעניין במיוחד

למסחר."

 

"אם כך,  אין לה שום סיבה ממשית לשנוא אותנו?"

 

"לא יותר מכפי שישנאו מישהו אחר."

 

ריחות בישול מענגים החלו למלא את החדר.  בעוד אני יושב

שם מרחרח אותם וחושב על המקלחת הארוכה והחמה שאעשה

אחרי האוכל, אמרה פלורה מה שידעתי באיזשהו אופן כי

תאמר.

 

"האיש ההוא שגרר את ג'אסרה בחזרה... הוא נראה מוּכּר.

מי הוא?"

 

"הוא זה שסיפרתי לך עליו כשהיינו באמבר," השבתי,  "לוק.

מעניין אותי אם הוא מזכיר לך מישהו."

 

"נדמה לי שכן," אמרה לאחר הפסקה,  "אבל אני לא יכולה

להיזכר בדיוק מי."

 

כשהפנתה אלי את גבה אמרתי,  "אם את מחזיקה משהו שעלול

להישבר או להישפך אם תפילי אותו -כדאי שתניחי אותו."

 

שמעתי אותה מניחה משהו על השיש.  אחר-כך היא הסתובבה

ועל פניה הבעה תמהה.

 

"כן?"

 

"שמו האמיתי הוא רינאלדו,  הוא בנו של בראנד," אמרתי

לה,  "הייתי אסירו במשך יותר מחודש על צל אחר.  זה עתה

נמלטתי משם."

 

"אוי,  אלוהים אדירים," היא לחשה,  "מה הוא רוצה?"

 

"נקמה," השבתי.

 

"כנגד מישהו מסוים?"

 

"לא.  בכולנו.  אבל קאיין, כמובן, היה הראשון."

 

"אני מבינה."

 

"אל תשרפי שום דבר בבקשה," אמרתי, "אני מחכה לארוחה

טובה כבר הרבה זמן."

 

היא הנהנה והסתובבה.  כעבור כמה דקות היא אמרה: "אתה

מכיר אותו די הרבה זמן.  איך הוא?"

 

"תמיד עשה רושם של בחור די נחמד.  אם הוא משוגע,  כמו

אבא שלו,  הוא הסתיר את זה היטב."

 

היא חלצה פקק מבקבוק יין,  מזגה שתי כוסות והביאה אותן

לשולחן.  אז החלה להגיש את הארוחה.

 

כעבור כמה נגיסות היא נעצרה כשמזלגה במחצית הדרך

מהפה לצלחת ומבטה בהה נכחה.

 

"מי היה מעלה בדעתו שהבן-זונה מסוגל להוליד?" היא

ציינה.

"פיונה.  נדמה לי," אמרתי לה,  "ערב לפני הלוויתו של קאיין

היא שאלה אותי אם יש לי תמונה של לוק.  כשהראיתי לה

תמונה, היה לי ברור שמשהו מטריד אותה, אבל היא לא היתה

מוכנה להגיד מה."

 

"ולמחרת היא ובלייז נעלמו," אמרה פלורה,  "כן,  עכשיו,

כשאני חושבת על זה, נראה לי שהוא דומה קצת לבראנד -

כפי שבראנד נראה כשהוא היה צעיר מאוד - לפני כל-כך הרבה

זמן.  לוק נראה יותר חסון ויותר כבד.  אבל יש דמיון."

 

היא המשיכה לאכול.

 

"דרך אגב, זה מצוין," אמרתי.

 

"או,  תודה." ואז היא נאנחה.  "זאת אומרת שאיאלץ לחכות

עד שתגמור לאכול,  כדי לשמוע את כל הסיפור."

 

הנהנתי,  מכיון שפי היה מלא.  שהאימפריה תתמוטט.  הלכתי

למות מרעב.

סוף עמוד 25