איש בחושך - פול אוסטר - 2008

 (קחו כמה שתרצו...)

אני לבד בחושך, מסובב את העולם בתוך ראשי ומנסה להתגבר על עוד התקף של נדודי-שינה, עוד לילה לבן בחיק הטבע האמריקאי הגדול. למעלה, בתי ונכדתי ישנות בחדריהן, כל אחת מהן לבדה גם היא, מרים בת הארבעים ושבע, בתי היחידה, שישנה לבד כבר חמש שנים, וקטיה בת העשרים ושלוש, בתה היחידה של מרים, שפעם ישנה עם צעיר ושמו טִיטוּס סְמוֹל, אבל טיטוס מת עכשיו, וקטיה ישנה לבדה עם לבה השבור.

            אור בהיר, אחר-כך חושך. שמש נוהרת מכל קצוות שמים ואחריה שחור הלילה, הכוכבים השותקים, הרוח הרוחשת בענפים. זאת השגרה. אני גר בבית הזה כבר יותר משנה, מאז השתחררתי מבית-החולים. מרים התעקשה שאבוא הנה ובהתחלה היינו רק שנינו, וגם אחות שבאה לטפל בי בשעות היום כשמרים היתה בעבודה. אחר-כך, כעבור שלושה חודשים, עולמה של קטיה חרב עליה והיא נשרה מהלימודים בבית-הספר לקולנוע בניו-יורק וחזרה לבית אמה בוורמונט.

            הוריו קראו לו על-שם בנו של רמברנדט, הילד שבציורים, הילד זהוב השיער בכובע האדום, התלמיד החולם בהקיץ, תוהה על תלמודו, הילד שהפך לעלם ידוע חולי ומת בשנות העשרים לחייו, בדיוק כמו טיטוס של קטיה. שם ארור, שם שצריך לאסור על השימוש בו לעד. אני חושב על מותו של טיטוס לעתים תכופות, על הסיפור המזוויע של מותו, על תמונות מותו, איך ריסק מותו את נכדתי האבלה, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, אני לא יכול להיכנס לזה עכשיו, אני צריך להדוף ולהרחיק את זה ממני בכל הכוח. הלילה עוד צעיר, וכשאני שוכב כאן במיטה ומסתכל אל החושך מעלי, חושך שחור שאי-אפשר לראות דרכו את התקרה, אני נזכר בהדרגה בסיפור שהתחלתי לחבר בלילה הקודם. זה מה שאני עושה כשהשינה ממאנת לבוא. אני שוכב במיטה ומספר לעצמי סיפורים. הם אולי לא מוצלחים במיוחד, אבל כל עוד אני בתוכם הם מונעים מחשבות על דברים שהייתי מעדיף לשכוח. אף על פי כן, לא קל להתרכז, ולא פעם המחשבות נודדות בסופו של דבר מהסיפור שאני מנסה לספר אל הדברים שעליהם אינני רוצה לחשוב. אין מה לעשות. אני נכשל שוב ושוב, נכשל יותר משאני מצליח, אבל אני לא מפסיק להשתדל.

            הכנסתי אותו לבור. היתה לי הרגשה שזאת התחלה טובה, פתיחה מבטיחה. נכניס איש ישן לבור ונראה מה קורה כשהוא מתעורר ומנסה לזחול החוצה. אני מדבר על בור עמוק באדמה, בעומק של שניים-וחצי-שלושה מטרים, חפור בעיגול מושלם, עם קירות פנימיים ישרים וחלקים שהאדמה בהם דחוסה ומהודקת, קשה כל-כך עד שלפני השטח יש מרקם של חרס, אולי אפילו של זכוכית. במלים אחרות, האיש שבבור לא יוכל להיחלץ מתוך הבור אחרי שיפקח את עיניו. אלא אם כן יש ברשותו ציוד של מטפסי הרים – פטיש ויתדות מתכת, למשל, או חבל שאפשר לקשור בו לולאה ולהשליך אל עץ סמוך – אבל לאיש הזה אין ציוד, וברגע שתשוב אליו הכרתו יבין עד מהרה לאיזה מצב-ביש נקלע.

            וכך קורה. האיש מתעשת ומגלה שהוא שוכב על גבו ונגד עיניו שמי ערב בלי ענן. שמו אוֹוֶן בְּרִיק, ואין לו כל מושג כיצד הגיע למקום הזה, אין הוא זוכר כלל שנפל לתוך הבור הזה בצורת גליל, שעל-פי אומדנו קוטרו קרוב לארבעה מטרים. הוא מתיישב. להפתעתו, הוא לבוש מדי צמר גס בצבע חול, מדים של חייל. לראשו כומתה ולרגליו זוג נעלי עור שחורות גבוהות, חזקות ומשומשות, ושרוכיהן קשורים מעל לקרסוליו בקשר כפול חזק. שני פסים מתנוססים על כל אחד משרוולי המקטורן ומעידים שהמדים מדיו של מישהו שדרגתו דרגת רב-טוראי. אפשר שהאדם הזה הוא אוון בריק, אבל לאיש שבבור, ששמו אוון בריק, לא זכור ששירת מימיו בצבא או נלחם במלחמה כלשהי.

            בהיעדר הסבר אחר, הוא מניח שנחבל בראשו ואיבד באופן זמני את זיכרונו. אולם, כאשר הוא ממשש באצבעותיו את גולגולתו ומחפש אחר בליטות ופצעים, הוא אינו מוצא כל זכר לנפיחות, שום חתך, שום חבורה, שום דבר שיוכל לרמז לפציעה כזאת. מה הדבר, אם כן? האם עברה עליו איזו טראומה משתקת שמחקה חלקים גדולים של מוחו? אולי. אבל אם לא ישוב אליו לפתע זיכרון הטראומה, לא יוכל לדעת. אחר-כך הוא מתחיל לבדוק את האפשרות שהוא ישן במיטתו שבבית, לכוד בתוך חלום צלול להדהים, חלום חי ונוכח עד כדי כך שהגבול בין חלום למודעות כמעט שהתפוגג לגמרי. אם אמנם כך הוא, כי אז אין לו אלא לפקוח את עיניו, לקפוץ מהמיטה ולגשת למטבח להכין את הקפה של הבוקר. אבל כיצד אפשר לפקוח עיניים פקוחות ממילא? הוא ממצמץ כמה פעמים, במחשבה ילדותית שאולי כך יוסר הכישוף – אבל אין כישוף שאפשר להסיר והמיטה הקסומה אינה מופיעה יש מאין.

            להקת זרזירים חולפת ממעל, עוברת בשדה הראייה שלו במשך חמש-שש שניות ונעלמת באור הדמדומים. בריק קם ובוחן את סביבותיו, ובתוך כך הוא חש בחפץ המתבלט בכיס מכנסיו הקדמי השמאלי. מתברר שזהו ארנק, הארנק שלו, ובנוסף לשבעים וששה דולרים במטבע אמריקאי יש בו רישיון נהיגה שהנפיקה מדינת ניו-יורק לאחד אוון בריק, יליד ה-12 ביוני 1977. הדבר מאשר מה שכבר ידוע לבריק: הוא גבר בן קרוב לשלושים והוא מתגורר בג'קסון הייטס שבקווינס. הוא גם יודע שהוא נשוי לאישה ושמה פלורה וכי בשבע השנים האחרונות עבד לפרנסתו כקוסם מקצועי והופיע בעיקר במסיבות יום-הולדת של ילדים במקומות שונים בעיר, בשם הבמה זָאבֶלוֹ הגדול. העובדות הללו רק מגבירות את המסתורין. אם הוא משוכנע כל-כך בזהותו, כיצד הגיע לקרקעיתו של הבור הזה, ועוד במדי רב-טוראי, ללא מסמכים או דסקית או תעודת זהות צבאית שיוכיחו את מעמדו כחייל?

            לא חולף זמן רב והוא מבין שבריחה לא באה בחשבון. הקיר העגול גבוה מדי וכשהוא בועט בו במגף כדי ליצור שקערורית בפני השטח, איזו אחיזת רגל שבעזרתה יצליח לטפס, התוצאה היחידה היא בוהן כואבת. הלילה יורד במהירות ובאוויר עומדת צינה, צינה אביבית לחה המחלחלת לעצמותיו, וגם אם כבר התחיל לפחד, לעת-עתה בריק עדיין תמה יותר מאשר מפוחד. אף על פי כן, אין הוא יכול שלא לקרוא לעזרה. עד כה הכול סביבו היה שקט, כאילו הוא נמצא באיזה אזור כפר מרוחק ושומם מאדם, ולא נשמע קול אלא קול ציפור חולף או רשרוש של הרוח. ואולם, כאילו על-פי פקודה, כמו על-פי איזה הגיון עקום של סיבה ותוצאה, ברגע שהוא צועק "הצילו" פורצת אש ארטילריה במרחק, והשמים המחשיכים מוארים בפסים של כוכבי-הרס נופלים. בריק שומע ירי מקלעים, התפוצצות רימונים, ומאחורי כל זה, ודאי במרחק קילומטרים רבים, מקהלה עמומה של קולות אדם זועקים. זוהי מלחמה, מתחוור לו, והוא חייל במלחמה הזאת, אבל אין לו כלי נשק ביד, אין לא כל אפשרות להתגונן בפני מתקפה, ובפעם הראשונה מאז שהתעורר בתוך הבור, הוא פוחד באמת ובתמים.

            הירי נמשך יותר משעה ואז שוכך בהדרגה עד שמשתררת דממה. זמן לא רב אחר-כך שומע בריק צופרים רפים והוא משער שפירוש הדבר שמשאיות כיבוי ממהרות אל בניינים שנפגעו בהפצצה. אז משתתקים גם הצופרים ושוב יורד עליו השקט. קר לבריק והוא פוחד, אבל הוא גם מותש, ואחר שהוא צועד אנה ואנה בתחום כלאו העגול עד שהכוכבים מופיעים בשמים, הוא משתרע על הקרקע ולבסוף מצליח להירדם.

            השכם בבוקר המחרת מעיר אותו קול הקורא אליו מראש הבור. בריק נושא את מבטו ורואה פני אדם מזדקרים משולי הבור, והיות שהוא רואה רק את הפנים הוא מניח שהאיש שוכב על גחונו.

            קורפורל, אומר האיש. קורפורל בריק, צריך לזוז.

            בריק גם על רגליו ועכשיו שעיניו נמצאות לא הרבה יותר ממטר מפניו של הזר הוא רואה שלפניו ברנש כהה עם סנטר מרובע וזיפים בני יומיים וכי הוא חובש כומתה צבאית זהה לזו שעל ראשו-שלו. לפני שבריק מספיק לטעון, שעל אף רצונו הרב לזוז אין לו כל אפשרות לעשות כן במצבו הנוכחי, הפנים נעלמים.

            אל תדאג, הוא שומע את האיש אומר. תיכף נוציא אותך משם.

            כעבור כמה רגעים נשמע קול פטיש או קרדום ברזל ההולם בחפץ מתכתי והיות שהצליל הולך ומתעמעם עם כל מהלומה ומהלומה, בריק שואל את עצמו אם האיש תוקע יתד באדמה. ואם זוהי יתד, אולי יתחבר אליה עוד מעט גם חבל, ובעזרת החבל יוכל בריק לטפס ולצאת מן הבור. הדפיקות נפסקות, חולפות עוד שלושים או ארבעים שניות, והנה, בדיוק כפי שצפה, חבל צונח לרגליו.

            בריק הוא קוסם, לא איש ברזל וגם אם טיפוס על חבל לאורך מטר פחות או יותר אינו משימה מפרכת במיוחד לגבר בריא בן שלושים, הרי שהוא מתקשה בהחלט להניף את עצמו עד למעלה. הקיר לא עוזר לו משום שסוליות נעליו מחליקות שוב ושוב על פני המשטח החלק, וכאשר הוא מנסה להצמיד את הנעליים לחבל עצמו הוא לא מצליח להיאחז בו, ופירוש הדבר שעומד לרשותו רק כוח זרועותיו, והואיל ובמקרה הפרטי שלו אין אלה זרועות שריריות או חזקות, והואיל והחבל עשוי סיבים גסים ושורט את כפות ידיו, הפעולה הפשוטה הזאת הופכת למבצע כביר. כאשר הוא מתקרב סוף-סוף לשולי הבור והאיש האחר אוחז ביד ימינו ומושך אותו אל פני הקרקע, בריק קצר נשימה וזועם על עצמו. נוכח הביצוע העלוב להחריד הוא מצפה ללעג על קוצר ידו, אבל בדרך נס האיש נמנע מכל ביטוי של זלזול.

            כאשר בריק קם לאט ובקושי על רגליו הוא שם לב שמצילו לבוש מדים זהים לשלו, אלא שעל שרוולי מעילו שלושה פסים ולא שניים. ערפל כבד עומד באוויר והוא מתקשה לראות היכן הוא נמצא. זה אכן איזה מקום מבודד בטבע, כפי שחשב, אבל העיר או העיירה שהותקפה בליל אמש אינה נראית לעין. הדברים היחיד שבהם הוא יכול להבחין בבהירות כלשהי הם יתד המתכת עם החבל הקשור אליה וג'יפ מרובב בבוץ החונה במרחק כשלושה מטרים משפת הבור.

            קורפורל, אומר האיש, ולוחץ את ידו של בריק לחיצה חזקה ונלהבת. אני סֶרְג' טוֹבַּאק, הסמל הממונה עליך. ידוע יותר בכינוי סָארְג' סֶרג'.

בריק משפיל מבט אל האיש, הנמוך ממנו בראש, וחוזר על השם בקול נמוך: סארג' סרג'.

            אני יודע, אומר טובאק. מצחיק מאוד. אבל הכינוי נדבק אלי ואין מה לעשות. אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם, לא ככה?

            מה אני עושה כאן? שואל בריק, ומשתדל לכבוש את המצוקה שבקולו.

            קח את עצמך בידיים, בחור. אתה חייל במלחמה. מה חשבת שזה פה? טיול ללונה פארק?

            איזו מלחמה? זאת אומרת שאנחנו בעירק?

            עירק? למי אכפת מעירק?

            אמריקה נלחמת בעירק. כולם יודעים.

            על הזין עירק. אנחנו באמריקה, ואמריקה נלחמת באמריקה.

            על מה אתה מדבר?

            מלחמת אזרחים, בריק. אתה לא יודע כלום? זאת כבר השנה הרביעית. אבל עכשיו שהגעת, המלחמה תיגמר. ואתה האיש שיגמור אותה.

            איך אתה יודע את שמי?

            אתה במחלקה שלי, טמבל.

            ומה עם הבור? למה הייתי בתוכו?

            זה ההליך הרגיל. כל המגויסים החדשים מגיעים אלינו ככה.

            אבל לא התנדבתי. לא התגייסתי.

            ברור. אף אחד לא מתגייס. אבל ככה זה. רגע אחד אתה חי את החיים שלך, ואז פתאום אתה בתוך המלחמה.

            בריק המום כל-כך מדבריו של טובאק עד שאיננו יודע מה לומר.

            זה המצב, ממשיך הסמל לטרטר. אתה הפראייר שבחרו למשימה הגדולה. אל תשאל אותי למה, אבל במטכ"ל חושבים שאתה האיש המתאים ביותר לתפקיד. אולי כי אף אחד לא מכיר אותך, ואולי כי אתה נראה כמו... כמו מה?... כמו סתם אחד, ומי יחשוב שאתה מתנקש.

            מתנקש?

            בדיוק, מתנקש. אבל אני אוהב להשתמש במילה "משחרר". או "עושה שלום". איך שלא תרצה לקרוא לזה, בלעדיך המלחמה לא תיגמר לעולם.

            בריק היה רוצה לברוח בו במקום, אבל הוא אינו חמוש ואף רעיון אחר לא צץ במוחו ועל כן הוא נענה. ואת מי אני אמור להרוג? הוא שואל.

            זה לא בדיוק מי, זה יותר מה, משיב הסמל סתומות. אנחנו אפילו לא בטוחים איך קוראים לו. אולי בְּלֵייק. אולי בְּלֶק. אולי בְּלוֹך. אבל יש לנו כתובת, ואם הוא לא נעלם בינתיים, לא צריכה להיות לך בעיה. נחבר אותך עם איש קשר בעיר, אתה תהיה סמוי, ותוך כמה ימים הכול צריך להיות גמור.

            ולמה מגיע לאדם הזה למות?

            כי המלחמה הזאת שלו. הוא המציא אותה, וכל מה שקורה או עומד לקרות נמצא אצלו בראש. תחסל את הראש הזה, והמלחמה נפסקת. פשוט מאוד.

            פשוט? ממה שאתה אומר, הוא נשמע כמו אלוהים.

            שום אלוהים, קורפורל, רק בן-אדם. הוא יושב כל היום בחדר וכותב, וכל מה שהוא כותב מתגשם. לפי דוחות המודיעין הוא אכול אשמה אבל לא מסוגל להפסיק. אם לבנזונה היה אומץ לתקוע לעצמו כדור בראש לא היינו מדברים על זה עכשיו.

            אתה אומר שזה סיפור, שאיש אחד כותב סיפור, ושכולנו חלק ממנו.

            משהו כזה.

            ואחרי שהוא ייהרג, מה אז? המלחמה תיגמר, אבל מה אתנו?

            הכול יחזור למסלול.

            או שאולי אנחנו פשוט ניעלם.

            אולי. אבל זה סיכון שאנחנו חייבים לקבל. מוכרחים לעשות משהו, בחורצ'יק. יותר משלושה-עשר מיליון איש כבר נהרגו. אם זה יימשך עוד הרבה, חצי מהאוכלוסייה תימחק לפני שתבין מה הולך.

            לבריק אין שום כוונה להרוג מישהו וככל שהוא מוסיף ושומע את טובאק כן הוא משתכנע שהאיש מטורף גמור. אולם לעת עתה אין לו ברירה אלא להעמיד פני מבין, להתנהג כאילו הוא להוט לבצע את המשימה.

            סארג' סרג' ניגש אל הג'יפ, מוציא מאחור שקית ניילון גדושה ומלאה ומושיט אותה לבריק. הבגדים החדשים שלך, הוא אומר, ומורה לקוסם לפשוט את מדיו כאן, בשטח הפתוח, וללבוש את הבגדים האזרחיים שבשקית: זוג מכנסי ג'ינס שחורים, חולצת אוקספורד כחולה, סוודר וִי אדום, חגורה, מעיל עור חום ונעלי עור שחורות. אחר-כך הוא מושיט לו תרמיל גב ירוק מפלסטיק ובו עוד בגדים, כלי גילוח, מברשת שיניים ומשחה, מברשת שיער, אקדח קליבר 38 וחפיסת כדורים. לבסוף מקבל בריק מעטפה ובה עשרים שטרות של חמישים דולר ופתק ועליו שמו וכתובתו של איש-הקשר.

            לוּ פרִיסְק, אומר הסמל. איש טוב. תלך אליו ברגע שתגיע העירה והוא יגיד לך כל מה שאתה צריך לדעת.

            על איזו עיר אנחנו מדברים? שואל בריק. אין לי מושג איפה אני.

            וֶלינגטון, אומר טובאק, נפנה באחת ימינה ומצביע אל תוך ערפל הבוקר הכבד. עשרים קילומטר צפונה. אם תמשיך עם הכביש הזה תגיע לשם אחר-הצהריים.

            אני אמור ללכת ברגל?

            מצטער. הייתי נותן לך טרמפ אבל אני חייב לנסוע בכיוון ההפוך. החיילים שלי מחכים לי.

            ומה עם ארוחת בוקר? עשרים קילומטר על בטן ריקה...

            מצטער גם על זה. הייתי אמור להביא לך סנדוויץ' ביצה ותרמוס קפה, אבל שכחתי.

            לפני שהוא יוצא אל חייליו מושך סארג' סרג' את החבל מן הבור, עוקר את היתד מהאדמה ומשליך את שניהם אל ירכתי הג'יפ. אחר-כך הוא מתיישב ליד ההגה ומתניע. הוא מצדיע לבריק לפרידה ואומר: תחזיק מעמד, חייל. אתה לא נראה לי רוצח מי-יודע-מה, אבל מה אני מבין? אני אף פעם לא צודק.

            בלי להוסיף מילה, טובק נותן גז ופשוט נעלם, נבלע בערפל תוך שניות. בריק לא מש ממקומו. קר לו והוא רעב, הוא מעורער ופוחד, ויותר מדקה הוא עומד לו באמצע הכביש ושואל את עצמו מה לעשות עכשיו. בסופו של דבר הוא מתחיל לרעוד באוויר המקפיא. זה מכריע את הכף. הוא מוכרח להניע את אבריו, מוכרח להתחמם, וכך, בלי צל של מושג על מה שצפוי לו, הוא פונה לאחור, תוחב את ידיו לכיסי המעיל ומתחיל לצעוד אל העיר.

דלת נפתחה עכשיו למעלה ואני שומע קול צעדים לאורך המסדרון. מרים או קטיה, אינני יודע מי משתיהן. דלת השירותים נפתחת ונסגרת; במעומעם, במעומעם מאוד, אני מזהה את הנגינה המוכרת של זרזיף שתן על המים, אבל מי שהטילה אותו מתחשבת ואיננה מורידה את המים כדי לא להעיר חלילה את דרי הבית, גם אם שני שלישים מביניהם כבר ערים. אחר-כך נפתחת דלת השירותים ושוב נשמע המצעד החרישי לאורך המסדרות וסגירתה של דלת החדר. אם היה עלי לבחור הייתי אומר שזו קטיה. קטיה המסכנה והסובלת, קשת-שינה כסבה המנוּע מתנועה. כמה הייתי רוצה להיות מסוגל לעלות במדרגות, להיכנס לחדרה ולדבר אתה קצת. לספר לה כמה מהבדיחות הגרועות שלי, אולי, או סתם ללטף את ראשה עד שעיניה ייעצמו והיא תירדם. אבל הרי אני לא יכול לעולות במדרגות בכיסא-גלגלים, נכון? ואם הייתי משתמש בקב הייתי ודאי מועד בחשכה. לעזאזל עם הרגל המפגרת הזאת. הפתרון היחיד הוא להצמיח זוג כנפיים, כנפי ענק עם פלומת נוצות לבנות ורכות-רכות. אתן הייתי מגיע למעלה כהרף עין.

            בחודשים האחרונים קטיה ואני מבלים את ימינו בצפייה משותפת בסרטים. צד בצד על הספה בחדר המגורים, בוהים במסך הטלוויזיה, מרביצים שניים, שלושה, אפילו ארבעה סרטים ברצף, אחר-כך עושים הפסקה לארוחת ערב עם מרים, ואחרי האוכל חוזרים לספה לעוד סרט או שניים לפני השינה. הייתי אמור לעבוד על כתב-היד שלי, ספר הזיכרונות שהבטחתי לכתוב למרים כשפרשתי לגמלאות לפני שלוש שנים, סיפור חיי, תולדות המשפחה, כרוניקה של עולם שנגוז, אבל האמת היא שאני מעדיף לשבת על הספה עם קטיה, להחזיק את ידה, לתת לה להניח את ראשה על כתפי, להרגיש איך המצעד האינסופי של תמונות המרצדות על המרקע מאלחש את שכלי. יותר משנה התמדתי במלאכה יום-יום, צברתי ערימה עבה של דפים, בערך חציו של הסיפור, אני משער, אולי אפילו קצת יותר; אבל עכשיו נראה שאבד לי החשק. אולי זה התחיל כשסוניה מתה, אני לא יודע, סופם של חיי הנישואים, הבדידות שאפפה את הכול, הבדידות המחורבנת אחרי שאיבדתי אותה, ואחר-כך ריסקתי את המכונית השכורה, הרסתי לי את הרגל, כמעט הרגתי את עצמי תוך כדי כך, אולי גם זה תרם את חלקו: האדישות, ההרגשה שאחרי שבעים ושתיים שנים בעולם הזה, למי בכלל אכפת אם אכתוב על עצמי או לא? זה אף פעם לא עניין אותי במיוחד, גם לא כשהייתי צעיר, וּודאי שלא היתה לי כל שאיפה לכתוב ספר. אהבתי לקרוא ספרים, זה הכול, לקרוא אותם ואחר-כך לכתוב עליהם, אבל מאז ותמיד הייתי אצן, לא רץ למרחקים ארוכים, כלב-ציד שחייב להגיש בזמן במשך ארבעים שנה, מומחה בהפקת רשימה של שבע מאות מילה, רשימה של אלף חמש מאות מילה, טור פעמיים בשבוע, מדי פעם כתבת מגזין, כמה אלפים כאלה הקאתי מקרבי? עשרות שנים של אותיות נמחקות, תלי-תלים של גיליונות עיתון שנשרפו ומוחזרו, ובניגוד לרוב עמיתי, לי מעולם לא היה רצון קל שבקלים לאסוף את הטובים שבהם, בהנחה שהיו כאלה, ולהוציא אותם שוב בספרים ששום אדם שפוי בדעתו לא יטרח לקרוא. כתב-היד הגמור למחצה יכול להמשיך להעלות אבק בינתיים. מרים משרבטת בחריצות, מתקרבת לסוף הביוגרפיה שהיא כותבת על רוז הותורן, גונבת שעות בערבים, בסופי שבוע, בימים שבהם היא לא צריכה לנסוע להמפטון ללמד, ולעת-עתה אולי די בסופרת אחת בבית.

            איפה הייתי? אוון בריק... אוון בריק הולך ברגל אל העיר. האוויר הקר, הבלבול, מלחמת אזרחים שנייה באמריקה. פתיחה של משהו, אבל לפני שאברר מה לעשות בקוסם האבוד שלי, אני צריך עוד כמה רגעים כדי להגות בקטיה ובסרטים, מפני שעדיין לא ברור לי אם זה טוב או רע. כשהתחילה להזמין את התקליטורים באינטרנט ראיתי בכך סימן של התקדמות, צעד קטן בכיוון הנכון. לכל הפחות הבנתי שהיא מוכנה להניח לעצמה להסיח את הדעת, לחשוב על משהו חוץ מאשר על טיטוס המת שלה. היא הרי סטודנטית לקולנוע, לומדת עריכה, וכשהתחילו הסרטים להגיע הביתה שאלתי את עצמי אם היא חושבת אולי לחזור ללימודים, ואם לא באוניברסיטה, אולי להמשיך ללמוד באופן עצמאי. אבל אחרי זמן מה התחלתי לראות בצפיית הסרטים הכפייתית הזאת צורה של התמכרות תרופתית, סם הומיאופתי שבאמצעותו היא מרדימה את הצורך לחשוב על עתידה. הבריחה לתוך סרט לא דומה לבריחה לתוך ספר. ספרים מאלצים אותך לתת להם משהו בתמורה, להפעיל את התבונה והדמיון, ואילו בסרט אפשר לצפות, ואפילו ליהנות ממנו, במצב סביל של חוסר מחשבה. יחד עם זאת אין בכוונתי לטעון שקטיה הפכה את עצמה לאבן. היא מחייכת ולפעמים אפילו פולטת צחוק קטן בסצינות המצחיקות בקומדיות, ובלוטות הדמעות שלה פעלו לא פעם בסצינות הנוגעות ללב בסרטי הדרמה. זה קשור יותר ליציבה שלה, נדמה לי, לאופן שבו היא מוטלת על הספה ורגליה מונחות ישרות על שולחן הסלון, לא נעה שעות על שעות, מסרבת לזוז אפילו כדי להרים את שפופרת הטלפון, וכמעט שאינה מפגינה אות חיים חוץ מאשר כשאני נוגע בה או מחבק אותה. זאת מן הסתם אשמתי. אני עודדתי אותה לשקוע בקיום המשוטח הזה ואולי אני צריך לשים לכך קץ – אם כי ספק אם תשמע בקולי אם אנסה.

            מצד שני, יש ימים טובים יותר מאחרים. בכל פעם שאנחנו גומרים סרט אנחנו מדברים עליו קצת לפני שקטיה עוברת לסרט הבא. אני בדרך-כלל רוצה לדבר על העלילה ועל המשחק, אבל היא נוטה להתרכז בצדדים הטכניים של הסרט: זוויות המצלמה, העריכה, התאורה, הקול וכן הלאה. אבל דווקא הערב, אחרי שצפינו בשלושה סרטים זרים בזה אחר זה – "האשליה הגדולה", "גונבי האופניים" ו"עולמו של אפו" – קטיה אמרה כמה דברים חריפים ונוקבים ושרטטה איזו תיאוריה קולנועית שהרשימה אותי במקוריותה ובחריפותה.

            חפצים דוממים, היא אמרה.

            מה אתם? שאלתי.

            חפצים דוממים כאמצעי ביטוי של רגשות אנושיים. זאת שפת הקולנוע. רק במאים טובים מבינים איך עושים את זה, אבל הרי רנואר, דה-סיקה וריי הם מהטובים ביותר, לא?

            אין ספק.

            תחשוב על סצינות הפתיחה של "גונבי האופניים". הגיבור מקבל עבודה, אבל הוא לא יוכל לעבוד אם לא יוציא את האופניים שלו מבית העבוט. הוא חוזר הביתה ומרחם על עצמו. והנה אשתו ליד הבניין, סוחבת שני דליים כבדים מלאים מים. כל העוני שלהם, כל המצוקות של האישה הזאת ושל המשפחה שלה נמצאים בדליים האלה. בעלה כל-כך שקוע בצרות שלו עד שהוא לא טורח לעזור לה עד שהם כבר באמצע הדרך לכניסה. ואפילו אז, הוא לוקח רק דלי אחד ומשאיר לה את השני. כל מה שאנחנו צריכים לדעת על הנישואים שלהם אנחנו מקבלים בכמה שניות האלה. אחר-כך הם עולים במדרגות לדירה והאישה מציעה למשכן את המצעים כדי שיוכלו לפדות את האופניים. זוכר באיזו אלימות היא בועטת בדלי במטבח? זוכר באיזו אלימות היא פותחת את מגירת השולחן? חפצים דוממים, רגשות אנושיים. אחר-כך אנחנו בבית העבוט, וזאת בעצם לא חנות אלא מקום ענקי, מין מחסן לחפצים לא רצויים. האישה מוכרת את הסדינים ואחר-כך אנחנו רואים את אחד העובדים לוקח את הצרור הקטן שלהם אל המדפים ששם מחזיקים את הפריטים הממושכנים. בהתחלה המדפים לא נראים כל-כך גבוהים, אבל המצלמה נסוגה וכשהאיש מתחיל לטפס אנחנו רואים שהמדפים נמשכים עוד ועוד, עד לתקרה, וכל מדף וכל גומחה מלאים וגדושים בצרורות זהים לזה שהאיש מאחסן עכשיו, ופתאום נדמה שכל משפחה ברומא כבר מכרה את המצעים, שכל העיר כולה באותו מצב אומלל כמו הגיבור ואשתו. בצילום אחד, סבא'לה. בצילום אחד אנחנו מקבלים תמונה של חברה שלמה שחיה על סף חורבן.

            לא רע, קטיה. הגלגלים מסתובבים...

            חשבתי על זה רק הערב. אבל נדמה לי שעליתי על משהו, כי ראיתי דוגמאות בכל שלושת הסרטים. זוכר את הכלים ב"האשליה הגדולה"?

            הכלים?

            ממש לפני הסוף. גָאבֵּן אומר לגרמנייה שהוא אוהב אותה, שהוא יחזור לקחת אותה ואת בתה אחרי המלחמה, אבל עכשיו החיילים מתקרבים והוא ודַאליוֹ חייבים לנסות לחצות את הגבול לשווייץ לפני שיהיה מאוחר מדי. ארבעתם אוכלים יחד סעודה אחרונה ואז מגיע רגע הפרידה. זה מאוד מרגש, כמובן. גאבן והאישה עומדים בפתח, והאפשרות שהם לא ייפגשו לעולם, והדמעות של האישה כשהגברים נעלמים באפלה. ואז רנואר חותך לגאבן ודאליו שרצים ביער ואני מבטיחה לך שכל במאי אחר בעולם היה נשאר אתם עד סוף הסרט. אבל לא רנואר. יש לו את הגאונות – וכשאני אומרת "גאונות" אני מתכוונת להבנה, לעומק הרגש, לחמלה – לחזור אל האישה ואל הבת הקטנה שלה, האלמנה הצעירה הזאת שכבר איבדה את בעלה בטירוף של המלחמה – ומה היא צריכה לעשות? היא צריכה להיכנס הביתה ולעמוד מול שולחן האוכל והכלים המלוכלכים מהארוחה שלהם. הגברים כבר הלכו, ובגלל שהם הלכו, הכלים האלה הפכו למסמן של היעדרם, של סִבלן הבודד של נשים כשגברים יוצאים למלחמה, ואחד-אחד, בלי לומר מילה, היא אוספת את הכלים ומפנה את השולחן. כמה זמן נמשכת הסצינה הזאת? עשר שניות? חמש-עשרה שניות? שום דבר, אבל זה עוצר נשימה, נכון? זה אגרוף בבטן.

            את בחורה אמיצה, אמרתי, כי פתאום נזכרתי בטיטוס.

            תפסיק, סבא'לה. אני לא רוצה לדבר עליו. אולי בפעם אחרת, אבל לא עכשיו. בסדר?

            בסדר. בואי נדבר על הסרטים. נשאר לנו עוד אחד. הסרט ההודי. אני חושב שאותו הכי אהבתי.

            זה מפני שהוא על אדם כותב, אמרה קטיה, וחייכה חיוך אירוני קצרצר.

            אולי. אבל זה לא אומר שהוא לא טוב.

            לא הייתי בוחרת אותו אם הוא לא היה טוב. בלי זבל. זה הכלל, זוכר? סרטים מכל הסוגים, מהמטורלל עד לנשגב, אבל לא זבל.

            הסכמנו. אבל איפה החפץ הדומם ב"אפו"?

            תחשוב.

            אני לא רוצה לחשוב. זאת התיאוריה שלך, אז תגידי לי את.

            הווילונות וסיכת השיער. מעבר מחיים לחיים, נקודת המפנה בעלילה. אפו נסע לכפר לחתונה של בת-דודה של ידיד שלו. מדובר בשידוך מסורתי, וכשהחתן מופיע מתברר שהוא מטומטם, אוויל מושלם. החתונה מתבטלת והוריה של הבת-דודה של החבר נתפסים לבהלה, הם חוששים שבתם תישאר מקוללת לכל החיים אם לא תינשא עוד באותו יום. אפו ישן איפשהו בין העצים, משוחרר מכל דאגה, שמח לבלות כמה ימים מחוץ לעיר. בני משפחתה של הנערה באים אליו. הם מסבירים לו שהוא הרווק היחיד בסביבה ורק הוא יכול לפתור להם את הבעיה. אפו נחרד. הוא חושב שהם משוגעים, חבורה של כפריים שטופים באמונות הבל, והוא מסרב לשתף פעולה. אבל אחרי הרהור נוסף הוא מחליט להיענות לבקשתם. כדי לעשות מעשה טוב, כמחווה אלטרואיסטית, אבל אין לו שום כוונה לקחת אתו את הנערה כשיחזור לכלכותה. אחרי טקס הכלולות, כשהם נמצאים סוף-סוף לבדם בפעם הראשונה, מתברר לאפו שהצעירה הביישנית הזאת קשוחה הרבה יותר מכפי שנדמה לו. אני עני, הוא אומר, אני רוצה להיות סופר, אין לי מה להציע לך. אני יודעת, היא אומרת, אבל זה לא משנה, היא נחושה בדעתה לנסוע אתו. הוא יוצא מכליו, נדהם והמום, אבל גם מתרגש לראות עד כמה היא נחושה, והוא נכנע באי-רצון. חותכים אל העיר. כרכרה עוצרת מול הבניין הרעוע שבו גר אפו, והוא וכלתו יוצאים ממנה. כל השכנים באים לנעוץ מבטים בנערה היפהפייה ואפו מוביל אותה במעלה המדרגות אל עליית הגג הקטנה והמוזנחת שלו. כעבור רגע מישהו קורא לו והוא יוצא. המצלמה נשארת עם הנערה, לבדה בחדר הזר, בעיר הזרה, נשואה לגבר שהיא כמעט שלא מכירה. היא ניגשת לחלון, שפיסת יוטה מזוהמת תלויה עליו במקום וילון אמיתי. בשק יש חור והיא מסתכלת מבעד לחור אל החצר האחורית, ששם תינוק בחיתול מדדה באבק ובפסולת. זווית המצלמה מתהפכת ואנחנו רואים את העין שלה דרך החור. דמעות צונחות מהעין הזאת, ואיך אפשר להאשים אותה אם היא מתוחה, מבוהלת, אבודה? אפו חוזר אל החדר ושואל אותה מה קרה. כלום, היא אומרת, ומטלטלת את ראשה, שום דבר. אחר-כך יש פייד-אאוט לשחור והשאלה הגדולה היא: מה הלאה? מה צפוי לזוג המוזר הזה שהתחתן בצורה מקרית כל כך? בכמה נגיעות מיומנות ומכריעות הכל נגלה לנו תוך פחות מדקה. חפץ מספר אחת: החלון. פייד-אין, שעת בוקר מוקדמת, והדבר הראשון שאנחנו רואים הוא החלון שממנו הסתכלה הנערה בסצינה הקודמת. אבל השק המרופט נעלם ואת מקומו תפסו וילונות משובצים נקיים. המצלמה מתרחקת קצת והנה חפץ מספר שתיים: עציץ פרחים על אדן החלון. אלה סימנים מעודדים, אבל עדיין לא ברור לנו לגמרי מה הם אומרים. ביתיות, מגע יד אישה, אבל זה מה שרעיה אמורה לעשות, וגם אם רעייתו של אפו ביצעה כיאות את חובותיה זה לא מוכיח שהיא אוהבת אותו. המצלמה ממשיכה להתרחק ואנחנו רואים את שניהם ישנים במיטה. השעון המעורר מצלצל, האישה יוצאת מהמיטה ואילו אפו נאנח וטומן את ראשו בכר. חפץ מספר שלוש: הסארי שלה. היא קמה מהמיטה ומתחילה ללכת אבל פתאום היא לא יכולה לזוז – מפני שהבגדים שלה קשורים לבגדים של אפו. מוזר מאוד. מי יכול היה לעשות דבר כזה – ומדוע? על פניה עולה בהבעה מקונטרת ומשועשעת גם יחד ולנו ברור מיד שאפו הוא האחראי. היא חוזרת למיטה, מנחיתה על ישבנו חבטה קלה ומתירה את הקשר. מה אומר לי הרגע הזה? שהסקס ביניהם טוב, שהתפתחה ביניהם איזו רוח שובבות, שהם באמת נשואים. אבל מה עם אהבה? יש רושם שהם מרוצים, אבל עד כמה הרגשות שלהם עזים? כאן מופיע חפץ מספר ארבע: סיכת הראש. האישה יוצאת מהפריים והולכת להכין את ארוחת הבוקר והמצלמה מתמקדת באפו. הוא מצליח סוף-סוף לפקוח את העיניים, הוא מפהק ומתמתח ומתגלגל במיטה, והנה הוא רואה משהו ברווח שבין שני הכרים. הוא מושיט יד ושולף משם את אחת מסיכות הראש של אשתו. זה רגע השיא. הוא אוחז בסיכה ומתבונן בה, וכשרואים את עיניו של אפו, את הרוך וההתפעלות שבעיניים האלה, ברור מעבר לכל ספק שהוא מאוהב בה לשיגעון, שהיא האישה של חייו. וריי עושה את כל זה בלי להשתמש במילה אחת של דיאלוג.

            בדיוק כמו הכלים, אמרתי. בדיוק כמו צרור הסדינים. בלי מלים.

            לא צריך מלים, השיבה קטיה. כשיודעים מה שעושים.

            יש עוד דבר משותף לשלוש הסצינות האלה. לא שמתי לב כשצפינו בסרטים, אבל עכשיו כשהקשבתי לך מתארת אותן, זה בלט לי מאוד.

            מה?

            כולן עוסקות בנשים. איך הנשים הן אלה שמחזיקות את העולם. הן מטפלות בדברים האמיתיים בזמן שהגברים שלהן מסתובבים בשלומיאליות ומסבכים את העניינים. או סתם רובצים ולא עושים כלום. זה מה שקורה אחרי סיכת הראש. אפו מסתכל על אשתו, בצד השני של החדר, היא כורעת מעל קדירה ומכינה את ארוחת-הבוקר, והוא לא נוקף אצבע כדי לעזור לה. כמו שהאיטלקי לא מרגיש כמה קשה לאשתו לשאת את דליי המים.

            סוף-סוף, אמרה קטיה, ומִרפקה אותי קצת. הנה גבר שקולט.

            לא צריך להגזים. אני רק מוסיף הערת שוליים לתיאוריה שלך. לתיאוריה המצוינת שלך, אם יורשה לי להוסיף.

            ואיזה מין בעל היית אתה, סבא'לה?

            חולמני ועצלן בדיוק כמו הליצנים בסרטים האלה. סבתא שלך עשתה הכול.

            לא נכון.

            כן נכון. כשאת היית אצלנו תמיד התנהגתי למופת. היית צריכה לראות אותנו כשהיינו לבד.

אני משתתק לרגע וזז קצת במיטה, מסדר את הכר, לוגם מכוס המים על השולחן שליד המיטה. אני לא רוצה להתחיל לחשוב על סוניה. עדיין מוקדם מדי, ואם ארשה לעצמי להתחיל עכשיו, אשקע שעות ארוכות במחשבות עגומות עליה. להמשיך בסיפור. זה הפתרון היחיד. נמשיך בסיפור ונראה מה יקרה אם אצליח להגיע עד הסוף.

            אוון בריק. אוון בריק בדרכו לעיר ולינגטון, באיזו מדינה בארצות-הברית אין הוא יודע, באיזה אזור בארץ אין הוא יודע, אבל האוויר לח וצונן והוא משער שהוא בצפון, אולי בניו-אינגלנד, אולי במדינת ניו-יורק, אולי אי-שם בצפון המערב-התיכון, ואחר-כך, כשהוא נזכר בדיבוריו של סארג' סרג' על מלחמת אזרחים, הוא תוהה על מה נלחמים ומי נלחם במי. האם שוב הצפון נגד הדרום? המזרח נגד המערב? האדומים נגד הכחולים? הלבנים נגד השחורים? לא משנה מה גרם למלחמה, הוא אומר לעצמו, ועל אילו סוגיות או רעיונות נלחמים, שום דבר כאן לא הגיוני. איך ייתכן שזאת אמריקה אם טובאק לא יודע על עירק? אובד עצות לחלוטין שב בריק להשערתו הקודמת, והיא שהוא שבוי בתוך חלום ואף-על-פי שהוא מוקף בראיות מוחשיות מנוגדות, הרי למעשה הוא שוכב ליד פלורה במיטתו שבבית.

            הראות גרועה, אבל מבעד לערפל מצליח בריק להבחין במעומעם כי משני צדיו משתרעות חורשות, בתים או בניינים לא נראים לעין, אף לא עמודי טלפון, תמרורי תנועה, אין כל סימן לנוכחות אדם חוץ מהכביש עצמו, רצועה משובשת של זפת ואספלט רצופה סדקים ובורות, שוודאי לא תוקנה כבר שנים. הוא ממשיך ללכת קילומטר ועוד קילומטר ועדיין לא חולפות על פניו מכוניות, אנשים אינם מגיחים מהריק. לבסוף, אחרי עשרים רגעים פחות או יותר, הוא שומע דבר-מה מתקרב, צליל קרקוש וחיכוך שהוא מתקשה לזהות. מתוך הערפל מתקרב אליו אדם מדווש על זוג אופניים. בריק מרים יד כדי לאותת לאיש, קורא אליו "שלום, סלח לי, אדוני", אבל רוכב האופניים מתעלם ממנו וחולף על פניו במהירות. אחרי זמן מה מתחילים להופיע עוד בני-אדם רכובים על אופניים, חלקם בכיוון אחד וחלקם בכיוון הנגדי, אבל אם לשפוט על פי תשומת הלב שהם מקדישים לבריק המפציר בהם לעצור, בעיניהם הוא חשוב כאוויר שקוף.

            בהמשך הדרך, אחרי עוד תשעה-עשרה קילומטרים, מתחילים להופיע סימני חיים – ובעצם סימני חיים קודמים: בתים מפויחים, חורבות של חנויות מזון, כלב מת, כמה מכוניות מפוצָצות. זקנה בבלויי סחבות המסיעה עגלת קניות המלאה בחפציה מגיחה לפתע מולו.

            "סליחה," אומר בריק. "תוכלי לומר לי אם זאת הדרך לוולינגטון?"

            האישה עומדת מלכת ובוהה בבריק בעיניים לא מבינות. הוא מבחין בקווצת זיפים קטנה המבצבצת מסנטרה, בפיה הקמוט, בידיה המעוותות משיגרון. ולינגטון? היא אומרת. מי שאל אותך?

            אף אחד לא שאל אותי, אומר בריק. אני שואל אותך.

            אותי? מה לי ולזה? אני בכלל לא מכירה אותך.

            גם אני לא מכיר ואתך. אני רק שואל אם זאת הדרך לוולינגטון.

            האישה בוחנת רגע את בריק ואז אומרת, זה יעלה לך חמישה דולר.

            חמישה דולר בשביל כן או לא? את מטורפת.

            כולם כאן מטורפים. אתה רוצה לומר לי שאתה לא?

            אני לא רוצה לומר לך שום דבר. אני רק רוצה לדעת איפה אני.

            אתה עומד על כביש, טמבל.

            טוב, נכון, אני עומד על כביש, אבל אני רוצה לדעת אם הכביש הזה מוביל לוולינגטון.

            עשרה דולר.

            עשרה דולר?

            עשרים דולר.

            עזבי, אומר בריק, שסבלנותו כבר פוקעת. אני כבר אבין לבד.

            תבין מה? שואלת האישה.

            במקום לענות לה חוזר בריק לצעוד ובהולכו אל תוך הערפל הוא שומע את האישה מאחוריו פורצת בצחוק, כאילו מישהו סיפר לה כרגע בדיחה מוצלחת...