ממלכות התוהו - מאת רוג'ר זילאזני - 1981

ממלכות התוהו

רוג'ר זילאזני, דורית לנדס (תרגום מאנגלית)

COURTS OF CHAOS, Roger Zelazny

 

 

1

 

אמבר: גבוהה ומבהיקה על פסגתו של קולוויר באמצע היום.

דרך שחורה: נמוכה ואימתנית וחוצה את גארנאט מהתוהו

לדרום.  אני: מקלל,  מתהלך ולעתים קורא בספריַת הארמון

באמבר.  הדלת לאותה ספריה: סגורה ונעולה.

 

נסיך אמבר המטורף יָשב לשולחן,  ושב ונתן דעתו לכרך

הפתוח.  נשמעה נקישה על הדלת.

 

"לך מפה!" אמרתי.

 

"קורווין.  זה אני - ראנדום.  תפתח,  טוב? אפילו הבאתי

ארוחת-צהרים."

 

"רק רגע."

 

שוב קמתי על רגלי,  הקפתי את השולחן,  חציתי את החדר.

כשפתחתי את הדלת הינהן ראנדום בראשו.  בידיו נשא מגש,

והוא העביר אותו לשולחן קטן שליד שולחן-הכתיבה.

 

"הרבה מאוד אוכל," אמרתי.

 

"גם אני רעב."

 

"אז תעשה משהו בענין."

 

הוא עשה.  פרם את הבשר.  הגיש לי פרוסות בשר על פרוסת

לחם.  מזג יין.  התישבנו ואכלנו.

 

"אני יודע שאתה עדיין כועס..." אמר כעבור זמן-מה.

 

"ואתה לא?"

 

"ובכן, אני אולי יותר רגיל לזה.  אני לא יודע.  ובכל-זאת...

כן.  זה היה קצת פתאומי.  נכון?"

 

"פתאומי?" לגמתי לגימה הגונה של יין.  "זה בדיוק כמו

לפנים.  אפילו יותר גרוע.  התחלתי לחבב אותו באמת בזמן

ששיחק את תפקידו של גאנלון.  כעת, לאחר ששב לשלום והוא

מתנשא בדיוק כמו שהתנשא,  הוא נתן לנו מערכת של פקודות

שאף לא טרח להסבירן,  ושוב נעלם."

 

"הוא אמר שיתקשר בתוך זמן קצר."

 

"אני מניח שהתכוון לעשות זאת גם בפעם הקודמת."

 

"אני לא כל-כך בטוח."

 

"והוא לא הסביר מאומה על היעדרותו הקודמת.  בעצם,  הוא

לא הסביר ממש שום דבר."

 

"בודאי יש לו סיבות."

 

"אני מתחיל לתהות,  ראנדום.  האם ייתכן שדעתו משתבשת

סוף-סוף?"

 

"הרי הוא היה פיקח דיו לשטות בך."

 

"זה היה שילוב של עורמה חיָתית נחותה ויכולת להסיט

צורות."

 

"אבל זה פעל, נכון?"

 

"כן.  זה פעל."

 

"קורווין,  האם ייתכן שאינך רוצה שתהיה בידו תכנית שעשויה

לעלות יפה,  אינך רוצה שהוא יהיה צודק?"

 

"זה מגוחך.  אני רוצה שהעסק הזה יוסדר לא פחות מכל אחד

מאתנו."

 

"כן,  אבל האם לא היית מעדיף שהתשובה תבוא ממקור

אחר?"

 

"למה אתה מתכוון?

 

"אינך רוצה לבטוח בו."

 

"אני מוכן להודות בכך,  לא ראיתי אותו - בתור עצמו - זה

עידן ועידנים, ו..."

 

הוא ניענע בראשו.

 

"לא לזה אני מתכוון. אתה כועס שהוא חזר,  נכון? קיוִית

שנפטרנו ממנו."

 

הסבתי את עיני.

 

"גם זה," אמרתי בסופו של דבר,  "אבל לא כדי לפנות את

הכס, או לא רק בשביל זה.  הוא האיש, ראנדום.  הוא. זה הכל."

 

"אני יודע," אמר.  "אבל אתה מוכרח להודות שהוא סידר את

בראנד, וזה אינו דבר קל.  הוא עשה תרגיל שעדיין איני מבין

השפיע עליך להביא את הזרוע ההיא מטיר-נא נוגת, איכשהו

השפיע עלי להעביר אותה לבנדיקט, ודאג לכך שבנדיקט יהיה

במקום הנכון בזמן המתאים, וכך פעל הכל והוא קיבל בחזרה

את האבן.  והוא בכל-זאת טוב מאתנו במשחק הצללים. הוא

הצליח לעשות זאת על פסגת קולוויר, כשלקח אותנו אל הדגם

הראשוני.  אני לא יכול לעשות זאת, וגם אתה לא.  והוא היה

מסוגל לחבוט בג'רארד. איני-חושב שהוא מאט את הקצב.  אני

חושב שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה אם זה מוצא חן בעינינו

ואם לא, אני חושב שהוא היחיד שיכול להתמודד עם המצב

הנוכחי."

 

"אתה מנסה לומר שעלי לבטוח בו?"

 

"אני מנסה לומר שאין לך ברירה."

 

נאנחתי.

 

"דומני שקלעת לנקודה," אמרתי.  "אין טעם שאחוש מרירות.

ובכל-זאת..."

 

"הפקודה להתקיף מטרידה אותך,  נכון?"

 

"כן,  בין השאר.  לוּ חיכינו עוד, היה בנדיקט יכול לבלום כוח

גדול יותר.  שלושה ימים אינם זמן רב מדי להתכונן למשהו

כזה.  לא כאשר ידיעותינו על האויב מעורפלות כל-כך."

 

"אבל ייתכן שלא כך הדבר.  הוא דיבר עם בנדיקט בארבע

עינים שעה ארוכה."

 

"וזהו הדבר האחר.  ההוראות הנפרדות הללו.  החשאיות הזאת...

הוא אינו בוטח בנו יותר משהוא חייב."

 

ראנדום גיחך.  גם אני.

 

"בסדר," אמרתי. "אולי גם אני לא הייתי נותן אמון.  אבל

שלושה ימים כדי לפתוח במלחמה," ניענעתי בראשי.  "מוטב

שידע משהו שאנו איננו יודעים."

 

"יש לי הרושם שזו מכת-מנע יותר מאשר מלחמה."

 

"אלא שהוא לא טרח לומר לנו מה אנו מונעים."

 

ראנדום משך בכתפיו,  מזג עוד יין.

 

"אולי יאמר כשיחזור. לא קיבלת שום פקודות מיוחדות,

נכון?"

 

"רק לעמוד ולחכות,  ואתה?"

 

הוא ניענע בראשו.

 

"הוא אמר שבבוא הזמן אדע. לפחות אמר לג'וליאן להחזיק

את כוחותיו בכוננות כדי שיוכל לנוע בהתראה קצרה ביותר."

 

"מה? הם לא נשארים בארדן?"

 

הוא הינהן.

 

"מתי אמר את זה?"

 

"אחרי שיצאת.  הוא העביר לכאן את ג'וליאן באמצעות

הטראמפ כדי לתת לו את המסר והם רכבו להם לבדם. שמעתי

את אבא אומר שירכב אתו חלק מהדרך בחזרה."

 

"הם רכבו בנתיב המזרחי מעבר לקולוויר?"

 

"כן.  ליוִיתי אותם."

 

"מעניין.  מה עוד החמצתי?"

 

הוא נע באי-נוחות בכסאו.

 

"החלק שמטריד אותי," אמר, "אחרי שאבא עלה על סוסו

ונופף לשלום,  הוא הפנה את ראשו אלי ואמר אשגיח על

מרטין'."

 

"זה הכל?"

 

"זה הכל.  אבל הוא צחק כשאמר זאת."

 

"אני מניח שזו רק חשדנות טבעית כלפי מי שמקרוב בא."

 

"אם כן.  למה צחק?"

 

"אני נכנע."

 

חתכתי פיסת גבינה ואכלתי אותה.

 

"אבל ייתכן שזה אינו רעיון רע.  ייתכן שזה אינו חשד.  אולי

הוא חש שיש להגן על מרטין מפני משהו.  ואולי שני הדברים

כאחד.  ואולי אף לא אחד מהם. אתה יודע איך הוא לפעמים."

 

ראנדום קם על רגליו.

 

"לא חשבתי מספיק עד למציאת אלטרנטיבה. תבוא אתי

עכשיו,  מה?" אמר.  "היית פה כל הבוקר."

 

"בסדר," קמתי על רגלי, חגרתי את גרייסוונדיר. "איפה בכלל

מרטין?"

 

"השארתי אותו למטה בקומה ראשונה. הוא שוחח עם

ג'רארד."

 

"אם כן, הוא בידים טובות.  האם ג'רארד מתכוון להישאר כאן,

או שבדעתו לחזור אל הצי?"

 

"אינני יודע.  הוא לא היה מוכן לפתוח בדיון על ההוראות

שקיבל."

 

יצאנו את החדר.  פנינו אל המסדרון.

 

כשירדנו שמעתי המולה קטנה מלמטה,  והחשתי את צעדי.

 

הבטתי מעבר למעקה וראיתי המון שומרים ליד הכניסה

לחדר-הכס,  ואת דמותו האדירה של ג'רארד.  כולם עמדו בגבם

אלינו.  קיפצתי למטה במדרגות האחרונות.  ראנדום לא היה

הרבה מאחורי.

 

פילסתי לי דרך.

 

"ג'רארד, מה קורה?" שאלתי.

 

"תהרוג אותי אם אני יודע," אמר.  "הסתכל בעצמך.  אבל אי-

אפשר להיכנס."

 

הוא זז הצדה ואני פסעתי צעד אחד קדימה.  אחר-כך עוד אחד.

וזהו זה.  זה היה כאילו נדחקתי אל קיר גמיש כלשהו, בלתי-

נראה לחלוטין.  מעבר לו היה מראה שסיבך את כל זכרונותי

ורגשותי.  התקשיתי בעת שהאימה תפסה אותי בצוארי, אחזה

בידי.  ואין זה דבר קל.

 

מרטין, מחייך, אחז בשמאלו בטראמפ, ובנדיקט, שככל הנראה

זומן זמן קצר לפני-כן, עמד לפניו. לידם היתה נערה,  על

המדרגות המוליכות לכס המלכות, ופניה מאתנו והלאה. נראה

היה ששני הגברים משוחחים, אך לא שמעתי את המלים.

 

בסופו של דבר סבב בנדיקט, ונראה פונה לנערה. כעבור זמן-

מה, נראה שהיא עונה לו. מרטין עבר לעמוד לשמאלה. בעודה

מדברת עלה בנדיקט במדרגות. אז ראיתי את פניה. השיג-ושיח

נמשך.

 

"הנערה הזאת נראית לי מוכרת," אמר ג'רארד שנע קדימה

וכעת עמד לידי.

 

"ייתכן שראית אותה לרגע כשרכבה ועברה על-פנינו," אמרתי

לו, "ביום שאריק מת.  זו דארה."

 

שמעתי כיצד נשימתו נקטעת פתאום.

 

"דארה!" אמר,  "אם כן- אתה..." כולו הלך ורפה.

 

"לא שיקרתי," אמרתי,  "היא קיימת."

 

"מרטין!" קרא ראנדום אשר נע וניצב לימיני.  "מרטין! מה

קורה!"

 

לא היתה שום תשובה.

 

"אני לא חושב שהוא שומע אותך" אמר ג'רארד,  "נראה

שהמחסום הזה ניתק אותנו לגמרי זה מזה."

 

ראנדום נלחץ קדימה,  ידיו הדפו משהו בלתי-נראה.

 

"בואו ניתן לזה דחיפה,  כולנו," אמר.

 

אז שוב ניסיתי.  גם ג'רארד הטיל את כובד גופו על הקיר

הבלתי-נראה.

 

כשעברה כחצי דקה ולא הצלחנו,  התישרתי.

 

"לא מועיל," אמרתי.  "איננו יכולים להזיז את זה."

 

"מהו הדבר הארור?" שאל ראנדום,  "מה מחזיק -"

 

היה לי ניחוש - רק ניחוש - לגבי המתרחש.  ורק בגלל תכונת

deja vu של התמונה כולה.  אבל כעת... כעת הצמדתי את ידי

לנדני כדי לודא שגרייסוונדיר עדיין תלייה על צדי.

 

היא היתה במקומה.

 

אם כן,  כיצד יכולתי להסביר את נוכחותה של חרבי המיוחדת,

על תגליפיה הסבוכים הזוהרים לעין כל, תלויה במקום שהופיעה

בו פתאום, בלא שום סיוע, באויר, לפני כס המלוכה, וחודה

כמעט נוגע בצוארה של דארה?

 

לא יכולתי.

 

אבל זה דמה יותר מדי למה שקרה באותו לילה בעיר החלומות

שברקיע, טיר-נא נוגת, מכדי שזה יהיה מקרי.  כאן לא היו כל

הקישוטים האפֵלה, הבלבול, הצללים הכבדים, הרגשות הסוע-

רים שנתנסיתי בהם - ולמרות זאת, נערכה התמונה בצורה דומה

מאוד למה שהיתה אותו לילה.  היא היתה דומה מאוד, אך לא

מדויקת.  בנדיקט עמד בריחוק-מה - הלאה לאחור, וגופו היה

מופנה בצורה שונה.  אף שלא יכולתי לקרוא את שפתיה של

דארה, תהיתי אם היא שואלת אותן שאלות משונות.  הטלתי בכך

ספק.  התמונה דומה, ועם זאת לא-דומה; זו שחוִיתי, נצבעה,

קרוב לודאי, בצד האחר כלומר, אם היה איזשהו קשר בכלל -

בהשפעת כוחותיה של טיר-נא נוגת על מוחי באותו זמן.

 

"קורווין," אמר ראנדום, "מה שתלוי לפניה נראה כמו

גרייסוונדיר."

 

"כך זה נראה, נכון?" אמרתי.  "אבל כפי שאתה רואה,  אני

חוגר את חרבי."

 

"לא ייתכן שיש עוד אחת בדיוק כמוה... נכון? אתה יודע מה

קורה?"

 

"אני מתחיל לחוש שאולי אני יודע," אמרתי.  "מכל-מקום,

אין בכוחי להפסיק זאת."

 

חרבו של בנדיקט נשתחררה פתאום ותקפה את החרב האחרת,

שכה דמתה לשלי.  בתוך רגע כבר לָחַם ביריב בלתי-נראה.

 

"כתוש אותו, בנדיקט!" צעק ראנדום.

 

"אין טעם," אמרתי.  "הוא עומד להיות מפורק מנשקו."

 

"איך אתה יודע?" שאל ג'רארד.

 

"איכשהו, אני נמצא שם בפנים, ולוחם בו," אמרתי.  "זהו

הסוף האחר לחלום שחלמתי בטיר-נא נוגת.  אני לא יודע כיצד

הוא עשה זאת אבל זהו המחיר על כך שאבא השיב לעצמו את

האבן."

 

"אני לא מבין אותך," אמר.

 

ניענעתי בראשי.

 

"איני מתיַמר לדעת כיצד זה נעשה," אמרתי לו.  "אבל אנו

לא נוכל להיכנס עד אשר ייעלמו שני דברים מתוך החדר."

 

"איזה דברים?"

 

"הבט."

 

חרבו של בנדיקט עברה מיד ליד והזרוע המלאכותית המבהי-

קה פרצה קדימה ומיקדה עצמה על איזה מטרה בלתי-נראית.

שתי החרבות בלמו זו את זו,  נצמדו,  נלחצו,  חודיהן נעו לעבר

התקרה.  ידו הימנית של בנדיקט המשיכה להתהדק.

 

פתאום נשתחררה חרב גרייסוונדיר ועברה על-פני האחרת.

היא הנחיתה מכה איומה על זרועו הימנית של בנדיקט במקום

שבו התחבר אליה החלק העשוי מתכת. ואז פנה בנדיקט, ולמשך

כמה רגעים נעלם מעינינו מה שהתרחש שם.

 

אחר-כך שבה הראות ונתבהרה,  ובנדיקט כרע על ברך אחת,

פנה.  הוא אחז את גדם זרועו.  היד/זרוע המכנית היתה תלויה

באויר ליד גרייסוונדיר. היא התרחקה מבנדיקט ונחתה - ממש

כמו החרב,  כאשר פגעו שתיהן ברצפה, לא היכו בה אלא עברו

דרכה ונעלמו מן העין.

 

כשלתי ונטיתי קדימה, שיווי-משקלי חזר אלי, והמשכתי

לנוע.  המחסום נעלם.

 

מרטין ודארה הגיעו אל בנדיקט לפנינו.  כשג'רארד,  ראנדום

ואני הגענו לשם,  כבר הספיקה דארה לקרוע פיסת בד מגלימתה

ועסקה בחבישת הגדם של בנדיקט.

 

ראנדום תפס את מרטין בכתפו וסובב אותו.

 

"מה קרה?" שאל.

 

"דארה... דארה אמרה לי שהיא רוצה לראות את אמבר,"

אמר.  "כיון שאני גר כאן כעת, הסכמתי להעביר אותה ולהראות

לה קצת את המקום,  אחר-כך -"

 

"להעביר אותה? אתה מתכוון באמצעות טראמפ?"

 

"ובכן, כן."

 

"שלך או שלה?"

 

מרטין נשך את שפתו התחתונה בשיניו.

 

"ובכן, אתה רואה..."

 

"תן לי את הקלפים ההם." אמר ראנדום וחטף את החפיסה

מחגורתו של מרטין.  הוא פתח אותה והחל לעבור עליהם.

 

"אחר-כך חשבתי לספר לבנדיקט כיון שהתעניין בה," המשיך

מרטין, "ואז רצה בנדיקט לבוא ולראות -"

 

"לכל הרוחות והשדים!" אמר ראנדום,  "יש כאן קלף שלך,

קלף שלה וקלף של טיפוס שמעולם אפילו לא ראיתי אותו!

איפה השגת אותם?"

 

"תן לי לראות אותם," אמרתי.

 

הוא העביר לי את שלושת הקלפים.

 

"ובכן?" אמר,  "האם היה זה בראנד? עד כמה שידוע לי הוא

היחיד שיכול להכין עכשיו את הטראמפים."

 

"אני לא מוכן לעשות לבראנד שום דבר," השיב מרטין,  "אלא

להרוג אותו."

 

אבל אני כבר ידעתי שלא בראנד עשה אותם.הם פשוט לא

היו בסגנון שלו. הם גם לא היו בסגנון של איש מאלה שהכרתי

את עבודתם, אבל באותו רגע לא היה בראש מעייני ענין הסגנון,

אלא תוָיו של השלישי, האיש שראנדום אמר שמעולם לא ראה

אותו.  אני ראיתי אותו. כעת התבוננתי בפניו של הצעיר שעמד

מולי לפנים, לפני ממלכות התוהו,  וקשת-אדירים בידיו,  וזיהה

אותי,  ואז לא היה מעוניין לירות.

 

הושטתי את הקלף.

 

"מרטין, מי זה!" שאלתי.

 

האיש שהכין את הטראמפים הנוספים הללו," אמר.  "בעת

שעסק בכך הכין גם קלף אחד לעצמו. איני יודע את שמו.  הוא

ידיד של דארה."

 

"אתה משקר," אמר ראנדום.

 

"אם כן,  דארה תאמר לנו," אמרתי ופניתי לעברה.

 

היא עדיין כרעה ליד בנדיקט אף כי כבר סיימה לחבוש אותו,

וכעת כבר ישב.

 

"מה בנוגע לזה?" אמרתי ונופפתי בקלף לעברה.  "מיהו האיש

הזה?"

 

היא הביטה בקלף ואחר-כך בי.  היא חייכה.

 

"באמת אינך יודע?" אמרה.

 

"לו ידעתי,  האם הייתי שואל?"

 

"אם כן,  הסתכל בו שנית ולך להביט בראי.  הוא בנך בדיוק

כפי שהוא בני.  שמו מרלין."

 

איני מזדעזע בקלות,  אבל בענין הזה לא היה שום מקום

לקלות.  חשתי סחרחורת אבל מוחי פעל במהירות.  הדבר היה

אפשרי בהתחשב בשינויי הזמן.

 

"דארה," אמרתי, "מהו -דבר שאת רוצה?"

 

"אמרתי לך כשהילכתי על הדגם," אמרה.  "שאמבר חייבת

להיחרב.  מה שאני רוצה הוא לקחת את חלקי בזה."

 

"את תקבלי את תא-המאסר הישן שלי," אמרתי.  "לא, את זה

שסמוך לו,  שומרים!"

 

"קורווין,  זה בסדר," אמר בנדיקט וקם ועמד על רגליו.  "זה

לא כל-כך רע כפי שזה נשמע.  היא יכולה להסביר הכל."

 

"אם כן,  שתתחיל כעת."

 

"לא.  לא בפומבי.  רק למשפחה."

 

סימנתי לשומרים שנענו לקריאתי לשוב למקומותיהם.

 

"בסדר גמור.  הבה נעבור לאחד החדרים בצדו האחר של

האוּלם."

 

הוא הינהן, ודארה אחזה בזרועו השמאלית.  ראנדום, ג'רארד,

מרטין ואני יצאנו בעקבותיהם.  הבטתי פעם אחת לאחור, אל

המקום השומם שבו נתגשם חלומי.  כך הם החלומות.

 

 

2

 

רכבתי והעפלתי על פסגת קולוויר,  וכשהגעתי לקברי ירדתי

מעל סוסי.  נכנסתי ופתחתי את ארון הקבורה.  הוא היה ריק.

טוב.  התחלתי לתהות.  למעשה, כמעט ציפיתי לראות את עצמי

מונח לפני,  עדוּת לכך שלמרות האותות וההרגשות

האינטואיטיביות,  איכשהו תעיתי והגעתי לצל הלא-נכון.

 

שוב יצאתי ושיפשפתי את אפו של "כוכב".  השמש זרחה

והרוח היתה קרירה.  היתה לי תשוקה פתאומית להפליג בים.

במקום זה, התישבתי על הספסל והתעסקתי במקטרתי.

 

לפני-כן שוחחנו. ברגלים מקופלות תחתיה ישבה דארה על

הספה החומה, וחייכה וחזרה על סיפור יחשה לבנדיקט ולינטרה,

אלת השאול, וכיצד גדלה בתוך ממלכות התוהו ולידן - תחום

מאוד בלתי-אוקלידי שבו הציג הזמן בכבודו ובעצמו בעיות

חלוקה משונות.

 

"הדברים שסיפרת לי כשנפגשנו היו שקרים," אמרתי. "מדוע

אאמין לך כעת?"

 

היא חייכה ובחנה את ציפורניה.

 

"היה עלי לשקר לך אז." הסבירה,  "כדי להשיג ממך מה

שרציתי."

 

"וזה היה..."

 

"ידע,  על המשפחה, על הדגם,  על הטראמפים,  על אמבר.

לזכות באמונך.  ללדת את ילדך."

 

"האמת לא היתה יכולה להועיל באותה מידה!"

 

"לא.  אני באה משורות האויב.  הסיבות לכך שרציתי את

הדברים הללו לא היו מהסוג המקובל עליך."

 

"שליטתך בחרב..?'' אמרת לי שבנדיקט אימן אותך."

 

היא שבה וחייכה ובעיניה ניצתו להבות כהות.

 

"למדתי אצל הדוכס בּוֹרֵל האדיר בכבודו ובעצמו - אחד

השליטים העליונים של התוהו."

 

"והופעתך," אמרתי.  "היא נשתנתה בכמה הזדמנויות

כשראיתי אותך מהלכת על הדגם.  כיצד? וגם מדוע?"

 

"כל אלה שמוצאם קשור לתוהו הם משַנֵי-דמויות," היא

השיבה.

 

חשבתי על ההצגה שעשה דוורקין בלילה שבו חיקה אותי.

 

בנדיקט הינהן.

 

"אבא סידר אותנו בתחפושת גאנלון שלו."

 

"אוברון הוא בן התוהו," אמרה דראה, "בנו המורד של אב

מורד.  אבל הכוח עדיין בידיו."

 

"אם כן, מדוע איננו יכולים לעשות זאת?" שאל ראנדום.

 

היא משכה בכתפיה.

 

"האם ניסית אי-פעם? אולי אתה יכול. מצד אחר, אפשר שזה

לא עבר לדור שלכם,  איני יודעת. אשר לי - יש לי צורות

מסוימות החביבות עלי שאותן אני לובשת בעִתות לחץ. גדלתי

במקום שכך נהוג בו,  שהצורה האחרת היתה לפעמים שליטה

בו,  למעשה,  לגבי זהו עדיין רפלקס. זה הדבר שהייתם עדים לו

באותו היום."

 

"דארה," אמרתי,  "מדוע רצית את הדברים שאמרת שאת

רוצה - ידע על המשפחה, הדגם והטראמפים, על אמבר? ומדוע

רצית בן?"

 

"בסדר," נאנחה.  "בסדר.  אתה כבר יודע על תכניותיו של

בראנד - להחריב את אמבר ולבנות אותה מחדש?.."

 

"כן."

 

"זה היה כרוך בהסכמתנו ובשיתוף פעולה מצדנו."

 

"ובכלל זה רציחתו של מרטין?" שאל ראנדום.

 

"לא," אמרה.  "לא ידענו במי הוא התכוון להשתמש כ-סוכן."

 

"האם זה היה עוצר אותך, לו ידעת?"

 

"אתה שואל שאלה היפותטית," אמרה.  "השב עליה בעצמך.

אני שמחה שמרטין עדיין חי.  זה כל מה שאני יכולה לומר על

כך."

 

"בסדר," אמר ראנדום,  "מה לגבי בראנד?"

 

"עלה בידו להתקשר עם מנהיגינו בשיטות שלמד מדוורקין,

היו לו שאיפות,  הוא היה זקוק לידע,  לכוח,  הוא הציע שנעשה

עִסקה."

 

"איזה מין ידע?"

 

"ראשית כל,  הוא לא ידע כיצד לחסל את הדגם -"

 

"אז אתם הייתם אחראים למה שעשה," אמר ראנדום.

 

"אם אתה מעדיף לראות את זה כך."

 

"כן."

 

היא משכה בכתפיה והביטה בי.

 

"אתה רוצה לשמוע את הסיפור הזה?"

 

"קדימה." הבטתי בראנדום והוא הינהן.

 

"בראנד קיבל מה שרצה," אמרה, "אך לא נתנו בו אמון.

חששו כי ברגע שיהיה לו הכוח לעצב את העולם על-פי רצונו,

לא יסתפק בשליטה באמבר המחודשת.  הוא ינסה להרחיב את

שלטונו ולפרוש אותו גם על התוהו. הם רצו באמבר חלשה,  כדי

שהתוהו יהיה חזק יותר משהוא כעת - כינונו של מאזן חדש

שיתן לנו יותר מארצות הצללים המשתרעות בין ממלכותינו.

לפני זמן רב הבינו ששתי הממלכות לא יתמזגו לעולם,  ולא

ייתכן שאחת מהן תיחרב בלי שתפגע בכל התהליכים הנתונים

במצב של השתנות בינינו. התוצאה תהיה קפאון מוחלט או תוהו

מושלם. אבל אף-על-פי שהיה ברור למנהיגינו לְמה כיוֵן בראנד,

הם הגיעו לכלל הסכם אתו. זה עידן ועידנים לא באה לידיהם

הזדמנות טובה כל-כך,  היה עליהם לנצלה.  הרגישו שאפשר

להסתדר עם בראנד ובסופו של דבר להחליפו.  כשתגיע השעה."

 

"אם כן, תיכננתם גם הטעיה," אמר ראנדום.

 

"לא, אם ימלא את התחייבותו.  אבל הרי ידענו שלא יעשה

כן.  לכן עשינו הכנות לפעולה נגדו."

 

"כיצד?"

 

"היו נותנים לו להצליח להשיג את מטרתו ואחר-כך מחסלים

אותו.  נועד לרשת אותו בן משפחת המלוכה של אמבר שהיה גם

בן המשפחה הראשונה של ממלכות התוהו, אחד שגדל בתוכנו

ואומן במיוחד לכהונה זו.  מרלין מתיחש לאמבר משני הצדדים -

מצד אבי-זקני בנדיקט וישירות מצדך - ואתם שניכם הטוענים

המועדפים ביותר לכתר."

 

"את שייכת לבית המלוכה של התוהו?"

 

היא חייכה.

 

קמתי.  התרחקתי בצעדים מהירים.  התבוננתי באפר שבמִכבר

האח.

 

"די מעציב אותי לראות שהייתי מעורב בפרויֶקט רבִיָה

מחושב," אמרתי לאחר זמן.  "אבל יהיו הדברים מה שיהיו,  ואם

נקבל כל מה שאמרת כאמת - לפי שעה - מדוע את מספרת לנו

את כל הדברים האלה כעת?"

 

"כיון שאני חוששת ששליטי הממלכה שלי מוכנים לעשות

למען חזונם לא פחות משהיה בראנד מוכן לעשות למען חזונו.

אולי אף יותר.  אותו איזון שהזכרתי.  דומה שרק מעטים תופסים

איזה דבר עדין הוא.  נסעתי בארצות הצללים סמוך לאמבר וגם

התהלכתי באמבר עצמה.  הכרתי גם את הצללים הנמצאים בצדו

של התוהו.  פגשתי הרבה אנשים וראיתי דברים רבים.  ואז,

כאשר פגשתי את מרטין ודיברתי אתו,  התחלתי להרגיש

שהשינויים,  שנאמר לי שיהיו לטובה,  לא יביאו רק לכינונה של

אמבר מתאימה יותר לטעמם של רבותי. השינויים הללו יהפכו

את אמבר לשלוחה של ממלכות התוהו ולא יותר, ורוב הצללים

יבעבעו וימוגו.  עד שיצטרפו אל התוהו.  אמבר תיהפך לאי.  כמה

מהבכירים ממני שעדיין חשים עצמם נפגעים מכך שדוורקין

ברא בכלל את אמבר, מבקשים למעשה לשוב לימים לפני שזה

קרה.  תוהו מוחלט אשר ממנו יצאו כל הדברים.  אני רואה את

המצב הקיים כעדיף.  ואני רוצה לקיימו.  רצוני הוא שאף אחד

מהצדדים לא יצא מנצח מהעימות."

 

פניתי,  ועוד הספקתי לראות את בנדיקט מנענע בראשו.

 

"אם כן,  אינך בשום צד," קבע.

 

"נעים לי לחשוב שאני בשני הצדדים."

 

"מרטין," אמרתי,  "אתה אִתה בענין הזה?"

 

הוא הינהן.

 

ראנדום צחק.

 

"שניכם? נגד אמבר וממלכות התוהו גם יחד? מה אתם

מקווים להשיג? איך אתם מתכננים לקדם את רעיון האיזון

הזה?"

 

"איננו לבדנו," אמרה,  "והתכנית אינה שלנו."

 

אצבעותיה נשלחו לתוך כיסה.  כשהוציאה אותן הבהיק משהו

בתוכן.  היא הפנתה אותו אל האור.  בידה אחזה את טבעת החותם

של אבינו.

 

"מניִן קיבלת את זה?" שאל ראנדום.

 

"מנין יכולתי לקבל?"

 

בנדיקט הלך לקראתה והושיט את ידו.  היא נתנה לו אותה.

הוא בחן את הטבעת.

 

"היא באמת שלו," אמר.  "יש בה בצדה הפנימי הסימנים

הקטנים שכבר ראיתי לפני-כן,  מדוע היא בידך?"

 

"ראשית,  כדי לשכנע אתכם שאני נוהגת כשורה ומעבירה את

הוראותיו," אמרה.

 

"כיצד ייתכן בכלל שאת מכירה אותו?" שאלתי.

 

"פגשתי אותו בעת קשייו - לפני זמן-מה," אמרה לנו.

"למעשה,  אפשר לומר שאני סייעתי לו להיחלץ מהם.  זה היה

אחרי שפגשתי את מרטין והייתי נכונה לנהוג באהדה רבה יותר

כלפי אמבר.  מכל-מקום,  אביכם הוא גם גבר מקסים ומשכנע.

החלטתי שאיני מסוגלת לעמוד מן הצד ולראותו ממשיך להיות

אסירם של קרובי."

 

"האם את יודעת כיצד נִשבָּה בכלל?"

 

היא ניענעה בראשה.

 

"איני יודעת אלא שבראנד גרם לנוכחותו בצל כה מרוחק

מאמבר עד שהיה אפשר ללוכדו.  דומה שזה היה כרוך במסע

כוזב למציאת כלי קסום כלשהו שיכול להבריא את הדגם.  כעת

הוא יודע שרק האבן יכולה לעשות זאת."

 

"את סייעת לו להימלט כיצד זה השפיע על יחסיך עם בני

עמך?"

 

"לא כל-כך טוב," אמרה.  "אני חסרת-בית באורח זמני."

 

"ואת רוצה בית כאן?"

 

היא שבה וחייכה.

 

"תלוי איך יתגלגלו הדברים.  אם בני עמי יצליחו להשיג

את מבוקשם מוטב לי לחזור - או שאישאר עם אותם צללים

שייותרו."

 

שלפתי טראמפ,  הסתכלתי בו.

 

"ומה על מרלין? איפה הוא כעת?"

 

"הוא בידיהם," אמרה.  "אני חוששת שהוא אולי האיש שלהם

עכשיו.  הוא מכיר את יִחוסו,  אבל זה זמן רב הם דואגים לחינוכו.

איני יודעת אם אפשר יהיה להוציאו."

 

הרמתי את הטראמפ,  התבוננתי בו.

 

"אין טעם," אמרה.  "זה לא יפעל בין המקום הזה והמקום

ההוא."

 

נזכרתי כמה קשה היתה התקשורת באמצעות הטראמפ

כי הייתי בשוליו של אותו מקום.  אבל ניסיתי בכל-זאת.

 

הקלף התקרר בידי.  ואני פניתי אליו.  היה הבהוב קלוש ביותר

של נוכחות מגיבה.  השתדלתי יותר.

 

"מרלין, זה קורווין," אמרתי.  "האם אתה שומע אותי?"

 

נדמה לי ששמעתי תשובה.  שמעתי משהו כמו "איני יכול -"

ואז לא כלום.  הקלף כבר לא היה קר.

 

"האם הגעת אליו?" שאלה.

 

"איני בטוח," אמרתי.  "אבל נדמה לי שכן.  רק לרגע אחד."

 

"טוב יותר מאשר חשבתי," אמרה.  "או שהתנאים טובים או

שאתם דומים מאוד מבחינה נפשית."

 

"כשהתחלת לנופף בטבעת החותם של אבא,  דיברת על

הוראות," אמר ראנדום.  "אילו הוראות? ומדוע הוא שולח אותן

דרכך?"

 

"זהו ענין של עיתוי."

 

"עיתוי? לכל הרוחות! הוא הרי יצא מכאן הבוקר!"

 

"הוא היה צריך לסיים דבר אחד לפני שהיה מוכן להתחיל

אחר.  לא היה לו שום מושג כמה זמן זה יארך.  אבל הייתי בקשר

אתו לפני שנכנסתי לכאן - אף שלא הייתי מוכנה לקבלת-הפנים

שנקלעתי לתוכה - וכעת הוא מוכן להתחיל בשלב הבא."

 

"איפה דיברת אתו?" שאלתי.  "איפה הוא?"

 

"אין לי שום מושג איפה הוא.  הוא התקשר אלי."

 

"ו?"

 

"הוא רוצה שבנדיקט יתקוף מיד."

 

ג'רארד התרומם סוף-סוף מהכורסא הענקית שישב עליה

והקשיב. הוא קם על רגליו,  תקע את אגודליו בחגורתו והשפיל

אליה את מבטו.

 

"פקודה שכזאת חייבת לבוא ישירות מאבא."

 

"היא באה ישירות ממנו," אמרה.

 

הוא ניענע בראשו.

 

"זה לא הגיוני,  מדוע יתקשר אתך - עם מישהו שאין לנו שום

סיבה לבטוח בו,  ולא עם אחד מאִתנו?"

 

"לא נראה לי שהוא יכול להתקשר אתכם ברגע זה. לעומת

זאת הוא היה מסוגל להתקשר אלי."

 

"מדוע?"

 

"הוא לא השתמש בטראמפ,  אין לו טראמפ בשבילי,  הוא

השתמש באחד מפעלולי התהודה של הדרך השחורה,  הדומה

לאמצעים שבעזרתם נמלט בראנד מקוורווין."

 

"את יודעת הרבה על מה שהתרחש."

 

"נכון,  עדיין יש לי מקורות בממלכות התוהו,  ובראנד העביר

את עצמו לשם לאחר המאבק ביניכם.  אני שומעת דברים."

 

"האם את יודעת היכן נמצא אבינו ברגע זה?" שאל ראנדום.

 

"לא, איני יודעת.  אבל אני סבורה שהוא יצא לאמבר האמיתית

כדי להתיעץ עם דוורקין ולבחון מחדש את הנזק שנגרם לדגם

הראשוני."

 

"לשם מה?"

 

"איני יודעת.  קרוב לודאי כדי להחליט באיזו פעולה ינקום.

העובדה שהגיע אלי והורה להתקיף פירושה, ככל הנראה,

שהחליט."

 

"לפני כמה זמן אירעה ההתקשרות הזו?"

 

"לפני שעות אחדות - על-פי הזמן שלי.  אבל אני הייתי במרחק

רב בתוך הצל.  איני יודעת מהו דיפרנציאל הזמן.  אני חדשה

יותר מדי בכל הענינים האלה."'

 

"אם כן, אפשר שזה היה לפני זמן קצר ביותר.  אולי רק לפני

רגעים אחדים," ג'רארד הירהר בקול.  "מדוע הוא דיבר אתך

ולא עם אחד מאתנו? אינני סבור שלא היה יכול להשיג אותנו

לו רצה."

 

"אולי כדי להראות שהוא מתיחס אלי בחיוב." אמרה.

 

"כל זה עשוי להיות אמת לאמיתה," הכריז בנדיקט. "אבל

אני לא זז בלא אישור לאותה הוראה."

 

"האם פיונה עודנה ליד הדגם הראשוני?" שאל ראנדום.

 

"בפעם האחרונה ששמעתי ממנה," אמרתי לו, "היא התמקמה

שם לחניה.  אני מבין למה אתה מתכוון..."

 

שליתי את הקלף של פִי.

 

"כדי לחדור משם היה דרוש יותר מאחד מאתנו," ציין.

 

"נכון.  אם כן, עזור לי."

 

הוא קם, התקרב אלי.  גם בנדיקט וג'רארד קרבו.

 

"זה אינו נחוץ בעצם," מיחתה דארה.

 

התעלמתי ממנה והתרכזתי בתוֵי-פניה העדינים של אחותי

האדמונית.  כעבור דקות, היה קשר.

 

"פיונה," פניתי אליה, ולפי הרקע ראיתי שהיא עדיין במרכז

הענינים, "האם אבא שם?"

 

"כן," ענתה בחיוך דחוק.  "הוא בפנים עם דוורקין."

 

"שמעי, הענין דחוף. איני יודע אם את מכירה את דארה,  אך

היא נמצאת כאן - "

 

"אני יודעת מיהי, אבל מעולם לא נפגשתי אִתה."

 

"ובכן,  היא טוענת שבידיה פקודת התקפה לבנדיקט,  פקודה

מאבא. יש לה טבעת החותם שלו כדי לאמת את דבריה,  אך

הוא לא דיבר על כך קודם-לכן.  האם את יודעת משהו על זה!"

 

"לא," אמרה,  "לא דיברנו, רק החלפנו ברכות לפני זמן-מה

כשהוא ודוורקין באו לכאן כדי להסתכל בדגם. היו לי אז כמה

חשדות בעצם, וזה מאשר אותם."

 

"חשדות? למה את מתכוונת?"

 

"אני חושבת שאבא עומד לנסות לתקן את הדגם. אבן המשפט

נמצא בידו, ואני קלטתי כמה מן הדברים שאמר לדוורקין. אם

יעשה את הניסיון, בממלכות התוהו ידעו על כך ברגע שיחל. הם

ינסו לבלום אותו. הוא היה רוצה לתקוף אותם תחילה כדי

להעסיק אותם. אלא..."

 

"מה?"

 

"זה ימית אותו,  קורווין.  אני יודעת זאת. אם יצליח ואם

ייכשל ייסָפה תוך כדי כך."

 

"קשה לי להאמין בזה."

 

"שמלך יקריב את חייו למען הממלכה?"

 

"שאבא יעשה זאת."

 

"אם כן,  או שהוא השתנה או שאתה מעולם לא הכרת אותו

בעצם.  אבל אני משוכנעת שהוא עומד לנסות זאת."

 

"אם כן, מדוע שיגר את ההוראה האחרונה שלו בידי מישהי

שהוא יודע שאיננו בוטחים בה כלל?"

 

"כדי להראות שהוא רוצה שתבטחו בה, כך אני משערת,

לאחר שיאשר זאת."

 

"נראה שזו דרך עקלקלה לעשות כל מיני דברים, אבל אני

מסכים שאסור לנו לפעול בלא אותו אישור.  את יכולה להשיג

אותו בשבילנו?"

 

"אנסה.  אשוב ואתקשר אתך מיד לאחר שאדבר אתו."

 

היא ניתקה את הקשר.

 

פניתי לעבר דארה ששמעה רק אותנו בשיחה.

 

"את יודעת מה אבא עומד לעשות עכשיו?" שאלתי אותה.

 

"משהו שקשור בדרך השחורה," אמרה,  "הוא רמז לי משהו

כזה.  אבל הוא לא אמר מה או איך."

 

פניתי משם.  אספתי את הקלפים שלי והחזרתי אותם לקופסה.

המִפנה הזה בענינים לא מצא חן בעיני.  כל היום החל ברע, ומאז

הלכו הדברים והידרדרו. ונוסף לכך, היה זה זמן קצר לאחר

שעת הצהרים. ניענתי בראשי.  כששוחחתי עם דוורקין, הוא

תיאר מה התוצאות של כל נסיון לתקן את הדגם והן נשמעו לי

מבעיתות.  נניח שאבא ינסה לעשות זאת, ייכשל, וייהרג בעת

הנסיון? איפה נימצא אז אנחנו? בדיוק במקום שנמצאנו בו עתה,

אך בלי מנהיג, ערב קרב, ונוכח שאלת הירושה השבה ומתעור-

רת.  כל העסק המגעיל ההוא יוסיף לנקר במחשבתנו כשנצא

למלחמה, וכולנו נתחיל בסידורים הפרטיים שלנו,  כדי לחזור

וללחום זה בזה ברגע שיחוסל האויב התורן.  חייבת להיות דרך

אחרת לסידור ענינים.  מוטב אבא חי ויושב על כס המלוכה

מחידוש תככי הירושה.

 

"למה אנו מחכים?" שאלה דארה.  "לאישור?"

 

"כן," השבתי.

 

ראנדום החל לצעוד אנה ואנה.  בנדיקט התישב ובדק את

התחבושת שעל זרועו.  ג'רארד נשען על לִזבז האח.  אני עמדתי

וחשבתי.  באותו רגע צץ במוחי רעיון.  סילקתי אותו מיד, אך

הוא שב.  הוא לא מצא חן בעיני,  אבל לא היה לזה שום קשר

עם השיקולים המעשיים.  אצטרך לפעול במהירות - לפני שאשכ-

נע את עצמי בהשקפה אחרת.  לא.  אדבק בזו.  שתלך לעזאזל!

 

היתה איוְשה של התקשרות.  חיכיתי.  כעבור כמה רגעים

שבתי והבטתי בפיונה.  היא עמדה במקום מוכר,  ונדרשו לי כמה

שניות לזהותו: חדר-האורחים של דוורקין,  מצִדה האחר של

הדלת הכבדה שבקצה המערה.  גם אבא וגם דוורקין היו אתה.

אבא הסיר את תחפושת גאנלון שלו,  ושב לדמותו המוכרת.

הבחנתי שענד את האבן.

 

"קורווין," אמרה פיונה,  "זו אמת. אבא אמנם שיגר עם דארה

את הפקודה לתקוף,  והוא ציפה לקריאה זו לשם אישור. אני-"

 

"פיונה,  העבירי אותי."

 

"מה?"

 

"שמעת אותי,  עכשיו!"

 

הושטתי את ידי הימנית. היא התכופפה קדימה, ונגענו זה

בזה.

 

"קורווין!" צעק ראנדום.  "מה קורה!"

 

בנדיקט עמד על רגליו.  ג'רארד כבר התקרב אלי.

 

"תשמעו על כך בעוד זמן קצר," אמרתי, ופסעתי קדימה.

 

לחצתי את ידה קודם ששיחררתי אותה וחייכתי.

 

"תודה,  פי.  שלום, אבא. הַי, דוורקין.  איך הענינים?"

 

הצצתי פעם אחת לעבר הדלת הכבדה וראיתי שהיא פתוחה.

 

עקפתי את פיונה ונעתי לעברם.  ראשו של אבא היה מורכן,

עיניו מצומצמות.  הכרתי את המבט הזה.

 

"מה זה, קורווין? אתה נמצא כאן בלא רשות," אמר.  "אישרתי

את ההוראה, וכעת אני מצפה שתוציאו אותה אל הפועל."

 

"נעשה זאת," אמרתי והינהנתי,  "לא באתי לכאן כדי להתוַכח

על כך."

 

"אם כן,  לשם מה?"

 

קרבתי עוד,  וחישבתי את דברי ואת המרחק.  שמחתי שהוא

נשאר יושב.

 

"במשך זמן-מה רכבנו כאחים-לנשק," אמרתי,  "בחיי שלמדתי

לחבב אותך,  אז. לפני-כן לא חיבבתי אותך, אתה יודע.  וגם לא

היה לי די אומץ לומר זאת, אבל אתה יודע שזו האמת.  נעים לי

לחשוב שכך היו פני הדברים אילולא היינו מה שהננו זה לזה."

לרגע קל כאילו התרכך מבטו בשעה שמיקמתי עצמי ואחר-כך,

המשכתי, "מכל-מקום, אני עומד להאמין בך בצורה ההיא ולא

בצורה זו, כיון שיש משהו שאם לא כן לא הייתי עושה בשבילך

לעולם."

 

"מה?" שאל.

 

"זה."

 

תפסתי את האבן בתנועה רחבה כלפי מעלה ומשכתי את

התליון גבוה מעל לראשו.  אחר-כך הסתובבתי על עקבי ועברתי

בריצה את החדר ויצאתי את הדלת.  סגרתי אותה מאחורי.  לא

מצאתי שום אפשרות להבריח אותה מבחוץ לכן המשכתי לרוץ,

חזרתי על התואי דרך המערה שעברתי בו באותו לילה שעקבתי

אחרי דוורקין.  מאחורי שמעתי את השאגות הצפויות.

 

עברתי את הפיתולים.  כשלתי רק פעם אחת.  ריחו של ויקסר

עדיין מילא את מאורתו. המשכתי לרוץ ופניה אחת אחרונה

גילתה לפני את אור היום.

 

אצתי אליו.  ואגב כך הנחתי את התליון עם האבן סביב צוארי.

הרגשתי כיצד היא נופלת על חזי.  חדרתי לתוכה בעזרת מוחי.

במערה מאחורי נשמעו הדים.

 

החוצה!

 

זינקתי לעבר הדגם, מגשש את דרכי דרך האבן, הפכתי אותה

לחוש נוסף.  הייתי האדם היחיד- להוציא את אבא ודוורקין-

שהיה מכוּונן אליה לחלוטין.  דוורקין אמר לי שאפשר לתקן את

הדגם: שאדם המכוּונן לאבן יהלך על-גבי הדגם הגדול,  ישרוף

את הכתם עם כל חצִיָה ויקרין במקומו מתוך דמותו של הדגם

שהוא נשא בתוכו,  ובאותו זמן ימחה גם את הדרך השחורה.  אם

כן, מוטב שזה אהיה אני מאשר אבא.  בכל-זאת הרגשתי שהדרך

השחורה קיבלה משהו מצורתה הסופית מתוך העוצמה שנתנה

לה הקללה שהטלתי על אמבר.  רציתי למחות גם אותה.  מכל-

מקום,  אבא יצליח יותר ממני בהחזרת הדברים לקדמותם,  לאחר

המלחמה. באותו רגע תפסתי שכבר אינני רוצה בכתר. 

אמצע עמוד 30