אביר הצללים - מאת רוג'ר זילאזני - 1990

אביר הצללים

רוג'ר זילאזני

 

1

 

שמה היה ג'וליה ואני הייתי בטוח לגמרי שהיא מתה עוד

ב- 30 באפריל, כשכל העסק החל.  ביום ההוא מצאתי את

שרידיה המעוררים חלחלה והשמדתי את היצורים הדומים

לכלבים שהנחתי כי הם שהרגו אותה, וכך זה החל, פחות

או יותר.  קודם-לכן, בעבר, היינו נאהבים, ואני משער שבעצם

מזה הכל החל באמת.  הרבה קודם-לכן.

 

אולי הייתי צריך לתת בה אמון.  אולי לא הייתי צריך לקחת

אותה לטיול הצללים ההוא אשר הוביל להכחשות שהרחיקו

אותה ממני, במורד דרכים אפלות ולתוך הסטודיו של ויקטור

מלמן הנתעב, שעסק בתורת הנסתר, שנאלצתי להרוג אותו

מאוחר יותר - אותו ויקטור מלמן שרומה בתורו על-ידי לוק

וג'אסרה.  אך עתה אולי - בקושי רב - יכולתי להימצא במצב

מכיוון שנראה שאחרי ככלות הכל לא אני עשיתי את כל

זה.  כמעט.

 

זאת אומרת.  שנודע לי כי לא אני אחראי לזה בעת

שהייתי בעיצומה של העשייה.  זה היה כשתקעתי את סכיני

לתוך צדו של המכשף המסתורי מסֵכה, שהתעסק בענייני זמן-

מה,  ואז גיליתי שמסֵכה היה בעצם ג'וליה.  אחי החורג

ג'ורט,  שניסה להרוג אותי זמן רב יותר מכל המעורבים

בעסק הזה,  חטף אותה משם ואז שניהם נעלמו,  מיד לאחר

שהוא נהפך לאיזשהו טראמפ חי.

 

כשנמלטתי מן המעוז הבוער,  המתפורר,  שם,  במצודת

ארבעת העולמות,  אילצה אותי קורת עץ נופלת לקפץ הצדה

בהשתופפות,  ולכדה אותי בכעין רחוב ללא מוצא שכולו לבֵנים

מתמוטטות וקורות בוערות. כדור מתכת הבזיק על פני,

וכמדומה גדל בעוד הוא נע.  הוא פגע בקיר ועבר דרכו,

הותיר חור שיכולת לצלול בעדו - רמז שלא השתהיתי לנהוג

על-פיו.  בחוץ זינקתי מעל לתעלת המגן, השתמשתי בשלוחות

הלוגרוס שלי כדי להדוף הצדה חלק מן הגדר וכעשרים

חיילים, לפני שהסתובבתי לאחור וצעקתי "מנדור!"

 

"על-ידך." נשמע קולו השקט מאחורי כתפי השמאלית.

 

כשהסתובבתי עוד הספקתי לראות אותו תופס כדור מתכת

שקיפץ פעם אחת לפנינו וצנח לתוך ידו הפשוטה.

 

הוא הסיר אפר מעל למותנייה השחורה שלו והעביר

את ידו בשערו.  אז חייך והסתובב שוב לעבר המצודה

העולה באש.

 

"קיימת את הבטחתך למלכה." העיר מנדור.  "ולא נראה לי

שיש לך עוד מה לעשות כאן.  מה דעתך שנלך מכאן עכשיו?"

 

"ג'אסרה עוד בפנים," השבתי, "סוגרת חשבון עם שארו."

 

"חשבתי שגמרת אִתה."

 

הנדתי בראשי.

 

"היא עדיין יודעת הרבה מאוד דברים שאני לא יודע.

דברים שיהיו נחוצים לי."

 

מגדל להבות החל להתנשא מעל למעוז, נעצר וריחף לרגע,

התרומם עוד יותר גבוה.

 

"זה לא עלה בדעתי," הוא אמר.  "באמת נראה שהיא

מאוד-מאוד מעוניינת להשתלט על המעיין.  אם אנחנו נתפוס

אותה וניקח אותה מכאן כעת, הטיפוס ההוא, שארו, יקח

אותו שוב לעצמו.  זה חשוב?"

 

"אם לא נתפוס אותה וניקח אותה,  הוא עלול להרוג אותה."

 

מנדור משך בכתפיו.

 

"יש לי הרגשה שהיא תחסל אותו.  אתה מוכן לעשות הימור

קטן?"

 

"יכול להיות שאתה צודק," אמרתי,  מתבונן במעיין

הממשיך לטפס לעבר השמים,  לאחר הפסקה נוספת.  החוויתי

בידי לעברו.  "כל העסק נראה כמו שרֵפה בבאר נפט.  אני

מקווה שהמנצח ידע איך לבלום אותה - אם יהיה מנצח. אני

מתרשם שאף לא אחד מכם לא יוכל להחזיק מעמד עוד

זמן רב, מכיוון שכל המקום הזה מתפרק לגמרי."

 

הוא ציחקק.

 

"אתה ממעט בחשיבות הכוחות שהם חוללו כדי שיגנו

עליהם." הוא אמר,  "ואתה יודע שאין זה כל-כך קל למכשף

אחד לחסל אחר במעשי כשפים.  ועם-זאת, אתה צודק במה

שנוגע לאינרציה של העולם הזה.  אם תרשה לי..?"

 

הינהנתי.

 

בתנועה מהירה מלמטה למעלה הוא הטיל את כדור המתכת

מעבר לתעלה לעבר הבניין הבוער.  הוא פגע בקרקע,  ועם

כל קפיצה שקפץ לאחר מכן נראה שהוא הולך וגדל.  עלתה

ממנו איזו הלמוּת מצִלתיים בכל פעם שפגע באדמה.  צליל

שכלל לא תאם את המאסה שלו,  כמו גם את מהירותו

שנראו לעין.  ואז הוא נכנס לתוך המצודה - חורבה בוערת

ומטה לנפול, לקראת סופה, ובמשך כמה רגעים נעלם מן

העין.

 

התכוונתי לשאול אותו מה מתרחש כשראיתי את צלו

של כדור גדול עובר דרך הפִרצה שמבעד לה נמלטתי.

הלהבות להוציא את המגדל המרכזי ליד המזרקה השבורה-

החלו לשכוך, וקול נהמה עמוק עלה מבפנים.  כעבור דקות

אחדות עבר צל עגול גדול עוד יותר, ואני התחלתי להרגיש

את ההלמות מבעד לסוליות מגפי.

 

קיר אחד נפל.  כעבור פרק זמן קצר התמוטט חלק נוסף

של קיר אחר.  ראיתי את המתרחש בפנים בבהירות מסוימת.

בתוך האבק והעשן עברה שוב דמותו של הכדור הענק.

הלהבות כבו.  ראיית הלוגרוס שלי עדיין איפשרה לי לראות

בחטף את קווי העוצמה הנעים שזרמו בין ג'אסרה לשארו.

 

מנדור הושיט יד.  כעבור רגע לערך התקרב אלינו בדילוגים

כדור מתכת קטון, והוא תפס אותו.

 

"בוא נחזור לשם" הוא אמר.  "יהיה חבל להחמיץ את הסוף."

 

עברנו דרך אחד החללים הרבים שבגדר, תעלת המגן

נתמלאה הריסות במידה כזאת שיכולנו לעבור אותה בהליכה.

ואז הוצאתי השבעת חסימה, כדי למנוע מן הכוחות הנערכים

מחדש להיכנס אל המקום, וכדי שלא יקרבו אלינו זמן-מה.

 

בהיכנסי דרך הקיר השבור ראיתי שג'אסרה עומדת בגבה

אל מגדל האש וזרועותיה מורמות אל-על.  נחלי זיעה פיספסו

את פניה, כעין זברה, על-גבי מסֵכה של אפר, ואני הרגשתי

במפורש את הלמות הכוחות שעברו בתוך גופה.  כשלושה

מטרים מעליה תלה שארו באמצע האוויר - פניו סגולים וראשו

מפותל הצדה כאילו נשברה מפרקתו.  לעינו של המתבונן

ההדיוט הוא נראה בוודאי כמי שמרחף באוויר באורח קסם.

אך ראיית הלוגרוס שלי חשקה לעיני את קו העוצמה שמעליו

הוא תלה בפישוט איברים,  קרבן למה שאפשר - כך אני

משער - לכנות לינץ' כישופי.

 

"בראבו," אמר מנדור ומחא כפיים לאט ובשקט,  "אתה

רואה,  מרלין,  אילו קיימנו את ההתערבות,  הייתי מנצח."

 

"אתה תמיד מדייק יותר ממני בהערכת כשרונות," הודיתי.

"...ותישבע לשרתני," שמעתי את ג'אסרה אומרת.

 

שפתיו של שארו התנועעו.

 

"ואישבע לשרתך," הוא נחנק.

 

היא הורידה את זרועותיה לאִטה וקו העוצמה שהחזיק

אותו החל להתארך.  כשהוא ירד לעבר הרצפה המנותצת

של המצודה,  ביצעה ידה תנועה דומה לתנועת מנצח,  שראיתי

פעם,  בתזמורת כשפנה לעודד את כלי הנשיפה,  ולשון אש

אדירה השתלחה מהמזרקה,  צנחה עליו,  ירדה ונעלמה בתוך

הקרקע. מרהיב,  אם כי לא הבנתי בדיוק מה הקטע...

 

ירידתו האטית נמשכה כאילו מישהו בשמים חיפש תִמסחים

למטה.  העליתי שאני כולא את נשימתי,  בעוד רגליו קרבות

לקרקע,  בציפייה אוהדת - להקלת הלחץ על צוארו.  ואולם

זה דווקא לא התרחש.  כשרגליו נגעו בקרקע הן עברו דרכה

ולתוכה והירידה שלו נמשכה,  כאילו הוא הולוגראם קסום.

הוא שקע עד קרסוליו ועד ברכיו והמשיך ושקע.  לא ידעת

אם הוא עדיין נושם.  רצף שקט של ציוניים בלחשים התגלגל

על שפתיה של ג'אסרה,  ולשונות אש אדירות בקעו מזמן

לזמן מן המזרקה ושטפו אותו.  הוא שקע עד מעבר למותניו

ועד כתפיו ומעט יותר.  כאשר רק ראשו נותר גלוי-עיניו

היו פקוחות אך לא ממוקדות היא ביצעה עוד תנועת יד,

ומסעו לתוך האדמה נעצר.

 

"כעת אתה הוא שומר המעיין," קבעה,  "ואתה אחראי אך

רק בפני.  האם אתה מכיר בזה?"

 

השפתיים המושחרות התעוותו.

 

"כן," נשמעה התשובה שנלחשה.

 

"עכשיו לך וכבה את הלהבות," היא ציוותה,  "התחל למלא

את תפקידך."

 

הראש הינהן כמדומה בעת שהחל לשקוע שוב.  כעבור

רגע נותרה למעלה רק ציצית שערו,  וכהרף עין בלעה הקרקע

גם אותה.  קו העוצמה נעלם.

 

כיעכעתי בגרוני.  למשמע הקול הניחה ג'אסרה לזרועותיה

לצנוח והיא פנתה לעברי.  על שפתיה ניכר חיוך קל.

 

"הוא חי או מת?" שאלתי,  ואז הוספתי,  "סקרנות אקדמית."

 

"אני לא בטוחה לגמרי," היא השיבה,  "אני חושבת ששניהם

גם יחד,  במידה מסוימת.  בדיוק כמו כולנו."

 

"שומר המעיין," הירהרתי,  "הוויה מעניינת."

 

"הרבה יותר טוב מלהיות קולב," היא ציינה.

 

"ללא ספק."

 

"אני מניחה שאתה מרגיש שאני חייבת לך כעת איזו

הכרת-טובה על שהחזרת אותי לחיים." קבעה ג'אסרה.

 

משכתי בכתפי.

 

"למען האמת, יש לי דברים אחרים בראש." אמרתי.

 

"אתה רצית לשים קץ לסכסוך." היא אמרה.  "ואני רציתי

להחזיר לעצמי את המקום הזה.  אני עוד לא חושבת מחשבות

טובות על אמבר, אבל אני מוכנה לומר שכעת אנחנו תיקו."

 

"אני מוכן להסתפק בזה," אמרתי לה.  "ויש גם איזו נאמנות

קטנה שאני אולי חולק אִתך."

 

היא בחנה אותי לרגע מבעד לעיניים מצומצמות, ואחר-כך

חייכה.

 

"אין לך מה לדאוג ללוק," אמרה.

 

"אבל אני חייב.  הבן-זונה ההוא דאלט - "

 

היא המשיכה לחייך.

 

"את יודעת משהו שאני לא יודע?" שאלתי.

 

"הרבה דברים," השיבה.

 

"את מוכנה להתחלק אתי במשהו?"

 

"ידע הוא סחורה שאפשר לשווק," היא העירה בעוד הקרקע

נזדעזעה קלות ומגדל האש התנודד.

 

"אני מציע לסייע לבנך,  ואת מציעה למכור לי את המידע

כיצד לבצע את זה?" שאלתי.

 

היא צחקה.

 

"אילו חשבתי שרינלדו זקוק לעזרה," היא אמרה,  ייהייתי

נמצאת לצדו ברגע זה ממש. דומני,  שקל יותר לשנוא אותי

כשנדמה לך שאני משוללת אפילו סגולות אמהיות."

 

"היי,  חשבתי שאנחנו תיקו כעת," אמרתי.

 

"זה לא מונע מאתנו לשנוא זה את זה," היא השיבה.

 

"בחייך,  גברתי! מחוץ לעובדה שאת ניסית להרוג אותי

מדי שנה בשנה,  אין לי שום דבר נגדך.  את אמו של מישהו

שאני מחבב ומכבד.  אם הוא נקלע לצרה,  אני רוצה לעזור

לו והייתי מעדיף לקיים יחסים טובים אתך."

 

מנדור כיעכע בגרונו כשהלהבות צנחו בשיעור שלושה

מטרים,  הרעידו,  צנחו שוב.

 

"יש לי כמה השבעות בישול מצוינות," אמר. "שהרי

המאמץ שהושקע לא מכבר בוודאי עורר מעט תאבון."

 

ג'אסרה חייכה כמעט בקוֹקטיות,  ואני מוכן להישבע שהיא

עיפעפה בריסיה לעברו.  מנדור אמנם מרשים מאוד בבלוריתו

הלבנה,  אבל אני לא בטוח שאפשר לקרוא לו יפה-תואר.

מעולם לא הבנתי מדוע נשים נמשכות אליו כפי שהן נמשכות

אליו בדרך-כלל.  אפילו בדקתי אם הוא מסתובב חמוש

בהשבעות למטרה המסוימת הזאת,  אבל הוא לא נושא עליו

שום השבעה כזאת.  זה בוודאי קסם מסוג אחר לגמרי.

 

"רעיון מצוין," השיבה ג'אסרה,  "אני אמציא את המקום

המתאים אם אתה תטפל בכל היתר."

 

מנדור קד; הלהבות קרסו שוב,  הגיעו לקרקע ושם כבו.

ג'אסרה צעקה איזו הוראה לשארו,  השומר הבלתי-נראה,

וציוותה עליו לא להניח ללהבות להשתלהב שוב.  ואז היא

פנתה והובילה אותנו לעבר מדרגות,  שבהן ירדנו.

 

"מעבר תת-קרקעי," היא הסבירה.  "אל חופים תרבותיים

יותר."

 

"נראה לי," הערתי "שקרוב לוודאי, כל מי שניתקל בו

יהיה מנאמניה של ג'וליה." ג'אסרה צחקה.

 

"כמו שהיו נאמנים לי לפניה, ולשארו לפני," היא השיבה,

"הם מקצועיים.  הם צמודים אל המקום.  משלמים להם כדי

שיגנו על המנצחים ולא כדי שינקמו את נקמתם של המובסים.

אחרי הארוחה אני אופיע לעיניהם ואשמיע הצהרה ואתענג

על נאמנותם המוחלטת מקרב-לב,  עד שיבוא החומס הבא

בתור.  היזהרו מהמדרגה השלישית.  אריח אחד נתרופף."

 

היא המשיכה להוביל אותנו דרך חלק של קיר מזויף

ולתוך מנהרה אפלה,  ופנתה בכיוון שנראה לי כצפון-מערב,

לעבר אותו אזור במצודה שבדקתי במידה מסוימת לפני-

כן,  במסעי הקודם למקום הזה. זה היה ביום שבו חילצתי

אותה מידי מסֵכה/ג'וליה ולקחתי אותה בחזרה לאמבר,  כדי

לשמש כמתלה-מעילים במצודה שלנו לזמן-מה. המנהרה

שנכנסנו אליה היתה חשוכה לגמרי,  אבל עוררה בכשפיה

נקודה מקפצת,  מרצדת,  בהירה להפליא שצעדה לפנינו בתוך

האפֵלה והרטיבות. האוויר היה דחוּס והכתלים היו מכוסים

בקורי עכביש. רצפתה היתה אדמה חשופה חוץ מחלק של

אריח בלתי-מסותת באמצעה; אי-פה אי-שם היו ביצות

מצחינות משני צִדיה; ויצורים כהים וקטבים הבזיקו על-

פנינו - הן על הקרקע והן באוויר - מדי פעם בפעם.

 

למעשה,  לא הייתי זקוק לאור. קרוב לוודאי שאף לא אחד

מאתנו לא נזקק לו. אני נצמדתי לסימן הלוגרוס המעמיד לך

אמצעי ראייה קסומים,  בהעניקו תאורה כסופה,  נטולת כיוון

כלשהו. לא ויתרתי עליו,  מכיוון שהוא היה גם אמצעי

התראה מפני פעלולי כשפים - שביניהם עלולות להיות השבעות

של מטענים ממולכדים המונחים בשטח,  או - אם כבר מדברים

על זה - איזו בגידה קטנה מצִדה של ג'אסרה.  אחת התוצאות

של ראיית הלוגרוס גרמה לי לציין לפני,  כי הסימן ריחף

גם לפני מנדור,  אשר לפי מיטב ידיעתי לא היה אף הוא

מן הנחפזים לבטוח בזולת.  משהו מעונן שדמה במידת-

מה לדגם תפס אף הוא תנוחה דומה למול ג'אסרה והשלים

את מעגל הזהירות.  והאור המשיך לרצד לפנינו.

 

יצאנו מאחורי ערֵמת חביות לתוך מה שנראה כמרתף

יין מצויד היטב. מנדור נעצר לאחר שצעד שישה צעדים

והוציא בזהירות בקבוק מאובק מהכוננית שלשמאלנו.  הוא

העביר את כנף גלימתו על-גבי התג שעליו.

 

"אוי,  באמת!" אמר.

 

"מה יש?" שאלה ג'אסרה.

 

"אם היין הזה עוד בסדר,  אני יכול להרכיב סביבו ארוחה

בלתי-נשכחת."

 

"באמת? אם כך,  כדאי שתיקח כמה בקבוקים ליתר בטחון,"

אמרה,  "כל זה קיים עוד מלפני התקופה שלי - אולי אפילו

לפני התקופה של טארו."

 

"מרלין,  אתה תיקח את השניים האלה," הוא אמר והושיט

לי זוג,  "שים לב,  היזהר."

 

הוא בחן את שאר הבקבוקים שעל המדף קודם שבחר

עוד שניים,  ואותם נשא בעצמו.

 

"אני בהחלט יכול להבין,  מדוע צרים על המקום הזה

לעתים תכופות," אמר לג'אסרה,  "הייתי בא לצור עליו

בעצמי אילו ידעתי על מרתף היינות הזה."

 

היא שלחה את ידה אל כתפו ולחצה אותה.

 

"יש דרכים טובות יותר להשיג את מה שאתה רוצה," אמרה

בחיוך.

 

"אני אזכור את דבריך," השיב.

 

"אני מקווה שתדרוש ממני לעמוד בדיבורי."

 

כיעכעתי בגרוני.

 

היא שלחה לעברי העוויה קלה ואחר-כך הסתובבה.  הלכנו

אחריה, יצאנו מפתח נמוך ועלינו על כמה מדרגות חורקניות.

יצאנו בתוך מזווה מרוּוח והמשכנו לתוך מטבח עצום וריק

מאדם.

 

"תמיד הם נעלמים, המשרתים, כשצריכים אותם." העירה

ג'אסרה והעבירה את מבטה סביב החדר.

 

"לא נצטרך אותם." אמר מנדור.  "מצאי לי אזור שנעים

לסעוד בו,  ואני אוכל להסתדר בעצמי."

 

"בסדר," היא השיבה,  "נעבור מכאן."

 

היא הובילה אותנו דרך המטבח,  אחר-כך עברנו דרך

סדרת חדרים עד שהגענו לגרם מדרגות ועלינו בו.

 

"שדות קרח?" היא שאלה,  "שדות לבה? הרים? ואולי

ים בזעפו?"

 

"אם את מתכוונת למבחר הגופים," השיב מנדור,  "אני

מעדיף הרים."

 

הוא שלח לעברי מבט ואני הינהנתי.

 

היא הובילה אותנו לחדר ארוך וצר שבו הרמנו סדרת

תריסים וחזינו ברכס מנומר בפסגות מעוגלות.  החדר היה

קריר וקצת מאובק,  והקיר הסמוך לנו היה מלא מדפים.

על המדפים הללו ניצבו ספרים,  והיו גם כלי כתיבה,  גבישים,

זכוכיות מגדילות,  צלוחיות קטנות ובהן צבע,  כמה מכשירי

כישוף,  מיקרוסקופ וטלסקופ.  באמצע החדר היה גם שולחן

מתמך,  וספסל ניצב משני צדיו.

 

"כמה זמן יידרש כדי להכין את זה?" שאלה ג'אסרה.

 

"רגע או שניים," אמר מנדור.

 

"אם כך," היא אמרה,  "הייתי רוצה לשפץ את עצמי קצת

קודם. אולי תרצו גם אתם."

 

"רעיון טוב," אמרתי.

 

"אכן," הסכים מנדור.

 

היא הובילה אותנו לחדרים ששימשו בוודאי כחדרי אורחים,

במרחק לא רב משם,  והניחה אותנו שם עם סבון,  מגבות

ומים.  סיכמנו לחזור ולהיפגש בחדר המוארך כעבור חצי

שעה.

 

"אתה חושב שהיא מתכננת משהו נבזי?" שאלתי כשהסרתי

מעלי את חולצתי.

 

"לא." השיב מנדור.  "נעים לי להחניף לעצמי ולחשוב

שהיא לא תרצה להחמיץ את הארוחה הזאת.  ובאותה מידה-

שוב, לדעתי - היא רוצה שנראה אותה במיטבה, מכיוון

שעד כה ראינו אותה במצב שבו נראתה פחות ממיטבה.

והאפשרות לשמוע סיפורי רכילות, סודות..." הוא הניד בראשו,

"ייתכן שמעולם לא נתת בה אמון - ולעולם לא תוכל לתת

בה אמון.  אבל הסעודה הזאת תהיה מעין פסק זמן,  אם

אני יודע לקרוא את המצב."

 

"אני אדרוש ממך לעמוד בדיבורך," אמרתי בעודי משתכשך

ומקציף.

 

מנדור נתן בי חיוך עקום ואז שלף יש מאַין פותחן בקבוקים

ופתח את בקבוק היין - "כדי שיוכל לנשום קצת" - קודם שפנה

לטפל בעצמו.  בטחתי בשיפוט שלו,  אבל נצמדתי לסימן הלוג-

רום-למקרה שאיאלץ לצאת לדו-קרב עם שד או לחמוק

מקיר מתמוטט.

 

 

שום שדים לא זינקו עלי; שום קורות לא התמוטטו על

ראשי.  נכנסתי לחדר האוכל מאחורי מנדור והתבוננתי בעוד

הוא משנה אותו בכמה מלים ותנועות.  במקום שולחן המתמך

והספסלים הופיע שולחן עגול וכסאות נוחים למראה - והכס-

אות ניצבו כך שמכל אחד מהם היה אפשר להתענג על נוף

ההרים.  ג'אסרה עדיין לא הופיעה,  ואני נשאתי את שני

בקבוקי היין שניחוחם,  לטעמו של מנדור,  מושך ביותר.

עוד לפני שהספקתי להניחם כבר השמיע מנדור השבעה

והמציא מפה ומפיות רקומות,  כלי חרסינה מעודנים שנראו

כאילו מִירוֹ קישט אותם,  סכו"ם כסף מעוצב להפליא.  הוא

הסתכל בתמונה לרגע,  סילק את הסכו"ם וזימן מערכת

אחרת מקושטת בצורה שונה.  הוא זימזם,  פסע אנה ואנה

והסתכל בשולחן הערוך מכמה זוויות שונות.  בדיוק כשזזתי

מתוך כוונה להציב את הבקבוקים על השולחן, הוא זימן

קערת בדולח מלאה פרחים צפים כקישוט למרכז השולחן.

חזרתי צעד לאחור, ובו-ברגע הופיעו גביעי בדולח.

 

השמעתי קול נהמה נמוך ונדמה כי הוא מבחין בי בראשונה.

 

"או, תניח אותם שם.  תניח אותם שם, מרלין," אמר ומגש

בהט הופיע על השולחן.  משמאלי.

 

"כדאי שנבדוק איך היין מחזיק מעמד,  לפני שהגברת

תגיע," אמר ומזג מן הנוזל האדום כשָני לתוך שניים

מהגביעים.

 

לגמנו וטעמנו והוא הינהן. היין היה טוב יותר מזה של

בייל. הרבה יותר טוב.

 

"הכל מאה אחוז." אמרתי.

 

הוא הקיף את השולחן, ניגש אל החלון והשקיף החוצה.

פסעתי אחריו.  שיערתי כי בהרים הללו, באיזשהו מקום,

נמצא דייב במערתו.

 

"אני מרגיש אשמת-מה," אמרתי,  "אני יוצא להפסקה כזאת,

בשעה שיש עוד כל-כך הרבה דברים שאני צריך לטפל

בהם - "

 

"בוודאי הם רבים עוד יותר ממה שנדמה לך," אמר מנדור,

"אל תראה זאת כהפסקה,  אלא כהתבצרות והיערכות.  וחוץ

מזה,  אתה עשוי לשמוע משהו חשוב מהגברת."

 

"נכון," השבתי,  "אבל אני שואל את עצמי מה בדיוק."

 

הוא עירבל את היין בכוסו,  לגם לגימה נוספת ומשך

בכתפיו.

 

"היא יודעת הרבה מאוד.  ייתכן שתדליף משהו,  ואולי

היא תרגיש נינוחה כתוצאה מתשומת-הלב ותהיה אפילו

נדיבה.  קבל את הדברים כמו שהם."

 

לגמתי מהיין,  ואני יכול להיות נבזי ולהגיד שכריות

אצבעותי החלו לעקצץ.  אבל למעשה היה זה שדה הלוגרוס

שהזהיר אותי לגבי התקדמותה של ג'אסרה לאורך הקיר

שבחוץ.  לא ציינתי זאת באוזני מנדור,  מכיוון שהייתי בטוח

שגם הוא מרגיש זאת.  פשוט פניתי לעבר הדלת,  והוא

עשה אותה התנועה.

 

היא לבשה שמלת ערב בעלת מחשוף עמוק,  לבנה,  חשופת

כתף (השמאלית) שנרכסה בכתף האחרת בסיכת יהלום,  והיא

גם הניחה עטרה לראשה,  גם היא מיהלומים,  שכמו קרנה

בטווח של האינפרא-אדום בינות לשערותיה האדומות.  היא

חייכה והפיצה ריח ניחוח.  הרגשתי כיצד אני מזדקף באורח

בלתי-רצוני, ואפילו שלחתי מבט לעבר ציפורני לוודא שהן

נקיות.

 

הקידה שקד מנדור היתה מסוגננת יותר משלי.  כרגיל.

ואני הרגשתי מחויב לומר משהו נעים.  לכן ציינתי.  "את

נראית מאוד... הדורה," והנחתי לעיני לשוטט כדי להדגיש

את העיקר.

 

"רק לעתים נדירות אני סועדת בחברתם של שני נסיכים,"

ציינה.

 

"אני דוכס המישורים המערביים," אמרתי, "לא נסיך."

 

"התכוונתי לבית סאוואל," השיבה.

 

"הכנת שיעורי בית בזמן האחרון." ציין מנדור.

 

"לא הייתי רוצה להפר את כללי הטקס," היא אמרה.

 

"אני כמעט לא משתמש בתואר שלי בתוהו בחלק הזה

של העולם," הסברתי.

 

"חבל מאוד," אמרה ג'אסרה,  "הוא נראה לי הרבה יותר

מקצת... הדור.  הרי אתה נמצא במקום השלושים לירושת

הכתר,  נכון?"

 

צחקתי.

 

"אפילו המרחק העצום הזה הוא הגזמה," אמרתי.

 

"לא, מרל, זה די מדויק," אמר לי מנדור, "פחות או

יותר המספר הרגיל."

 

"איך זה יכול להיות," שאלתי,  "בפעם האחרונה

שהסתכלתי "

 

הוא מזג יין לגביע והושיטו לג'אסרה.  היא נטלה אותו

בחיוך.

 

"לא הסתכלת בזמן האחרון," אמר מנדור,  "היו עוד כמה

מקרי מוות."

 

"באמת? רבים כל-כך?"

 

"לחיי התוהו," אמרה ג'אסרה והגביהה את גביעה,  "ירום

וישגה."

 

"לחיי התוהו," השיב מנדור והרים את גביעו.

 

"תוהו," הידהדתי אני,  ואנו קירבנו את הגביעים זה לזה

ושתינו.

 

כמה ניחוחות מענגים עלו באפי לפתע.  הסתובבתי וראיתי

כי על השולחן נמצאו כלי הגשה.  ג'אסרה הסתובבה בו-

ברגע ממש,  ומנדור פסע קדימה והחווה בידו - גרם לכסאות

להחליק לאחור כדי לאפשר לנו להתיישב בנוחות.

 

 

"הואילו נא לשבת והרשו לי לשרת אתכם," אמר.

 

עשינו כן והארוחה היתה יותר מטובה.  עברו כמה דקות

ולבד ממחמאות על המרק, לא נאמר דבר.  לא רציתי להיות

הראשון שיפתח בגמביט-שיחה, אף כי עלה בדעתי שייתכן

שגם הם מרגישים כמוני.

 

לבסוף כיעכעה ג'אסרה בגרונה ושנינו הסתכלנו לעברה.

הייתי מופתע מכך שלפתע נראה כי היא קצת עצבנית.

 

"ובכן, מה המצב בתוהו?" היא שאלה.

 

"ברגע זה, תוהו ובוהו," השיב מנדור,  "בלי להתלוצץ."

הוא הירהר לרגע,  אחר-כך נאנח והוסיף,  "פוליטיקה."

 

היא הינהנה לאִטה כמי ששוקלת אם תבקש ממנו את

הפרטים שכמדומה לא היה מעוניין לגלות, ואז החליטה

שלא לעשות זאת.  היא פנתה אלי.

 

"לרוע המזל לא היתה לי ההזדמנות לתוּר את המקום

כשהייתי באמבר," היא אמרה.  "אבל על-פי מה שסיפרת

לי נראה כי החיים שם קצת סוערים גם כן."

 

הינהנתי.

 

"טוב שדאלט איננו עוד," אמרתי, "אם לזה את מתכוונת.

אבל הוא בכלל לא היה איום של ממש,  רק מטרד.  ואם

מדברים עליו - "

 

"לא,  מוטב שלא," שיסעה אותי בחיוך מתוק,  "חשבתי על

משהו שונה לגמרי."

 

החזרתי אליה חיוך.

 

"שכחתי.  את לא מאוהדיו," אמרתי.

 

"לא זה העניין," השיבה,  "האיש הזה יכול להביא תועלת.

זה רק" - היא נאנחה - "פוליטיקה," סיימה.

 

מנדור צחק ואנו הצטרפנו אליו.  חבל מאוד שלא עלה

בדעתי להשתמש בחוכמה הזאת לגבי אמבר.  כעת כבר מאוחר

מדי.

 

"לפני זמן לא רב" - פתחתי - "קניתי תמונה שציירה גברת

בשם סולי ג'קסון.  זה ציור של שבי 57' אדומה.  אני אוהב

אותה מאוד.  היא מאוחסנת ברגע זה בסן-פרנסיסקו.  גם רינלדו

אהב אותה."

 

היא הינהנה ונעצה מבט בנוף שניבט מן החלון.

 

"שניכם תמיד נכנסתם לגלריות בכל מקום." היא אמרה,

"כן, הוא סחב גם אותי להרבה גלריות.  חשבתי תמיד שיש

לו טעם טוב.  אין לו כשרון - אבל יש לו טעם טוב."

 

"לְמה את מתכוונת בזה שאין לו שום כשרון!"

 

"הוא שרטט טוב מאוד, אבל הציורים שצייר בעצמו

מעולם לא היו מעניינים באותה המידה."

 

העליתי את הנושא מסיבה מיוחדת מאוד - ולא זו היתה

סיבה.  אבל הייתי מרותק לפָּן הזה של לוק שמעולם לא

הכרתי, והחלטתי להמשיך לבדוק את העניין.

 

"תמונות? בכלל לא ידעתי שהוא מצייר!"

 

"הוא ניסה כל-כך הרבה פעמים, אבל הוא מעולם לא

הראה אותן לאיש, מעולם לא, מכיוון שהן אינן די מוצלחות."

 

"אם כך, מנין לך כל זאת!"

 

"נהגתי לבדוק את הדירה שלו מזמן לזמן."

 

"כשהוא לא היה בשטח?"

 

"כמובן.  זו זכותה של אם."

 

הצטמררתי.  חשבתי שוב על האשה העולה באש במורד

של מאורת השפן.  אבל לא רציתי לומר מה הרגשתי -

כי בכך הייתי מפר את שטף הדברים,  לאחר שכבר דובבתי

אותה.  החלטתי לחזור אל הנתיב שביקשתי מלכתחילה.

 

"האם בקשר לזה הוא פגש את ויקטור מלמן?"

 

היא בחנה אותי לרגע בעיניים מכווצות,  הינהנה וסיימה

את המרק שלה.

 

ואז היא אמרה "כן," בהניחה את הכף בצד,  "הוא לקח

מהאיש ההוא כמה שיעורים.  כמה מהתמונות שלו מצאו

חן בעיניו, ולכן הוא פנה אליו.  אולי הוא גם קנה משהו

משלו, אני לא יודעת.  אבל באיזושהי נקודה הוא הזכיר

שגם לו יש עבודות, וּויקטור רצה לראות אותן.  הוא אמר

לרינלדו שהוא אוהב את התמונות שלו והוא חושב שיוכל

ללמד אותו כמה דברים שבוודאי יועילו לו."

 

היא הרימה את גביעה, ריחרחה אותו, לגמה מהיין ונעצה

מבט בהרים.

 

עמדתי לדחוק בה בתקווה שתמשיך לדבר - ואז היא החלה

לצחוק.  המתנתי עד שצחוקה גווע.

 

"חרא אמיתי," אמרה, משסיימה לצחוק, והוסיפה, "אבל

מוכשר.  אי-אפשר לקחת את זה ממנו."

 

"אה, למה את מתכוונת?" שאלתי.

 

"כעבור זמן-מה הוא החל לדבר על התפתתות הכוח האישי,

והשתמש בכל אותם הרמזים שבעלי הידיעה החלקית אוהבים

להשתמש בהם.  הוא רצה שרינלדו ידע שהוא עוסק בתורת

הנסתר ומשהו רב-עוצמה עומד לצדו.  אחר-כך הוא החל

לרמוז שהוא יהיה מוכן להעביר את הדבר הזה לאדם המתאים."

 

היא החלה שוב לצחוק.  גיחכתי בחָשבי על כלב-הים

המאולף ההוא שפנה אל הדבר האמיתי בצורה כזאת.

 

"זה היה מכיוון שהוא הבין שרינלדו עשיר, כמובן," היא

המשיכה, "ויקטור בעצמו היה בדרך-כלל חסר פרוטה באותו

זמן.  רינלדו לא גילה שום עניין ופשוט חדל לקבל ממנו

שיעורי ציור זמן קצר לאחר מכן - מכיוון שהוא הרגיש

שלמד ממנו כל מה שיכול ללמוד ממנו.  אבל לאחר זמן,

כשהוא סיפר לי על כך,  תפשתי שהאיש ההוא יכול לשמש

אותנו ככלי-שרת מושלם.  הייתי בטוחה שאדם כזה יהיה

נכון לעשות כל דבר שהוא כדי לחוות עוצמה אמיתית."

 

הינהנתי.

 

"ואז את ורינלדו התחלתם בעסק ההוא של ההתגלויות?

התחלתם כל אחד בתורו לטשטש לו את הראש וללמד אותו

כמה דברים אמיתיים?"

 

"אמיתיים לגמרי," היא אמרה,  "אף שאני טיפלתי ברוב

ההכשרה שלו.  בדרך-כלל רינלדו היה עסוק מדי בלימודים

לבחינות.  הממוצע שלו בניקוד היה בדרך-כלל קצת יותר

גבוה משלך.  נכון?"

 

"בדרך-כלל היו לו ציונים די טובים." הואלתי להודות,

"כשאת מדברת על הענקת הכוח למלמן והפיכתו לכלי-

שרת, אני לא יכול להימנע מלחשוב על הסיבה לכך: שניכם

כיוונתם אותו להרוג אותי בצורה צבעונית במיוחד."

 

היא חייכה.

 

"כן," היא אמרה, "אם כי לא בצורה שאתה חושב עליה.

הוא ידע עליך והוא הודרך למלא תפקיד בהעלאתך כקרבן.

אבל הוא פעל לבדו ביום שניסה לעשות את זה - ביום

שאתה הרגת אותו.  הוא הוזהר מפני פעולות סולו שכאלה,

והוא שילם את המחיר.  הוא מיהר,  אצה לו הדרך לשלוט

בכוחות שחשב שיצלחו עליו כתוצאה מכך,  ולא רצה לחלוק

בהם עם מישהו אחר.  כמו שאני אמרתי דֶבּיל גדול."

 

רציתי להיראות נונשאלאנטי,  כדי שתמשיך לדבר.  נראה

לי שאם אמשיך לאכול,  זה יהיה האמצעי הטוב ביותר להוכיח

קור-רוח ושליטה.  אבל כשהסתכלתי לעבר השולחן העליתי

שקערת המרק שלי נעלמה.  לקחתי לחמנייה,  בצעתי אותה

ועמדתי למרוח אותה בחמאה כשנוכחתי כי ידי רועדת.  כעבור

רגע תפשתי שידי רעדה מכיוון שרציתי לחנוק אותה.

 

לכן נשמתי נשימה עמוקה והנחתי לזה,  לגמתי עוד לגימה

מן היין.  קערת מתאבנים הופיעה לפני וניחוח קליל של

שום ומיני עשבים נפלאים הורה לי להיות רגוע.  הנדתי

בראשי להודות למנדור וג'אסרה עשתה כמוני.  כעבור רגע

מרחתי את הלחמנייה בחמאה.

 

לאחר כמה נגיסות אמרתי,  "אני מודה ומתוודה שאני

לא מבין.  את אומרת שמלמן היה אמור להשתתף ברצח

הטקסי שלי - אבל רק להשתתף?"

 

היא המשיכה לאכול במשך כחצי דקה לערך, ואז מצאה

עוד חיוך אחד.

 

"היתה זו הזדמנות שפשוט אסור להחמיץ," אמרה לי אז,

כשאתה גמרת עם ג'וליה והיא החלה להתעניין בתורת

הנסתר.  הבנתי שיהיה עלי להפגיש אותה עם ויקטור, כדי

שהוא ידריך אותה, ילמד אותה כמה תרגילים פשוטים, ישתמש

בדכאון ובמועקה שחשה כתוצאה מפרידתכם כדי להפוך אותם

לשנאה שלמה עזה כל-כך שהיא תהיה נכונה לעקור את

לשונך מפיך כשתגיע שעת הקרבן."

 

נחנקתי בעודני לועס משהו, שאלמלא הדברים האלה היה

ערב מאוד לחכי.

 

גביע בדולח קפוא ובו מים הופיע ליד ידי הימנית.  הרמתי

אותו ושטפתי את הכל.  לגמתי עוד לגימה.

 

"אה, התגובה הזאת שווה משהו, מכל-מקום," העירה ג'אסרה,

"אתה חייב להודות, שכאשר מישהו שאהבת פעם מכהן כתליין,

הנקמה מתובלת יותר."

 

מזווית עיני ראיתי שמנדור הינהן בראשו.  גם אני נאלצתי

להודות שהיא צודקת.

 

"אני מוכרח לומר, שזו היתה מלאכת נקם מתוכננת היטב,"

אמרתי, "האם רינלדו היה מודע לחלק הזה?"

 

"לא, שניכם כבר הייתם מיודדים מדי בתקופה ההיא.

חששתי שמא הוא יזהיר אותך."

 

חשבתי על כך דקה לערך ואז שאלתי.  "אז מה השתבש?"

 

"הדבר היחיד שלעולם לא הייתי מנחשת," היא אמרה.

"לג'וליה היה כשרון אמיתי.  לג'וליה באמת היה כשרון.  לאחר

כמה שיעורים שקיבלה מוויקטור היא כבר עלתה עליו בהרבה

בכל דבר שיכול לעשות - לבד מציור.  לכל הרוחות! אולי

היא גם מציירת.  אני לא יודעת.  הסתכנתי בהימור פרוע,

והוא פשוט הצליח."

 

צמרמורת עברה בי.  חשבתי על השיחה שהיתה לי עם

הטאייגה בבית האילנות,  כאשר הוא עוד היה דיבוק בגופה

של וינטה בייל.  "האם ג'וליה פיתחה את הכישורים שביקשה?"

היא שאלה אותי.  אמרתי לה שאני לא יודע.  אמרתי לה עוד

שהיא מעולם לא גילתה שום סימנים... וזמן קצר לאחר

מכן נזכרתי בפגישתנו בחניון של הסופרמרקט ואיך היא

ציוותה על הכלב לשבת,  והוא כנראה לא נע עוד מאז... נזכרתי

בכל זה,  אבל -

 

"ומעולם לא הבחנת בשום רמז לכך שיש לה כשרון?"

שאלה ג'אסרה.

 

"לא הייתי אומר זאת כך," השבתי והתחלתי להבין מדוע

היו הדברים כפי שהיו,  "לא,  לא הייתי אומר זאת."

 

...כמו למשל כשהיינו אז בבסקין-רובינס והיא גרמה לשינוי

הטעמים בין הגביע ללשון.  או הסופה הנוראה שבמהלכה

היא נותרה יבשה, ולא היתה לה מטרייה...

 

היא קימטה את מצחה בתהייה, כלא-מבינה, וצימצמה

את עיניה כשהיא נועצת בי מבט.  "אני לא מבינה," היא

אמרה, "אם ידעת, הרי יכולת להכשיר אותה בעצמך.  היא

היתה מאוהבת בך.  יכולתם להיות צוות אדיר."

 

בתוך-תוכי התפתלתי.  היא צדקה, ואני אכן חשדתי, אף

קרוב לוודאי שידעתי זאת,  אבל הדחקתי את הידיעה. ייתכן

שבעצמי הבאתי להופעתם של הכשרונות ההם - אותו הטיול -

ההילוך בצל,  אנרגיות הגוף שלי...

 

"זה לא פשוט," אמרתי,  "ואישי מאוד."

 

"או,  ענייני הלב הם פשוטים לגמרי או חתומים לגמרי

בעיני," היא אמרה,  "דומה,  שאין שום דרך ביניים."

 

"בואי נקבע שזה היה פשוט," אמרתי לה,  "היינו כבר

בתהליך הפרידה כשהבחנתי בסימנים - ולא היה לי שום

חשק לזמן עוצמה באהובה לשעבר שעלולה לרצות ביום-

מן-הימים להפעילה נגדי."

 

"זה מובן," אמרה ג'אסרה,  "מאוד.  וגם אירוני בצורה

קיצונית."

 

"אבל," אמר מנדור ובתנועת יד הביא להופעתם של

תבשילים מהבילים נוספים לפנינו,  "לפני שתיסחפו בסיפור

תככים וקנוניות ובפענוח מעמקי הנפש,  אני מזמין אתכם

לנסות פרוסת חזה שליו במוּטון-רוטשילד עם מעט אורז

מתובל וכמה קני אספרגוס משעשעים."

 

הבנתי כי אני הוא שדחפתי אותה לחקור וללמוד את

התחום,  כיוון שהראיתי לה רובד אחר במציאות. ואני גם

הרחקתי אותה מעלי,  מכיוון שבעצם לא נתתי בה די

אמון לספר לה את האמת על-אודותי. אני מניח,  שזה

אומר משהו על היכולת שלי לאהוב כמו גם לתת אמון.

אבל אני הרגשתי את זה כל הזמן.  היה עוד משהו.  היה

בזה יותר...

 

"זה נפלא," הכריזה ג'אסרה.

 

"תודה רבה." הוא קם על רגליו,  הקיף את השולחן ומילא

שוב את גביעה במו ידיו, במקום להשתמש בתעלולי הרחפת

העצמים.  בעודו עושה כן הבחנתי כי אצבעות ידו השמאלית

החליקו קלילות על כתפיה החשופות.  הוא מזג מעט יין

לכוסי כבדרך-אגב,  וחזר וישב במקומו.

 

"כן,  מצוין," הערתי בעודי ממשיך בעיון הפנימי המהיר

שלי דרך הזכוכית האפלה שנתבהרה לפתע.

 

הרגשתי משהו,  חשדתי במשהו מההתחלה - וזאת ידעתי

כעת. טיול הצללים שלנו היה רק הצבעוני והבולט בסדרה

של מבחנים קטנים ואגביים שהשלכתי לעברה מזמן לזמן,

בתקווה לתפוס אותה לא-מוכנה,  בתקווה לחשוף אותה

כ- מה? ובכן,  מכשפה בפוטנציה.  נו, אז מה?

 

הנחתי את הסכו"ם שלי בצד ושיפשפתי את עיני.  זה

היה קרוב, אף כי הסתרתי את הדבר מעצמי זמן רב...

 

"משהו לא בסדר, מרלין?" שמעתי את ג'אסרה שואלת.

 

"לא.  פתאום תפשתי שאני קצת עייף," אמרתי, "הכל

מאה אחוז."

 

מכשפה.  לא סתם מכשפה בפוטנציה.  כעת הבנתי כי היה

בי פחד מודחק שמא היא-היא שעמדה מאחורי נסיונות

ההתנקשות בחיי שחזרו מדי 30 באפריל - הדחקתי זאת ולא

הרפיתי מרגשותי כלפיה.  מדוע? מכיוון שידעתי, וזה לא

היה אכפת לי? מכיוון שהיא היתה הנימפה שלי? מכיוון

שמי שקמה עלי לכלותני יָקרה לי עד כדי כך שהייתי חייב

להסתיר את הראיות מעצמי? מפני שלא זו בלבד שהתאהבתי

בטפשות אלא שמשאלת מוות אחת ענקית הלכה אחרי כל

הזמן לכל מקום, בצחוק גדול, ובכל רגע ממש הייתי עלול

לשתף פעולה אִתה באופן מקסימלי?

 

"אני אהיה בסדר," אמרתי, "זה שום דבר, באמת."

 

האם פירוש הדבר הוא שאני האויב הכי גרוע של עצמי,

כמו שאומרים? קיוויתי שלא: לא היה לי זמן ללכת לטיפול -

לא היתה לי אפשרות לעשות את זה כשחיי תלויים גם בכל-

כך הרבה דברים חיצוניים.

 

"אולי תגלה לנו את המחשבות שלך," אמרה ג'אסרה

במתיקות.

סוף עמוד 23