מוסיקת המקרה - פול אוסטר - 1992

א

שנה שלמה לא עשה כלום אלא נסע במכונית הלוך

ושוב ברחבי אמריקה וחיכה עד שהכסף יאזל.  מלכתחילה לא

ציפה שזה יימשך זמן כה רב,  אלא שדבר גרר דבר,  וכאשר הבין

נַאש מה קורה לו, כבר היה מעבר לשלב שבו רצה שזה ייגמר.

ביום השלישי לחודש השלושה-עשר,  נפגש עם הילד שקרא

לעצמו "גֶ'קפּוֹט".  זו היתה אחת מן הפגישות המקריות,  הלא-

צפויות האלה,  המתרחשות כאילו בלי כל סיבה נראית לעין -

זלזל שנשבר ברוח ונוחת פתאום לרגליך.  אילו אירע הדבר בכל

זמן אחר,  ספק אם היה נאש פוצה את פיו.  אך כיוון שכבר ויתר,

כיוון שנדמה לו שאין עוד מה להפסיד,  ראה בזָר כעין דחייה של

ביצוע גזר-דין,  הזדמנות אחרונה לעשות משהו למען עצמו כל

עוד לא מאוחר מדי.  ופשוט כך,  קם ועשה זאת.  בלא חלחלה קלה

שבקלות עצם נאש את עיניו וקפץ.

הכּל לא היה,  בסופו של דבר,  אלא שאלה של רצף,  של סדר

האירועים.  לולא חיפש העורך-דין חצי שנה עד שמצא אותו,  לא

היה כלל בדרכים ביום שפגש את גֶ'ק פּוֹצי,  וכך לא היה מתרחש

אף אחד מן הדברים,  שהיו תוצאה של הפגישה ההיא.  המחשבה

על חייו בנוסח זה עירערה את שלוות רוחו של נאש,  אך עובדה

היא שאביו מת חודש תמים לפני שעזבה אותו תֶרֶז ואילו היה לו

שמץ מושג על הכסף שעמד לרשת,  קרוב לוודאי שהיה מצליח

לשכנע אותה להישאר.  וגם אם לא היתה נשארת,  לא היה כל

צורך לקחת את ג'וּליֶט למינֶסוֹטה לחיות אצל אחותו,  ודבר זה

לבדו היה מונע אותו מלעשות מה שעשה. אבל אז עדיין היתה לו

משרתו במחלקת הכבאות,  ואיך היה יכול לטפל בילדה בת

שנתיים כשעבודתו חייבה אותו להיעדר מהבית בכל שעה

משעות היממה? אילו היה לו כסף,  היה שוכר אשה שתגור אִתם

ותשגיח על ג'וּלייט,  אבל אילו היה לו כסף,  לא היו גרים

בשכירות בקומה התחתונה של בית דו-משפחתי עלוב

בסוֹמֶרוויל,  ותֶרֶז אולי אף לא היתה בורחת. לא,  משכורתו לא

היתה רעה כל-כך,  אלא שהשבץ שלקתה בו אמו ארבע שנים

קודם-לכן צילצל אותו,  ועדיין היה שולח תשלומים חודשיים

לסָנָטוֹריום בפלורידה שבו מתה. לאור כל זה,  נראה בשעתו בית

אחותו כפתרון היחיד. כך לפחות יהיה לג'ולייט סיכוי לחיות

בחיק משפחה אמיתית,  להיות מוקפת בילדים אחרים ולנשום

אוויר צח - וזה הרבה יותר טוב ממה שיכול הוא עצמו להעניק

לה. אחר-כך,  במפתיע,  מצא אותו העורך-דין והכסף נפל לידיו.

זה היה הון עתק - קרוב למאתיים אלף דולר,  סכום שכמעט לא

נתפס בדמיונו של נאש - אלא שאז כבר היה מאוחר מדי. דברים

רבים מדי נכנסו לפעולה במשך חמשת החודשים האחרונים,

ואפילו הכסף לא היה יכול עוד לעָצרם.

את אביו לא ראה זה יותר משלושים שנה.  בפעם האחרונה,

כשהיה בן שנתיים,  ומאז לא היה ביניהם כל קשר - אף לא מכתב

אחד,  אף לא שיחת טלפון אחת,  לא כלום.  לדברי העורך-דין

שטיפל בירושה עשה אביו של נאש את עשרים ושש שנות חייו

האחרונות בעיירה מדברית קטנה בקליפורניה,  לא הרחק

מפַּאלם סְפּרינְגס.  היתה לו חנות לכלי-עבודה וחומרי בניין,

בשעות הפנאי שלו סחר במניות,  ומעולם לא התחתן שנית.  על

עברוֹ לא סיפר לאיש,  כך אמר העורך-דין,  ורק כאשר נכנס יום

אחד נאש האב אל משרדו לערוך צוואה,  הזכיר לראשונה שיש

לו ילדים.  "הוא עמד למות מסרטן," המשיך הקול בטלפון,  "ולא

ידע למי מלבדם יוכל להוריש את הכסף.  הוא חשב שאולי מוטב

שיחלק אותו בין שני ילדיו - חצי לך וחצי לדוֹנה."

"דרך מוזרה לפצות אותנו," אמר נאש.

"כן,  הוא היה איש מוזר,  אבא שלך,  בלי כל ספק.  לעולם לא

אשכח מה שאמר כששאלתי אותו עליך ועל אחותך.  'הם בטח

שונאים אותי נורא,' אמר,  'אבל עכשיו כבר מאוחר מדי

להצטער על זה.  הלוואי שיכולתי להישאר פה אחרי שאתפגר -

רק בשביל לראות את הפרצופים שלהם כשהם יקבלו את

הכסף'."

"לא חשבתי שהוא ידע איפה למצוא אותנו."

"הוא לא ידע," אמר העורך-דין.  "ותאמין לי,  הזעתי לא מעט

עד שעליתי על עקבותיכם.  חצי שנה התעסקתי בזה."

"בשבילי היה הרבה יותר טוב אילו טילפנת אלי ביום

ההלוויה."

"לפעמים יש מזל,  לפעמים אין.  לפני חצי שנה עוד לא ידעתי

אם אתה חי או מת."

לא היה אפשר לחוש שכול,  אך נאש שיער שהדבר יִגע ללבו

באיזו דרך אחרת - במשהו הדומה לעצב,  אולי,  בהתפרצות

כעסים וחרטות של הרגע האחרון.  הלא אחרי ככלות הכל היה

האיש אביו,  וזה לבדו היה צריך להיות שווה אי-אֵלו הגיגים

קודרים על תעלומות החיים.  אך התברר שנאש כמעט לא חש

אלא שמחה.  הכסף היה דבר כה יוצא-דופן לגביו,  כה כביר

בתוצאותיו,  עד שהאפיל על כל השאר.  בלי לעמוד רגע לשקול

את הדבר בתשומת-לב יתֵרה,  פרע את חובו בסך שלושים

ושניים אלף דולר לסָנטוֹריום "פּלֶזֶנט אֵיקֶרס," יצא וקנה לו

מכונית חדשה - (סאאב 900 אדומה עם שתי דלתות - המכונית

הלא-משומשת הראשונה שהיתה לו מעודו),  והמיר למזומנים

את ימי החופשה שצבר בארבע השנים האחרונות.  בלילה שלפני

עזיבתו את בּוֹסטוֹן ערך מסיבה מפוארת לכבוד עצמו,  בילה עם

ידידיו עד שלוש לפנות בוקר,  ואחר-כך,  בלי לטרוח לשכב

לישון,  נכנס למכוניתו החדשה ונסע למינֶסוֹטה.

ושם החל הכּל להתמוטט על ראשו.  הימים ההם היו כולם

חגיגות והעלאת זכרונות,  ואף-על-פי-כן הבין נאש אט-אט

שהמצב אין לו תקנה.  ריחוקו מג'וּלייט כבר נמשך זמן רב מדי,

ועכשיו כשחזר לקחת אותה,  נראה שכבר שכחה מי הוא.  עד אז

חשב שדי יהיה בשיחות הטלפון,  שאם ידבר אִתה פעמיים

בשבוע יישאר איכשהו דמות חיה בעיניה.  אבל מה יודעים בני

שנתיים על שיחות בינעירוניות? חצי שנה היה בשבילה קול ותו

לא,  אוסף ערפִלי של צלילים,  וקמעה-קמעה הפך את עצמו

לרוח-רפאים.  גם לאחר ששהה בבית שניים או שלושה ימים,

נשארה ג'ולייט ביישנית ומהססת במחיצתו ונרתעה מפני

נסיונותיו לחבקה,  כאילו שאינה מאמינה עוד בלב שלם בקיומו.

היא כבר נעשתה חלק ממשפחתה החדשה,  והוא לא היה אלא

אורח לא-קרוא,  יצור זר שנפל מכוכב אחר.  הוא קילל את עצמו

על שהשאיר אותה שם,  על שהיטיב כל-כך להסדיר את הדבר.

ג'ולייט היתה עתה הנסיכה הקטנה שכל בני הבית אוהבים

אותה.  היו לה שלושה דודנים גדולים ממנה לשחק אִתם,  היה

כלב הלַבּרָדוֹר,  היה החתול,  היתה הנדנדה בחצר האחורית,  היה

כל מה שיכלה לבקש לה. המחשבה שנושל ממעמדו בידי גיסו

הֵמֵרה לו מאוד,  ובימים הבאים היה עליו להתאמץ שלא להראות

את טינתו.  רֵיי שְווייקֶרט היה שחקן פוטבול לשעבר שנעשה

מאמן ומורה למתמטיקה בבית-ספר תיכון.  תמיד היה בעיני נאש

קצת טמבל,  אך לא היה ספק שיש לו לבחור גישה לילדים. הוא

היה "האיש הטוב",  האבא האמריקני בעל הלב הרחב,  ויחד עם

דוֹנה,  השומרת ששום דבר לא יתפורר,  היתה המשפחה כסלע

איתן. לנאש היה עכשיו כסף,  אך האוּמנם השתנה משהו באמת?

הוא ניסה לדמיין לו איזה שיפור היה יכול לחול בחייה של

ג'ולייט אילו חזרה אתו לבוסטון,  אך לא עלה בידו לגייס אפילו

נימוק אחד להגנתו.  הוא רצה להיות אנוכיי,  לעמוד על זכויותיו,

אך שוב ושוב נפל רוחו,  ולבסוף נכנע לאמת הברורה.  לקרוע

את ג'וּלייט מתוך כל זה יזיק לה יותר משיועיל.

כשאמר לדונה מה עלה בדעתו,  ביקשה להניאוֹ מזה,  והביאה

רבים מהנימוקים שהטיחה בו שתים-עשרה שנים קודם-לכן,

כשהודיע לה כי בכוונתו לעזוב את הקולג': אל תהיה פזיז,  חכה

עוד קצת,  אל תשרוף את הגשרים אחריך.  היתה לה אותה

ארשת של אחות בכירה מודאגת שראה על פניה בכל שנות

ילדותו,  ואפילו עכשיו,  כעבור שנות חיי אדם כפול שלושה או

ארבעה,  ידע שהיא האדם היחיד בעולם שהוא יכול לבטוח בו.

בסופו של דבר שוחחו עד שעת לילה מאוחרת.  יושבים במטבח

זמן רב לאחר ששכבו רֵיי והילדים לישון.  אך למרות סערת-

הרוח והתבונה של דונה, היתה התוצאה מה שהיתה לפני

שתים-עשרה שנים: נאש התיש אותה עד שפרצה בבכי.  ואז

קיבל את מה שרצה.

הוויתור היחיד שוויתר לה היה הסכמתו לייסד קרן נאמנות

בשביל ג'וּלייט.  דונה חשה שהוא עומד לעשות איזה דבר מטורף

(היא אף אמרה לו זאת בלילה ההוא),  ולפני שיבזבז את הירושה

כולה,  רצתה שיפריש חלק ממנה,  אשר יופקד במקום שאיש לא

יוכל לגעת בו.  למחרת בבוקר בילה נאש שעתיים בחברת מנהל

"בנק נורתפילד" ועשה את הסידורים הדרושים.  הוא נשאר שם

כל אותו היום ועוד חלק מיום המחרת,  ואז ארז את חפציו

והעמיס את תא המטען של מכוניתו.  השעה היתה שעת אחר-

הצהריים ביום חם של סוף יולי,  וכל המשפחה יצאה למדשאה

שלפני הבית להיפרד ממנו.  זה אחר זה חיבק ונישק את הילדים,

וכשהגיע בסוף תורה של ג'ולייט,  הרים אותה בידיו ומעך את

פניו כנגד צווארה להסתיר ממנה את עיניו.  תהיי ילדה טובה,

אמר.  אל תשכחי שאבא אוהב אותך.

הוא אמר להם שבכוונתו לחזור למסצ'וּסֶטס,  אך עד מהרה

מצא עצמו נוסע בכיוון ההפוך.  זה קרה מפני שפסח בטעות על

נתיב העלייה לכביש המהיר - טעות שכיחה למדי - אבל במקום

לנסוע את שלושים הקילומטרים המיותרים,  שהיו מחזירים אותו

אל דרכו,  עלה מתוך דחף רגעי על הנתיב הבא,  בידיעה צלולה

שבכך בחר לבלי שוב בכביש הלא-נכון.  זו היתה החלטה

פתאומית,  ללא מחשבה תחילה,  אך בפרק הזמן הקצר שבין

מחלף למחלף הבין נאש שאין כל הבדל,  ששני הנתיבים הם

בסופו של דבר זהים.  הוא אמנם אמר בוסטון,  אבל רק מפני

שהיה צריך לומר להם משהו,  ובוסטון היתה המלה הראשונה

שעלתה בדעתו.  כי למעשה לא ציפה איש לראותו שם עוד

שבועיים,  ועתה,  כשזמן כה רב עומד לרשותו,  מדוע יטרח

לחזור? זאת היתה תמונת-עתיד מסחררת - לדמיין לו את כל

החופש הזה,  להבין כמה אין חשיבות לבחירה שיבחר.  הוא יכול

לנסוע לכל מקום שירצה,  יכול לעשות ככל העולה על רוחו,

ושום נפש חיה בעולם לא יהיה אכפת לה.  כל עוד אינו שב על

עקבותיו,  כמוהו כבלתי-נראה.

הוא נסע שבע שעות רצופות,  עצר לרגע למלא את המְכָל

בדלק,  ואחר-כך המשיך עוד שש שעות עד שלבסוף הכריעה

אותו העייפות.  אז כבר היה בצפון-מרכז וַאיוֹמינג,  והשחר אך זה

החל לעלות מעל לקו האופק.  הוא שכר חדר במוֹטֶל,  ישן שינה

עמוקה שמונה או תשע שעות,  ואחר-כך ניגש ברגל למסעדת-

הדרכים הסמוכה ובלע ארוחה של סטיק עם ביצים מתפריט

ארוחת-הבוקר המוגשת כל שעות היממה. לפנות ערב חזר

למכונית,  ושוב נסע כל הלילה,  ולא עצר עד שעבר כמחצית

רוחבה של ניו-מקסיקו.  אחרי אותו לילה שני תפס נאש שאינו

שולט עוד בעצמו,  שהוא נתון בידי איזה כוח מסַכּל,  מַדביר.  הוא

היה כבעל-חיים שהשתגע,  השועט בעוורון חושים משום-מקום

לשום-מקום,  אך למרות החלטותיו החוזרות ונשנות להיעצר,

לא עלה בידו לעשות זאת.  כל בוקר היה נרדם באמרו לעצמו

שנמאס לו,  שהדבר ייפסק,  וכל יום אחר-הצהריים היה מתעורר

באותה תשוקה,  באותו דחף לא-נכבש לחזור ולהזדחל אל תוך

המכונית.  הוא רצה לזכות שוב בבדידות ההיא,  במיאוץ הלילה

ההוא בתוך הריקנות,  בנהמת הכביש על-פני עורו.  כל אותם

שבועיים לא חדל,  ובכל יום דחף את עצמו קצת רחוק יותר,  בכל

יום ניסה לנסוע קצת יותר משנסע ביום הקודם,  כך כיסה את כל

חלקה המערבי של הארץ,  בתנועת זיגזג בין אורֶגון לטֶקסאס,

מסתער על הכבישים הענקיים השוממים החוצים את אריזונה,

מונטאנה ויוטה,  אך כאילו לא הביט בשום דבר ולא היה אכפת לו

היכן הוא נמצא,  ופרט למשפט יחיד שנאלץ לומר פה ושם,

בשעה שקנה דלק או הזמין אוכל,  לא הוציא מפיו אף מלה.

כשחזר נאש לבסוף לבוסטון,  אמר לעצמו שהוא על סף

התמוטטות עצבים,  אבל זה רק מפני שלא מצא דרך אחרת לתרץ

את מה שעשה.  בדיעבד התברר לו שהאמת דרמטית הרבה

פחות.  הוא פשוט בוש בעצמו על שנהנה מזה הנאה כה רבה.

נאש הניח שבזה יסתיים העניין,  שעלה בידו להיפטר מהג'וּק

הקטן שנתקע לו בראש ושעתה ישוב בלי קושי אל חייו

הקודמים.  תחילה כאילו התנהל הכל כשורה.  ביום שובו הקניטו

אותו בתחנת הכיבוי על שלא חזר שזוף ("מה עשית,  נאש,

בילית את החופש במערה?"),  ועוד לא חלף הבוקר וכבר צחק

להתחכמויות הרגילות ולבדיחות הגסות,  בלילה ההוא היתה

שרפה גדולה ברוֹקְסבּרי,  וכשהוזעקו כתגבורת עוד שתי

כבאיות,  אף הרחיק נאש לכת ואמר למישהו שהוא שמח להיות

שוב בבית,  שהוא התגעגע לכל הפעילות הזאת.  אבל הרגשות

האלה לא התמידו,  ולאחר שבוע נוכח שיש בו אי-שקט הולך

וגובר,  שאינו יכול לעצום את עיניו בלילה בלי להיזכר

במכונית.  ביום החופשה שלו נסע למֵיין ובחזרה,  אך הנסיעה רק

החמירה את המצב,  כי הותירה אותו לא-מסופק,  רדוף תאווה

לשבת עוד ועוד ליד ההגה.  הוא התאמץ לחזור וליישב את דעתו,

אבל מחשבותיו נדדו שוב ושוב אל הכביש,  אל התרוממות-הרוח

שחווה בשבועיים ההם,  ואט-אט החל לראות את עצמו כמקרה

אבוד.  אמנם לא רצה להתפטר מהעבודה,  אבל מאחר שלא

הגיעה לו עוד חופשה - איזו בררה היתה לו? שבע שנים עבד

נאש במחלקת הכבאות,  ואפילו המחשבה על אפשרות כזאת

נראתה לו מופרכת - להשליך את כל זה על יסוד איזה דחף בגלל

סערה פנימית לא-מוגדרת.  זו העבודה היחידה שהיתה לה

משמעות כלשהי בעיניו,  ותמיד בירך את מזלו הטוב על שזימן

לו אותה.  לאחר שעזב את הקולג',  התעסק שנים אחדות בכל

מיני דברים - עבד כזבן בחנות ספרים,  מוביל רהיטים,  מוזג

בבאר,  נהג מונית - ולמבחן הקבלה לכבאות ניגש רק מתוך

גחמה,  משום שמישהו שהכיר לילה אחד במוניתו עמד לגשת

למבחן ושיכנע את נאש לנסות זאת גם הוא.  האיש ההוא לא

התקבל,  ואילו נאש זכה בציון הגבוה ביתר שניתן באותה שנה,

ופתאום הוצעה לו עבודה שלא חשב עליה מאז היה בן ארבע.

דונה צחקה כשטילפן ובישר לה זאת,  אך הוא בכל זאת הלך

ונרשם לקורס.  אין ספק שזו היתה בחירה מוזרה,  אך העבודה

עניינה אותו והמשיכה להַנות אותו,  ומעולם לא ניסה להתחקות

על הסיבות הנעלמות שהביאוהו להתמיד בה.  רק חודשים

ספורים קודם-לכן אפילו לא היה יכול להעלות בדעתו שיפרוש

מהשירות,  אך זה היה לפני שנהפכו חייו לאופרת-סבון,  לפני

שפערה האדמה סביבו את פיה ובלעה אותו.  אולי הגיע הזמן

לחולל שינוי.  עדיין היו לו יותר משישים אלף דולר בבנק,  ואולי

כדאי לו להשתמש בהם כדי לצאת כל עוד הוא יכול.

הוא אמר למפקד התחנה שהוא עובר למינסוטה.  זה נשמע

כסיפור מתקבל על הדעת,  ונאש השתדל מאוד לעשותו משכנע,

ואף סיפר באריכות כלשהי איך קיבל הצעה להיכנס לעסק עם

ידיד של גיסו (שותפות בחנות לכלי-עבודה וחומרי בניין,

דווקא) ומדוע חשב שטוב יהיה לבתו לגדול בסביבה ההיא.

המפקד בלע את הסיפור,  אבל זה לא מנע אותו מלקרוא לנאש

אידיוט.  "הכל בגלל האשה המטומטמת הזאת שלך," אמר.

"מהיום שהיא לקחה את מה שיש לה בין הרגליים והלכה ממך,

השכל שלך דפוק,  נאש.  אין דבר יותר עצוב מזה.  לראות איש

טוב נופל בגלל בעיות עם נקבה.  קח את עצמך בידיים,  בחור.

תשכח מהתכניות הדביליות האלה ותעשה את העבודה שלך."

"מצטער,  המפקד," אמר נאש,  "אבל כבר חשבתי והחלטתי."

"חשבת? איך חשבת? הרי כבר לא נשאר לך מוח."

"אתה סתם מקנא,  זה הכל.  היית נותן את היד הימנית שלך

בשביל להתחלף אתי."

"ולעבור למינסוטה? תשכח מזה,  חביבי. יש עשרת אלפים

דברים שהייתי עושה לפני שהייתי הולך לחיות מתחת לשלג

תשעה חודשים בשנה."

"טוב,  אם תגיע לשם אי-פעם,  אל תשכח לקפוץ להגיד שלום.

אני אמכור לך איזה פטיש או משהו."

"יותר טוב מברג,  נאש.  עם מברג אולי הייתי יכול לסדר את

הבורג שחסר לך בראש."

עתה,  לאחר שעשה את הצעד הראשון,  לא התקשה להמשיך

עד הסוף.  בחמשת הימים הבאים הסדיר את ענייניו; טילפן

לבעל-הבית שלו ואמר לו לחפש דייר חדש,  תרם רהיטים

ל"צבא הישועה",  ביטל את אספקת הגז והחשמל,  ניתק את

הטלפון.  היו בפעולות אלה אלימות וחוסר-מעצורים שגרמו לו

סיפוק עמוק,  אך שום דבר לא השתווה להנאה שבהשלכת

חפצים החוצה.  בלילה הראשון בילה כמה שעות באיסוף

מיטלטליה של תֶרֶז ודחיסתם לתוך שקי אשפה,  וכך נפטר ממנה

סופית במעשה היטהרות שיטתי,  בקבורה המונית של כל חפץ

וחפץ שיש בו זכר קלוש שבקלושים לנוכחותה.  הוא עט על ארון

הבגדים שלה וגרף החוצה את מעיליה ואפודותיה ושמלותיה;

רוקן את מגֵרותיה מלבנים,  גרביים ותכשיטים; הוציא את כל

תמונותיה מאלבום הצילומים; זרק לפח את מערכות האיפור

ושבועוני האופנה שלה; השליך את ספריה,  תקליטיה,  השעון

המעורר,  בגדייהים והמכתבים שלה.  כך,  כביכול,  נשבר הקרח,

וכשהחל לבחון למחרת אחר-הצהריים את חפציו שלו,  נהג נאש

באותה יסודיות אכזרית והתייחס לעברו כאילו הוא גל אשפה

שיש לסלקו.  תכולת המטבח כולה נמסרה למקלט לחסרי-בית

בדרום בוסטון.  ספריו נמסרו לתלמידת התיכון שגרה למעלה;

כפפת הבייסבול שלו ניתנה לילד הקטן שגר מול; אוסף תקליטיו

נמכר לחנות לחפצים משומשים בקֵיימבּרידג'.  המהלכים האלה

היו כרוכים במידה כלשהי של כאב,  אך נאש החל כמעט לקבל

בברכה את הכאב הזה,  לחוש שהוא משַווה לו אצילוּת,  כאילו

שככל שיתרחק מאישיותו הקודמת,  כן ייטב לו בעתיד.  הוא

הרגיש כמי שהתאזר סוף-סוף עוז לתקוע כדור בראשו - אך

לגביו לא היה הכדור מוות אלא חיים,  המַפץ המחולל את לידתם

של עולמות חדשים.

הוא ידע שגם הפסנתר חייב להימכר,  אבל הניח אותו לסוף,

מיאן לוותר עליו עד הרגע האחרון ממש.  זה היה פסנתר

"בּוֹלדווין" זקוף שקנתה לו אמו ליום הולדתו השלושה-עשר,

והוא תמיד הכיר לה טובה על כך,  כי ידע בכמה מאמצים עלתה

לה השגת הכסף.  נאש לא השלה את עצמו לגבי נגינתו,  אך

בדרך-כלל הצליח להקדיש לכלי כמה שעות כל שבוע,  והיה

יושב וחוזר כמיטב יכולתו על אחדות מהיצירות שלמד בילדותו.

הדבר הביא לו תמיד רוגע,  כאילו סייעה לו המוסיקה לראות את

העולם ביתר בהירות,  להבין את מקומו בסדר הדברים הלא-

נראה.  עתה,  כשהיה הבית ריק והוא מוכן לדרך,  השתהה עוד

יום כדי לערוך רסיטל פרידה ארוך לפני הקירות החשופים.  זו

אחר זו ניגן כמה עשרות מהיצירות החביבות עליו,  החל

ב"מתרסים המסתוריים" של קוּפֶּרֶן וכלה ב"וַאלס הג'יטֶרבּאג"

של פַאטְס ווֹלֶר,  הלם בקלידים עד שקהו אצבעותיו והוא נאלץ

לחדול.  אחר-כך טילפן לאיש שכיוון לו את הפסנתר בשש

השנים האחרונות (עיוור ושמו אַנטוֹנֶלִי) והסכים למכור לו את

הפסנתר בארבע מאות וחמישים דולר.  עד שבאו הסבלים,

למחרת בבוקר,  הספיק נאש להוציא את הכסף על קלטות

למכשיר שבמכוניתו.  זו היתה בעיניו מחווה נכונה - להפוך

צורת מוסיקה אחת לצורה אחרת - והאיזון שבעסקת החליפין

מצא חן בעיניו.  אחר-כך לא נותר עוד מה שיעכב בעדו.  הוא

נשאר רק עד שחילצו אנשיו של אנטונלי את הפסנתר מן הבית,

ואז,  בלי לטרוח להיפרד מאיש,  הסתלק.  הוא פשוט יצא,  נכנס

למכוניתו והסתלק.

לא היתה לנאש שום תכנית מוגדרת.  בעיקר התכוון להניח

לעצמו להיסחף בזרם זמן-מה,  לנדוד ממקום למקום ולראות מה

יקרה.  הוא שיער שזה יימאס לו לאחר שניים-שלושה חודשים,

ואז ישב ויתלבט מה הלאה.  אך הנה עברו חודשיים,  ועדיין לא

היה מוכן לוותר.  אט-אט התאהב בחיי החופש והעדר-האחריות

החדשים שלו,  ומשעה שקרה הדבר,  לא היתה עוד כל סיבה

להפסיק.

עיקר-העיקרים היה המהירות,  ההנאה לשבת במכונית

ולהזניק עצמו קדימה דרך המרחב.  זה נעשה יתרון ראשון

במעלה,  רעב שיש להשביעו בכל מחיר.  שום דבר סביבו לא

ארך יותר מרגע,  וכשרדפו הרגעים זה אחר זה נדמה לו כי רק

הוא עצמו מוסיף להתקיים.  הוא היה נקודה קבועה במערבולת

של שינויים,  גוף יציב,  דומם לגמרי,  שעה שהעולם חולף דרכו

בדהרה ונעלם.  המכונית נעשתה קודש-הקודשים של חסינות

מכל פגע,  מִפלט שבו לא יוכל עוד שום דבר להזיק לו.  כל עוד

הוסיף לנסוע,  היה פטור מכל עול,  לא נשא על גבו אף לא חלקיק

קטן של חייו הקודמים.  אין זאת אומרת שלא עלו בו זכרונות,  אך

דומה ששוב לא הביאו עמם את המכאוב הישן.  אולי היה לזה

קשר למוסיקה,  לקלטות האינסופיות של באך ומוצרט וּוֶרדי

שהאזין להן בשעה שישב ליד ההגה,  כאילו נבעו הצלילים

מתוכו והציפו את הנוף,  הפכו את העולם הנראה לבבואה של

הרהוריו.  כעבור שלושה או ארבעה חודשים די היה לו להיכנס

למכונית ומיד חש שהוא נפרד מגופו,  שברגע שילחץ ברגלו על

דַוושת ויתחיל לנסוע,  תישא אותו המוסיקה למחוזות של

חוסר-משקל.

כבישים ריקים היו עדיפים תמיד מכבישים עמוסים.  כך

נדרשו פחות הרפיות והאטות,  וכיוון שלא היה צריך לשים לב

למכוניות אחרות,  היה יכול לנהוג מתוך בטחון שמחשבותיו לא

ייקטעו.  לכן השתדל לעקוף מרכזי אוכלוסין גדולים והגביל

עצמו לאזורים הפתוחים והלא-מיושבים: צפון ניו-יורק וניו-

אינגלנד,  האזור החקלאי השטוח של לב היבשת,  המדבריות

המערביים. גם ממזג-אוויר רע היה צורך להימנע,  כי הפריע

לנהיגה לא פחות מהתנועה,  וכשבא החורף על סערותיו וקשייו,

פנה דרומה וכמעט בלי יוצא-מן-הכלל נשאר שם עד האביב.

ואף-על-פי-כן,  גם בתנאים הטובים ביותר ידע נאש,  ששום

כביש אינו לגמרי נטול-סכנות.  היו תקלות רבות להישמר

מפניהן,  והכל היה עלול לקרות בכל רגע.  פניות פתאומיות

וחורים באספלט,  התפוצצות צמיג,  נהגים שתויים,  היסח-דעת

קל שבקלים - כל אחד מאלה די היה בו להרוג אותך בן-רגע.

נאש ראה כמה וכמה תאונות קטלניות במשך החודשים שעשה

על הכביש,  ופעם או פעמיים היה הוא עצמו קרוב להתנגשות

כחוט השערה.  את ההינצלויות הללו ברגע האחרון קיבל בברכה

דווקא.  הן הוסיפו נופך של סיכון למעשיו,  וזה,  יותר מכל,  היה

מה שביקש: להרגיש שלקח את חייו לידיו.

הוא נהג לשכור חדר במוטל היכן שהוא,  לאכול ארוחת-ערב,

ואחר-כך לחזור לחדרו ולקרוא שעתיים-שלוש.  לפני ששכב

לישון היה יושב עם אטלס הכבישים שלו ומתכנן את הדרך

שיעבור למחרת,  בוחר יעד ומתווה במדוקדק את מסלול

הנסיעה.  הוא ידע שאין זו אלא אמתלה,  שהמקומות עצמם אין

להם כל משמעות,  אך הקפיד על שיטה זו עד הסוף - ולו רק

כאמצעי לפסק בו את תנועותיו,  לתת לעצמו סיבה להיעצר לפני

שימשיך בנסיעה.  בספטמבר ביקר אצל קבר אביו בקליפורניה,

נסע לעיירה ריגְס ביום שרבי אחר-הצהריים אך ורק כדי

לראותו במו עיניו.  הוא רצה לתת ממשות להרגשותיו בעזרת

תמונה כלשהי,  גם אם לא תהיה התמונה הזאת אלא כמה מלים

ומספרים חקוקים בלוח אבן.  העורך-דין שטילפן בעניין הכסף

נענה להזמנתו לארוחת-צהריים,  ואחר-כך הראה לנאש את

הבית שהתגורר בו אביו ואת החנות לכלי-עבודה שהחזיק

באותן עשרים ושש שנים.  נאש קנה כמה כלים למכוניתו (מפתח

ברגים,  פנס,  מד לחץ אוויר),  אך בשום פנים לא יכול להביא

עצמו לידי שימוש בהם,  וכל שאר הימים של אותה שנה היתה

החבילה מונחת לא פתוחה בפינה נידחת בתא המטען.  בפעם

אחרת מצא את עצמו פתאום עייף מרוב נהיגה,  ובמקום

להתעקש להמשיך ללא תכלית,  שכר חדר במלון קטן במיאמי

ביץ' ובילה תשעה ימים רצופים בישיבה על שפת הברֵכה

וקריאת ספרים. בנובמבר נתקף בולמוס של הימורים בלַאס

וֶגַאס,  ובדרך נס יצא ללא הפסד או רווח לאחר ארבעה ימים של

"עשרים ואחת" ורוּלֶטה,  וזמן לא רב אחר-כך בילה חצי חודש

בשיטוט אטי בדרום העמוק,  השתהה בכמה מערי הדֶלתה של

לואיזיאנה,  ביקר אצל ידיד שעקר לאטלנטה,  וערך שיט על

האֶוֶרגלֵיידְס. כמה מהתחנות האלה היו כורח המציאות,  אך

משעה שמצא נאש את עצמו במקום כלשהו,  ניסה בדרך-כלל

להפיק מכך תועלת ולסייר מעט בסביבה.  הלא הסאאב נזקקה

לטיפול,  וכשמד המרחק נע בקצב של מאות קילומטרים בכל

יום,  נחוצות פעולות רבות: החלפת שמן,  סיכה,  כיוון גלגלים,

וכל הכוונונים העדינים והתיקונים שיאפשרו לו להמשיך

בנסיעה.  לעתים חש תסכול על שהוא נאלץ לערוך חניות אלה,

אבל כשהמכונית הוכנסה למוסך לעשרים וארבע או לארבעים

ושמונה שעות,  לא היתה לו בררה אלא לשבת ולחכות בסבלנות

עד שתהיה מוכנה שוב לעלות על הכביש.

כבר בתחילה שכר לו תא דואר בסניף הדואר של נורתפילד,

ובראשית כל חודש נהג נאש לעבור שם כדי לקחת את חשבונות

כרטיסי-האשראי שלו ולבלות ימים אחדים בחברת בתו.  זה היה

החלק היחיד בחייו שלא השתנה,  ההתחייבות היחידה שהוסיף

לקיימה.  לביקור מיוחד בא לרגל יום הולדתה של ג'ולייט

באמצע אוקטובר (עמוס מתנות לעייפה),  וחג-המולד נהפך

למסכת של פעילות רעשנית בת שלושה ימים,  שבמהלכם

התחפש נאש לסנטה קלוס ושיעשע את כולם בשירה ובנגינה

בפסנתר.  כעבור פחות מחודש נפתחה לפניו במפתיע דלת

שנייה.  הדבר קרה בבֶּרקלי,  קליפורניה,  וכמו רוב הדברים

שקרו לו בשנה ההיא,  התרחש לגמרי באקראי.  כשנכנס יום

אחד אחר-הצהריים לחנות לקנות ספרים לקטע הבא של מסעו,

נתקל סתם כך באשה שהכיר פעם בבוסטון.  שמה היה פיונה

וֶלְס, והיא מצאה אותו עומד לפני המדף של ספרי שקספיר

ומתקשה להחליט איזו מהדורה של כל כתביו בכרך אחד יקח

אתו.  הם לא התראו שנתיים או קצת יותר,  אך היא במקום

לברכו לשלום בדרך מקובלת,  התגנבה עד אליו,  הקישה

באצבעה על אחת המהדורות ואמרה,  "קח את זאת, ג'ים. יש בה

ההערות הכי טובות והאות בה היא הקריאה ביותר."

פיונה היתה עיתונאית שכתבה עליו פעם כתבה ב"גלוב" -

"שבוע בחייו של כבאי בוסטוני".  זו היתה הפטפטת הרגילה של

מוספי יום א',  כולל תצלומים והערות מפי חבריו,  אבל

העיתונאית נראתה לו משעשעת,  ואפילו מצאה חן בעיניו,

ולאחר שהתלוותה אליו לכל מקום יומיים או שלושה ימים,  חש

שהיא מתחילה להימשך אליו.  מבטים מסוימים הוטלו,  נגיעות

אצבע מקריות אירעו בתכיפות רבה והולכת - אך נאש היה אז

איש נשוי,  ומה שהיה עשוי להתרחש ביניהם לא התרחש.  כמה

חודשים לאחר פרסום הכתבה קיבלה פיונה עבודה

ב"אַסוֹשיאֵייטֶד פְּרֶס" בסן פרנסיסקו,  ומאז אבדו לו עקבותיה.

היא גרה בבית קטן לא רחוק מחנות הספרים,  וכשהזמינה

אותו לשם לשוחח על הימים ההם בבוסטון,  הבין נאש שהיא

עדיין בגפה.  כשהגיעו עוד לא היתה השעה ארבע,  אך הם פתחו

מיד בשתייה עתירת אלכוהול ושברו את חותמו של בקבוק "ג'ק

דניאלס" חדש ללוות את שיחתם בסלון.  לא עברה שעה ונאש

התיישב על הספה ליד פיונה,  וכעבור זמן לא רב כבר תחב את

ידו לתוך חצאיתה.  היה מין כורח מוזר בדבר,  כך חש,  כאילו

דרשה פגישתם המקרית תגובה מופלגת,  רוח של חגיגה

והפקרות.  יותר משעשו ליצירת אירוע עשו מאמץ שלא להפסיד

אותו,  וכאשר כרך נאש את זרועותיו על גופה העירום של

פיונה,  היתה תשוקתו אליה עזה כל-כך עד שכבר כמעט גבלה

בתחושה של אבדן - כי ידע שנגזר עליו לאכזב אותה בסופו של

דבר,  שבמוקדם או במאוחר יבוא רגע שירצה להיות שוב

במכונית.

ארבעה לילות בילה בחברתה,  ואט-אט גילה שהיא אמיצת-

לב ונבונה הרבה יותר מששיער.  "אל תחשוב שלא רציתי שזה

יקרה," אמרה לו בלילה האחרון. "אני יודעת שאתה לא אוהב

אותי,  אבל זאת לא אומרת שאני לא הבחורה המתאימה לך.  אתה

מופרע,  נאש,  ואם אתה מוכרח ללכת,  טוב,  אתה מוכרח ללכת.

אבל בכל-זאת תזכור שאני כאן.  אם פתאום יתחשק לך שוב

לזחול לתוך התחתונים של מישהי,  תחשוב קודם-כל על

התחתונים שלי."

הוא לא יכול היה שלא לרחם עליה,  אבל ברחמיו נמהלה גם

מידה של התפעלות - אולי אפילו משהו יותר מזה; מחשבה

שאולי היא מישהי שהוא עשוי לאהוב,  אחרי ככלות הכל,  לרגע

קט חש פיתוי לבקש ממנה שתינשא לו,  ופתאום דימיין לו חיים

של עקיצות הדדיות ומין נעים עם פיונה,  את ג'ולייט גדלה עם

אחים ואחיות,  אבל לא הצליח להוציא את המלים מפיו.  "אני

נוסע רק לזמן קצר," אמר לבסוף.  "הגיע זמן הביקור שלי

בנורתפילד.  את מוזמנת לבוא גם כן אם אַת רוצה,  פיונה."

"בטח.  ומה לדעתך יקרה לעבודה שלי? שלושה ימי מחלה

אחד אחרי השני זה כבר די מוגזם,  לא?"

"אני צריך להיות שם בגלל ג'ולייט,  הרי את יודעת.  זה

חשוב."

"יש הרבה דברים חשובים.  רק אל תיעלם לתמיד,  זה הכל."

"אל תדאגי,  אני אחזור.  עכשיו אני איש חופשי,  ואני יכול

לעשות כל מה שמתחשק לי. "

"כאן אמריקה,  נאש.  הבית המחורבן של האנשים החופשים,

שכחת? כולנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים."

"לא ידעתי שאת כל-כך פטריוטית."

"אתה יכול לשים על זה את הדולר האחרון שלך,  חבר.

המדינה מעל לכל.  לכן אני אשב ואחכה שתופיע לי שוב.  כי אני

חופשייה לעשות צחוק מעצמי."

"אמרתי לך שאני אחזור.  הרגע הבטחתי."

"אני יודעת שהבטחת.  אבל זאת לא אומרת שאתה גם

תקיים."

היו לו לפניה נשים אחרות,  סדרה של קשרים חטופים

ומפגשים ללילה אחד,  אך אף לא אחת שהבטיח לה הבטחות.

הגרושה בפלורידה,  למשל,  והמורה שדונה ניסתה לשדך לו

בנורתפילד,  והמלצרית הצעירה ברינו - כולן נמוגו.  פיונה

היתה היחידה שהיתה לה איזו משמעות בעיניו ומאז פגישתם

המקרית הראשונה בינואר ועד סוף יולי כמעט שלא עברו עליו

יותר משלושה שבועות בלי שיבקר אצלה.  לפעמים היה מטלפן

לה מהדרך,  וכשלא היתה בבית,  היה משאיר לה הודעות

מצחיקות על המשיבון - סתם כדי להזכיר לה שהוא חושב עליה.

וכשחלפו החודשים,  יקר בעיניו יותר ויותר גופה השמנמן,

הגולמני משהו של פיונה: השדיים הגדולים,  המגושמים כמעט;

העקמימות הקלה של השיניים הקדמיות; השער הבלונדי השופע

מדי וגולש בלי סדר בהמון של בקבוקים ותלתלים.  שער

פְּרֵה-רפאליטי,  כך כינתה אותו פעם,  ואף כי נאש לא ידע למה

היא מתכוונת,  נראה הביטוי קולע למשהו באישיותה,  מגדיר

במדויק איזו תכונה פנימית שלה שהופכת את העדר-החן שלה

לצורה של יופי.  כה שונה היתה מתֶרֶז - תרז הכהה ורפת-

האברים,  תרז הצעירה עם בטנה השטוחה וגפיה הארוכים,

החטובים - אבל פגמיה של פיונה הוסיפו להסעיר אותו,  כיוון

שעוררו את התחושה שהתעלסותם היא יותר מסתם מגע מיני,

יותר מהזדווגותם המקרית של שני גופים.  סיום ביקוריו הלך

וקשה עליו,  והשעות הראשונות על הכביש היו תמיד מלאות

ספקות.  לאן הוא נוסע,  בעצם,  ומה הוא מנסה להוכיח? אבסורד

היתה בעיניו נסיעתו ממנה - וכל זאת לשם לינה במיטת מוֹטֶל

גבשושית בפאתי שום-מקום.

ואף-על-פי-כן הוסיף לנסוע,  נע בלי רחם ברחבי היבשת,  ועם

חלוף הזמן חש יותר ויותר שלום בנפשו.  אם היה כאן חסרון

כלשהו,  היה פשוט זה שהדבר חייב להסתיים,  שלא יוכל

להמשיך חיים אלה לנצח.  בתחילה נראה לו הכסף כאוצר לא

נדלה,  אבל לאחר שהעביר חמישה או שישה חודשים בנסיעה,

כבר הוצאה יותר ממחציתו.  לאט אך בבטחה נהפכה ההרפתקה

לפרדוקס.  הכסף הוא האחראי לחירותו,  אך בכל פעם שהשתמש

בו לקניית עוד נתח מן החירות הזאת,  גם שלל מעצמו נתח שווה

שלה.  הכסף הניע אותו הלאה,  אך בו-בזמן היה גם מנגנון של

אָבדן, שהוליך אותו בתוקף אל המקום שיצא ממנו. באמצע

האביב הבין נאש שאי-אפשר עוד להתעלם מן הבעיה.  עתידו לא

בטוח,  ואם לא יגיע להחלטה מתי לחדול,  בקושי יהיה לו עתיד

כלל.

בראשית דרכו נהג בפזרנות פזיזה,  פינק את עצמו ללא

הגבלה בביקורים במסעדות ובבתי-מלון מסוג א',  בשתיית

יינות משובחים ובקניית צעצועים יקרים לג'ולייט ולדודניה,  אך

לאמיתו של דבר לא היתה בנאש שום להיטות מובהקת אחר

מותרות,  כל חייו חי בצמצום רב מכדי שיקדיש להם מחשבה

מרובה ולאחר שפגה תחושת החידוש שבירושה,  חזר להרגליו

הצנועים הישנים: אכל מזון פשוט,  לן במוטלים זולים,  הוציא

מעט מאוד על בגדים. מפעם לפעם היה מרשה לעצמו לבזבז כסף

על קלטות של מוסיקה או על ספרים,  אך לא יותר מזה.  היתרון

האמיתי של הכסף לא היה בזה שהקנה לו דברים,  אלא בזה

שאיפשר לו לא לחשוב על כסף.  ועתה,  כשהוכרח לחשוב עליו

שוב,  בא לכלל הסכם עם עצמו; הוא ימשיך עד שישארו לו

עשרים אלף דולר,  ואז יחזור לברקלי ויציע לפיונה נישואים.

הוא לא יהסס; הפעם אכן יעשה זאת.

הוא הצליח למשוך עד סמוך לסוף יולי.  ואולם,  כאשר התחיל

הכל להסתדר,  בדיוק אז בגד בו מזלו הטוב.  החבר-לשעבר של

פיונה,  שיצא מחייה כמה חודשים לפני שנאש נכנס אליהם,

התחרט,  כנראה,  וחזר ופיונה,  במקום שתשמח על הצעתו של

נאש,  בכתה יותר משעה והסבירה לו מדוע עליו לחדול לבוא

אליה.  אני לא יכולה לסמוך עליך,  ג'ים,  אמרה שוב ושוב.  אני

פשוט לא יכולה לסמוך עליך.

בעומק לבו ידע שהיא צודקת,  אך לא היה בזה כדי להקל עליו

את ספיגת המהלומה.  לאחר שעזב את ברקלי,  נדהם מן

המרירות והכעס שנפלו עליו.  הלהבות הללו בערו ימים רבים,

וגם כשהחלו לדעוך לא חזר לאיתנו אלא הידרדר ושקע בתקופה

שנייה,  ממושכת יותר של סבל.  המֶלַנכּוֹליה באה במקום הזעם,

ושוב לא יכול היה לחוש אלא עצבות עמומה ולא-מוגדרת,

כאילו נגזל לאט-לאט הצבע מכל מה שראה.  שעה קלה

השתעשע במחשבה שיעבור למינסוטה ויחפש שם עבודה.  הוא

שקל אפילו לשוב לבוסטון ולבקש שיחזירו אותו לעבודתו

הקודמת,  אבל הרעיון לא עורר בו התלהבות,  ועד מהרה זנח את

המחשבות האלה. בימים הנותרים של חודש יולי המשיך לנדוד,

בילה במכונית שעות רבות יותר משבילה קודם,  ובימים

מסוימים הציב לו כאתגר לעבור את סף העייפות: לנסוע

שש-עשרה או שבע-עשרה שעות רצופות,  לנהוג כאילו יש

בדעתו להעניש את עצמו בכיבוש גבולות חדשים של סיבולת.

בהדרגה הגיע לכלל הכרה שהוא תקוע,  שאם לא יקרה משהו

בקרוב,  הוא עתיד להוסיף ולנסוע עד שכל הכסף יאזל.  בעת

ביקורו בנורתפילד,  בראשית אוגוסט,  הלך לבנק ומשך את מה

שנשאר מירושתו,  המיר את היתרה כולה למזומנים - צרור קטן

ומסודר של שטרות בני מאה דולר,  שאיחסן אותו בתא המסמכים

של מכוניתו.  כך חש שיש לו מעט יותר שליטה במשבר,  כאילו

ערמת הכסף ההולכת ופוחתת היא העתק מדויק של מצבו

הפנימי.  בשבועיים הבאים לן במכונית וכפה על עצמו צמצומים

מחמירים מאין כמוהם,  אך הסכומים שנחסכו היו בסופו של דבר

זעומים,  והדבר גרם לו הרגשה של עליבות ודכדוך.  אין טעם

להיכנע ככה,  החליט,  זו גישה מוטעית.  בדעה נחושה לשפר את

מצב-רוחו נסע נאש לסָרָטוֹגה ושכר חדר ב"מלון אדֶלפי".  זו

היתה עונת המרוצים,  ושבוע שלם בילה את כל שעות אחר-

הצהריים במסלול והימר במאמץ להגדיל שוב את צרור

השטרות שלו.  משוכנע היה שמזלו ישחק לו,  אך פרט להצלחות

מסחררות אחדות בסוסים מעוטי סיכויים,  הפסיד פעמים רבות

יותר משזכה,  ועד שעלה בידו להתנתק משם,  אבד עוד נתח של

הונו.  הוא כבר היה בדרכים שנה ויומיים,  ונותרו לו רק מעט

יותר מארבעה-עשר אלף דולר.

נאש עוד לא הגיע לכלל יאוש גמור,  אבל חש שהוא הולך

ומתקרב לזה,  שדי בעוד חודש או חודשיים להכניסו לפָּניקה

אדירה.  הוא החליט לנסוע לניו-יורק,  אבל במקום לנסוע בכביש

המהיר,  בחר לשוטט לו בנחת בכבישים הצדדיים.  הבעיה

העיקרית היא העצבים,  אמר לעצמו,  וביקש להיווכח אם נסיעה

אטית לא תסייע לו להירגע.  הוא יצא לדרך לאחר ארוחת-בוקר

מוקדמת במסעדת-הדרכים "סְפָּא סיטי",  ובשעה עשר היה

אי-שם במרכז מחוז דַאצֶ'ס.  עד אז לא ידע רוב הזמן היכן הוא,

אך כיוון שלא היתה כל חשיבות למקום הימצאו,  לא טרח

להסתכל במפה.  לא הרחק מהכפר מילברוק האט את מהירות

נסיעתו לארבעים או חמישים קילומטרים לשעה.  הוא היה על

כביש דו-מסלולי צר,  בין חוות סוסים ושדות מרעה,  וכבר יותר

מעשר דקות לא ראה מכונית אחרת.  כשהגיע לראשה של גבעה

נמוכה,  שהיה אפשר לצפות למרחק כמה מאות מטרים,  ראה

פתאום דמות נעה לצד הדרך.  המראה היה צורם בנוף הפַּסטורלי

ההוא: איש כחוש ומרופט מקרטע קדימה,  כושל ומתנודד כעומד

ליפול על פניו בכל רגע.  תחילה נדמה לנאש שהוא שיכור,  אך

מיד נזכר שעדיין מוקדם מדי בבוקר להיות במצב כזה.  אף כי

בדרך-כלל סירב לעצור לטרמפיסטים,  לא עמד בפני הפיתוי

להאט כדי להיטיב לראותו. רעש שילוב ההילוכים העיר את

תשומת-לבו של הזר לנוכחותו,  וכשראה אותו נאש מסתובב,

הבין מיד שהאיש בצרה. הוא היה הרבה יותר צעיר מכפי

שנראה מאחור,  בן עשרים ושתיים או עשרים ושלוש לכל

היותר,  ובלי ספק הוכה ונחבל. בגדיו היו קרועים,  פניו מכוסים

שריטות וחַבּוּרות, ומדרך עמידתו כשהתקרבה המכונית, ניכר

שהוא בקושי יודע היכן הוא נמצא.  האינסטינקטים של נאש

אמרו לו להמשיך בנסיעה,  אך הוא לא יכול לשכנע את עצמו

להתעלם ממצוקתו של הצעיר.  עד שנתן דעתו על מה שהוא

עושה כבר בלם את המכונית,  פתח את החלון בצד הנוסע,

והתכופף לשאול את הזר אם הוא זקוק לעזרה.  וכך נכנס ג'ק

פוצי אל חייו של נאש.  כך,  לטוב או לרע,  החל כל העניין,

בבוקר יפה אחד בסוף הקיץ.

סוף עמוד 22