אסכולה ישנה - טוביאס וולף - 2006

 

אסכולה ישנה

מאת טוביאס וולף

תרגם: משה רון

Old School / Tobias Wolff

 

 

תמונת מחזור

ביקורו של רוברט פְרוֹסט נערך בנובמבר 1960,
רק שבוע אחרי הבחירות הכלליות. אפשר ללמוד משהו על בית־הספר שלנו מכך שהציפייה לבואו הציתה עניין רב יותר מהתחרות בין ניקסון לקנדי, שלגבי רובנו לא היתה תחרות כלל ועיקר. ניקסון היה מרובע וצדקן. אילו היה אחד מאתנו, היינו מדביקים את הנעליים שלו לרצפה. קנדי, לעומת זאת —
הוא היה לוחם, בעל אירוניה, קצר בדיבורו וחסין היסטריה. הוא ידע בדיוק איך להתלבש. אשתו היתה חתיכה משגעת. והוא גם קרא וכתב ספרים, שאחד מהם, מדוע נרדמה אנגליה, היה בין ספרי החובה בסמינר למצטיינים בהיסטוריה שבו השתתפתי. את קנדי זיהינו; יכולנו עדיין לראות בו את הנער שאילו היה כאן אתנו היה מן המקובלים, קונדסי ויודע ספר, נוהג באותה שאננות כמעט רשמית, המדגימה את מעמדו ומקלה בערכו בעת ובעונה אחת.

אבל לא היינו מודים בכך שהעניין המעמדי מילא תפקיד כלשהו באהדתנו לקנדי. בית־ספרנו לא היה סנובי, או כך לפחות היה סבור, ואנחנו עשינו כמיטב יכולתנו לאמת זאת. כולם עשו תורנויות. מִלגאים היו רשאים לפרסם את היותם כאלה, או לא, כרצונם; בית־הספר עצמו לא נתן שום רמז. שררה הבנה שלחלק מן הנערים יש יתרון בזכות שם משפחה מפורסם או עושר מופלג, אבל במידה שייחוסם הועיד להם עמדה, יתרנו נטינו לחשוב שזו עמדה שסכנה בצדה: לעולם לא תוכל להתקדם בה, תוכל רק להתאמץ לשמור עליה בכך שלא תפטפט יותר מדי על נשפי דֶבּוּטַנטיות שהוזמנת אליהם, או על ה"יגואר" שזכית בה משום שמלאו לך שש־עשרה. ובינתיים, בהעדר הישגים אחרים, היית נסוג בהדרגה נוכח שיטת הערכה שאינה מחשיבה דבר שלא השגת בכוחות עצמך.

זה היה הרעיון, והוא היה כה מושרש שמעולם לא דובר בו; נשמת אותו יחד עם הריחות של שעווה למירוק רצפות ושל צמר ושל נערים החיים בצפיפות בחדרים מחוממים יתר על המידה. רעיון שמעולם לא דובר בו, ועל כן איש מעולם לא חלק עליו. והחלק הנוסף של אותו רעיון היה, שכל מה שאכן עשית בעצמך יתקבל בעיני בית־הספר כהוכחה לערכך מעבר לכל שיקול אחר. התחרות היתה פתוחה לגמרי. כמו כל בתי־הספר, גם בית־ספרנו העלה על נס את ספורטאיו, והם נתנו תמורה מלאה, במיוחד המתאבקים, שמחצו בקלילות יריבים מתוסכלים לאורך כל שפלת החוף המזרחי של ארצות־הברית. בית־הספר נטה חיבה למתאבקיו ולשחקני הפוטבול שלו, אבל גם למתווכחיו חדי הלשון ולמלומדיו המזהירים, לזמריו ולאלופי השחמט שלו, למעודדיו ולנגניו ולבדחניו ולשחקני התיאטרון שלו, ולא פחות מכך, לכתבניו.

אם היתה בבית־הספר סנוביות שהיה מוכן להודות בה, היתה זו גאוותו על היותו מקום של ספרות — וזאת גם בלי קשר לסופרים המהוללים שביקרו בו שלוש פעמים בשנה. המנהל למד בשעתו באַמהֶרסְט יחד עם רוברט פרוסט ופרסם פעם קובץ שירה, סונטים אל מול הסער, שזכרו הביך אותו עכשיו. אף שהופיע בכרטסת הספרייה, הספר נעלם והשמועה אמרה שהמנהל השמיד אותו. אולי בצדק; אבל כמה ראשים של בתי־ספר אחרים פרסמו ולו שיר אחד, טוב או רע, כל שכן כרך שלם? הדיקן מֵייקפִּיס היה ידיד של המינגוויי בימי מלחמת העולם הראשונה, ואמרו עליו שדמותו של ביל, חברו של ג'ייק לדיג בוזרח השמש, עוצבה על־פיו. שאר המורים לאנגלית נהגו כאילו אף הם מתרועעים עם המינגוויי, וגם עם שקספיר, הותורן ודון. האנשים הללו היו בעינינו כמין מסדר אבירי. אפילו נערים נטולי שאיפות ספרותיות חיקו את סגנון לבושם המרושל ואת אמנות הסיוף הטקסית של דיבורם. ובמסיבת התה החודשית בבית המנהל התרשמתי מן האופן שבו מורים אחרים חיפשו את קרבתם, כמבקשים להתחמם אצל האש.

איך עלה בידם לזכות ביראת כבוד כזו — מורים לאנגלית דווקא? בהשוואה לאנשים שלימדו פיזיקה או ביולוגיה, מה באמת הם ידעו על העולם? בעיני, ולא רק בעיני, הם ידעו בדיוק את מה שראוי ביותר לדעת. בניגוד למורינו למתמטיקה ולמדע, שנצמדו בענווה למקצועותיהם, הם נטו להיות יודעי־כול. הגם שהיו זריזים בניתוח, מעולם לא היו משאירים שיר או רומן מבותר לחלקיו כמין צפרדע טבוחה מצחינה מפורמלין. הם היו תופרים את הקרעים למכלול אחד עם היסטוריה ופסיכולוגיה, פילוסופיה, דת, ואפילו — לפעמים — מדע. מבלי להחניף לרצונך המשוער להזדהות עם גיבורו של סיפור כלשהו, הם הקנו לך את ההרגשה שמה שנחשב בעיני הסופר יש לו ערך גם בשבילך.

נאמר שקראת זה עתה את "אמבר מובער" של פוקנר. כמו הבן בסיפור, קלטת את הפגמים באופיו של אביך. המחשבה על אודותיהם מביאה אותך במבוכה; כשלעצמך, היית מן הסתם סוגר את הספר ועובר למחשבות אחרות. תחת זאת נוטל את ידך איש גבוה ומופנם, שהילוכו מצטיין בצליעה אצילית, ומערב אותך ועוד כיתה שלמה של נערים בדיון בשאלה מה פירוש להיות בן. הנאמנות שהיא החובה שלך והכבוד שלך והבעיה שלך. הטוב שבנאמנות יחד עם הבעיות והמכשלות, איך נאמנות עלולה להפוך לבגידה — בגידה באני ובעולם שמעבר למעגל קשרי הדם.

שיחה כזו מעולם לא ניהלת, עם שום אדם. ובעצם התרחשותה אתה מבין, שכשם שקשייו של אביך ביחס לעולם — חולשה רגשית, ספקות עצמיים, יושרה מפוקפקת — לא יגרמו לו להעלות אותו באש, כך גם נאמנותך לא תהיה אף פעם חומר גלם לטרגדיה. אתה לא תפנה לו עורף בגבורה ובכאב כמו שעושה הילד בסיפור, אלא תעזוב אותו ולא תצטער. ובשעה שאתה משלים עם הפרידה הזו, נדמה שהיא כבר מתרחשת; פניו העצובים, הבשרניים של אביך מיטשטשים, ואתה מסלק אותם מעליך במצמוץ עפעפיים, ונושא את מבטך אל המורה הנשען אל השולחן, ידו האחת בכיס מקטורנו והשנייה מגרדת בברכו הפגועה, בעודו מקשיב בעגמומיות לטרחן הפיקח היושב מאחוריך שאומר משהו על דימוי הציפור בטקסט.

 

מסורת היתה בבית־ספרי ולפיה נער אחד זוכה למפגש אישי עם כל סופר אורח. היינו מתחרים על הכבוד הזה בהגשת יצירה מפרי עטנו: שיר אם האורח היה משורר, סיפור אם היה פרוזאיקון. הסופר היה בוחר בזוכה כשבוע לפני בואו. שירו או סיפורו של הזוכה היה רואה אור בעיתון בית־הספר, וכך, לאחר מעשה, גם תצלומו כשהוא מטייל בגנו של המנהל בחברת הסופר האורח.

על־פי המנהג, רק תלמידי השישית, נערים בשנת לימודיהם האחרונה, היו רשאים להתמודד. פירוש הדבר היה שביליתי את שלוש השנים האחרונות בצְפייה חסרת אונים, בשעה שנער אחר נער נברר מבין המון המתחרים והוזמן להתהלך בין ורדיו עטורי הפרסים של המנהל במחיצתה הקדושה והמקדשת של הספרות בכבודה ובעצמה, לדון בסוגיות עמוקות ולהרבות דעת, כדי שיוכל אחר־כך לומר: מצא חן בעיניך דיבוק האהבה? אל תצחיק אותי. זאת אומרת, בחיי, היית צריך לשמוע מה יש למרי מקארתי להגיד על סופר כמו קוֹזֶנס...

היה קשה לשאת זאת, בייחוד אם כתב היד הזוכה נכתב בידי מישהו שאינו חביב עליך, או גרוע מזה, בידי נער שאפילו לא נודע כמתמודד — אם כי זה קרה רק פעם אחת בשנות ההמתנה שלי, כשאחד, עם־הארץ לכאורה, הֶרסְט שמו, זכה למפגש עם אדמונד וילסון בזכות מחזור של אוֹדות סאטיריות בלטינית. אבל כל שאר הזוכים באו, ממש כצפוי, מתוך אותו מאגר: נערים שהצטיינו בשיעורי האנגלית והגישו יצירות לביטאון הספרותי של בית־הספר והסתופפו בחברת המכורים לספרים כמוהם.

הסופרים לא הכירו אותנו, ואיש לא יכול להאשים אותם בהעדפה אישית, אבל זה לא מנע בעדנו מלחלוק על בחירותיהם. איך יכול רוברט פֶּן ווֹרֶן להעדיף את סיפורו הפשוט של קיט מורטון על סבתא גוססת, על פני מונולוג זרם־התודעה של נידון למוות המעשן את הסיגריה האחרונה שלו ושופך קיתונות של בוז על פסק־דינו של העולם, שמעניש אותך בעוון רצח זניח אחד ומתעלם מרצח של מיליונים — סיפורו של לאנס לוויט? מצאנו טעם לפגם בכך שלאנס, שיצא חוצץ נגד מוסכמות הלשון והמוסר הבורגני, ייאלץ להביט מהצד בעוד רוברט פן וורן מטייל בגן בחברת טיפוס רגשן כמו קיט (שהחצנת הרגש הנחותה בסיפורו העלתה בגרוני דמעות חשאיות).

אינני מפריז בחשיבות שייחסנו לאותן פגישות של פרס. היה אכפת לנו. ולי היה אכפת לא פחות מלכל אחד אחר, וזאת משום שאני לא רק קראתי סופרים, קראתי על אודות סופרים. ידעתי שמופַּסאן, שאת סיפוריו אהבתי מאוד, זכה בצעירותו לחסותם של פלובר וטורגנייב; פוקנר — לחסותו של שרווד אנדרסון; המינגוויי — של פיצג'רלד ופאונד וגרטרוד סטיין. כל הסופרים הללו זכו לברכתם של סופרים אחרים. מזה נבע, לכאורה, שיש צורך בברכה כזו, אלא שכדי שדבר כזה יוכל לקרות אתה חייב איכשהו להכיר קודם את הסופר העתיד להעניק לך את ברכתו. השערתי בשאלה איך זה עובד לא היתה נפתלת או אפילו מעשית. כלל לא חשבתי על חיפוש קשרים. השאיפות שלי היו מיסטיות. רציתי שתונח על ראשי יד שכתבה סיפורים ושירים, יד שנגעה בידם של סופרים אחרים. רציתי להימשח.

ביקורו של פרוסט נועד לראשית אוקטובר. תחילה הסעירה הבשורה את רוחי, אבל בלילה ההוא נמלאתי דכדוך מאימת הכישלון. שנתי נדדה. לבסוף קמתי וישבתי לשולחן עם שתי מחברות מלאות דברי שירה שכתבתי בעת הפוגה מחיבור סיפורים. בעוד שותפי לחדר ממלמל בחלומו, גחנתי על הדפים וקראתי יצירה אחר יצירה כמו:

 

לַנּוֹאָשִׁים בְּנוֹאָשָׁיו שֶׁל הַלַּיְלָה

אָשִׁיר שִׁירִי וְנוֹאָשׁ אֲסַיֵּם שִׁירִי

וְאַל־נָא רַחֲמִים עָלַי יַעַן כִּי תּוֹחֶלֶת

אֵין לִי וְלֹא עֲלֵיהֶם כִּי לָהֶם אֵין וְ

 

כך הסתיים השיר. מתחתיו כתבתי "פרגמֶנט". מתחת לרוב השירים במחברות כתבתי "פרגמנט", והתיאור הזה היה מדויק בכל מקרה ומקרה. כל אחד מהם נתחבר באיזה התקף של להט או של פילוסופיה, שהתפוגג בטרם הצלחתי למצות ממנו משמעות. השירים המעטים שהבאתי לידי גמר נראו, במעגל האור הקשה שהטילה מנורת הקריאה, מאכזבים אפילו יותר. היופי שבפרגמנט הוא שעדיין יש בו כדי לכלכל את התקווה לשלמות מזהירה. חשבתי להטליא כמה מהם לכלל רצף בנוסח ארץ הישימון, אבל הסיכוי שבדרך זו תוקנה להם משמעות נראה קלוש למדי.

יהיה עלי לכתוב משהו חדש. מועד ההגשה היה בעוד שלושה שבועות. אוכל לכתוב שיר בתוך פרק זמן זה, אבל איזה מין שיר עלי לכתוב? פרט להיותו שיר טוב, יהיה עליו להתבלט בין כל שיריהם של יריבי. לפחות ידעתי — להוציא איזה סוס שחור דוגמת אותו הרסט — מי הם יריבי.

היו שלושה.

ג'ורג' קֶלוֹג היה עורך כתב־העת הספרותי שלנו, טרובדור. כתב־העת היה בעל ותק רב ועדיין נדפס במתכונתו המקורית, על דפים כבדים ונוקשים, באות דפוס מגולפת ששיוותה לכל שיר וסיפור מראית עין של קלאסיקה טבועה בחותם השנים. בשעתו חמדתי את תפקיד העורך, ובהצבעה שערכה המערכת היוצאת הפסדתי על חודו של קול, מה שהותיר לי את הנחמה העגומה שבתואר: אחראי על ההבאה לדפוס. זו היתה אכזבה, אך לא מהלומה. ג'ורג' זכה בתפקיד בצדק, עמל ללא לאות בגיוס כתבי יד מנערים אחרים, עשה לילות כימים כדי להשלים כל גיליון חדש לפני המועד הקבוע. אני לא עשיתי דבר מכל אלה. טרובדור היה האכסניה היחידה שיכולתי להציג
בה את עבודתי; כלל לא עלה על דעתי לחפש לי יריבים.

עצם העובדה שג'ורג' זכה בתפקיד העורך עשתה את התפקיד פחות נחשק. לא ביקשתי לי ציון מעולה באזרחות. לא שג'ורג' לא ידע לכתוב. כתיבתו היתה משכילה ורהוטה, בעיקר בתחום השירה. הוא תמיד כתב בצורות מסורתיות, וילאנֶל בעיקר, והנושא שלו היה הבדידות: זקן משתרך לאטו במגרשי היריד בבוקר שלמחרת; ילד ממתין בתחנת "גְרֵייהאוּנד" להסעה שאינה מגיעה; חושך יורד באולם לאחר שכולם יצאו פרט לזקנה אחת האוספת לאט את חפציה, מתייראת מפני המסע הארוך הביתה אל חדרה הריק.

 

אַט כּוֹרֶכֶת צְעִיפָהּ, כּוֹרֶכֶת פַּרְוָתָהּ הַמִּתְקָרַחַת;

זְמַנָּהּ בְּיָדָהּ, עַד כִּי יָבוֹא הַזְּמַן אוֹתָהּ לָקַחַת.

ניכר לעין, כשקראת את שירתו של ג'ורג', שהוא בקי בחומר. השורות שלו היו שקולות כהלכה, הוא השתמש באליטרציה ובהאנשה. במטונימיה. לשירים שלו תמיד היה נושא, והם היו מלאי אהדה לאנשים הקטנים שבעולם. הם שעממו אותי עד מוות, אבל ג'ורג' היה בעל מיומנות, ולעתים אף רמז על עוצמות שטרם באו לידי ביטוי.

לא ממש האמנתי שהוא יהיה הזוכה. הוא נראה יותר פרופסור מאשר סופר, עם שרשרת השעון שלו וכובע הטוויד השעיר והדיבור האיטי, השקול. הרושם שיצר היה פחות של טיפוס נפוח מאשר של נשמה טובה, וזאת היתה הבעיה של ג'ורג': הוא היה נשמה טובה מדי, חביב מדי. אף פעם לא שמעתי אותו אומר מילה רעה על מישהו, והיה מתייסר בבירור כשאנחנו, שותפיו למערכת, לעגנו לחברינו לספסל הלימודים, בעיקר לאלה ששאפו לפרסם בטרובדור. בישיבות המערכת היה טוען בזכות כל מה שהוגש כמעט, אף־על־פי שידע שלא נוכל לקבל אלא מעט מן המעט. אפשר היה לצאת מהדעת. לא יכולת לדעת אם הוא באמת אוהב יצירה מסוימת או פשוט שונא להשיב פני אנשים ריקם. זה רק גירה את אכזריות שיפוטנו עוד מעבר לנטייתנו הטבעית.

טוּב לבו של ג'ורג' לא הביא לו תועלת בכתיבתו, שעם כל רגשי האהדה השופעים ממנה נותרה חסרת שיניים. החזקתי כמה תצלומים עיתונאיים של המינגוויי מעל לשולחן הכתיבה שלי. באחד מהם הוא חשף ניבים מול המצלמה באופן שלא הותיר כל ספק לגבי יכולתו לשסע ולרטש, והַזיקה לכוחו כסופר נראתה ברורה.

עם זאת, לא התפתיתי לבטל את ג'ורג' לחלוטין. אם רק יניח פעם לרגש עז לגבור על נימוסיו הנאים, אולי יצא לו משהו טוב. היה לו סיכוי לנצח.

סיכוי היה גם לביל וַייט, שותפי לחדר. ביל כבר כתב רומן כמעט שלם, שאת הפרק הראשון מתוכו פרסמנו בטרובדור. שני גברים ואישה מבודדים בבקתת ציידים בסערת שלגים קשה. המספר אינו מסביר מי הם, איך התגלגלו לשם ולמה הם יחד. אבל תוך כדי קריאה אתה מתחיל לתפוס את העניין: אחד הגברים הוא שחקן מפורסם, האישה היא אשתו, והגבר השני הוא רופא מנתח. הגברים הם ידידים ותיקים, אלא שמתברר שאשת השחקן מנהלת פרשיית אהבים עם המנתח, שרצה המקרה והציל פעם את חיי השחקן בניתוח מאולתר של קנה הנשימה במהלך מסע ספארי.

 

כל הכבוד לך, אמר מוֹנטֶגיוּ. חתיכת עבודה מקצועית לא פשוטה, לאור הנסיבות. הסערה מעיפה את האוהל לכל הרוחות, והסבלים עמוק באלכוהול.

מה פתאום, מה פתאום, אמר ד"ר קוֹטס. כל סטזֶ'ר היה עושה את זה — בטח יותר טוב.

אני לא אשכח את זה, חזר מונטגיו. אסיר תודה לך לנצח, הוסיף בקול צונן.

בעצם, כולנו, אמרה אשלי, ומזגה לעצמה עוד מנה של סקוץ'. היא בהתה בשלג היורד. איך היינו מסתדרים בלי הטיפול המסור של הרופא הטוב?

כלבה שכמוך, אמר מונטגיו. כלבה יפהפייה, מושלמת שכמוך.

 

למרות שביל לא הראה לי את שאר הרומן — הוא הניח לו קצת לפני הליטוש הסופי — הייתי מסופק אם הרובים המתוארים בפרוטרוט של חבורת הציידים הזו יישארו עוד זמן רב נעולים בתיבות הנשיאה שלהם.

האנשים של ביל לא היו רק בני טובים אלא גם גויים. כך, הנחתי, גם ביל עצמו. היו לו עיניים ירוקות בוהקות ועור בהיר שהאדים בקלות בחום או בקור. מזגו היה אדיב, משועשע, ומשום־מה היה לי הרושם שאני משעשע אותו במיוחד, מה שמצא חן בעיני וגם לא כל־כך. הוא שיחק בנבחרת הסְקווֹש של בית־הספר. מעולם לא עלה על דעתי שהוא עשוי להיות יהודי, עד שאביו בא לביקור באביב אשתקד. מר וייט היה אלמן והתגורר בפֶּרוּ, שם היה בעליה של חברת טקסטיל. הוא אמר לביל להזמין אותי לארוחת ערב בפונדק שבכפר, ומראה שניהם יחד עורר בי זעזוע מסוים: שניהם היו גבוהים ובהירים וירוקי עיניים, ומר וייט היה גרסה קשישה של בנו מכל בחינה, למעט היגויו הברוקלינאי וחמימותו הכמעט־להוטה. הוא הזכיר את המשפחה שלהם, ועד מהרה התחוור שהם יהודים. באותו שלב חלקתי חדר עם ביל זה שנתיים, והוא מעולם לא זיכה אותי ולו ברמז. אף שגם אני עסקתי בהעמדת פנים נמרצת משלי, כלל לא חשדתי שגם ביל עושה זאת. חשבתי אותו לבחור הגון, אם כי מרוחק משהו. מיהו, בעצם? כל אותו זמן היינו יחד, והנה מסתבר שלא היטבתי להכיר אותו משהכיר הוא אותי.

מר וייט האכיל אותנו יפה בערב ההוא. הוא היה אדם ידידותי והשרה אווירה נוחה, אלא שאני התאמצתי עדיין להבין ואין ספק שהתבוננתי בו בסקרנות שחרגה מגבול הנימוס. אם ביל הבחין בכך, הוא לא הסגיר זאת, וגם לאחר מעשה לא הראה אף ברמז שהוא חש מעורער עקב ידיעתי שאינו מי שהוא לכאורה. זה גרם לי לתהות שמא כלל לא התכוון להיראות לא יהודי — שמא פתיעתי לא היתה אלא פועל יוצא של צרות אופקים וחרדה מצדי.

לא האמנתי בכך באמת, כמובן. האמנתי שביל התכוון להוליך שולל, ושקור רוחו לנוכח חשיפתו לא היה תום לב כי אם תחבולה נוספת שנועדה לחפות על אי־השקט שלו, ושבכוונת מכוון או בלעדיה, הכריחה אותי לבחון היטב את תגובתי. למה לא? כך בדיוק הייתי גם אני עומד במבחן. מובן מאליו שמעולם לא דיברנו על כך. במשך זמן־מה דאגתי שמא ביל נוטר לי על מה שאני יודע, אבל נראה שאין זה כך. אולי הקלה עליו העובדה שמישהו יודע. זה דווקא היה מובן לי, מובן היטב.

ביל היה מתמודד רציני. הדמויות שלו היו קצת מלאכותיות, אבל היה לו ביטחון עצמי והסיפורים שלו היו רבי עלילה ועתירי פרטים. רוב החומר בטרובדור סבל מכוללנות יתר. מה שיותר כללי, מה שיותר אוניברסלי — זה היה כמדומה העיקרון המנחה. לביל היה כישרון למקרה הפרטי. איך השלג חורק כשרגל רומסת אותו ביום קר ובהיר מאוד, או איך נראית השמש הלבנה בשקיעתה מבעד לסבך של ענפים שחורים. חלקלקותו של קנה רובה ששומן זה עתה, צליל הקריעה שעולה משערהּ של אישה משועממת המברישה אותו אצל אח מבוערת. הכול ביצירתו היה מסוים ואמיתי, פרט לאנשים. זה פגם ביצירות הארוכות יותר, אבל בסיפוריו הקצרים ביותר, המרומזים ביותר של ביל, ובשיריו לעת מצוא, היו דייקנות ואיזון פנימי בעלי כוח לסחוף. הוא בהחלט הדאיג אותי.

הדאיג אותי גם ג'ף פֶּרסֵל, הידוע בשם ג'ף הקטן, כי היה לנו במחזור עוד ג'ף פרסל אחד, בן־דודו — ג'ף הגדול. בפועל ג'ף הקטן לא היה קטן וג'ף הגדול לא היה גדול, רק גדול יותר מג'ף הקטן, שלא סבל את ג'ף הגדול, בין השאר, כנראה, משום שכפה עליו שלא בטובתו את כינויו המאוס. ג'ף הקטן היה חבר שלי, ולכן, כמו חבריו האחרים, קראתי לו פרסל.

פרסל החזיק את זרועותיו שלובות על חזהו דרך קבע כמו גנרל ממלחמת האזרחים בתצלום דגרוטיפ. הפוזה הלוחמנית הלמה אותו. מתחת לתספורתו הקוצנית הקצרה הוא טיפח כישרון מְאַכֵּל לדברי נאצה ולעג. בישיבות המערכת שלנו הוא מילא את תפקיד הורדוס, נכון תמיד לחסל כל פתי תמים שהיה יומרני דיו להגיש לנו כתב יד. הוא צידד באמות מידה מחמירות: מוסריות, פוליטיות, אסתטיות. פרסל קרא תיגר אפילו על הכלל הקבוע מקדמת דנא המחייב להתפעל מיצירתם של חבריו למערכת. באחת מישיבותינו הוא הכריז שסיפור שלי ששמו "פתק התאבדות" נראה כאילו נכתב אחרי שהמספר פוצץ לעצמו את המוח.

מוצאו של פרסל היה ממשפחה עשירה מהחברה הגבוהה, אבל לא היית מנחש זאת על־פי הסיפורים והשירים שלו; ואולי דווקא כן. הנושא שלו היה אי־הצדק שביחסים בין גבוה ונמוך. הוא כתב בלדה על כורה שנשלח אל מעמקי האדמה להיספות שם בהתמוטטות מחילה בעוד בעל המכרה מלעיט את כלבי הציד שלו מכף ידו בפילֶה מיניון וממלמל להם מלמולים של חיבה; ויצירתו האחרונה שהתפרסמה בטרובדור היתה סיפור במכתבים, שבו גנרל כותב מכתבי ברכה לכמה וכמה נשים שכולות לאחר שהוליך את בעליהן ואת בניהן לטבח.

 

הנך רשאית לשמוח בגיבורך שנפל, מתוך הידיעה שלבו חורר למען המטרה הנעלה של כולנו, והיי סמוכה ובטוחה, את וילדייך הרכים, שראשו הנעדר, יהיה היכן שיהיה, מלא בגאוות ההקרבה ובזיכרונות המלבבים של המולדת שלמענה שש אלי מוות.

 

ההשראה לסיפור הזה, הייתי בטוח, באה מקטעים מסוימים בהקץ לנשק, אבל כשעלה לדיון מילאתי את פי מים ונתתי לו לעבור. הוא לא היה כל־כך גרוע. קריקטורי, כמובן, כמו כל יצירתו של פרסל, הזוי ועמוס מדי, בלי ספק, אבל חיוני בארסיותו. מכל־מקום, גם לי היה חוב להמינגוויי — עד מעל לראש. וגם לביל. אפילו דיברנו כמו דמויות של המינגוויי, אם כי בהעמדת פנים מופגנת, כמבקשים להתכחש למעמדנו כתלמידיו: זאת המיטה שלך, והמיטה הזאת היא מיטה טובה, ואתה חייב להציע אותה, ואתה חייב להציע אותה היטב. או: היום יום הלוף. הלוף מעולה. הוא מעולה, אבל כשהוא ייגמר, המצב של חוסר לוף יהיה טרגי והאיש עם הלוף לא יבוא יותר.

 

לכולנו היה חוב למישהו, להמינגוויי או לקאמינגס או לקֶרוּאק — או אפילו לכל אלה גם יחד ועוד אחרים. לא היינו מוכנים להודות בכך, אבל הידיעה קיננה בנו בוודאות, שהרי האשמה היחידה שלא הטחנו בכתבי היד שבזנו להם באכזריות כזאת היתה החקיינות. לא היתה בכך שום תועלת. מודעות להשפעה כלשהי, מרגע שהיתה מתגבשת, היתה דנה לאבדון את הפנטזיה הקיבוצית והנחוצה שיצירתנו היא כולה פרי רוחנו. אפילו פרסל סכר את פיו בעניין זה.

הוא היווה איום. התוקפנות שלו היתה בוטה, אפילו גסה, אבל יכולת לחוש באי־הנחת שלו מהמצב המרופד שלתוכו נולד, ובחרדתו פן יהפוך אותו מעמדו לאחת מאותן עלוקות שעליהן הוא כותב. אילו העניק מעט אנושיות למותקפיו, אילו מיתן את קולו, השתמש בסכין במקום באלה... ובעצם אפילו זה לא היה נחוץ לו. כשהמתחרים הם חבורה של פגרים, אחת הקריקטורות שלו יכלה לנצח רק בזכות היותה חיה.

ובכן, אלה היו הנערים שעמדו ביני לבין רוברט פרוסט. היו כמובן עוד סופרים מוצהרים במחזור שלי, אבל קראתי את חיבוריהם בשיעורי האנגלית ואת כתבי היד שהגישו לטרובדור ולא מצאתי שום סיבה לדאגה, פרט לתשוקתם. כמה תשוקה! למה רצו רבים כל־כך מאתנו להיות סופרים? זה נראה בלתי־סביר. אבל היו הסברים.

האווירה בבית־ספרנו היתה טעונה חשמל מיני. מפעם לפעם התקיים נשף ריקודים בשיתוף עם האקדמיה של מיס קוֹבּ ועוד אי־אלו בתי־ספר לבנות, אבל פרשיות קצרצרות אלה רק העלו את המתח; ואף כי מדי יום ביומו ראינו את נשות המורים, הרי רק לרוברטה רמזי היתה הסחורה שיכלה להקנות לה דריסת רגל בחלומותינו. העדרה של נערה בשר ודם להתחרות עליה גרם לכך שכל פרס אחר התמלא מהות נשית. לשם הצטיינות בספורט, בלימודים, במוזיקה ובכתיבה נגחנו בראשינו זה כנגד זה כאילי הרים, וכהוכחה לכוח גברא, הצלחה ספרותית השתוותה בערכה לעונה מזהירה בשדה הפוטבול.

פן זה של שאפתנותי נעלם מעיני בשעתו. אבל היה פן אחר שבו דווקא הכרתי, אמנם במעורפל, וכמעט בעל כורחי: בעיית המעמד החברתי.

בית־ספרנו התגאה בדירוג שנהג בו על־פי אופי ומעשים. הוא האמין ששיטה זו נעלה בערכה על זו הנוהגת בחוץ, ושבכוחה לגמול אותנו מהרגלים של התנשאות והתרפסות. זה היה חלום נאה וניסינו להגשים אותו, הגם שידענו בו־בזמן שאנחנו שחקנים בהצגה, ושמחוץ לאולם התיאטרון יש עולם שנצטרך להתמודד אתו אחרי שירד המסך וייפתחו הדלתות.

המעמד החברתי היה עובדה קיימת. לא רק הבגדים שלובש נער זה או אחר, אלא איך הוא לובש אותם. איך הוא מבלה את חופשות הקיץ שלו. ענפי הספורט שהוא מיומן בהם. איך הוא מצטמרר כשמזכירים כסף, או למראה שאפתנות מוחצנת מדי. הרגשת את זה כנינוחות עמוקה אצל נערים מסוימים, ודאות קלילה שלא ייאלצו להיאבק על מקום בעולם, שמקומם שמור להם מלכתחילה; נינוחות עמוקה, או במקרה של פרסל ועוד מעטים, איבה זועפת כלפי הריפוד המגביל אותם ומרכך להם את זוויות החיים. ואולם אפילו בשעה שבעטו בדבר הזה, הוא הגדיר אותם וגונן עליהם, ובמידה מסוימת נותר מתחת לסף תודעתם. לפרסל עצמו היה אוסף של מהדורות ראשונות שהיית צריך להיות כמעט אֵיל מִכרות כדי לשלם את מחירו.

את הדברים הללו הבנתי בחוש. מעולם לא נתתי להם ביטוי, אפילו לא במחשבות שביני לביני, דווקא משום שתפיסתו העצמית של בית־הספר לא נוסחה במפורש ולכן לא עמדה לוויכוח. כבר בימי הראשונים שם קלטתי את החלום וקיבלתי אותו בתודה, אך בו־בזמן התנהגתי כמי שיודע איך זה עובד באמת, כמו למשל במקרה הבא.

בקיץ שלפני כניסתי לבית־הספר עבדתי כשוטף כלים במטבח הצוות בקייטנה של ימק"א ליד סיאטל. הייתי הצעיר מכולם, ושאר הבחורים רדו בי כהוגן עד שהארְטְמוּט, השֶף, ראה מה קורה והוריד אותם ממני. הוא עשה את זה בעקיפין, אף פעם לא הגן עלי ישירות, אבל ירד חזק על הליצנים האכזרים ביותר בכך שהטיל עליהם את המלאכות הכי המלוכלכות, שבכת השומן או המתקן לטיגון עמוק. בסופו של דבר איזו תפיסה תת־הכרתית של סיבה ומסובב נקלטה כנראה, כי הם הרפו ממני ואחר־כך כולנו הסתדרנו יפה. אחרי ארוחת הערב, כשהמטבח היה מצוחצח לשביעות רצונו, היה הארטמוט מרשה לנו לנגן אלבומים של טום לֶרֶר על הפטיפון הנייד הישן שלו. למרות שלא הבין את הבדיחות, הוא נהנה מהעליצות שלנו. אה! בחורים! איזה בחורים כל־כך משוגעים!

מוצאו של הארטמוט היה מאוסטריה. הוא היה בארצות־הברית כבר שנים רבות, אבל האנגלית שלו היתה תמוהה ולפעמים מגוחכת. הוא נהג לחבוש מצנפת שֵׁפים אמיתית וללבוש מדים לבנים שהחליף מדי יום ביומו. הוא בישל בעבור הילדים חובבי הנקניקיות הללו כאילו היו נסיכים — סוּפלֵה, בצק עלים אוורירי, קיש, טורטים רב־שכבתיים. הוא היה גאוותן גדול, ולא הרשה לעצמו להבחין בקולות ההיחנקות שהשמיעו הכופרים כשהוגשה להם מנת ביצים בנוסח בנדיקט.

הארטמוט היה ורוד, עבה וחסון, וניהל את מטבחו ביד רמה: דבר־דבר במקומו, ציות מיידי לכל פקודה. אף שלכאורה לא היתה לו משפחה, אהבתו לילדים היתה גלויה לעין ונבעה ממניעים טהורים לגמרי. הוא אהב גם מוזיקה. כשלא בקעו מהפטיפון שלו ואלסים ואופרטות, הוא היה שורק או שר. אחדות מהמנגינות שלו היו קליטות ונתקעו בראשי. וזה מה שסיבך אותי בצרה.

הייתי אז בבית־הספר חמישה או שישה שבועות, לא יותר. התקשיתי בלימודים, אבל מדי בוקר הייתי מוצף שמחה כשהתעוררתי לצלילי הפעמונים המצלצלים במגדל השעון, הייתי ניגש לחלוני וחושב, אלוהים! אני באמת כאן! מרוב הנאה שרקתי לי נעימה מנעימותיו של הארטמוט בשעה שעליתי במדרגות בניין המגורים אחרי ארוחת הבוקר. גרשון, אחד השרתים בבית־הספר, התנהל לו כמה מדרגות לפני, עמוס שק כביסה על כתפיו הצרות. ההליכה שלו היתה כבדה ואיטית אפילו על המישורת, וכאן, במדרגות, הוא בקושי זז. חששתי שאתקל בו אם אנסה לעקוף, ולכן נשארתי כמה מדרגות מאחוריו, כשאני ממשיך לשרוק לי. גרשון הדיף ריח עבש, שכבר עלה בנחירי בעבר, אך אף פעם לא בעוצמה כזו כמו באותו מעבר צר.

הוא האט את הילוכו אפילו יותר. השתהיתי באדיבות והמשכתי לשרוק, כששירי מהדהד בנועם בחדר המדרגות הבנוי אבן. ואז גרשון עצר וסובב את פניו הארוכים והאפורים, כששק הכביסה שמוט על כתפיו כמו השֹה לעולה באיור תנ"כי. קול נשימתו הגיע לאוזני, מהיר ורדוד. הוא אמר משהו שנשמע לי כדיבור בשפה זרה — ידעתי שהוא זר ממין זה או אחר. שיניו הלבנות מדי תקתקו בשעה שדיבר; מבטי רותק אליהן בעל כורחי. ואז הוא עצר. נראה שהוא מחכה לתשובה.

שֵם! הוא אמר. מה שם שלך!

אמרתי לו.

לֵך עכשיו! לך! לך!

הצטודדתי ועברתי אותו והלכתי לחדרי, ועד שעת הלימודים הראשונה כבר ביטלתי את העניין כאי־הבנה: הרגזן הזקן חשב שאני מנסה להאיץ בו. כשהוציא אותי אחד המשגיחים משיעור לטינית באמצע השעה השנייה ושלח אותי למשרד הדיקן, הנחתי שמצפה לי דרשה על ציוני הזוועתיים. הייתי שם על מלגה, וזה זמן־מה חשתי חרדה ועצבנות לקראת זימון מסוג זה.

עד אז טרם הזדמן לי לפגוש את הדיקן מייקפיס אבל ידעתי מיהו: הוא היה ידידו של ארנסט המינגוויי. הוא סגר את הדלת מאחורי והביט בי בלי אף מילה של ברכה, אחר־כך החווה בידו לעבר כס הנאשמים, הוריד את גופו אל תוך הכורסה שמאחורי השולחן והתחיל לדפדף בתיק כלשהו. התיק שלי, שיערתי.

הוא הצחין מטבק. כמו רוב המורים. על־פי־רוב זה היה ריח נעים, אבהי, אבל במצבי המודאג הוא כמעט גרם לי בחילה. עד כה לא ראיתי את הדיקן מייקפיס אלא מרחוק, יושב לשולחנו באולם האוכל או צועד ברחבי הקמפוס נשען על מקלו, בדרך־כלל מלוּוה בנערים מן הכיתות הגבוהות. קומתו הגבוהה ואפו והמקל הארוך השחור שיוו לו מראה מלכותי אך מיטיב. מן המקום שישבתי בו עכשיו הוא נראה לא כזה ולא כזה. אניצים עבותים של שער שיבה פרצו מתוך אוזניו ומתוך נחיריו. עשן סיגריות הכתים בצהוב את שפמו הלבן, ומקטורן חליפתו היה מרובב באפר. היה לי רושם שהוא לא ממש קורא את התיק, אלא רק מתעסק בו בעודו דן בינו לבינו איך בדיוק יפרק אותי לגורמים, או אולי מניח לי שהות לחוש את מלוא החומרה של עצלותי וכפיות הטובה שלי ואת האכזבה המוחלטת שאני מנחיל לכל מי שטיפח תקוות לגבי.

לכיסא שישבתי בו היתה משענת־סולם גבוהה שהחזיקה אותי זקוף כמו תורן. מדפים עמוסים ספרים כהים, בכריכה אחידה, התנשאו מכאן ומכאן, מהרצפה ועד לתקרה הגבוהה. על אף אהבתי לספרים, היה בנוכחותם משהו עוין; כשנתקלתי, בהמשך אותה שנה, בשירו של מֶרֶדית "לוציפר לאור־כוכבים" וקראתי את השורה "חילות של חוק שריר לעד", לא חשבתי על הכוכבים אלא על אותה מאסה של כרכים. החלון המשובץ עופרת מאחורי שולחנו היה פתוח לרוח הקלה. שמעתי פרץ של צחוק מאחת הכיתות הפונות לחצר הפנימית. הצחוק חדל באחת.

הדיקן מייקפיס הניח את התיק על השולחן. אני דורש הסבר, אמר.

ובכן, אדוני, הייתי בפיגור רציני כשהגעתי הנה.

מה?

זה לא תירוץ. אני יודע שאני צריך להשקיע יותר.

אל תסטה מהנושא. יש לך מושג מה האיש הזה עבר?

סליחה?

שמעת אותי. אינני מסוגל להבין איך אפשר לנהוג בצורה כזו באדם במצבו של גרשון. הסבר בבקשה.

הדיקן מייקפיס אמר את הדברים הללו בנימה שלווה למדי, אבל מבטו הצמית אותי. הוא לא כעס. הכעס, ידעתי, הוא רגש חולף ועל־פי־רוב הצגה, לפחות בחלקו; בכעס כבר הייתי מורגל ויכולתי לעמוד בו בקלות. מה שראיתי בעיניו היה שאט נפש, רגש שאין להקל בערכו, שאינו נעלם במהרה.

לא התכוונתי להאיץ בגרשון, אמרתי. צר לי אם הוא קיבל רושם כזה.

אז זה העניין? הוא לא זז מספיק מהר, אז חשבת לעודד אותו באמצעות איזה מארש קטן. שמא תואיל התזמורת לנגן גם בשבילי?

סליחה?

אני רוצה שתשיר לי מה ששרת לגרשון.

ובכן, שרקתי לי איזה שיר. אני לא יודע את המילים.

אז תשרוק לך.

פי יבש כל־כך, שלא יכולתי להשמיע אף ציוץ. ניסיתי כמה פעמים, ונואשתי.

קדימה. אני רוצה לשמוע.

אני לא יכול.

אבל עשית את זה לא רע הבוקר, לא כן? מילא — המהם את הדבר הארור.

המהמתי. השיר נשמע אחרת בהמהום, אבל ראיתי שהדיקן מייקפיס מזהה אותו ושזה לא משפר את המצב. הפסקתי ואמרתי: אדוני, מהו השיר הזה?

אל תיתמם, בחור.

אני לא מיתמם! באמת שלא. במה פשעתי? הרחמים העצמיים שבשאלה הזו הביאו אותי אל סף בכי.

אתה טוען שאתה לא יודע מהו השיר הזה.

נענעתי בראשי בשצף־קצף.

אז מנין אתה מכיר אותו?

איש אחד שעבדתי אתו. הארטמוט. למדתי אותו ממנו. את המנגינה.

אתה מכיר בוודאי עוד שירים.

כן, אדוני.

עוד הרבה שירים. אבל מכל השירים שאתה מכיר, לגמרי במקרה שרקת את השיר הזה לגרשון. דווקא לגרשון, מכל האנשים שבעולם?

לא שרקתי לו. סתם שרקתי. וגרשון היה שם.

והיה איזה טעם מיוחד להתפעמות המלודית הזו?

שום דבר מיוחד. מרוב שמחה, זה הכול.

הדיקן מייקפיס התרווח בכורסתו. שמחה. מה כל־כך שימח אותך?

שאני כאן.

הוא ליטף את שפמו. כדאי לך להיות קצת דיסקרטי בקשר לכך, אמר. בכנות, בחור, מה שמעת על גרשון?

שום דבר. אני רואה אותו פה ושם, זה הכול.

אז אינך יודע עליו שום דבר?

לא, אדוני.

שמעת פעם על השיר "הוֹרְסְט וֶסֶל"?

המזמור לחג המולד?

לא, לא. "הורסט וסל" הוא מארש נאצי, ושיר גועלי ביותר. וזה מה ששרת. או שרקת.

ואז קלטתי הכול. כבן לאומה המנצחת, המוסרית, הזועמת, היה ברשותי אוצר התמונות המקובל הנלווה למילים "נאצי" ו"יהודי", וחיברתי אליו את פניו של גרשון עוד לפני שהתחיל הדיקן מייקפיס לספר לי מה עבר על גרשון ועל משפחתו, שלא שרד ממנה איש פרט לבת אחת המאושפזת כעת במוסד לחולי נפש בצרפת. בעודו מדבר חשתי דמעות עולות בעיני, קצת מחמת הרחמים וקצת משום שהפרשה העצובה שימשה לי כיסוי לצער על המצוקה שלי עצמי, כמי שהואשם על לא עוול בכפו והושפל בידי אחד מגדולי בית־הספר בתוך שבועות ספורים מתחילת הסמסטר הראשון שלי — אדם שקיוויתי ללמוד אצלו יום אחד, שאולי אפילו יואיל לקרב אותי אליו.

זה היה קשה מנשוא. התחלתי לבכות — געיתי בבכי. חוסר השליטה העצמית דיכא אותי עד עפר, והסתובבתי בכיסא שישבתי בו, התכווצתי והפניתי את פני ממנו והלאה. ניסיתי להפסיק, אבל ללא הצלחה. חשתי יד על שכמי. הדיקן מייקפיס השאיר אותה שם רגע, אחר־כך העניק לכתפי לחיצה קלה ויצא מהחדר.

עד שחזר הספקתי להתיש את עצמי. הוא הציע לי כוס מים, וחיכה ליד הכיסא שלי. המים היו צוננים. בלעתי כמעט הכול בלגימה אחת, אחר־כך שתיתי את השאר והחזרתי לדיקן מייקפיס את הכוס. למרות שתיקתו, הבנתי שפגישתנו הסתיימה. קמתי ואמרתי לו שצר לי על גרשון, שלא היה לי מושג...

אני יודע. אני יודע שלא ידעת.

אבל איך הוא ידע? מנין לו, לנוכח צירוף מקרים כה בלתי־נתפס? הלוא איזשהו צל של ספק נותר בעינו. דווקא עמד לרשותי אמצעי להוכיח את צדקתי, אבל כבר ידעתי שלעולם לא אשתמש בו.

הדיקן מייקפיס ליווה אותי אל הדלת. הוא לחץ את ידי ואמר: אם תואיל להבהיר את העניין עם גרשון, נוכל להניח לפרשה. ויפה שעה אחת קודם. הערב, למשל. אחרי האוכל.

ודְאג לשפר את הציונים.

 

גרשון התגורר במרתף של "הולְמְס", בניין המעונות של השישית, ממש ליד חדר הדוודים. אפילו שם למטה יכולתי לשמוע את הנערים בקומות העליונות, מריעים ונוערים בקול, מתוך ידיעה מלאה שהנה סוף־סוף בית־הספר כולו שלהם. גרשון פתח והכניס אותי צעד אחד פנימה, אבל לא יותר, וחיכה שאפתח בהסברַי.

החדר היה צפוף והדיף ריח בצל. לפני שנכנסתי גרשון תפר שם משהו, והשולחן היה זרוע פיסות בד. שום ספר לא נראה שם. גם לא תמונה. צינורות עטופים חומר־בידוד חצו את התקרה.

בעודי מדבר הוא הסב את פניו הצדה, פיו מקובע וקפוץ כלפי פנים; הוא לא הרכיב את שיניו התותבות. הוא לא היה מוכן לדבר אתי ולא אבה להראות שום סימן של הקשבה. היה ברור שהוא רואה בביקורי המשך מעליב של היחס המכוער שכבר גיליתי כלפיו, ושניאות לכך רק מפני שהוא חושב שאין לו בררה. השתדלתי למסור את ההסבר שלי לאט ובפשטות. לא ידעתי לבטח אם הוא מבין אותי, אם כי היתה לי הרגשה שהבין ולא האמין לאף מילה שהוצאתי מפי.

הסיפור נשמע בל־ייאמן אפילו לי עצמי, וצירופי המקרים הגרוטסקיים, הבלתי־סבירים — דווקא השיר ההוא, מכל השירים; דווקא גרשון, מכל בני־האדם — שללו מקולי כל שמץ של שכנוע עצמי, ובסופו של דבר, של משמעות. התחלתי לספר לו איך למדתי את השיר הזה מהארטמוט, אחר־כך הסתבכתי בתיאור אופיו החביב של הארטמוט ובהשערה שמן הסתם גם הוא לא ידע על מה השיר, או אולי שכח זאת וזכר רק את המנגינה... גרשון בהה אל פינת החדר, יונק את לחייו, סובל את נוכחותי, ממתין בסבלנות שהכזבים ייפסקו ואניח לו לנפשו. ואני המשכתי להתעקש. רציתי שהוא יאמין לי, למעני אני, אבל גם למענו, כדי שידע שאין פה שום נאצים.

שוב עלה בדעתי שאוכל להוכיח את טענתי: אוכל לספר לו שאבי יהודי. זאת היתה האמת, אם כי הוא עצמו מעולם לא הזכיר זאת, אפילו לא באוזני, בנו יחידו. אמי סיפרה לי רק שנה קודם לכן, זמן לא רב לפני מותה, ולא היה לי מושג איזו משמעות צריכה להיות לדבר בעיני. חונכתי כקתולי; עד עכשיו כל מורי היו נזירות ואיזה כומר מזדמן, עולמי החברתי — כולו של גויים. לא ידעתי דבר על יהודים, פרט לקורותיהם בעת האחרונה. אילו נודע לי שאבי בפטיסטי דרומי במוצאו, האם זה היה הופך אותי לבפסטיסט דרומי? לא. הייתי נשאר אותו נער שהייתי לפני שהדבר הגיע להכרתי. והוא הדין במוצאי היהודי. זאת היתה עובדה, אך לא עובדה קובעת, לא עניין המחייב הצהרה או הכחשה.

אבל העניין עלה כביכול על סדר היום פעמיים באותו יום, ופעמיים בחרתי להתכחש. יכולתי לספר לדיקן מייקפיס או לגרשון על אבי, אבל כלל לא ברור שהייתי מוכיח בכך את חפותי; יהודים יכולים להיות שונאי יהודים מובהקים, כידוע לכול, אלא שאני לא ידעתי זאת. חשבתי שיש לי קלף מנצח בשרוולי, ושהסירוב להשתמש בו כמוהו כמעשה הונאה.

מהסצנה עם גרשון אפשר היה לרקוח סיפור כלשהו. הנער החדש בא להבהיר דברים עם השרת הנרגן שהעליב בשוגג, וסופו שהוא מתוודה על הדם היהודי הזורם בעורקיו. לבו של השרת נפתח ונרקם ביניהם קשר של ידידות. האיש ששכל את בניו נעשה במרוצת הזמן כאב אמיתי לנער, מנחיל לו את המסורת שאביו הכוזב שלו מנע ממנו. ואיזו אירוניה: הנער השאפתן, השואף לטפס במעלות החברה, נאלץ לרדת אל המרתף כדי לזכות בחוכמה שאין מלמדים אותה בבית־החרושת לסנובים שלמעלה.

שום סיכוי. רציתי להסתלק משם, ולא התוודיתי על שום דבר. מוטב לי להניח לגרשון לחשוב אותי לרע שבבני־האדם ובלבד שלא אצטרך לתבוע שום זיקה אליו, או לשתף את עצמי בגורל שתקע אותו בחדר העלוב הזה. איזו סיבה יש לי לטעון לשייכות לשבט האומלל שלו? כל זה נחת עלי בתחושת חנק גוברת והולכת. גמגמתי איזו התנצלות אחרונה ויצאתי משם; ברגע שנטרקה הדלת אחרי, עליתי במדרגות בריצה.

עם הדיקן מייקפיס באותו בוקר זה היה אחרת, רגוע יותר וברור יותר. פשוט החלטתי שמוטב לא לנצל את קו ההגנה היהודי. לא היתה שום סיבה מובהקת לנהוג בזהירות מחושבת. בתקופת שהותי הקצרה בבית־הספר לא ראיתי שום התגרות או גילוי של בוז מן הסוג הזה, וגם לא בשום זמן אחר־כך. ועם זאת נדמה היה לי שהנערים היהודים, אפילו המקובלים שבהם, אפילו הספורטאים, כמו נושאים סביבם שדה טעון באיזו אנרגיה טמירה, איזו ארשת של נבדלות. ואיכשהו התגבשה בי התחושה שהנבדלות הזו לא באה מן הנערים עצמם, מאיזו תכונה או משאלה שלהם, אלא מבית־הספר — כאילו עלתה מן השדות והשבילים הכבושים והאבנים הישנות איזו רוח מגוננת, שללא כל קשר לאיכויותיהם האישיות, האצילה עליהם את הנבדלות הזו.

זה היה לא יותר מרטט קל של חרדה, ואף שנכנעתי לו, לא הנחתי לו למלא את מחשבותי. אבל הדבר אף פעם לא הרפה ממני באמת, והיה למעין צל שהעיב על אמונתי בבית־הספר. כל כמה שרציתי להאמין בשוויוניות שייחס לעצמו, מעולם לא העזתי להעמיד אותה במבחן.

נערים אחרים חשו מן הסתם באותם רמזים. אולי משום כך רצו כה רבים מהם להיעשות סופרים. אולי דימו בנפשם, כפי שדימיתי אני, שלהיות סופר פירושו לחמוק מבעיות של מוצא ומעמד חברתי. הסופרים מהווים אגודה משלהם מחוץ להייררכיה המקובלת. והדבר מעניק להם כוח שהייחוס אינו מקנה — הכוח ליצור דימויים של המערכת שהם נבדלים ממנה, ולכן גם הכוח לשפוט אותה.

מעולם לא שמעתי מישהו מדבר על סופר כמי שיש בידיו כוח. אמת, כן. שנינות, הבנה, אפילו אומץ לב — אך מעולם לא כוח. דיברנו בכיתה על פסטרנק והצרות שלו, ועל השורה הארוכה של סופרים רוסים שנכלאו ונהרגו משום שסירבו לכתוב לפי צו המפלגה. אוגוסטוס קיסר שילח לגלות את אובידיוס, חביבו של מורנו ללטינית. וכשרצה מר רמזי המתקדם — הוא עצמו מתנה מאנגליה — להראות לנו איזה נקניקים אנחנו כולנו, הזכיר את העוינות שבה קידמה ארצנו את פני לוליטה, שבעיניו היה הרומן הגדול של המאה מאז יוליסס — קורבן נוסף לצנזורה אמריקאית נלוזה!

ואולם הרושם שהותירו בי כל הפרשיות הללו לא היה של עוצמתו של קיסר, אלא של פחדו מפני אובידיוס. ולמה לו, לקיסר, לפחוד מפני אובידיוס, אלמלא הידיעה שלא אלוהותו ולא לגיונותיו לא יוכלו לגונן עליו מפני טור מוצלח אחד של שיר?