עת הזמיר - מאת חיים באר - 2004

עת הזמיר

חיים באר

 

 

 

לא יוכל איש לעבוד שני אדונים,

כי אם ישנא את האחד ויאהב את האחר

או ידבק באחד ויבזה את האחר.

[מתי ו',  24]

 

תפקיד המשורר,  כדברי אריסטו ב"פוֹאֶטיקה",  לספר לא את העובדות, כלומר,  את סוג הדברים שקרו,  אלא את סוג הדברים שעשויים לקרות, כלומר,  את המאורעות האפשריים לפי ההסתברות או ההכרח.  לפיכך מובן כי כל הנפשות הפועלות שדרכי-התנהגותן ועלילותיהן מסופרות להלן, בדויות מן הלב ואין בהן כדי לרמוז,  ולו ברמז דק,  לא אל אותם אנשי-השם רבי-התהילה המתהלכים להם בתוכנו במלוא הדרם ולא אל פשוטי-העם, ששמם,  ולא כל שכן מעשיהם,  אינם ידועים לנו.

 

 

 

באחד מימי אלול הראשונים סמוך לצהרים, כשנתַיִם קודם לשחרור ערי-אלוהינו מידי צר,  טיפס חייל חכלילי-פנים מאותם הנערים בעלי חתימת-הזקן שייעשו לימים סמלי-דת,  בגרם-המדרגות של בנין הרבנות הפיקודית ופניו מועדות אל לשכתו של הרב הצבאי.

 

מים עכורים זרמו לקראתו,  נופלים בקצב ממדרגה למדרגה כאשד קטן,  וגרפו אתם בדרכם אל החצר תפוחים רקובים,  טפסי-משרד ואריזות ריקות של נרות-שבת.  גחונו של הקיטבֶּג שגרר אחריו נרטב והוא הזדרז לכתף אותו כדרך שעשה במחנה-הטירונים,  שאת שעריו יצא הבוקר,  כשהיו מקפיצים את מחלקתו לאחד ממסדרי-הפתע הליליים.

 

מעברים עלה קול שופרות.  אי-שם,  במחסנים הסמויים מן העין,  תקעו בהם לנסותם בטרם יישלחו ליחידות לקראת הימים הנוראים.  והקולות המסוכסכים,  הבכייניים,  המתחטאים נגעו בפני המים הנִקוִים על מישורת הקומה השניה,  לפתח קיטונם של אנשי יחידת הקבורה,  והעבירו בהם רעדה.

 

בכפיפה,  גבו אל העולה,  ירד חייל,  מכנסיו חפותים עד הברכַּיִם,  רגליו מבוססות במים,  ונעליו,  נעלי-צנחנים נטולות שרוכים,  מאדימות כתולע. "קול אדושם על המים,  אדושם על מים רבים," ניסה קולו כמנהג החזנים ונאבק עם הסחבה הממאנת להיכָּרך על המגב.

 

קורת-אור אלכסונית פלשה דרך אשנב מסורג שבתקרת חדר-המדרגות והטילה בשלולית כתם של נהרה.  העולה נעצר ובפיזור-נפש התבונן בחזיון שנראה בעיניו כרֶפּרוֹדוּקציה מעוּוֶתת ומעוררת גיחוך של "בריאת האור" בציורי התנ"ך של גוסטַב דוֹרֶה אשר קיבל במתנה לבר-מצוָה שלו.  אחר-כך סב במבוכה לאחור,  תוהה אם לחזור על עקבותיו או להוסיף ולעלות,  ומבעד לזגוגית שבורה,  ששאריותיה המשוננות היו משוחות בצבע-שמן ירוק,  נשקפה אליו העיר הערבית לשעבר שבתוכה קבעה לה הרבנות הפיקודית את משכנה בשלהי 1948.

 

בפִרצה שפילסה לה דרך-החוף,  מימין לבנין הלבֵנים הקודר של בית-ההארחה הפרַנציסקני,  ראה את הים.  הים הגדול ורחב- הידים,  שעל חלקת פניו דימה לראות בילדותו,  כשעמד ביום ששי עם דמדומים בבית-הכנסת ושליח-הציבור קיבל את פני השבת בפסוקיו של דוד,  את רוחו של אלוהים מרחפת.

 

"קול אדושם בכוח,  קול אדושם בהדר," התאמץ שוטף המדרגות לחבור אל תרועת השופרות,  אך קולות קרני האַיִל גוועו בגניחה והתחזנותו נעדרת החוש המוסיקלי הִכתה ערומה ומיותרת בקירות הטחובים וקלופי הצבע.

 

הנכנס השעין את משאוֹ על המעקה ובספר-כיס אנגלי שהוציא מכיסו השִיב רוח על פניו כבמניפה.  ואז השגיח בו המנקה,  שהתבונן בעולם במהופך,  מקָדקוֹד המשולש שיצרו רגליו המפוסקות,  וצעק: "תתנדף.  תתנדף מפה.  אתה עוד תלכלך את הכול."

 

"סליחה,  לא התכוונתי..." גימגם החייל בעל חתימת-הזקן ובספר שבידו הורה על הקומה השלישית,  קומת-המשרדים, שבקצהָ היתה לשכתו של הרב הצבאי הפיקודי סגן-אלוף שוּבין, ואמר כי עליו להתיצב שם.

 

"תתנדף,  טירון מושתן!" נזעמו הפנים ההפוכות,  שזיפי זקן בן ימים אחרים עטרום,  "או שאני דופק לך תלונה."

 

סמל-הדת לעתיד כבר הספיק לבחון בחון היטב את כותפותיו ואת שרווּליו של המנקה ולהיוָכח כי נקיים הם מדרגות.  לא היה ספק בלִבו כי הלה טוראי ממש כמוהו.  אך אף-על-פי שבטחונו גאה בו אותו בוקר,  וביחוד משעה שהמיר את סמל הטירונות המעוין שעל כומתתו בסמל "חַיִל כללי",  לא ההין להשיב לחורפו דבר.

 

"בשר טרי," גידף המנקה בלי להפנות אליו את פניו וחבט בסחבה על המדרגות השטופות.

 

שני לובשי-מדים מזדקנים,  אנשי יחידת הקבורה,  שהצעקות על סף חדרם החרידו אותם מנמנום הצהרים,  הציצו החוצה בסקרנות והקשיבו למתרחש.

 

"הנח לבחור,  נוֹסקה," אמר לבסוף הקברן בעל הפנים הנפוחות, "אתה לא המפקד שלו."

 

"רובי,  לך לישון," צחק נוסקה אותו צחוק רע-לב השמור עמו לנמוכים ממנו בדרגה.  "שינה לקברנים טובה להם וטובה לעולם." ולעצמו רטן,  "עוד נראה מי יהיה פה המפקד,  בברדק המסריח הזה."

 

"מה לעשות," לחש הנכנס ואובד-עצות דידפף בספר שבידו. זה היה "הרצוג" של סוֹל בּלוֹ,  שיצא לאור זה לא כבר,  והוא קנה לו אותו בדרכו אל יחידתו החדשה.

 

"כבר אמרתי לך,  יא חתיכת אינטליגנט," לא שינה המנקה מעמידתו,  "תסתלק מכאן."

 

"שקט!" הילכה במסדרונות העליונים צווחת חיילת,  "ככה אי-אפשר לעבוד."

 

"באמת? אי-אפשר לעבוד?" אינפף נוסקה,  מחקה את חנחוּני מזכירתו של הרב שובין.

 

"שקט!" הוסיפה החיילת לצווח.

 

"עדה,  מותק,  אולי תאכלי עוד מצופה ותשתקי," לא ויתר נוסקה,  ואחר-כך,  כורך אחד מפתילי הציצית על אצבעו,  הכריז כי בבסיס אין משגיחים בבת-קול.

 

"ברבנות קובעים בעלי הציציות,  לא בעלות הציצקֶס," הסביר לשני לובשי-המדים.

 

"הס,  רבּ נוסן," מיחה כנגדו הקברן השני,  קטן הקומה ורע המראה,  בניגון המתרפק והספקני של למדני גליציה.  "ותורה מה תהא עליה?" ומיד בחן איזה רושם עושים דבריו על בעל נע- לי הצנחנים הרטובות והוסיף כי בכל יום ויום יוצאת בת-קול מהר חורב ומכרזת ואומרת,  אוי להם לבריות מעלבונה של תורה.

 

"לך,  זיסר,  אין בכלל זכות להטיף לי מוסר," הפסיקו המנקה, מעמיד עליו עינים מלגלגות,  ואחר-כך פנה אל רוּבי והקשה כיצד יכול חסיד תמים כמוהו לשבת בחדר אחד עם משכיל מנוּער מיראת-שמים ואפיקורוס להכעיס,  המאחר לבית-הכנסת ונכנס דווקא בשעת "קדושה",  עובר בפסיעה גסה בין המתפללים הצגים ומנתרים במקומותיהם כמלאכים.

 

"אילו חי בימי אלישע,  לא היה נפסק השמן," אמר נוסקה לאחר שבלע בקול את כיחו.

 

"כל-כך הוא צדיק בעיניך," נפל רוּבי במצודתו,  ונוסקה שמלאכתו נעשתה בשלמוּת,  המתיק את שפתיו ואמר כי בידוע התחולל נס השמן כל זמן שהיו כלים ריקים,  וכאשר נתמלאו כולם נפסק השמן,  וזיסר שהוא כלי ריק שקיבולו אין-סופי לא היה מניח לנביעה שתיפסק לעולם.

 

זיסר התבונן בנוסקה בשוויון-נפש ובימבם ניגון ללא מלים.

 

"הריקא מציק לך," התפלא רובי,  "ואתה מוחל על כבודך."

 

"עליך אני תמֵהַ, רובי," נכנס נוסקה לתוך דבריו,  "כיצד נשתכח ממך המעשה במשכיל וברבי מראדזין." וסיפר: פעם אחת,  נזדמן משכיל לחצרו של ר' גרשון-הניך ליינר,  הרבי מראדזין,  מחדש פתיל התכלת,  וראה את הרבי פוסע כה וכה בחדרו ומהמהם בנעימה קצובה: בם,  בם,  בם.  שאל המשכיל את ר' גרשון-הניך לפשר "הבם בם" הזה והשיבו הרבי: מקרא מפורש הוא: "ודיברת בם".  התחיל גם המשכיל לבמבם,  אמר לו הרבי: גם זה מקרא מפורש: "צדיקים ילכו בם ופושעים ייכשלו בם."

 

"יפה עשה שוּבין שהִכּה אותך מכת מַרדוֹת," לא התאפק רו- בי,  ונתן בפיו חופן גרעיני חימצה מיובשים.

 

"תניח לו, רובי," שידל הקברן רע המראה את עמיתו בעל הפנים הנפוחות בפרץ של גדלות-נפש,  "אין אדם נתפס על צע- רו." ולנוסקה אמר,  "זיי שוין אַ מענטש."

 

"נתן,  אולי תהיה בן-אדם," תירגם רוּבי את מוסרו של זיסר וטוחנותיו אינן בטלות ממלאכתן.

 

"כל היום לא פסק פּוּמה מגריסא," צחק נוסקה והסב לעבר רובי את אחוריו.

 

"תירגע," החליק רובי על שפמו.  שפם צ'רלי צ'פלין מכסיף. "תאכל קצת אַרבֶּעס." והושיט לו חופן של גרעיני חימצה מיובשים.

 

מנעול הקיטבג של הנער בעל חתימת-הזקן,  הנטוע על סִפּה של הקומה השניה,  הקיש שוב ושוב במעקה ולִיוָה בצליל מתכתי את התנצחותם הלמדנית של נוסקה והקברנים.

 

"אתה עוד פה,  טירון?" איבד המנקה פתאום את סבלנותו ודחה את ידו המושטת של רובי.  אחר-כך הטביל את הסחבה במים,  צנף אותה לפקעת והטיחה מבין רגליו בחזהו של הנכנס.

 

הנער נרתע לאחוריו וכל רכושו נפל לתוך השלולית.

 

"איזה קליעה!" הניף נוסקה זרועותיו בנצחון וציציותיו טופחות על ירכיו,  "עוד סל בלתי-נשכח של הארלֶם גלוֹבּ טרוֹטֶרס!"

 

"שווארצע חיה," איבד זיסר את שלוָתוֹ,  "ותאמין לי,  נוסן, עוד חסרים לך כמה דצימטרים טובים להיות כדורסלן מקצועי,"הוסיף בבוז ועבר את השלולית ומשה מן המים את "הרצוג",  את הקיטבג הכבד ואת הכומתה המעוטרת בסמל "חיל כללי", הפחות נחשב בחיילוֹת,  שהטירון טרח כל-כך לשפשפו בחול כדי שידבק בו ברק של ותיקות.

 

"תראה מה עשית לנער," יִסר הקברן את נוסקה והעביר את אצבעותיו על מדיו החדשים,  הגדולים מכפי מידתו של החייל שעוד לא ידע את שמו,  וניער מעליהם את הלכלוך.

 

הנער חש את ידו של הקברן ממשמשת בו והתחיל לרעוד, מנסה לשוא להתחמק ממנה.  ריחם הרע של המים מילא אותו חמלה על עצמו וזרועותיו של זיסר הטורחות סביבו חסמו את דרכו החוצה.  ושוב לא היה יכול אלא לשמוע את קול המים הזורמים להם למטה,  לעבר האדמה האפלה,  מדעיכים את האש המכַלה את דבש-נעוריהם העז של המתים.

 

כשסיים זיסר את מלאכתו הניח ידו על כתפו של החייל המובס,  שמילמל שוב ושוב "למה עשו לי את זה."

 

"כל הכבוד,  סוף-סוף יש לכם עבודה," העיף נוסקה מבט ראשון בדמות השחוחה,  הנכנעת,  החבוקה בזרועות הקברן, "משהו על החשבון," ולעצמו אמר: "תוחס-לעקער חדש הגיע היום מבה"ד 4."

 

החייל ניסה לשוא לנער את המים מספר-הכיס שנרטב.

 

"מה אתה קורא?" הסתקרן זיסר וביקש מהחייל רשות לעיין בספר.

 

הקברן רע המראה התקשה לדפדף בספר הספוג מים והסתפק בדברי השבח שהביאה ההוצאה על הכריכה,  בעוד רובי,  הרוכן מעל כתפו,  קורא לאִטוֹ את האותיות הלועזיות המצטרפות לשֵם הספר ושאל בלא מעט תמהון האם מישהו באמריקה כתב את תולדות חייו של הרב הרצוג.

 

הנער חייך ואמר כי זה רומַן חדש,  בֶּסט-סֶלֶר עולמי,  של הסופר היהודי אמריקאי סוֹל בֶּלוֹ.  "רומן, " משך רובי בכתפיו ונשען

על מזוזת הדלת ושאל אם הבעל-מחבר אינו יהודי הונגרי משארי-בשרו של רבּ עמרם בלוי מנהיג נטורי-קרתא.

 

 

תרועת השופרות התחדשה.  ממעמקי המחסנים לתשמישי קדושה עלו הקולות העקודים,  נאחזים זה בזה ומסתבכים,  נמשכים מקומה לקומה,  ונוסקה גורף את המים המלוכלכים ומצטרף אליהם בקולו.

 

"קול אדושם יחולל איילות ויחשוף יערות ובהיכלו כולו אומר כבוד, " פשטו המים שעל המישורת ואיימו להציף את חדר הקברנים.

 

"אתה רוצה לרשת את וֶלוָלה רוזין, " גיחך רובי והוסיף כי במבחני-הקבלה למקהלת פרחי-החזנים של הבסיס,  שסרן זאב רוזין היה הסולן שלה,  היה מקבל לא יותר מ- 6.

 

"אצל הקדוש-ברוך-הוא הייתי מקבל 9," השיב נוסקה.

 

"9?" תמה רובי.

 

"כן,  אלוהים מסתכל על הכול מלמעלה."

 

"חילול-השם,  פשוט חילול-השם," גער בו רובי בשינים חשוקות,  "תשים קִנְצֵי לְמִלין,  נוסקה!"

 

"ועצור במִלין מי יוכל," מיהר המנקה להשיב לו,  גם הוא בלשונו של ספר איוב.

 

"מומר להכעיס,  יודע צורת פסוק ומחלל שם שמים ברבים," קונן הקברן והוסיף כי הבוץ שזרק נוסקה בפניו של זיסר שב ומוטח בו בעצמו.

 

נוסקה מילא פיו צחוק.

 

"תראה מה עשית לנער," התלונן רובי.

 

"לכך נוצר," אמר נוסקה ברשעות,  ובלי להעיף עין בחייל, שלה את הסחבה מן המים.

 

"מוטב להיזהר מפניו," לחש זיסר לחייל ודחף אותו קלות אל פתח חדרם,  כמזמין אותו אל צל קורתם עד שיסיים גורף הביבים את מלאכתו.

 

"אבל אני צריך להיות למעלה," התחנן הנער והגניב מבט אל מבזהו,  שהשתהה בפתח בית-השימוש.  נוסקה ביעט בעקביו על המפתן ועל עָרפו עב-הבשר והתקיף האדימה צלקת,  נפוחה ומכוערת למראה,  שהציתה זכרון רחוק במוחו.

 

"בוא," שילבו זיסר ורובי את זרועותיהם בזרועותיו של הנער ויחדיו הוליכוהו אל קיטונם.

 

"שמע,  בחור," נאנח רובי אנחה סבלנית,  ארוכה,  גששנית. "איך קוראים לך?"

 

"נחום," השיב החייל.

 

"נחום," לא הרפה זיסר,  "ומה שם המשפחה?"

 

"גבירץ."

 

"אם כן,  שמע,  ידידי רבּ נוחם גבירץ," אמר רובי,  "פה בק"ק בר"פ לא ממהרים."

 

"אבל אני צריך להיות עכשיו בראיון אצל סגן-אלוף הרב יהודה שוּבין," התנשם גבירץ,  ולא נתן את דעתו על הזיווג המשונה של שני הנוטריקונים.  בחילה אחזה בקיבתו כשהִכּה בו פתאום משב של צמר לא מאוּורר,  עשן סיגריות וחמצמצות של גוּיָבוֹת שהבשילו יתר-על-המידה.  אין הוא יכול להישאר כאן אפילו עוד רגע אחד,  אמרו עיניו,  ושוטטו על-פני החדר הקטן וחסר-החלונות,  שערימות של שמיכות צבאיות,  כמו באפסנאות הקֶלֶט,  מילאוהו באי-סדר וביניהם שעונים אל הקירות גלילי-בד לבנים.

 

"הלוַאי שרבּ יידל יקבל אותך בעוד שבועים," פסק רובי והטיל עצמו על ערימת השמיכות,  שהקברנים עשאוה פינת- הֲסִבּה, "ועד אז תסתובב בבנין ווי אַ פאָרץ אין ראָסל."

 

"גם אתה התחלת להתנבא בסגנון של נוסן," התפרץ זיסר, ותוך כדי כך דיפדף בספר "מעבר יבוק" המוטל על שולחן-השדה בין מציות צבאיות,  אשכול ענבים מדולדל ובקבוק מי-סודה.

 

"כמו מה אני אסתובב?" שאל גבירץ,  נאחז במבטו הטוב והסַלח של החפץ-חיים,  שתצלומו הישן,  הדהה,  מודבק היה על דלת צרה,  ותהה אם יהיה בכוחן של העינים היהודיות חסרות- האונים לחלצו מכאן.

 

"כמו נוֹד בנזיד," ציחקק רובי.  "אינך מבין יידיש? בבר"פ, בבסיס הרבנות הפיקודית,  יידיש היא השפה הרשמית.  עברית מדברים רק המכ"שים."

 

"מכ"שים?"

 

"מוסמכי כשרות," גילה רובי סוד,  "אחינו הספרדים העובדים במטבח,  אצל פּוּשקש." וגרף חופן של גרעיני חימצה משקית-נייר מרופטת,  סיכסך אותם באגרופו בתנועה של קוביוסטוס והטילם אחד-אחד לתוך פיו.  "אתה תצטרך ללמוד הרבה," אמר.

 

"יֵשֵב מר," דחק זיסר באורח,  שכבר הספיק לחבוש את כומתתו הרטובה,  והצביע על הספה המאולתרת.

 

"הוא שאמר הנביא,  תחתיך יוצע רימה ומכסיך תולעה," פסק רובי את פסוקו.

 

"החוצה," הוריקו פניו של גבירץ,  "אני רוצה החוצה."

 

"מה עשית," צעק זיסר על רובי,  מיַסרו על שגילה לאורח למה נועדו השמיכות,  "פתח כבר את הדלת."

 

הקברן השעין את כל כובד גופו על הדלת,  הדף אותה החוצה אל פאת-גג חשוֹפה,  שמתחתיה השתרעו בתי-המסחר הסיטונאיים לנפט,  פחמי-אבן ושמן,  של הנפקדים הערבים שנהפכו למחסני הרבנות הפיקודית.  אור פתאומי הציף את קיטונם האפלולי של הקברנים,  וגבירץ,  מכוּוץ כתולעת,  נדחף החוצה.

 

 

שמש יוקדת נחה באדישות על משטח הזפת הצמיג והגרוטאות שעליו.  הנער השתופף בפינה,  מעל לפתח הניקוז של מי-הגשמים,  והקיא,  והנתזים התפזרו על ספרו של בלוֹ שנשמט מידיו ועל לוחות-הטהרה וקנקני-הפח לרחיצת המתים שיצאו מכלל שימוש ורוחות-הים איכלו אותם.

 

"די, די," טפח זיסר על גבו של גבירץ,  "עוד לא הוטב לך?"

 

"כן," אמר והזבובים כבר מזמזמים מסביב לרגליו.

 

"תנשום עמוק,  תזדקף," יעץ זיסר.

 

שמי סוף-קיץ כחולים וטהורים היו נטויים מעליהם.  על המעקה עמד עורב והתבונן בהם בתשוקה עוינת.

 

"עופי, עופי," ציפצף זיסר וידה בו אטב-כבסים שבור.

 

העורב פרש כנפיו והתעופף בכבדות מעל לבסיס: מעל לרחבת-המסדרים הזעירה,  מעל לדגל-הלאום התלוי ברפיון; מעל לשני עוזרי-הטבחים שהדיחו בצנור-גומי סירי-אלומיניום גדולים; מעל למפעל לחלבה הסמוך,  המדיף ריח של ממתקים מעופשים ולמסעדה של הרומני שתיפתח עם חשיכה; לעבר הנמל הנטוש והים.  אך הצפור האפורה עתידה לחזור עד מהרה - ערימות הפסולת שבצד ההוא היו תחום מחייתם של השחפים.

 

"אני הולך... אני מוכרח..." דחה גבירץ את מי-הסודה שמזג לו רובי בכוסית-פלסטיק וחזר לחדר.

 

"אתה נשאר פה,  בפקודה!" אמר זיסר וענד לפרק-ידו את דרגת הרס"ר,  הדומה לשעון,  שעד עתה היתה טמונה בכיס חולצתו.

 

"כן," אמר גבירץ והרים ידו להצדיע,  אך סופו שהעביר את אצבעותיו בשערוֹ וסרקוֹ.  נלבט בין המשימה שלוּמד לדבוק בה במחנה-הטירונים ובין פקודתו החדשה של הרס"ר,  שמסופק היה אם יוכל להסתמך עליה בשעה שיעמידוהו למשפט על נפקדות.

 

"פקודה זאת פקודה," נתן רובי משנה תוקף לדברי זיסר וחיטט אף הוא בכיס חולצתו.

 

"אבל כבר מאוחר נורא," ניסה הנער לשדלם בדברים.

 

"תראה,  נוחם,  זה השעון האמיתי של הרבנות," נופף רובי כנגד האורח בדרגתו שנמצאה,  "שעון בלי ספרות ובלי מחוגים. אנחנו מחוץ לזמן."

 

"לאט לך,  רובי," ביקש זיסר ליטול משהו מחריפות קביעתו של רובי,  "לכל זמן ועת לכל חפץ."

 

גבירץ חייך.

 

"עכשיו תשב,  רב נוחם," ציוָה רובי,  ושני הקברנים נטלו את הנער הנכלם והמבוהל והושיבוהו על השמיכות.

 

"ולא נוחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא," שורר רובי,  לשכנעו שהחפזון מזיק,  ואחר-כך הפיח רוח-חיים במאוורר החלוד שעמד בפינה.

 

"דודי צח ואדום דגול מרבבה," ענה לו זיסר גם הוא בפסוק, צבט את גבירץ בלחיו,  הוציא מכיס מכנסיו האחורי אולר,  קרע רצועת-בד מאחד הגלילים,  הספיג אותה במי-הסודה שסירב הנער לשתותם ואמר כי עד שתיפתח הדרך למעלה יהיה סִיפֵק בידו להתנקות.

 

וריח סומא של רקבון ושל השלמה נעדרת מגן שפע אל נחיריו של גבירץ בשעה שהשנים טרחו מסביב לשק נשמתו המוטל מרוקן ונוקשה על רפידת-הצמר האפלה,  מזמרים שברי פסוקים ומטהרים אותו מן הזוהמה שדבקה בו היום.

 

 

 

גבירץ ישב לפני המאוורר והמתין עד שתיַבּש הרוח הרפה את מדיו.  זיסר יצא אל חדר-המדרגות לראות הקלו המים ולא חזר,  ורובי אמר כי הקוֹלֶגה שלו הלך מן-הסתם למטבח הבסיסי להביא להם איזה דבר אוכל.  הקברן האריך להתבונן בכנפי המאַוורר החלודות הנתקלות שוב ושוב בשבכה המגינה עליהן ופתאום צחק.  "סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח," הצטמצמו עיניו ומלאו משוּבה,  נהנה מן החידוד שנפל לתוך פיו.  הוא גרף עוד חופן של גרעיני חימצה מהשקית ואחר- כך שקע בערימת עתוני הבוקר,  מתמכר לקריאת דוּחוֹת הכתבים הפליליים על פתיחת משפטו של סגן שר הבריאות לשעבר יצחק רפאל,  שהואשם בקשירת קשר ללקיחת שוחד.

 

הרוח הדביקה את חולצתו הלחה של גבירץ אל חזהו,  והוא, שעדיין לא הסכין למראותיו של החדר שבו ייאָלץ למצוא לו מקלט בימים שיבואו,  עצם את עיניו,  "אדמה! הבא אל קרבך? אי לשם הן הלכו," לחש הנער על מכתו כידעונית,  "ועל גבן הנוקשה מוטל שק נשמתם,  מרוקן מהוָיוֹת מורשת-אל."

 

אל שורות השיר הללו,  שכתב אייזיק רוזנברג בטרם ימצא זאת מותו בשדות-המערכה של מלחמת-העולם הראשונה,  התוַדע גבירץ סמוך לפני גיוסו לצבא ודבק בהן מתוך קִרבת-לב.

 

באותם הימים שטפה את בני כיתתו שזומנו להתיַצב בלשכת- הגיוס הרגשה כבירה של ציפיה והשתוקקות.  בהפסקות היו תל- מידי השנה האחרונה בבית-הספר לבנים של "המזרחי" נלחצים זה אל זה באחוָה ובקוצר-רוח ומפליגים בדמיונם אל מחנה-הקיץ האין-סופי הצפוי להם מעבר למשוכת בחינות-הבגרות.  בשובם מבית-הספר נהגו להתעכב על-יד החנות לאבזרי מחנאות ועָדפי ציוד צבאי שברחוב בן-הלל,  לערוג על סכיני-הקומנדו הממורטים,  המַצפנים וחגורי-הקרב שבחלון-הראוָה ולהתוַכּח מתוך בקיאות גדולה על ההבדלים שבין סמלי החיילות,  הדרגות והאותות השונים.

 

בעיקר היו נשואות עיניהם אל בוגרי המחזורים הקודמים שכבר שירתו בצבא.  בלילות-שבת היו רבים מחבריו של גבירץ ממהרים לקום משולחן המשפחה קודם שנסתיימה הארוחה ושמים פניהם אל מועדוני תנועות-הנוער הדתיות.  בצריף- ההתעמלות של בית-הספר "מעלה",  מרכז הצופים הדתיים, או בחצר ספרית בני-ברית,  בצל בנין-האבן חמור-הסבר,  שליד סניף בני-עקיבא,  הקהילו החיילים שבחופשה קהילות וסיפרו על מסעות ליליים,  על חדירות אל מעבר לגבול ועל אימוני-אוֹמֶגה בגדוד הנח"ל המוצנח - עלילות גבורה שהאדירו את כבודם בעיני הבנות ועוררו את קנאתם של הבנים.

 

גבירץ לקח חלק בהתלהבות הקולנית ואף ליבה אותה.  באי- פרישה מן הכלל,  כך קיוָה יֵקַל עליו להסתיר מעיני חבריו עד כמה אין הוא בוטח בגופו.  "הילד סובל מרשרוש," היתה אמו משיחה את דאגתה באזני חברותיה,  והאִוושה הקלה אשר איבחנו הרופאים בלבו נהפכה לעקה שהחניקה את שאר הקולות של גופו המתבגר.  עתה,  לנוכח הגיוס ההולך וקרב,  גברו חרדותיו ואף נעשו מוחשיות יותר ככל שתכפו שיעורי הגדנ"ע וימי- השדה ואילצו אותו להעמיד את עצמו למבחן.

 

באחד הבקרים הסגריריים של אותה שנה יצאה כיתתו לאימונים בבית הנסיכה ההולנדית,  בית עתיק ומסתורי על גבול גן- העיר,  בואכה רחוב ממילא,  שלימים נהרס ופינה את מקומו למלון "פלזה".  הולכי-בטל,  מאלה התרים אחרי נערים רכים בין המשעולים,  לא גרעו עיניהם משדֵרת-המסע שהפיחה חיים לשעה קלה בגן הרדום.  בראש צעד יוסי ליפמן,  המכונה ליפּ, מדריך הגדנ"ע,  אחריו נשאו ארבעה נערים יריעת-ברזנט מקופלת,  ובעקבותיהם - כל השאר.  גבירץ,  שהלך מיד אחרי נושאי המשא,  כרך לראשו את צעיף-הצמר שלו כטוּרבן,  הצריד קולו ושר את מוסרו של עקַביא בן מהללאל על שלושת הדברים שאדם מסתכל בהם ואינו בא לידי עבירה.

 

"דע מאַיִן באת," געה גבירץ בבכיה מדומה,  סופק כפים כנגד מיטת המת,  וחבריו עונים לו: "מאין באת? מטיפה סרוחה."

 

"עצור," רעם ליפּ. "גבירץ,  צא מהשורה!"

 

"המדריך,  מה עשיתי?" היתמם גבירץ.

 

"להניח את האברזין על הארץ," הטעים המדריך את המלים כבעל-קורא,  מקפיד לקרוא לברזנט בשמו העברי.

 

"אבל, המדריך..." המשיך גבירץ להפגיע.

 

"להסתדר בשלשות,  להפסיק לדבר,  לזרוק את המַסטיקים," התעלם המדריך מחניכו הסורר ופיסק רגליו באדנוּת.  אחר-כך הרים ידו והצביע מזרחה.  במורד בית-הקברות ממילא,  בין עפאי העצים,  עצי קזוארינה ואקליפטוס,  שצמחו על שפת הבריכה החבויה,  נשקף אליהם קטע מחומת העיר העתיקה.  האבנים, שגשמי הלילה העמיקו את גוניהן האפורים,  נשאו בעורקיהן את צלקות המלחמה האחרונה.

 

"אזכרה אלוקים וְאֶהֱמָיָה," נישא קולו של המדריך מעל למצֵבות המוסלמיות המנותצות,  "בראותי כל עיר על תִלה בנויה ועיר-האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה." וליפּ סקר כמצביא את שלשות התלמידים הניצבים לפניו בבגדי-עבודה של "אתא" ואמר כי במקום להיות גאים בכך שעל כתפיהם תטיל האומה את המשימה לשחרר את עיר המקדש השבויה,  משימה המצריכה הכנות מרובות ואימונים מפרכים,  יש ביניהם חדלי-אישים רכי- לבב הנוסכים מורך בחבריהם.  "עבדי הגלות," שיפד את גבירץ בעיניו,  "בעלי-נס שאינם מכירים בנִסָם." והוסיף כי אוי להם, שהם כפויי-טובה להיסטוריה היהודית רבת היסורים והתקוות המבקשת ברוב חסדה לעשות אותם,  את ילדי המדינה,  לגואליה.

 

"ישראל נושע בהשם תשועת עולמים," חתם ליפּ את תוכחתו,  שעקבות תקופת לימודיו הקצרה ב"מרכז הרב" ניכרו בה, ושב וסידר אותם בשדרת-מסע,  ובשירת "יבנה המקדש עיר ציון תמלא" על שפתיהם הצעידם אל מקום האימונים,  ובעקבותיהם משתרכים הגברים במעילים המרופטים ונועצים בהם מבטי חמדה.

 

על-פי פקודתו של ליפּ התיַצבו כתריסר נערים לרגלי הבית הנטוש,  שבנייתו לא הסתיימה,  נערכו במעגל ומתחו את יריעת- הברזנט.  השאר עלו לגג וקפצו למטה לקול שריקותיו הקצובות.

 

גבירץ הביט כמכושף ביריעה המתוחה,  בגופים הצונחים אליה זה אחר זה בצהלות-קרב,  בידים המרפות את אחיזתן בכנפות הברזנט וצוררות יחדיו את המטען האנושי.  ביִחוּד מופלאה היתה בעיניו היחלצותו של הקופץ מן היריעה העוטפת אותו שדמתה בעיניו לקימתו של המת מקברו.  אם לא ימתחו את הברזנט כראוי,  זאת ידע גבירץ בוַדאוּת,  עלול הוא לשבור את רגליו ואולי גם להיהרג.  כבר היו דברים מעולם.  ופחדיו התפרנסו מהכרוניקה העתונאית ומסיפורי חיילים.  עליו להסתלק משם,  להסתלק ולהסתתר.

 

"תהיה גבר," עודדו הנערים אחד מחבריהם,  שנעצר בשפת הגג והיסס לקפוץ.  "רגל שמאל קדימה," יעץ ליפּ וקולו אומר סמכות,  "תחשוב שאתה יורד במדרגות." כל העינים היו נשואות כלפי מעלה ובחסות מהומת השידולים והצחוקים חמק גבירץ אל אחד מחדריו הלא-מקורים של הבנין שבצלו עמד.

 

את הבית הזה, כך סיפרה לו אמו שנים אחדות קודם-לכן,כשטיילו שם בשבת, התחילה לבנות נסיכה הולנדית עשירה ותמהונית בשלהי המאה הקודמת, מלאה אמונה כי עליה להכין מחסה לרבבות מבני-ישראל שיישארו לפליטה מן החורבן שיתרגש על העולם באחרית-הימים.  בחדר-הבישול שבבית הנסיכה רמצו יומם ולילה הפחמים ועליהם מחמים וקומקומי מים רבים לאין-מספר.  מבקשת היתה להיות הראשונה,  כך גילתה את אָזנם של ידידיה שבמושבה האמריקאית,  שתקדם את פניו של המושיע בספל תה כשיופיע ויתגלה כאן בשנית.  גבירץ נעמד אל האבנים מדיפות הצינה,  הסתתר מאחורי ענפיו הארסיים של שיח הטבק ששָרשיו חותרים ביסודות הבנין ומפוררים אותם,  וכרה אוזן למתרחש מעבר לכתלים. שריקותיו של ליפּ,  קולות ההיחבטות בברזנט וקריאות השמחה שהתמזגו בצפירת המכוניות העוברות בצומת נסכו עליו שלוָה,  והוא דימה לראות את הנסיכה הגבוהה משייטת בשמלתה המוזרה,  ששָבלה דומה למפרשי ספינה,  באולמות מקומרי התקרה,  סובבת בין הפליטים הרובצים על המזרנים,  עיניה מלטפות אותם בחמלה נוצרית והיא משקה אותם תה חלוט יתר-על-המידה ורווי עשן פחמים.

 

"גבירץ," הידהדה בלא כל התראה הקריאה ברחבי החורבה, מתפצלת לעשרות קולות,  "איפה גבירץ?"

 

"תביאו אלי את הארטיסט," צעק ליפּ.  "לאן הוא הלך?"

 

"למקום עפר,  רימה ותולעה," השיבו הנערים בדבריו של בן מהללאל ופשטו בחדרים ככלבי-ציד.

 

גבירץ נשא מבטו אל פיסת הרקיע הפרושה מעליו.  בין ענפי שיח הטבק רדפו העננים זה את זה,  מחביאים ומגלים לסירוגין שמש חיוֶרת.  דבר היעלמו נתגלה אפוא,  ועתה לא נותר לו אלא לצאת ולהתיַצב לפני ליפּ.

 

"איפה היית?" התמתח המדריך והעביר אצבעות קצרות, מיובלות,  בבלוריתו.

 

"הלכתי לשירותים," אמר גבירץ ותקוָה קלושה מפעמת אותו למראה הברזנט המוטל כבר בצד,  מקופל.

 

"שירותים," צחק ליפּ,  "כל הגן המחורבן הזה הוא בית- שימוש אחד גדול.  היית יכול להשתין תחת כל עץ רענן."

 

"צוֹאה זונה," השלימו הנערים הלמדנים את דברי המדריך.

 

"לא צואה,  צועה," תיקנם ליפּ,  מטעים את העי"ן,  "במשמעות צועדת,  משוטטת."

 

"כאן אי-אפשר..." אמר גבירץ והצביע על העצים,  שביניהם עמדו הגברים שהזדנבו אחריהם,  "הלכתי לחורבה."

 

"ושכחת לחזור," הביטו בו עיניו הנפוחות של ליפּ כמבעד לערפל.  "תפרשו את האברזין," פקד על הנערים המגחכים שהקיפום.

 

גבירץ נרעד.

 

"תורך לקפוץ," אמר ליפּ באותה סבלנות מעושה האָפיינית לפדגוגים וביקש להוליך את הנער אל המדרגות הרעועות הצמודות לקיר הבנין ללא מעקה.

 

"יש לי סחרחורת," ניסה גבירץ.

 

"אתה תקפוץ!" התגלגלו עיניו של ליפּ בחוריהן ופיו נפער.

 

חבריו מתחו את הברזנט וצפו בו בשקיקה.  "פַּדלָאָה," אמרו, "נמושה," וכבר ציירו בדעתם כיצד יהפכו במקרה וידרשוהו כמין חומר באָזני הבנות.

 

גבירץ לא זז.

 

"קדימה," שאג ליפּ ואחז בצוארונו של גבירץ ודחפו כלפי מעלה,  "קדימה בהמה," סינן כשהגיעו אל הגג.

 

"לא," התחנן הלה על נפשו.

 

"קפוץ," לא יכול היה ליפּ לכבוש את חמתו,  "קפוץ!"

 

"אני לא קופץ," התעקש גבירץ והתיַשב על שפת הגג.  חבריו שעמדו למטה ופיהם מלא צחוק נראו בעיניו ערטילאיים ורחוקים לא פחות מן המָדוֹנה שפִּסלה השקיף עליו ממרומי בנין "טֶרָה סַנטָה" ומבטה שֵישִי וקר.

 

"למתוח את היריעה," פקד המדריך על הנערים,  "לא להרפות."

 

"לא,  אני לא יכול," צעק גבירץ בעינים עצומות ושלח את ידו אל שיח צָלָף להיאָחז בסבך.  כף-ידו נקפצה על הקוצים.

 

"אמא," גנח ואסף ידו אל חיקו.  הקוצים,  קוצי יהודה,  ננעצו בבשרו ומילאו את כפו דם.

 

"תשכח מאמא," סינן ליפּ,  הניפו באויר ודחפו למטה,  וידיה של האם הקדושה,  כלת ירושלים החדשה,  נשארו תלויות אין- אונים באויר בהיאסף הנער אל חבריו נלעג ולא-מְרוּחָם.

 

בחיוך מנצחים ירד ליפּ במדרגות,  טפח על שכמו של גבירץ, שנחלץ מן הברזנט,  ואמר כי פחד אין מקפלים,  פחד צריך לשבור.

 

"כן," אמר גבירץ בהכנעה,  מעביר את לשונו על הפצע המדמם שבכף-ידו.

 

 

מכאן ואילך לא מצא עוד גבירץ ניחומים בספרי השירה שאהב ושהיה קורא בהם בכליון-נפש בשעות של בדידות.  גם משאיפותיו להיעשות משורר נואש וזנח את מחברת השירים,  שרשם בה בחשאי שירי-בוסר עדינים ומלוטשים יתר-על-המידה שענינם אהבה שלא נענתה ושתיקתו המכבידה של אלוהים.  ואפילו בספרי ההגות שקנה מדי פעם בנסיון לפענח את פשר החיים ובאיוַלתּוֹ האמין כי בעצם הימצאותם ברשותו ייעשו קנינו הרוחני,  לא מצא חפץ.

 

באותה שנה כפה על עצמו הסתגרות,  מגביהַ סביבו קיר של הזיות וחלומות-בהקיץ.  בשובו מבית-הספר ישב שעות ארוכות לפני חלון ביתו הנשקף אל ההרים, הרי ארץ בנימין, ושקע בחיים הסודיים והמאיימים של האויב שרחשו בכפרים שמעבר לגבול,  הכפרים בעלי השמות המקראיים הרחוקים.

 

לעתים ישב כך עד שירדה החשיכה.  ליאוּת היתה נופלת עליו, ליאות גמורה,  ומבטו נאחז בשדות-הטרשים שעל המדרונות, מעבר לגדר-התיל והחבית הבודדה,  המוגהים בקרני השמש השוקעת.  מפעם לפעם היה עוצם את עיניו,  כמו שנהג לעשות בשעות של תחושת אָבדן ומצוקה,  והנקודות האדומות המרצדות בתוך השחור שנפרש מול עפעפיו העצומים נדמו לו כמרבד של דמוּמיוֹת שהוא מוטל פצוע בשוליו,  כעשרות לגיונרים עוטי כפיות אדומות הגולשים לעבר ירושלים היהודית או כשדֵרת ברושים מכוסים בּוּגנוִילֵיָה שהוא נוסע בתוכה ובאחת נהפכים כתמי הסגול של הפרחים ללועי מכונות-יריה.

 

"מדוע אתה תמיד בחושך?" הבהילה אותו אמו בכניסתה. ומיד העלתה אור בנברשת והורידה ברעש את התריסים.  "אולי תקרא משהו," יעצה ופכרה את אצבעותיה.

 

"טוב,  אמא," אמר גבירץ,  ממצמץ מול האור הפתאומי,  ובאי- רצון הושיט ידו אל המדף,  מצפה שאמו תצא מן החדר ותניח לו לנפשו.

 

באחת מאותן פעמים מצא עצמו חוזר ומעלעל בחוברות "מולד",  שהיה מנוי עליהן בשנות-התקוָה האבודות של ראשית התבגרותו,  עת קיוָה שהן יפתחו לפניו פתח אל חיי הספרות והתרבות,  עיניו ריפרפו על "עוגת המַדלֵין הקטנה" של פּרוּסט, צד את דברי ההסבר של המתרגמת שכתבה כי שאלה אחת הדריכה את מנוחתו של האיש וציערה אותו צער רב: "החיים שהיו,  חייו שלו עצמו,  היכן הם ולאן הלכו ומה אירע להם? כלום עברו ובטלו וכלו ואבדו כולם בזמן?" ואחר-כך דילג אל סיפורה של דליה רביקוביץ "יום שניתנו לקבורה",  סיפור ששמו העלה בזכרונו את הרוגי ביתר שדמם הזורם במורד נחל שורק גילגל סלעים בואכה הים הגדול. ביניהם היתה רשימתו של דֶניס סילק על אייזיק רוזנברג,  וגבירץ קרא אותה בדריכות ובקפידה,  נכבש באחת אל דמותו של הצעיר היהודי,  בן למשפחת מהגרים עניה ממזרח לונדון,  העוזב,  בעיצומה של מלחמת-העולם הרא- שונה,  עבודת שוליה בבית-דפוס,  ציורים נטולי השראה ושירת נעורים,  העומדת כולה בסימן הרפיון והסלסול העצמי,  ומתגייס לצבא.

 

גבירץ חש בעליל כיצד חיי המצוקה של המשורר הנוגה, המרושל והחלוש,  העוברים עליו בחפירות ההרוסות והבוציות של חזית הסוֹם,  בין ברנשים מצחינים,  נוכלים ושונאי-יהודים, חיים שרוזנברג מיצה אותם בכָתבוֹ למשפחתו "רק הטוראי בצבא יודע את טעמה של העבדות",  עתידים להיות המופת של חייו.  חיים של משורר הכותב מתוך קשיים מרובים ובשעות שאין איש רואה אותו,  כותב בבדל עפרון על קרעי ניירות למרות לעגם של חבריו-לנשק ולמרות סירובו של הצנזור להתיר את משלוחם מכיוָן שהתעצל לקרוא,  כדבריו,  פסולת שכזאת.  דווקא שם,  תחת שמי הלילה האין-סופיים הפרושים מעל לקוֵי-ההגנה הבריטיים המתמוטטים,  התחזק הצעיר מרופט השפתים,  התחדש והפיק מעצמו שירים מזוככים ובשלים רבי יפעה וכוח,  שקיימו אותו בזכרונם של האנשים שנים רבות לאחר שהוטלו עצמותיו לקבר לא-מסומן בחזית.

 

כל אותו ערב חי גבירץ במחיצתם של חבורת מותחי-התיל, העוברים עם הדְיוֹפַן שלהם על-פני גופות חללי האויב,  ושינן לעצמו "האדמה ציפתה להם,  כל ימי צמיחתם רגשה-ערגה לקמילתם,  עכשיו הם עמה סוף-סוף." והשורות הפרועות הללו, הרוויות נשמות מתים,  אפלה וריח אבק-שריפה,  מפקיעות את עצמן מתוך "מצבור המתים" ובדרך רבת-תהפוכות,  שאינה מחוּוֶרת לגבירץ כלל,  משיבות לו את רצון החיים והעשיה.

 

בימים שלאחר-מכן התהלך כמי שזכה להכיר פתאום את מהות חייו הפנימיים וחיפש בקדחתנות בחנויות-הספרים אחרי קובץ שיריו של רוזנברג, שנמצא לו לבסוף אצל הבוּקיניסט ברחוב הלל,  סמוך לבית-ספרוֹ.  העותק שקנה היה שייך לאחד ממתנדבי המח"ל שחזר לאנגליה מולדתו,  לאחר שלחם כאן בזמן מלחמת-השחרור.

 

את שעות הפנאי שלו בין ההכנות לבחינות-הבגרות בילה גבירץ בקריאת שירי-השוּחוֹת,  רושם בשולי הספר תרגום מגומגם של השורות המסורבלות והמעודנות.  הוא לא ידע אנג- לית די צָרכּוֹ ופעמים רבות לא דייק בפירושן של המלים,  ואף- על-פי-כן רבה היתה העָצמה שקרנה מתוך רישומי העפרון החלושים,  וגבירץ מצא עצמו מתענג עונג חושני על צעידת החיילים בנתיבים הלומי-הרעל,  על מאמציו של מאן-דהו לחלץ אופן של עגלה ששקע בבוץ ועל מהירות מעופה של דבורת הברזל המוצה את דבש נעוריהם של הנידונים לכליה.

 

ביִחוּד היה אהוב עליו השיר שבו שומעים החיילים,  החוזרים אל המחנה לשינה בטוחה וקטנה,  את קולות העפרונים הלא-נראים,  ההומים בגָבהי הלילה ויודעים כי המוות יכול ליפול מן החושך ממש כמו השיר,  ואולם הפעם רק השיר הוא שנפל והוא כחלומותיו של איש עִיוֵר השוכב על החולות בשעת גיאות מסוכנת.

 

וכך,  אגב תרגום אִטי,  נשאב גבירץ אל העולם המיתי של המלחמה,  אל התוהו-ובוהו של כוחות הרואיים,  הרסניים ומלאי- תאוות,  נבלע בתוכם,  מופקע משִגרת החולין הממיתה וחוזר ומתיצב לפני עצמו מחושל ומטוהר.  הוא דִמיין לו כיצד הוא מרותק אל אחד המוצבים שלרגלי הרמה הסורית או במחנה נידח בגבול מצרים ורושם שירים על-גבי גלויות של "הועד למען החייל" ושולחם אל אמו.  בטוח היה שהצנזור העברי יימצא אדם משכיל וחובב ספרות ויעבירם לתעודתם,  ואמו תקחם ותביאם לפני עורך "מולד" שספקנותו תיהָפך לשמחה של גילוי והוא ידפיסם בראש החוברת הבאה.

 

דומה כי גבירץ אף לא שאל את עצמו האוּמנם שקולים סיכויי החיים החדשים והתהילה כנגד המוות,  הסיכונים וההתבזות הכרוכים בעבודת הצבא,  אך המלחמה באותם ימי שלוָה היתה רחוקה ולא-ממשית,  והזיות-הנעורים של גבירץ לא היו שונות בעיקרן מהילולת הויתור העצמי שחבריו השואפים אלי קרב היו שרויים בתוכה.

 

"עזוב את הספרים," אמרה אמו גם בערב האחרון לפני גיוסו, כשעמדה מן הצד שעה שהיה אורז את חפציו האישיים.

 

"טירון הוא כמו מטוס," צחקה לחפות על חששותיה,  "ככל שיפחת המטען כן ייטב."

 

"ספרים הם כמו תפילין," ענה לה גבירץ,  לרמז לסיפור על אותו יהודי שהיה בספינה המחשבת לטבוע בסערה והוא משליך לים את הטלית והתפילין שלו להקל את המשא.

 

"מוטב שתקח פנס," הושיטה לו פנס-כיס ואמרה כי יביא לו שם תועלת יותר מן הספרים,  פנקסי-הרשימות וצרור העטים והעפרונות שדחס בתיקו.

 

ואכן צדקה.  כל ימי הטירונות לא זו בלבד שלא התפנה לעיין בספרים ואף לא הירהר בכתוב בהם אלא הם אף היו לו לרועץ במסדרים ובריצות העונשין.  רק עתה,  כשהוא מוטל כשק מרוקן מהוָיוֹת מורשת-אל מול המאַוורר בבנין הרבנות הפיקודית,  שבו ועלו בזכרונו שורותיו של רוזנברג,  והוא ידע כי בו,  בנער הנפקח אל השמיכות ואל גלילי התכריכים,  הכתוב מדבר.

 

 

"מי השליך אותן? מי השליך?" בגד בגבירץ קולו ולחישתו היתה לצעקה.

 

"מי?" מיהר רובי להשיב,  "את מי ישליכו לכלא חוץ משפי- גל? את רפאל?"

 

"לא חשוב," אמר,  "לא חשוב."

 

"אתה תראה,  רפאל לא יֵשב בחד-גדיא אפילו יום אחד," קם הקברן ממרבץ השמיכות וקרב אל גבירץ.  "ומה שלום המדים, ידידי?" שאל ואת כף-ידו הפנויה לחץ אל חזהו של הנער.  קור ולחות נגעו בלבו.

 

"כדאי שתצא לשמש," אמר רובי וגבירץ ציית.

 

"ארץ-ישראל היא המעולה בארצות," הוסיף ואמר הקברן בעל הפנים הנפוחות כשעמדו על הגג והשקיפו אל בתיה של העיר הערבית לשעבר ואל פיסות הים הנגלות פה ושם במערב.

 

גבירץ שתק.  לרגליו התיַבש בחמה ספרו של סול בלו.

 

"ואינך שואל מהי מעלתה," חייך רובי.

 

"מהי?" אמר-גבירץ. "היא ממהרת ליַבש כביסה יותר מכל הארצות," החליק על שפמו הכסוף,  "ביִחוּד כביסה מלוכלכת."

 

 

 

זיסר שב אל קיטון הקברנים ופניו פני אדם שבא מן השדה וצֵדו עלה בידו.  אל כרסו הקטנה אימץ קופסה של דגי מקרל,  כיכר לחם,  ביצים אחדות ואשכול ענבים ורמז לרובי שיפנה את השולחן ויערוך אותו לארוחה.  "שומר נפשו ירחק מתבשיליו הגדושים פפריקה של פושקש," אמר בעל הפנים הנפוחות והעוָה אותן בסלידה,  שעה שניגב את השולחן בכומתת-צנחנים ישנה,  אך זיסר ביקש ממנו שיחוס על הנער ולא יפ- ליג בתיאור הבהרות הלבנות-האדמדמות שבשרו של הטבח ההונגרי נגוע בהן.

 

בשעת הארוחה חזרו שני מארחיו של גבירץ ונדרשו לנוסקה ולמעלליו.  זיסר צבט לו מעט מן הלחם,  הספיג אותו בשמן שנו- תר בקופסת השימורים והביע את השערתו כי לא ירחק היום ורֶבּ יידל שובין ישא את ראשו של נוסן וישיבו על כנו.  רובי היטיב את אחיזתן של תותבותיו בפיו,  העביר את לשונו על חני- כיו לנקותם משאריות המזון,  ואמר כי לא יקרה לנוסקה מה שקרה לשר-המשקים של פרעה ולדעתו יכול הוא כבר עתה לומר צידוק-הדין על דרגות הקצין שלו.  "ישלחוהו להיות סמל- דת באילת או בהר הצופים," חזה רובי את עתידו של נוסקה וידו נעה בקשת גדולה לעבר ארצות-הגזירה של הרבנות הצבאית.

 

"נוסקה קצין?" שאל בתדהמה גבירץ,  שעד עתה אכל את ארוחתו בשתיקה.

 

"לפי שעה יש לו שני ארונות," אמר רובי.

 

עיניו של הנער בעל חתימת-הזקן הביטו בתמיהה אל הקברן.

 

"על הכתפים,  רבּ נוחם," צחק רובי,  "יש לו שני ארונות מכל צד."

 

"נתן מִבצר הוא סגן," לא איחר זיסר לפתוח סתומות והוסיף והסביר כי כך נוהגים במקומותיהם לכנות את סימני הדרגה של הקצינים הזוטרים.

 

"וסגן עושה ספוֹנג'ה?" תמה גבירץ שכל בנין ההיֶררכיה הצבאית שמפקדיו בטירונות עמלו כל-כך להקימו קרס פתאום תחתיו.

 

"העולם עגול," גילגל זיסר ביצה קשה על השולחן ופורר את קליפתה,  "וכשאלוקים רוצה גם סגן ינקה בתי-כסא." הקברן החליק בכף-ידו על הביצה לנקותה ולהתקינה למאכל ואמר כי עוד לפני שבוע שפך נוסן את מרותו על הבסיס.

 

ועכשיו הוא שופך את מרירתו על המדרגות,  ביקש לומר גבירץ,  אבל לאחר הרהור שני החליט לכבוש את חידודו ואך שאל מה היה תפקידו של מבצר.

 

במסמכי השלישות,  סיפר זיסר,  הוגדר תפקידו כראש לשכתו של שובין,  אבל במרוצת שתי השנים האחרונות למדו הכּוֹל, החל ברב דוקטור דביר,  סגן הרב הפיקודי,  וכלה באחרון מוסמכי הכשרות כי נוסן הוא הרב הפיקודי בפועל ועל-פיו ישק כל דבר.

 

"ושובין היכן היה?" חקר גבירץ.

 

"בקאלושין," השיבו שני הקברנים כאחד ונגסו ברעבתנות מן הביצים הקשות,  כאבלים השבים מבית-העלמין וסעודת- הבראה מזומנת להם.

 

"קאלושין," אמר גבירץ ועוד פתח-סתרים נפתח לפניו במבוכי היחידה אשר בה יהיה עליו לשרת מכאן ואילך.

 

"חצר הרבי מקאלושין בתל-אביב,  ברחוב ג'ורג' אליוט," הפטיר זיסר בתיעוב.

 

"נוחם'קה שלנו הוא תינוק שנשבה," קבע רובי,  ואמר כי לפני שישאו מְשלם על עלייתו ונפילתו של סגן נתן מבצר,  מן הדין שיֵדע האורח הנכבד את קורותיו של רבּ יידל שובין.

לקראת סוף עמוד 30