הנערה ואביר המילה - מאת טרי ברוקס - 2000

הנערה ואביר המילה

טרי ברוקס, מיכאל תמרי (תרגום)

Terry Brooks, Running with the Demon

"פבלישרס ויקלי" כתב על הספר: "גאונותו של ברוקס ניכרת בשילוב רב השראה בין עולמות שונים בסיפור מורכב אחד.  כך למשל ניתן למצוא כאן רומנטיקה של צעירים בצד מעשי אימה שטניים,  פנטזיה עֶלפית ומיתולוגיה של אמריקאים ילידים...

"הקצב של ברוקס מופלא והוא מצליח להפתיע ויחד עם זאת לקיים תחושה של אי-נמנעות. החלק השלישי של הספר הוא מירוץ עוצר- נשימה של אסונות וגילויים".

טרי ברוקס התפרסם כמחבר סידרת "החרב של שאנארה" ורבי מכר רבים אחרים. עלילה זו המשלבת פנטזיה בחזון קודר של מדע בדיוני,  ובה עוסק ברוקס לראשונה בעולם המודרני.

פרולוג

הוא עומד לבדו במרכזה של עיר,  עוד עיר מעריה השרופות של אמריקה,  אך בעיר הזאת כבר היה בעבר.  על אף היותם הרוסים ומפויחים,  הבניינים המקיפים אותו עדיין מוכרים. הרחובות בצומת שבו הוא מוצא את עצמו נמתחים מכאן ואילך כסרטי בטון סחופי-רוח שהולכים ומתמעטים,  הולכים ודהים לתוך האופק - דרומה,  אל הגשר שמגיע לעברו השני של הנהר,  צפונה,  למישורים המיובשים שבעבר היו שדות

תבואה,  מזרחה לעבר שרידיה של עיר הולדתו של רייגאן,ומערבה לעבר המיסיסיפי והערבות הגדולות.  שלט רחוב, מעוקם וחבוט,  מאשר כי הוא עומד בפינת השדרה הראשונה ורחוב שָלוש.  גודלה של העיר הוא שמונה גושי בניינים רבועים,  מהנקודה בה הוא עומד שני גושים לכל כיוון,  והם מידלדלים לאחר מכן בשברים ושבירות של בתים שהותמרו למשרדי נדל"ן וחנויות תיקונים,  או פשוט נכבשו והיו לחניונים. מעבר להם משתרעות חורבותיהם של שני מרכולים וששל הקניון,  ולאורכה של גדת הנהר הוא רואה את הערימות השבורות,  המנותצות,  ואת הגגות החלודים והמתפוררים של מה שנותר ממפעל הפלדה.

הוא מסתכל מסביבו לאטו,  מוודא כי הוא נמצא במקום הנכון,  מפני שעבר זמן רב.  השמים מעוננים ואפלים.  גשם מאיים לרדת,  וקרוב לוודאי שאף יירד לפני רדת הלילה. אף-על-פי שזו שעת צהריים,  האור חיוור כל-כך שנדמה כי זו שעת דמדומים.  האוויר והאדמה נטולי כל צבע.  לבניינים, לרחובות,  לכלי רכב נטושים,  לזבל ולשמים - לכולם גוון אפרורי אחיד,  והצבע עובר מהאחד לאחר,  עד אשר ניתן להבדיל ביניהם רק בעזרת צל ואור.  בדממה,  מייבבת הרוח בשקט כשהיא עולה מן הנהר וצולפת ברחובות הריקים. ענפים,  עלים ופסולת מקפצים על פני הבטון.  חלונות נפערים,

חשוכים ומרוקנים במקום שבו שמשותיהם נשברו ונעקרו. דלתות שנפתחו תולות על ציריהן במעוקם.  כתמים של אפר שחור ופיח מטנפים את הקירות,  במקומות שבהם שרפו לשונות האש את ציפויי הפלסטיק והעץ של המשרדים והחנויות.  המכוניות משתופפות על צמיגים נקורים ושלדותיהן חשופות לאחר שנעקר מתוכן כל מה שניתן למחזר,  כקליפות עזובות שהחלו להחליד לאטן.

האיש בוחן את העיר כפי שהיה מתבונן בגווייה,  ונזכר בה בעת שהיתה עדיין חיה.

חבורת כלבים מגיחה מתוך אחד הבניינים.  כעשרה כלבים, רזים ורעבים,  חדי מבט וחשדניים.  הם מביטים בו לרגע לפני שהם ממשיכים.  הם אינם רוצים להסתבך איתו בשום צורה. הוא עוקב אחריהם כשהם נעלמים מסביב לפינתו של בניין, והוא מתחיל ללכת.  הוא מתקדם מזרחה לעבר הפארק,  אף שהוא יודע מה ימצא שם.  הוא עובר את הבנק,  את חנות הצבע,  את חנות הבדים,  את הבר של אל,  החניון,  ונעצר ליד

ג'וזיס.  השלט עדיין תלוי מעל הכניסה,  הציפוי דהוי ומתקלף אבל השם עדיין ניתן לזיהוי.  הוא ניגש לשם ומציץ פנימה. הריהוט וארגזי הבצק מרוסקים,  כלי הבישול שבורים וספסלי העור קרועים לגזרים.  אבק מכסה את הדלפק,  זבל ופסולת מכסים את הרצפה ההרוסה,  ועשבים צומחים ועולים מתוך החריצים שבמרצפות.

הוא מסתובב בעוד מועד ומספיק לראות שני ילדים החומקים מהסמטה בצדו השני של הרחוב.  הם נושאים שקי קנבוס מלאים בפריטים שהם בזזו.  הם נושאים סכינים

החגורים על מותניהם.  הנערה בת-עשרה,  ואילו הנער צעיר ממנה.  שערם ארוך ולא מטופח,  בגדיהם מרושלים ועיניהם חדות ופראיות.  הם מאטים כדי לאמוד אותו.  הוא מתעכב, מסתובב ופונה לעברם,  מראה להם שהוא לא פוחד.  הם

מחליפים מבטים,  לוחשים דבר-מה שמודגש על-ידי תנועות חמקניות,  ואז ממשיכים בדרכם.  כמו הכלבים,  הם לא רוצים להתעסק איתו.

הוא ממשיך במעלה הרחוב,  קולם של מגפיו מעלה הד נמוך בדממת הצהריים.  במקומם של בנייני משרדים מופיעים בתי מגורים.  גם הבתים ריקים - אלה מהם שעדיין עומדים על תלם.  רבים מהם נשרפו וקרסו,  חזרו והתכנסו לתוך האדמה.

עשבים צומחים בכל מקום, אפילו מבעד לסדקים בבטון שברחובות.  הוא שואל את עצמו כמה זמן עבר מאז שמישהו התגורר כאן.  כמה עדיין נותרו כאן,  ובכללם התועים,  הכלבים והילדים ועוד אחד או שניים שנשארו במקום מפני שאין להם

לאן ללכת.  בערים אחדות לא נותר איש.  רק הכרכים ממשיכים להעניק מחסה,  כמחנה מוקף חומה שבו חברו יחדיו הניצולים במאמץ נואש לבלום את הטירוף ולהסיגו.  שיקגו היא אחד הכרכים הללו.  הוא היה שם וראה מה היא יכולה

להציע.  הוא כבר יודע מה ייפול בגורלה.

אשה יוצאת מצלליה של כניסה באחד מבתי הדירות,  יצור שברירי,  עיניים שקועות,  שיער מדובלל,  מפוספס בצבע סגול, זרועותיה החשופות תלויות ברפיון,  והעור מנוקד בדקירות מחטים.  יש לך משהו בשבילי? היא שואלת בקהות.  הוא מניד

בראשו.  היא יורדת במדרגות למטה ונעצרת.  היא מעלה חיוך. מאיפה באת? הוא לא משיב. היא מתקרבת אליו עוד כמה צעדים ומחבקת את עצמה בזרועותיה הדקות. רוצה להיכנס ולחגוג איתי? הוא עוצר אותה במבט.  הוא מבחין בתנועה בין צלליו של הבית ממנו יצאה.  עיניים, צהובות ושטוחות, בוחנות אותו בריכוז קר.  הוא יודע למי הן שייכות.  תסתלקי ממני, הוא אומר לאשה.  פניה נופלים.  היא מסתובבת לאחור בלא לומר דבר.

הוא הולך לשולי העיר,  במרחק כמייל אחד משם,  אל המקום שבו ממתין הפארק.  הוא יודע כי מוטב שלא יעשה זאת אבל אינו יכול להימנע מכך.  דבר לא נותר ממה שהוא זוכר,  אך הוא רוצה לראות את הדברים בכל זאת.  בוב הזקן וסבתא אינם.  פיק איננו.  דניאל ורפא אינם.  הפארק התמלא קוצים וסבך.  בית-הקברות הוא מקבץ של אנדרטאות הרוסות. הבתים ובנייני הדירות של העיר ריקים כולם.  מה שעוד חי

בפארק נמצא רק במערות והינו אויבו המושבע.

ומה על נסט פרימארק?

הוא יודע גם זאת.  זהו סיוט שמתגרה בו,  סיוט שאינו מרפה,  אינו חס.

הוא נעצר בשוליו של בית-הקברות ומשקיף אל בין הצללים שבתוכו.  על-פי השערתו הוא נמצא שם,  מפני שאינו יכול להימצא במקום טוב מזה.  הוא נמצא כאן מפני שנכפה עליו לחזור על שלבי חייו כמעין כפרה על מחדליו.  רודפים אותו על כל צעד ושעל,  לכן נמשך אל המקום שבעבר היווה מחסה,  הוא מחפש בתקווה המפוקפקת שמשהו ממה שהיה טוב בחייו יחזור ויצוץ,  גם כשהוא יודע כי זה בלתי אפשרי, שזה לא יקרה.

הוא נושם נשימה ארוכה ואטית.  רודפיו ימצאו אותו שוב בתוך זמן קצר,  אבל אולי לא היום.  לכן הוא יסתובב שוב בפארק וינסה להחזיר איזשהו חלק קטן ממה שאבד לו לנצח.

מצדו השני של הכביש שבו הוא עומד מתנוסס שלט,  שכבר נקרע לקרעים.  הוא מצליח בקושי להבחין בכתובת

ברוכים הבאים להופוול, אילינוי! אנחנו צומחים בכיוון שלכם!

ג'ון רוס התעורר בבהלה,  הזדקף בצורה כל-כך פתאומית שמקל ההליכה שלו נשמט מידיו ונפל בקול גדול על רצפת האוטובוס. לרגע לא ידע היכן הוא.  היה זה לילה ומרבית הנוסעים באוטובוס ישנו.  נדרש לו רגע כדי להתעשת, להיזכר לאיזה מסע הוא יצא,  באיזה עולם הוא נמצא. אחר-כך הוא תמרן את רגלו החוגרת בנוקשות אל המעבר שבין המושבים,  והסתובב על המושב עד שהצליח להתכופף ולהרים את מקלו.

הוא נוכח שנרדם חרף רצונו.  למרות המשתמע מכך.

הוא הניח את מקל ההליכה לצדו,  השעין אותו בזהירות על התרמיל שלו והידק אותו אליו כך שלא יחליק שוב למטה.  זקנה שישבה כמה מושבים לפניו היתה עדיין ערה.

היא הפנתה ראשה לאחור והסתכלה בו לרגע ומבטה הביע נזיפה וחשדנות.  היא היתה היחידה שישבה קרוב אליו.  הוא היה לבד בקצה האוטובוס; הנוסעים האחרים,  כולם - למעט הזקנה - הקפידו להתיישב בחלק הקדמי של האוטובוס. אולי בגלל רגלו.  אולי בגלל בגדיו הבלויים.  ואולי בגלל גלימת העייפות שהוא עטה עליו,  בדיוק כפי שרוחו של מארלי נשאה את השרשראות שלו.  אולי בגלל עיניו,  האופן שבו נדמה כי הן משקיפות אל מעבר למה שראו האחרים,  הן היו צוננות ומבחינות בו-בעת ועם זאת מסויגות ואבודות:ניגוד טורדני.

אך לא.  הוא השפיל את מבטו אל ידיו ובחן אותן. וכמנהגו של מי שהשלים עם הוקעתו,  הוא יכול להתעלם מכאב הגירוש שלו.  באורח תת-מודע,  הנוסעים באוטובוסקיבלו החלטה מובנת לגמרי.

הרי עליך להשאיר מושבים ריקים רבים ככל האפשר בינך לבין המוות.

יום שישי, ה- 1 ביולי

1

"הסססט! נסט!"

קולו ניתק את השכבות הרבודות של שנתה בחדות האופיינית לציפורן החתול.  ראשה ניתר מן הכר,  ועיניה המעורפלות משינה נפקחו מיד.

"פיקי"

"תתעוררי,  נערה!" קולו של הסילבן קרקר בבהילות. "הזוללים חזרו לסורם! אני זקוק לך!"

נסט פרימארק הסיטה מעליה את הסדין ואילצה את עצמה להזדקף,  בעוד רגליה משתלשלות לצד המיטה.  אוויר הלילה היה חם ודביק למרות מאמציו של המאוורר הגדול שניצב ממש ליד הדלת.  היא שפשפה את עיניה כדי להסיג את השינה ועילעה בגרון יבש.  היא שמעה בחוץ את זמזומם המתמיד של החגבים בעצים.

"ומי הפעם?" שאלה,  ופיהקה.

"הילדה הקטנה של סקוט."

"בנט?" אוי אלוהים! כעת התעוררה לגמרי.  "מה קרה?"

פיק עמד על אדן החלון,  ממש מחוץ לרשת,  וצלליתו הסתמנה לאור הירח.  אף שגובהו לא עלה על שישה אינטשים,  מרגליו הדקיקות ועד לקצה ראשו המכוסה

בעלים,  קראה בנקל את התיעוב בתווי פניו העציים המעוותים כאילו התנשא לגובה של שש רגליים.

"האם יצאה שוב עם החבר ההוא שלה,  והם עוברים מבר לבר.  הבחור שמוצא חן בעינייך,  ג'ארד הצעיר,  אמור לשמור על הילדים האחרים,  אבל הוא קיבל את אחד ההתקפים שלו. בנט היתה עדיין ערה - את יודעת איך היא מתנהגת כשאמא שלה לא נמצאת במקום,  ורק אלוהים יודע למה.  היא נבהלה והסתלקה משם.  ועד שהנער התאושש,  היא כבר לא היתה. וכעת היא נמצאת בידי הזוללים.  את צריכה לקבל את זה בכתב או שאת מוכנה להתלבש ולבוא לעזור?"

נסט קפצה מהמיטה בלא להשיב,  הסירה את כתונת הלילה שלה,  ולבשה במהירות את חולצת הטי "גראנג' לייבס",  את המכנסיים הקצרים שבהם רצה,  גרביים ונעלי

טניס. פניה ניבטו לעברה מהמראה על השידה שלה: פנים עגלגלים ובהם מצח רחב ועצמות לחיים רחבות.  חוטם סונט עם חופן נמשים, עיניים ירוקות שנהגו להצטמצם, פה שזוויותיו זינקו למעלה כאילו רימזו על הצטחקות בלתי פוסקת,  ועור שהחל להעלות פצעונים. די מושכת,  אבל לא פצצה.  פיק הסתובב אנה ואנה על אדן החלון.  הוא נראה כמו ענפים ועלים שהודקו יחד כאלומה קטנה,  איש-קש של ילדון.  הוא החווה בידיו בתנועות עצבניות,  אותן התנועות שעשה תמיד בעת שהיה נסער - הוא משך את זקן האזוב המשיי שלו,  וחבט על ירכיו המכוסות ציפת עץ.  הוא לא יכול למשול ברוחו.  הוא דמה לאחד מגיבורי הסדרות המצוירות שמסתער לכל עבר ונתקל בקירות.  לטענתו,  היה בן מאה וחמישים,  אך בהתחשב בגילו המתקדם,  לא נראה שהצליח ללמוד כיצד שומרים על קור-רוח.

היא תחבה כמה כריות מתחת לסדין,  כדי ליצור את הרושם שעודנה במיטה,  ישנה.  התחבולה תפעל אם לא יסתכלו בדקדקנות יתרה.  היא הסתכלה בשעון.  השעה היתה שתיים לפנות בוקר,  אבל סבה וסבתה לא ישנו עוד שינה עמוקה ועל כן קמו במהלך הלילה והסתובבו בבית.  היא הסתכלה לעבר הדלת הפתוחה ונאנחה.  לא היתה שום ברירה.

היא דחפה את הרשת דרך החלון וטיפסה החוצה.  חדרה היה בקומה הראשונה,  והיא יכלה לחמוק ממנו בקלות.  בימי הקיץ בלבד,  תיקנה את עצמה,  כאשר החלונות פתוחים בגלל החום.  בחורף,  היא נאלצה לחפש את המעיל שלה ולעבור את כל המסדרון ואחר-כך לצאת בדלת האחורית, מה שהיה יותר מסובך.  אבל היא השתפרה מאוד במשך הזמן.

"איפה היא?" שאלה את פיק והושיטה את ידה,  כשכף היד פשוטה,  כדי שיעלה עליה.

"כאשר ראיתי אותה היתה בדרך אל הצוקים." בתנועה גולמנית התרחק מאדן החלון.  "דניאל עוקב אחריה,  אבל אנחנו חייבים להזדרז."

נסט הניחה את פיק על כתפה,  שם יכול להיאחז בכוח בחולצת הטריקו שלה,  החזירה את רשת החלון למקומה, והחלה לרוץ במהירות.  היא חצתה במרוצה את הדשא בצדו האחורי של הבית לעבר גדר השיחים שגבלה בפארק,  אוויר הלילה של המידווסט האמריקני צלף בפניה,  מרענן ומקדם בברכה אחרי הדחיסות שבחדרה.  היא עברה מתחת לצמרותיהם של האלונים הבודדים ועצי האגוז שהצלו על החצר,  וענפיהם הגדולים מתפזרים ומתחלקים למעלה במתכונות מורכבות,  כשעליהם משתקפים באור עמום, בתערובת של אור הירח והכוכבים.  השמים היו בהירים והעולם שקט בעת שהיא רצה,  הבתים מסביבה היו חשוכים ודמומים,  האנשים נמו.  היא מצאה את הפרצה בגדר השיחים מיד בניסיון הראשון,  התכופפה כדי לעבור את הפתחה הנמוכה - ועברה אותה.

לפניה נפתח פארק סיניסיפי,  והמקומות המסומנים למשחק סופטבול ופיקניקים נצצו לאור הירח,  היערות ואזורי הקבורה נתמלאו צללים.

היא פנתה ימינה בפנייה חדה לעבר השביל שהוביל מהפארק,  והחלה לרוץ בקצב אחיד ובלא מאמץ.  היא היתה אצנית מוכשרת,  אתלטית טבעית.  המאמן שלה לריצות ארוכות אמר שהיא האצנית המוצלחת ביותר שראה אי-פעם, אף-על-פי שבאותו המשפט עצמו ציין כי עליה לשפר את הרגלי האימון שלה.  גובהה היה מטר ושבעים ומשקלה כשישים קילוגרם: היא היתה רזה,  שרירית וחזקה מאוד.  היא

לא ידעה מדוע היא בנויה כך,  אף שמעולם לא עמלה על פיתוחם של כישוריה.  היא היתה גמישה מאז ומעולם,  אפילו כשהיתה בת שתים-עשרה וחברותיה נתקלו בשולחנות ומעדו בלי שום סיבה,  ועדיין ניסו להבין מה גופיהן עומדים לעשות בכל רגע. (ועתה,  משמלאו להן ארבע-עשרה, התחוור להן הדבר.) נסט נתברכה בנתונים של אצנית ומאמציה במהלך האביב הוכיחו כי הכשרון שלה יוצא מגדר הרגיל.  היא כבר הספיקה לשבור כל שיא בריצה ארוכה לנערות עד גיל ארבע-עשרה שהוצב במדינת אילינוי.  היא עשתה זאת כשהיתה בת שלוש-עשרה.  אבל רק חמישה

שבועות לפני כן,  השתתפה בהתחרות הידידותית של רוק ריבֶר,  ורצה כנגד אצנים עד גיל שמונה-עשרה,  נערות ונערים גם יחד.  במירוץ של עשרת אלפים מטרים,  כבשה את המסלול בסערה ורשמה זמן שצמצם בבת אחת את שיאי התיכוניים במדינה בשלוש דקות לכל הפחות.  הכל החלו להתייחס אליה בצורה שונה לאחר מכן.

כמובן שכמעט כל חייה של נסט פרימארק התייחסו אליה בצורה שונה מסיבה זו או אחרת,  לכן תשומת-הלב שזכתה לה עתה הרשימה אותה פחות מכפי שהיתה מתרשמת לפני כן.

חשבי רק,  הרהרה בעוגמה,  איך יסתכלו בי אם אספר להם על פיק.  או על הכשפים.

היא חצתה את מגרש הסופטבול,  דמוי יהלום,  הסמוך ביותר לביתה,  ועברה על פני המחסום שהורד כדי לחסום את הכביש לאחר השקיעה.  היא הרגישה רעננה וחזקה; היא נשמה היטב ולבה פעם בקצב אחיד.  היא רצה לאורך המדרכה למרחק קצר ואחר-כך פנתה לאזורי הפיקניק המדושאים שהובילו לתלי הקבורה של סיניסיפי ואל

הצוקים.  היא ראתה את אורותיהם של סיניסיפי טאונהומס מימין - שיכון של בעלי הכנסה נמוכה שהעניקו לו שם מצועצע.  שם התגוררה משפחת סקוט.  לאִינִיד סקוט,  אם חד-הורית,  היו חמישה ילדים ומעט מאוד הזדמנויות בחיים; היא גם היתה אלכוהוליסטית.  נסט לא העריכה אותה; איש לא העריך אותה.  אבל ג'ארד היה מתוק,  וידידה מאז גן הילדים,  ובנט,  הצעירה בחמשת ילדיה של סקוט היתה ממש

חמודה וראויה להרבה יותר מכפי שקיבלה באחרונה.

נסט סרקה את החשיכה שלפניה כדי להעלות איזשהו סימן לילדה,  אך לא ראתה דבר.  היא חיפשה גם את רפא,  אך לא הצליחה לאתרו.  כשחשבה על רפא,  פילחה צמרמורת את גבה.  הפארק השתרע לפניה,  אדיר,  שקט,  דומם לחלוטין. היא הגבירה את קצב התנועה שלה,  משום שמודעותה למצבה הקשה של בנט הזניקה אותה קדימה.  פיק רכב בקלות על כתפיה,  לאחר שתפס אותה כצבת,  כשזרועותיו

ורגליו נצמדות לשרוולה.  הוא המשיך למלמל לעצמו,  אותו להג בלתי נפסק ומרגיז שנהג לחזור עליו עד זרא בשעות לחץ.  אבל נסט הניחה לו.  פיק נשא אחריות רבה,

והתנהגותם של הזוללים,  שהלכה ונעשתה מחוצפת יותר באחרונה לא הקלה עליו. לא זו בלבד שהם השתלטו על המערות מתחת לצוקים ומספרם הלך וגדל,  אלא

שאוכלוסייתם רבתה במידה כזאת שלא ניתן עוד למנות אותם.  ואם בעבר הגבילו את פעילויותיהם להופעה לילית בפארק,  הרי שלפתע החלו לצוץ בכל מקום,  ועד הופוול

הגיעו,  לעתים אפילו בשעות היום.  כל זה נגרם בגלל שינוי במאזן הכללי,  כך הסביר לה פיק. ואם המאזן לא יוחזר לקדמותו,  הרי שבתוך זמן קצר יהיו הזוללים בכל.  ואז מה הוא אמור לעשות?

העצים שלפניהם התעבו,  גזעיהם התכווצו כחומה אפלה, ענפיהם כיסו את שמי הלילה.  נסט פילסה לה דרך במבוך כשעיניה מסתגלות לשינויים באור,  רואות הכל,  מבחינות בכל הפרטים.  היא התחמקה מבעד לסדרה של צעצועי פארק,  סחרחרות שהותקנו על גבי קפיצים ונועדו לפעוטות בגיל הרך,  דילגה על גבי שרשרת הפרדה נמוכה וחצתה במרוצה את השביל אל בין תלי הקבורה.  עדיין לא היה שום סימן לבנט סקוט.  האוויר כאן היה צונן יותר,  הוא התרומם מנהר רוק שבו הוא זורם מערבה מתחת לצוקים בשובל רחב לעבר המיסיסיפי.  ממרחק רב עלה קולה של רכבת משא

שייבבה כשעשתה את דרכה מזרחה דרך האזור החקלאי. הלילה הקיצי היה דחוס מרוב חום,  וצפירתה נשמעה חנוקה ואבודה.  היא התרחקה לאטה ובדממה שנשתררה חזרו ועלו קולותיהם של החרקים בזמזום עקבי,  עיקש.

ואז הבחינה נסט בדניאל,  שנראה כצל אפל כשצנח מהעצים למשך זמן שהספיק בדיוק ללכוד את תשומת-לבה קודם שהסתחרר ונעלם שוב.

"הנה, ילדה!" צעק פיק לאוזנה,  שלא לצורך.

היא השתלחה במרדף אחר הינשוף,  נעה בכיוון שהתווה, התקדמה לעבר הצוקים.  היא רצה דרך תלי הקבורה,  הגבעות העגולות והמכוסות עשב שהצטופפו בשולי הכביש.  לפניה נסתיימה הדרך בפיתול בנקודה הגבוהה ביותר של הפארק. שם תמצא את בנט.  אלא אם כן... היא דחקה את המילה הצדה,  וסירבה להודות בתקפותה.  גל של מרירות כלפי איניד סקוט עמד בגרונה.  אין זה הוגן שהיא השאירה את ג'ארד לבד לשמור על אחיו ואחיותיו.  איניד ידעה על מחלתו; פשוט,  היה לה נוח מעת לעת להעמיד פנים שאין לזה משמעות.  צורה קלה של אפילפסיה,  שבה ההתקפים נמשכים פחות מחמש דקות.  במהלכו של התקף ג'ארד פשוט היה "נעלם" לזמן-מה,  בוהה בחלל,  לא רואה ולא שומע,  לא מודע לדבר.  אפילו התרופות שקיבל לא יכלו תמיד למנוע את ההתקפים.  אמו יודעת זאת.  היא יודעת.

העצים נפתחו לפניה ודניאל צלל מבין הצללים,  ועף לעבר הצוקים.  נסט השקיעה אנרגיה נוספת בריצתה,  וכמעט העיפה מעליה את פיק,  היא ראתה כעת את בנט סקוט, עומדת בשולי הצוקים,  ממש מעבר לפיתול,  דמות יחידה וקטנה המצטיירת על רקע שמי הלילה,  מכונסת בתוך עצמה ובוכייה.  נסט שמעה את יפיחותיה.  הזוללים ניסו להרגיע אותה,  לפתותה,  לערפל את החשיבה שלה עוד יותר כדי שתעשה עוד כמה צעדים,  הצעדים האחרונים הדרושים להם. נסט כעסה.  בנט היתה הילדה השביעית שניסו להפיל ברשתם בחודש ההוא,  היא הצליחה להציל את כולם; אך עד מתי יעמוד לה מזלה?

דניאל התחיל לרדת ואחר-כך התרומם בקשת שקטה.היה זה מסוכן מדי מבחינתו לצנוח; הופעתו הבלתי צפויה עלולה להבהיל את הילדה,  עלולה להניע אותה לאבד את שיווי-המשקל שלה. משום כך פיק הסתמך על נסט. נערה צעירה שתופיע שם תרתיע הרבה פחות מאשר הוא או דניאל.

היא האטה את הקצב להליכה,  הורידה את פיק אל הדשא. אין טעם לקחת סיכונים.  פיק העדיף ממילא להיות רואה שאינו נראה.  ניחוחם של עצי האורן נסחף על אוויר הלילה הלח,  נישא מתוך בית-הקברות שממול,  המקום שבו העצים גדלו בצבירים סמיכים לאור גדר התיל.  לאור הירח ניתן לראות את המצבות והאנדרטאות,  ולוחות הגרניט והשיש השתקפו ונצצו.  היא נשמה כמה נשימות עמוקות כשהתקרבה אל בנט, בתנועות אטיות, והופיעה בזהירות בתוך האור.  הזוללים ראו אותה מגיעה ועיניהם,  הנוצצות כפנסים,  הצטמצמו.  היא התעלמה מהם,  מיקדה את תשומת-

לבה בילדה הקטנה.

"היי, בן בן הקטנה!" היא הגתה את המילים בקול רגוע, בלא דחיפות.  "זו אני,  נסט."

עיניה של בנט סקוט שהיו מלאות דמעות מצמצו במהירות.  "אני יודעת."

"מה את עושה כאן,  בן בן?"

"מחפשת את אמא שלי."

"אני לא חושבת שהיא נמצאת כאן,  מותק." נסט התקרבה אליה עוד כמה צעדים והסתכלה מסביבה כאילו חיפשה את איניד.

"היא הלכה לאיבוד," התייפחה בנט.

אחדים מהזוללים החליקו בתנועה מאיימת לעבר נסט,  אך היא התעלמה מהם.  הם ידעו שלא כדאי להם להתעסק איתה בזמן שרפא נמצא בשטח - והיא קיוותה בכל לבה שהוא אכן בשטח.  אבל הם התכנסו כאן בהמוניהם.  פניהם שטוחים וחסרי תווים,  כעין קריקטורות פחוסות של בני-אדם; גם עכשיו הם היו תעלומה בעיניה,  חרף כל מה שלמדה עליהם מפיק.  בעצם היא בכלל לא ידעה ממה הם עשויים.  פעם, כששאלה על כך את פיק,  אמר לה בחיוך אירוני שהכלל הידוע קובע שאתה מה שאתה אוכל,  לכן הזוללים יכולים בעצם להיות כל דבר שהוא.

"אני בטוחה שאמא שלך כבר חזרה הביתה,  בן בן," אמרה ושיוותה לקולה נימה של התלהבות.  "בואי נלך לראות, טוב?"

הילדה הקטנה חדלה לייבב.  "אני לא רוצה ללכת הביתה. לא טוב לי שם."

"בטח שטוב לך שם.  אני בטוחה שג'ארד דואג לך ולא יודע איפה את."

"ג'ארד חולה.  יש לו התקף."

"טוב,  הוא יהיה בסדר עכשיו.  ההתקפים לא נמשכים הרבה זמן,  מותק.  את הרי יודעת.  בואי,  בואי נלך לראות."

ראשה של בנט התכופף לתוך הצל.  היא חיבקה את גופה בזרועותיה,  טלטלה את ראשה.  "אני לא מוצאת חן בעיני ג'ורג'.  הוא אמר לי."

ג'ורג' פולסן,  שגיאה נוספת של איניד במה שקשור לגברים.  אף-על-פי שנסט היתה רק בת ארבע-עשרה,  ידעה לזהות אנשים שהורסים את חייהם ואת חיי אחרים.  פולסן היה אחד מאלה.  אך הוא היה גם מפחיד.  היא התקרבה עוד צעד אחד וחיפשה דרך ליצור מגע פיסי עם בנט כדי שתוכל למשוך את הילדה מהצוק.  הנהר היה בוהק כסוף כהה מתחת לצוקים,  שטוח ודומם בתוך תחומיו של הבָאיו,  שבו פסי

הרכבת היו מוגבהים,  ושוצף ומהיר יותר מעבר למקום שבו זרמה התעלה המרכזית.  באפלה נראה המתלול ארוך עוד יותר מכפי שהיה,  ובנט נמצאה במרחק צעד אחד או שניים בלבד.

"ג'ורג' צריך לשנות את היחס שלו," אמרה נסט.  "כל העולם אוהב אותך,  בן בן.  בואי,  בואי נלך למצוא את אמא שלך ונדבר איתה על זה.  אני אלך איתך.  אוי,  את חשבת בכלל על ספוק? החתלתול שלך מתגעגע אלייך,  אני בטוחה!"

ראשה הקטון של בנט סקוט התנדנד פעמים אחדות, ושערה הישר והכהה התבדר.  "ג'ורג' לקח את ספוק.  הוא לא אוהב חתולים."

נסט רצתה לרקוק.  איזה עלוב-נפש מגעיל! ספוק היה פחות או יותר הקניין היחיד של בנט.  היא חשה כיצד שליטתה במצב מתחילה להתרופף.  הזוללים התפתלו סביב

בנט כנחשים,  והקטנה התכווצה וכרכה זרועותיה מסביבה מרוב פחד.  בנט לא יכלה לראותם,  כמובן.  אך היא שמעה אותם במעומעם,  בתוך ראשה,  כמו איזושהי נוכחות בלתי נראית: קולות חתרניים,  מתגרים ולועגים.  הם רעבו לה, והמאזן החל להשתנות לטובתם.

"אני אעזור לך למצוא את ספוק," אמרה נסט במהירות. "ואני אדאג לכך שג'ורג' לא ייקח אותו עוד.  אז מה דעתך עכשיו?"

בנט סקוט הידקה את זרועותיה סביבה עוד יותר ונעצה מבטה ברגליה,  בעוד היא שוקלת את הדברים.  גופה הדקיק קפא.  "את מבטיחה,  נסט? באמת?"

נסט פרימארק שלחה לעברה חיוך מרגיע ובוטח.  "אני מבטיחה,  מותק.  עכשיו בואי הנה,  ותני לי יד כדי שנוכל לחזור הביתה."

הזוללים נעו במטרה להתערב אבל נסט שלחה בהם מבט והם נרתעו מעליה.  כמובן שהם לא רצו להיתקל במבטה.  הם ידעו מה יקרה אם ייתקלו בו.  ואף-על-פי-כן,  הלילה הם היו נועזים יותר מאשר אי-פעם,  נכונים יותר לקרוא עליה תיגר. זה לא היה סימן טוב.

"בנט," אמרה בשקט.  ראשה של הילדה הקטנה התרומם ועיניה נגלו באור.  "הסתכלי אלי,  בנט.  אל תסתכלי לשום מקום אחר, טוב? רק הסתכלי אלי.  וכעת גשי אלי,  וקחי את היד שלי."

בנט סקוט החלה להתקדם,  צעד אחר צעד.  נסט חיכתה בסבלנות,  מחזיקה את מבטה.  אוויר הלילה התחמם ודמם שוב,  הבריזה שנשבה מהנהר חדלה.  חרקים זמזמו ועופפו במבנים תזזיים,  וכיוון שלא רצתה לעשות שום דבר שיבהיל את הילדה הקטנה,  דיכאה נסט את הדחף לפזר אותם.

"בואי,  בואי בן בן," שידלה אותה ברכות.

ובעוד בנט סקוט מתקדמת,  נסוגו הזוללים באי-רצון,  והם צנחו על ארבעותיהם והשתופפו מסביבה בזהירות,  מקפצים כסרטנים.  נסט נשמה נשימה עמוקה.

אחד הזוללים חרג מתוך החבורה וניסה לתפוס את בנט. נסט לחשה בזעם,  לכדה את עינו ושללה ממנו את חייו במבט מקפיא אחד.  לא נדרש לה יותר - שנייה אחת שבה עיניהם נפגשו,  והכשף שלה התבסס.  הזולל התמוטט בפישוט איברים והתמזג באדמה ככתם שחור.  כל האחרים נסוגו בדריכות.

נסט נשמה נשימה עמוקה,  מרגיעה.  "בואי אלי,  בנט," האיצה בילדה בלחישה מתוחה,  "הכל בסדר,  מותק."

הילדה הקטנה כמעט הגיעה אליה ברגע שהפנסים הקדמיים של רכבת המשא כיסו את זרוע הנהר,  כאשר הקטר המוביל הגיח מתוך הלילה.  בנט סקוט היססה,  לפתע עיניה נתרחבו ונתמלאו בחוסר ודאות.  ואז נשמעה צפירתה של הרכבת,  יללה צורמנית ונוקבת,  והיא זעקה בפחד.

נסט לא היססה.  היא תפסה את זרועה של בנט סקוט, הרימה את הילדה מעל רגליה ולחצה אותה אליה.  לרגע עמדה על עומדה בלא יראה,  והתייצבה אל מול הזוללים.

אבל היא נוכחה מיד כי מספרם גדול מדי,  ולא תוכל להתמודד בהם,  לכן הפנתה עורפה אל הצוקים והחלה לרוץ. מאחוריה זינקו הזוללים לרדוף אחריה,  פיק כבר רכב על דניאל,  והינשוף עט על ראשוני הרודפים בטפרים שלוחים.הזוללים התחמקו מפניו והעניקו לנסט מקדמה של עוד כמה מטרים.

"יותר מהר, נסט!" צעק פיק,  אבל היא כבר שעטה קדימה, והמשיכה לרוץ במהירות רבה ככל שיכלה. היא הידקה את בנט סקוט קרוב אליה,  וחשה כיצד הילדה רועדת.

משקלה היה אפסי אבל הריצה איתה היתה מגושמת. נסט עברה את הפינה ודהרה על פני תלי הקבורה לעבר מתחם הפיקניק.  היא תסתובב ותתעמת עם הזוללים שם,  במקום שבו תוכל לתמרן,  במקום שנמצא במרחק נאות מהצוקים. כשפיה יגוננו עליה.  וגם פיק יהיה לידה.  ודניאל.  אבל מספרם של הזוללים כה גדול הלילה! לבה פעם בעוצמה רבה.  מזווית עינה ראתה את הצללים הקרבים לעברה, מדלגים דרך הפארק,  בעיניים צהובות מצומצמות.  דניאל צרח בקול והיא חשה במשק כנפיו כשהוא טס מעליה ועופף לתוך החשיכה.

"סליחה, אמא, סליחה, סליחה," התייפחה בנט סקוט, כעין תחינה למחילה על איזשהו חטא מדומה.  נסט חשקה את שיניה ורצה במהירות רבה יותר.

ואז היא נפלה לפתע,  זרועותיה ורגליה התעופפו כשהיא נתקלה בשרשרת המחסום שהיתה צריכה לדלג מעליה.  בנט סקוט נשמטה מידיה והילדה הקטנה זעקה באימה.  ואז התרוקן באחת האוויר מריאותיה של בנט כשהיא ניטחה בקרקע.

נסט קפצה מיד על רגליה אבל הזוללים כבר הסתערו מכל עבר,  דמויות אפלות,  יצורי צלמוות שמכתרים אותה בכוונת זדון.  היא הסתובבה כדי למעך את הקרובים אליה ביותר,  אלה שבטיפשותם הישירו עיניהם למבטה,  ריסקה את דמויותיהם הכהות במבט אחד.  אך כל היתר התלכדו לגל אפל.

ואז התגשם רפא לצדה,  נוכחות כבירה,  פרוותו סמורה ונוקשה,  השערות ניצבו כמו מסמרים זעירים.  ממבט ראשון ניתן לחשוב כי הוא כלב,  כלב רועים גרמני מפלצתי,  שעורו מנוקד ועקוד בצורה מוזרה. אבל היה לו חזה רחב כמו של רוטוויילר,  וגובה כתפיו היה כשל בוקסר,  ולעיניו היה גוון ענברי מוזר בתוך המון סימנים שחורים על פניו שדמו לפסים של נמר.  ואז יכולתם לזהות את המצח היורד והלוע הצר של זאב.  ואם בחנתם אותו בקפידה יתרה,  מה שלא נטו לעשות המעטים שראו אותו,  כי אז נוכחתם שהוא משהו שונה לגמרי.

הזוללים דחקו זה את זה במאמץ לברוח,  והתפזרו כמו עלים ברוח חזקה. רפא התקדם לעברם בהליכתו הנוקשה, כשראשו מורכן,  שיניו חשופות,  אבל הזוללים נעלמו במהירות,  כמו צללים הנסוגים ונעלמים בצאת השמש בגבורתו.  כאשר נעלם האחרון שבהם הסתובב רפא לאחור לרגע קט ושילח אל נסט מבט קודר ומכוון,  כאילו ביקש לאמוד את נחישותה לנוכח הופעתו המעוכבת-משהו,  ואז הוא נגוז.

נסט נשפה נשיפה חזקה,  והקור שהתיישב בתוך בטנה נמס,  המועקה בחזה התפזרה.  היא התנשמה בקצב מהיר, נשימות קצרות,  והדם פעם באוזניה.  היא הסתכלה מסביבה במהירות ומצאה את בנט.  הילדה הקטנה התכדרה ככדור, הליטה את פניה בידיה,  ומיררה בבכי כה מר שנדמה כי היא מגהקת.  האם ראתה את רפא? נסט העריכה שלא ראתה אותו.  רק בני-אדם מעטים הצליחו לראותו.  היא הסירה את

העשבים שנכנסו לתוך השריטות והפצעים על ברכיה ומרפקיה ואז ניגשה לאסוף את בת-חסותה המפוחדת. היא הרימה את בנט וערסלה אותה בעדינות.

"שקט,  שקט,  בן בן," לחשה אליה ברוך ונשקה לפניה של הילדה הקטנה.  "אל תפחדי עכשיו.  הכל בסדר עכשיו.  הכל בסדר גמור." היא הצטמררה נגד רצונה.  "פשוט נתקלתי במשהו ונפלתי.  וכעת צריך ללכת הביתה,  מותק.  הסתכלי, הנה הבית שלך,  שם ממול.  את רואה את האורות?"

דניאל היכה בכנפיו מעליהן עוד פעם אחת,  נעלם בחשיכה ונשא עמו את פיק.  הזוללים התפזרו,  כך שהינשוף והסילבן פרשו להם והשאירו בידיה את החזרתה של בנט סקוט.  היא נאנחה בליאות והחלה לצעוד בתוך הפארק. נשימתה התייצבה וקצב פעימות לבה הואט.  היא הזיעה, והאוויר נגע בפניה במשבים חמים ולחים.  הפארק היה שקט, רוגע ורך תחת שמיכת החשיכה.  היא חיבקה את בנט בעוז, וחשה כיצד יבבותיה של הילדה שככו לאטן.

"אוי בן בן," אמרה,  "עוד מעט תהיי בבית,  ותיכנסי למיטה.  כדאי לך ללכת לישון מיד,  חמודה,  מפני שביום רביעי חל יום העצמאות,  ואת בוודאי רוצה לראות את

הזיקוקין די-נור של הארבעה ביולי.  כל-כך הרבה צבעים, צבעים נפלאים כאלה! תארי לעצמך שתירדמי ולא תראי אותם!"

בנט התכרבלה בתוך כתפה.  "תבואי איתי הביתה,  נסט? תישארי איתי?"

בקשתה של הילדה נגעה בנימי נפשה של נסט שחשה כיצד דמעות צצות בעיניה.  היא נעצה מבטה למרחק,  לעבר הכוכבים וחצי הסהר שבשמים הבהירים לגמרי,  אל צלי העצים שהיתמרו לנוכח האופק,  אל אורותיהם של הבניינים שלפניהן,  המקום שבו הפארק מסתיים ובו עמדו בתים בודדים ובתי דירות גדולים.  העולם היה מקום מפחיד מבחינתן של ילדות קטנות,  אבל הדברים המפחידים ביותר שבו לא היו בהכרח הזוללים והם לא חיו רק בחשיכה. בבוקר תדבר עם סבתא על איניד סקוט.  אולי הן ימצאו איזשהו פתרון.  היא גם תחפש את ספוק.  פיק יעזור.

"אני אקח אותך הביתה,  בן בן," לחשה נסט.  "אני אשאר איתך,  לפחות לזמן-מה."

זרועותיה התעייפו וכאבו אבל היא סירבה להוריד את הילדה.  עוד לפני שהגיעה אל המחסום שבכניסה לפארק ופנתה שמאלה לעבר סיניסיפי טאונהומס,  נרדמה בנט סקוט וישנה שינה עמוקה.

2

רוברט רוזוולט פרימארק,  "בוב הזקן" כפי שכינוהו הכל למעט אשתו,  נכדתו והכומר שלו - ירד לאכול את ארוחת הבוקר במצב-רוח מוזר.  הוא היה גבר חסון ביותר,  שהיתמר לגובה של מטר תשעים ויותר,  בעל כתפיים רחבות,  ידיים גדולות ויציבות ששיוו לו מראה צעיר משישים וחמש שנותיו.  פניו היו רבועים,  תווי פניו חטובים ושערו הלבן כשלג היה עבות וגלי והוא סירק אותו היישר לאחור ממצחו הגבוה.  הוא נראה כפוליטיקאי - או לכל הפחות כפי שפוליטיקאי צריך להיראות.  אבל בוב הזקן היה איש עמל, וכזה היה במשך כל ימיו וכעת,  לאחר שיצא לגמלאות כתום שלושים שנות עבודה בפס הייצור של חברת מידווסט קונטיננטל סטיל,  עדיין לבש ג'ינס וחולצות עבודה כחולות וראה את עצמו כאדם מן השורה.

בוב הזקן נקרא בוב הזקן זה שנים רבות,  רבות ככל שניתן לזכור.  כמובן שלא נקרא כך בנערותו,  אך הכינוי דבק בו זמן קצר לאחר מכן,  והיה שריר ומקובל עוד בטרם חזר ממלחמת קוריאה.  כמובן שלא פנו אליו בכינוי הזה,  אלא רק כאשר התייחסו אליו בגוף שלישי.  כך למשל כשאמרו "בוב הזקן יודע איך לעשות מה".  לא כינו אותו בוב הזקן והטוב כדי לרמוז על בחור טוב שלא עושה בעיות.  ו"הזקן" לא היה

ציון של גיל מופלג.  למעשה היה זה תיאור של מעמד,  או כושר עמידה או אמינות.  בוב פרימארק היה אזרח יציב כסלע בהופוול,  עירו,  ידיד של כל מי שהתגורר שם במהלך כל חייו,  מאותם אנשים שאפשר להזעיק כשאתם זקוקים לעזרה,  מהאנשים שאפשר לסמוך עליהם.  בשלבים אלה ואחרים בחייו היה פעיל בלשכה הצעירה,  יונייטד וויי, האגודה למען חולי סרטן והצלב האדום,  ועמד בראש מטות הפעולה שלהם.  הוא היה חבר ב"קיוואניס",  ב"מוס" ובVFW- (הוא לא היה מעורב בכלל בפעילות של מועדון רוטארי מפני שהוא לא יכול לשאת את הקשקוש המזויף שלהם בסגנון "הי, רוברט").  הוא היה חבר בכנסיית פירסט קונגרגיישונל,  שימש כממונה על ענייני הכנסייה וחבר בוועד הנאמנים עד אחרי מותה של קייטלין.  בעשר השנים האחרונות לעבודתו במפעל הפלדה שימש כמנהל עבודה, ובאיגוד המקצועי היו רבים שאמרו כי מעולם לא הכירו מנהל עבודה מוצלח ממנו.

אבל באותו בוקר, כשדשדש לתוך המטבח,  פניו היו קודרים ולבו כבד,  ואפפה אותו התחושה הברורה כי לחייו אין שום משמעות.  אוולין הקדימה וקמה לפניו,  וישבה ליד

השולחן במטבח,  ולפניה כוס מיץ תפוזים מתובל במעט וודקה,  כהרגלה,  סיגריה,  ספל קפה והמגזין הצבעוני שלה. לעתים נדמה היה לו שהיא כבר לא הולכת בכלל לישון אף-על-פי שהיא ישנה אמש,  כשהוא קם לבדוק מה שלומה של נסט.  הם ישנו בחדרי שינה נפרדים מזה עשר שנים כמעט,  ובהדרגה אף גברה התחושה כי חייהם נפרדים גם כן, וכל זה מאז שקייטלין...

הוא בלם את עצמו,  הוא מנע מעצמו אפילו לחשוב את המילים.  קייטלין.  הכל החל מאז קייטלין.  כל הדברים הרעים.

"בוקר," בירך אותה בקצרה.

אוולין הנהנה,  עיניה התרוממו וירדו כווילונות על חלונות.

הוא הכין לעצמו קערה של חלב עם צ'יריוס,  כוס מיץ וספל קפה והתיישב מולה,  ליד השולחן.  הוא הסתער על הדגנים בעוצמה וריכוז,  הגיח אותם לקרבו בבליעות גדולות, כשראשו מורכן לעבר הקערה,  וכולו נצלה בבדידות השתוקה.  אוולין לגמה מהוודקה במיץ תפוזים שבכוסה, ושאפה שאיפות ארוכות מהסיגריה שלה.  אורך הדממה ביניהם רמז במובלע,  אך במדויק,  על עומק הפער שהפריד בין חייו לחייה.

לבסוף נשאה אוולין את עיניה,  קימטה את מצחה כבטרוניה.  "מה מטריד אותך,  רוברט?"

בוב הזקן הסתכל בה.  היא נהגה תמיד לקרוא לו רוברט. לא בוב הזקן,  גם לא סתם בוב,  כאילו נדרשה למידת פורמליות מסוימת במסגרת מערכת היחסים שלהם.  היא

היתה אשה קטנה וסוערת בעלת עיניים חדות,  תווי פנים רכים,  שיער אפור והתייחסות עניינית.  פעם,  לפני זמן רב, היא היתה יפה מאוד,  אך כעת נראתה כסתם זקנה.  הזמן ומכותיהם של החיים וכן גם סירובה העיקש לטפל בעצמה חיסלו אותה למעשה.  היא עישנה ושתתה אלכוהול כל הזמן, וכאשר הוא דיבר איתה והפנה את תשומת-לבה לכך,  היא אמרה לו כי אלה הם חייה,  והיא רשאית לנהל אותם כראות עיניה וחוץ מזה,  זה ממש לא מעניין אותה.

"לא יכולתי לישון,  אז קמתי באמצע הלילה והלכתי להסתכל אם נסט מכוסה," סיפר לה.  "היא לא היתה במיטה. היא הכניסה כמה כריות מתחת לשמיכות כדי ליצור את

הרושם שהיא ישנה במיטה,  אבל היא לא היתה שם." הוא השתתק לרגע.  "היא יצאה שוב לפארק,  נכון?"

אוולין חזרה לעיין במגזין שלה.  "תעזוב את הילדה במנוחה.  היא עושה מה שהיא חייבת לעשות."

הוא הניד בראשו בעיקשות,  אף-על-פי שידע מה הוא עתיד לשמוע.  "אין לה מה לעשות שם בשעה שתיים לפנות בוקר."

אוולין מעכה את הסיגריה שלה ומיד הציתה סיגריה נוספת.  "ועוד איך יש לה! היא חייבת לעשות המון דברים - ואתה יודע את זה."

"את יודעת את זה,  אוולין.  לא אני."

"אתה רוצה שאני אנסח את זה במקומך,  רוברט? נדמה שאתה מתקשה למצוא את המילים הנכונות.  נסט יצאה כדי לטפל בזוללים.  אתה יכול להשלים עם זה או לא - זה לא ישנה את העובדות בשטח."

"היא יצאה לפארק כדי לטפל בזוללים..."

"אלה שאתה לא יכול לראות,  רוברט,  מפני שהאמונה שלך בדברים מגיעה רק עד לקצה אפך ולא יותר.  נסט ואני איננו מאלה,  תודה לאל."

הוא הסיט את קערת הדגנים שלו ונעץ בה מבט נזעם. "גם קייטלין לא היתה כמוכן."

עיניה החדות נתקבעו בו מבעד לאובך של עשן הסיגריה. "רוברט,  אל תתחיל."

הוא היסס ואחר-כך הניד בראשו בייאוש.  "אני אצטרך לדבר על כך עם נסט,  אוולין," הכריז בשקט.  "אני לא רוצה שתהיה שם בחוץ בלילה.  בכלל לא משנה לי מאיזו סיבה."

אשתו נעצה בו מבטה עוד רגע,  כאילו מדדה את עוצמת מיליו.  אחר-כך חזרו עיניה אל המגזין.  "תעזוב את נסט בשקט."

הוא השקיף מבעד לחלון אל החצר האחורית של ביתו ומעבר לה אל הפארק.  היה זה יום יפה ושטוף שמש,  השמים היו בהירים,  מעלות החום יגיעו ליותר מעשרים וחמש

מעלות,  והעשב הקרין חום שנצץ בבוהק לח.  בסך-הכל היה זה האחד ביולי ומעלות החום כבר הגיעו לשיא.  באביב ירדו גשמי ברכה כך שהיבולים היו במצב טוב,  במיוחד יבולי התבואה ופולי הסויה המקדימים,  אבל אם החום יימשך, יצוצו בעיות.  החקלאים כבר התלוננו שהם ייאלצו להשקות את שדותיהם וכי גם אם ישקו אותם לא יוכלו להצילם בלא כמות מסוימת של גשם.  בוב הזקן בהה לעבר הפארק וחשב על הקשיים שבהם החקלאות כרוכה,  נזכר במאבקיו של אביו,  כשהיה הבעלים של החווה ההיא ביורקטאון,  בצפון, לפני שנים רבות.  בוב הזקן לא הבין בחקלאות; הוא לא הבין מדוע ירצה מישהו לעסוק בחקלאות.  כמובן,  כך בדיוק התייחסו החקלאים כלפי הבחורים שעבדו במפעל הפלדה.

"נסט עדיין במיטה?" שאל כעבור רגע.

אוולין קמה מהשולחן כדי למזוג לעצמה עוד משקה חריף.  בוב הסתכל בכמות הוודקה שהוסיפה למיץ תפוזים. הרבה-הרבה יותר מדי.  "למה לא תורידי קצת מזה,  אוולין? עכשיו עוד לא תשע בבוקר."

היא נתנה בו מבט נזעם,  בפנים מכורכמים ופה מכונס. "דווקא שמתי לב לכך שלא הזדרזת בכלל לחזור הביתה אמש מהמפגש שלך עם החברים שלך,  כשישבתם וסיפרתם סיפורי מלחמה.  לא נראה לי שאתה שתית תה ושיחקת דמקה במרכז התרבות,  נכון?" היא לגמה לגימה ארוכה מהמשקה,  פנתה שוב אל הכיסא שלה,  התיישבה והרימה שוב את המגזין.  "תניח לי,  רוברט.  ותניח גם לנסט."

בוב הזקן הנהן לאטו וחזר להשקיף מבעד לחלון.  הם התגוררו בבית הזה כמעט במשך כל שנות הנישואין שלהם. זה היה בית גדול,  רחב-ידיים,  שעמד על שני אקרים של אדמה מיוערת שגבלה ממש בפארק; הוא פיקח בעצמו על בניית הבית,  בשלהי שנות החמישים.  הוא קנה את הקרקע במחיר של מאתיים דולר לאקר.  כיום היא שווה פי מאה מהמחיר ששילם,  גם בלי להביא בחשבון את הבית.  קייטלין גדלה ובגרה מתחת לקורת-הגג הזאת,  וכעת - נסט.  כל הדברים החשובים בחייו קרו בזמן שהתגורר שם.

עיניו נעו על פני ארונות המטבח,  לעבר העובש והחריצים בעץ הישן ממנו היו עשויים ולאורך המסדרון,  אל הכניסה הספונה לוחות עץ.  הוא היה אפילו מאושר כאן

פעם.

הוא קם על רגליו,  בליאות,  כמקבל על עצמו את הדין, עדיין מטושטש ולא מרוצה.  הוא חש כי אוולין מסרסת אותו,  וכי הוא חסר-אונים לנוכח מנטליות המבצר שלה,

שהוא נסחף בתוך חייו ואינו מסוגל לחולל שינוי משמעותי בשום דבר חשוב.  היחסים ביניהם היו רעים זה שנים וכעת הלכו והחריפו.  מה יקרה להם? כעת נסט היא הקשר היחיד ביניהם.  ברגע שהיא תלך לדרכה,  כפי שהיא עתידה לעשות בתוך שנים אחדות,  מה עוד יישאר להם?

הוא נגע בידו בשער השיבה העבות שלו,  והחליק אותו לאחור.  "אני יורד העירה,  לראות אם יש איזה התפתחות חדשה לגבי השביתה," אמר.  "אחזור בעוד כמה שעות."

היא הנהנה בלא לשאת עיניה לעברו.  "ארוחת הצהריים תהיה על השולחן בשתים-עשרה,  אם תרצה לאכול."

הוא בחן אותה עוד רגע אחד,  ואחר-כך חצה את המסדרון ויצא מהדלת הקדמית לתוך חום הקיץ.

רק כעבור שעה הופיעה נסט במטבח.  היא התמתחה ופיהקה כשנכנסה ומזגה לעצמה מיץ תפוזים.  סבתה ישבה לשולחן המטבח,  עישנה ושתתה וקראה את המגזין שלה. היא הרימה את עיניה כאשר נסט הופיעה ושלחה לעברה חיוך חיוור.  "בוקר טוב,  נסט."

"בוקר,  סבתא," השיבה נסט.  היא הוציאה את הלחם והכניסה כמה פרוסות למצנם.  היא חשבה על בנט סקוט כשעמדה ליד משטח השיש וגלגלה את כתפיה בתוך החולצה ששימשה אותה לשינה,  כדי לשכך את הכאב שעדיין נותר בשריריה.  "סבא נמצא בשטח?"

סבתה הניחה את המגזין על השולחן.  "הוא יצא.  אבל הוא רוצה לדבר איתך.  הוא אומר שיצאת לפארק אמש."

נסט כיווצה את כתפיה עוד פעם,  ואחר-כך קרסה על משטח השיש והפנתה את עיניה אל המצנם.  "כן.  הוא צודק. הייתי בפארק."

"מה קרה?"

"הסיפור הרגיל.  הפעם הזוללים תפסו את בנט סקוט." היא סיפרה לסבתה מה קרה.  "הבאתי אותה עד לדלת ביתה ומסרתי אותה לידיו של ג'ארד.  היית צריכה לראות את

הפנים שלו.  הוא היה כל-כך מבוהל.  הוא חיפש אותה ממש בכל מקום.  הוא כבר התכונן להתקשר עם המשטרה.  אמא שלו עדיין לא חזרה.  היא מקרה אבוד,  סבתא.  תגידי,  אנחנו לא יכולים לעשות משהו בעניין שלה? ממש לא הוגן שהיא מעמיסה על ג'ארד את כל האחריות.  את יודעת שהוא צריך להכין את כל הארוחות בשביל הילדים האלה - או כמעט כל הארוחות? הוא חייב לקבל אותם כשהם חוזרים מבית-הספר.

הוא נאלץ לעשות הכל!"

סבתה שאפה שאיפה ארוכה מהסיגריה שבידה.  ענן עשן אפף אותה.  "אני אלך לדבר עם מילדרד ווקר.  היא בקשר עם האנשים משירותי הרווחה.  אולי אחד מהם יקפוץ לתפוס שיחה עם איניד.  האשה הזאת מוציאה את השכל שלה מהראש כל פעם שאיזה גבר נכנס לביתה.  היא חיקוי עלוב לאם,  אבל הילדים האלה תקועים איתה."

"בנט מפחדת מג'ורג' פולסן.  חסר לה רק שהוא יעבור לגור איתם."

סבתה הנהנה.  "טוב,  ג'ורג' יודע להופיע בכל מקום שבו אפשר לקבל ארוחת חינם." עיניה נעו למצוא את עיניה של נסט וגופה הקטן התכופף קדימה על גבי השולחן.  "שבי איתי לרגע.  תביאי את הטוסט שלך."

נסט לקחה את הטוסט והמיץ שלה והתיישבה.  היא משחה את הלחם הקלוי בממרח פטל ונגסה בו.  "יופי."

"מה את מתכוונת לספר לסבא שלך כשהוא ישאל אותך מה עשית בפארק?"

נסט משכה בכתפיה וטלטלה את שערה השחור לאחור. "בדיוק כמו תמיד.  התעוררתי ולא הצלחתי שוב להירדם,  אז החלטתי לצאת לריצה.  הכנסתי את הכריות מתחת לסדינים כדי שהוא לא ידאג."

סבתה הנהנה.  "לא רע,  נראה לי.  אמרתי לו שיניח לך."

 

סוף עמוד 28