הרציחות ברחוב מורְג - אדגר אלן פו - 2007

איזה שיר שרו הסירנות, ובאיזה שם נתכנה אכילס כשהסתתר בין הנשים, אלה אמנם שאלות קשות, אך לא כאלה שהן מעבר לכל פתרון.

סר תומס בראון

 

 

התכונות השכליות שמכנים אותן "אנליטיות", כשהן לעצמן, ניתנות אך מעט מאוד לניתוח. אנו יכולים להעריך אותן רק על פי תוצאותיהן. ידוע לנו עליהן, בין שאר הדברים, שלמי שמחזיק בהן במידה ניכרת - הן תמיד מקור להנאה מלאת חיים. כשם שאדם חזק שואב עונג מיכולתו הגופנית, ומהנה את עצמו בתרגילים שמזמנים פעולה לשריריו, כן עולץ המומחה באנליזה בפעילות הרוחנית המביאה לידי פענוח. הוא שואב עונג אפילו מהעיסוקים הפעוטים ביותר שמביאים את כישרונו לכלל פעולה. הוא מחבב תעלומות, חידות, כתבי-סתרים, ובפתרון כל אחד מהם הוא מציג דרגה כזאת של חריפות השכל, שלבעלי התפיסה הרגילה נראית על-טבעית. התוצאות שלו, שהן פועל יוצא של השיטתיות בתמציתה, נראות, לאמתו של דבר, כאינטואיציה ממש.

אין זאת אלא שכישרון הפענוח שואב משנה כוח, במידה רבה, מלימוד המתמטיקה, ובמיוחד מהענף הגבוה שלה, אשר לא בצדק - ורק בגלל פעולותיו הנסוגות לאחור - נקרא, כמו במלוא הידורו, חוכמת הניתוח. ואולם חישוב כשלעצמו איננו ניתוח. שחקן שחמט, למשל, עושה את האחד בלא שיתאמץ באחר. יוצא אפוא שמידת השפעתו של משחק השחמט על אופיו של השכל לוקה באי-הבנה גדולה. אינני כותב עתה מאמר, אלא רק מקדים לסיפור מוזר למדי מחשבות אקראיות במידה רבה; אשתמש אפוא בהזדמנות זו כדי לקבוע שמשחק הדמקה הצנוע מעמיד את הכוחות הגבוהים ביותר של האינטלקט החושב במבחן נחרץ ויעיל יותר מכל גנדרנותו המשוכללת של השחמט. באחרון, שבו לכלים יש מהלכים שונים ומשונים, בעלי ערכים שונים ומשתנים חליפות, המסובך נחשב בטעות (טעות שכיחה למדי) למעמיק. כאן נזקקים היזקקות רבה לתשומת לב. אם תרפה ולו לרגע, תיגרם שגיאה שבהיסח הדעת, והתוצאה תהיה היפגעות או תבוסה. המהלכים האפשריים אינם רק מרובים אלא גם מפותלים, ולכן הסיכויים לשגות שגיאה כזאת, שבהיסח הדעת, מוכפלים, ובתשעה מתוך עשרה מקרים, השחקן המרוכז יותר, לא החריף יותר, הוא המנצח. לעומת זאת במשחק הדמקה, שמהלכיו יחידים וכמעט שאין בהם גיוון, הסיכויים לשגיאה שמתרחשת בהיסח הדעת מתמעטים עד מאוד, וכשתשומת הלב כמעט שאין לה שימוש, כל יתרון שישיג אחד המְשחקים יושג באמצעות חריפות השכל. אם לנקוט ניסוח מופשט פחות - נדמיין משחק דמקה שהכלים בו הם ארבעה מלכים בלבד, ושכמובן, אין לצפות בו לטעות. ברור שהניצחון כאן יוכרע (אם שני המתמודדים שווים לחלוטין) רק באמצעות מהלך מחוכם, תוצאה של מאמץ גדול של האינטלקט. המתמודד, שנשללו ממנו התחבולות הרגילות, משליך את עצמו אל תוך רוחו של היריב, מזדהה עמה, ולא אחת מבחין, רק במבט, באמצעים היחידים (שלעתים הם אמנם פשוטים עד כדי גיחוך) שיאפשרו לו לשדל את יריבו לשגות או לזרזו לכלל שיקול מוטעה.

משחק הוויסט נודע מאז ומעולם בהשפעותיו על מה שמכונה כושר החישוב; ואנשים בעלי אינטלקט מן הדרגה הגבוהה ביותר ידועים כמי ששואבים ממנו הנאה שאין להסבירה כביכול, ואילו את השחמט הם פוטרים כמשחק שטותי וריקני. אין ספק שאין כמשחק הוויסט להעמיד בניסיון את כושר הניתוח. שחקן השחמט הטוב בעולם אינו אלא שחקן השחמט הטוב ביותר; אבל שליטה בוויסט מעידה על יכולת להצליח בכל אותן משימות חשובות, שבהן שֶׂכל מתמודד עם שכל. באומרי שליטה, כוונתי לדרגת שלמות הכוללת הבנה של כל המקורות שמהם אפשר להשיג יתרון לפי חוקי המשחק. הללו מרובים, ולא זו בלבד אלא שגם לובשים צורות רבות, ולעתים קרובות הם שרויים בחביוני מחשבה, החסומים בפני ההבנה הרגילה. להתבונן בתשומת לב פירושו לזכור בדייקנות; ובכך יצליח שחקן השחמט המרוכז גם בוויסט, כל עוד חוקיו של הויל (שהם עצמם מבוססים על המנגנון הפשוט של המשחק) יהיו מובנים כל צורכם לכול. מקובל אפוא לחשוב שדי בזיכרון טוב ובפעולה "לפי הכללים" כדי להגדיר משחק טוב. ואולם מיומנותו של בעל חוכמת הניתוח ניכרת בעניינים שהם מעבר לכלל לבדו. הוא מבצע בדממה אינספור פעולות של התבוננות והסקת מסקנות. כך, אולי, עושים גם חבריו; וההבדל בהיקף המידע המושג טמון פחות בתוקף המסקנה ויותר באיכות ההתבוננות. הידע הדרוש הוא במה להתבונן. השחקן שלנו איננו מגביל את עצמו כלל וכלל; והוא גם איננו דוחה הסקת מסקנות מדברים שהם מחוץ למשחק רק משום שהמשחק הוא המטרה. הוא בוחן את ארשת פניו של שותפו למשחק ומשווה אותה בקפידה לארשת פניהם של יריביו. הוא מביא בחשבון את דרך מיון הקלפים בכל "יד"; ולעתים מזומנות סופר סדרה אחר סדרה וקלף קובע אחר קלף קובע על פי המבטים שנותנים בהם אלה המחזיקים בהם. ככל שהמשחק מתקדם הוא שם לב לכל שינוי בהבעת פנים ואוסף שפע של מחשבה מן ההבדלים בין ארשת של ביטחון, של הפתעה, של ניצחון או של כאב. לפי האופן שבו נלקחת לקיחה הוא שופט אם יש בכוחו של המְשחק לקחת לקיחה נוספת מיד. הוא מבחין בתחבולה על פי האופן שבו מושלכים הקלפים על השולחן. מילה שנפלטה בטעות; קלף שנפל או התהפך, ושהסתרתו מלווה דאגה או אדישות; ספירת הלקיחות והסדר שלהן, מבוכה, היסוס, להיטות או פחד - כל אלה מספקים לכושר התפיסה האינטואיטיבי כביכול שלו עדויות למצב הדברים הממשי. לאחר שניים-שלושה סיבובים ראשונים, הוא יודע בבירור את תוכנה של כל "יד", ומאותו רגע ואילך הוא מניח את קלפיו בתכלית שאין מדויקת ממנה, ממש כאילו הפנו אליו שאר המשחקים את קלפיהם.

אסור לבלבל בין כישרון הניתוח לבין חריפות השכל סתם. כי בעוד שבעל כישרון הניתוח הוא בהכרח גם חריף שכל, האיש ששכלו חריף לעתים מזומנות איננו מסוגל לניתוח כלל ועיקר. כישרון הפרשנות, או ההרכבה, שבאמצעותו מתגלה בדרך כלל חריפות השכל, ואשר לו ייחסו הפרנולוגים (בשוגג, לדעתי) איבר נפרד במוח בהניחם שמדובר בתכונה פרימיטיבית, נצפה לעתים קרובות כל כך באנשים שהאינטלקט שלהם גובל מבחינות אחרות בטמטום, שכל מי שכתבו על עניינים שבשכל העירו על כך. בין חריפות שכל לבין כישרון ניתוח שורר הבדל גדול הרבה יותר מההבדל בין שיגיון לדמיון, אם כי הוא מסוג דומה מאוד. תמצא, למשל, שחריפי השכל שוגים בדמיונות תמיד, בעוד בעלי הדמיון האמיתיים הם לעולם אנליטיים.

הסיפור שלהלן ייראה לקורא, במידה מסוימת, כפרשנות לטענות שהובאו לעיל.

כשגרתי בפאריס באביב ובחלק מן הקיץ של שנת -18-, התוודעתי שם לאדון ושמו ס' אוגוסט דופאן. האדון הצעיר הזה היה בן למשפחה מצוינת, נעלה, לאמתו של דבר; אבל בשל מגוון שלם של אירועים אומללים בא לידי עוני כזה, שתשו כוחות נפשו, והוא חדל להתערב בעולם וגם לא טרח להשיב לעצמו את הונו. בחסדי נושיו נשאר בידו שריד קטן מירושת אביו, ומן ההכנסות שהניב הצליח, באמצעות ניהול קפדני של משק הבית, להשיג את צורכי החיים הבסיסיים בלי להטריח את עצמו במותרותיהם. אכן, ספרים היו דבר המותרות היחיד שלו, ובפאריס אפשר להשיגם בקלות.

פגישתנו הראשונה היתה בספרייה עלומה ברחוב מונמארטר, שם חיפשנו בדרך מקרה אחר אותו כרך נדיר ויחיד במינו, וחיפושינו אלה הביאו אותנו לכלל קשר קרוב. התראינו שוב ושוב. מצאתי עניין רב בסיפור המשפחתי הקטן שגולל באוזני באותה הכנות הידועה שהצרפתי מתענג עליה כאשר הוא עצמו נושא סיפורו. הפליא אותי גם ההיקף העצום של קריאתו בספרים; ומעל לכול, הרגשתי איך נפשי ניצתת בי בלהט הפרוע וברעננות החיה של דמיונו. מאחר שחיפשתי אז אי אלו דברים בפאריס, הרגשתי שחברתו של אדם כזה תהיה בעבורי אוצר שאין לו שיעור, ואת הרגשתי זו גיליתי לו ביושר לב. בסופו של דבר סודר שנגור יחד בזמן שהותי בעיר; ומאחר שהייתי נתון בקשיים כלכליים פחותים מאלה שלו, הורשיתי לשכור ולרהט בסגנון שהלם את העגמומיות המופלאה של מזגנו המשותף, בית מגורים משונה ואכול-שנים, שננטש לפני זמן רב בשל אמונות תפלות שלא העמקנו לחקור בהן, בית מט לנפול באזור מרוחק ונידח ברובע סן ז'רמן.

אילו נודעה שגרת חיינו במקום הזה לעולם, היו רואים בנו משוגעים - אם כי, אולי, משוגעים שאין בהם כדי להזיק. בידודנו היה מושלם. לא קיבלנו אורחים. יתר על כן, מקום מגורינו נשמר בסוד מפני מכרַי שמקודם. את דופאן איש כבר לא הכיר, והוא לא הכיר עוד איש בפאריס. התקיימנו אך ורק בינינו ובין עצמנו.

שיגיון היה לידידי (וכי איך אכנה זאת?), מאוהב היה באלת הלילה כשלעצמה; במוזרות הזאת שלו, כמו בכל האחרות, נשביתי גם אני, והתמסרתי עד כלות לשיגיונותיו הפרועים.

אלוהות השחור עצמה לא דרה עמנו כל העת; אבל יכולנו לזייף את נוכחותה. עם הנץ החמה הגפנו את התריסים הכבדים של ביתנו הישן והדלקנו שני נרות שהדיפו ריח בושם עז, והטילו קרניים רפות וחיוורות. בעזרת אלה העסקנו את נשמותינו בחלומות - קראנו, כתבנו ושוחחנו, עד שהודיענו השעון את דבר בואה של החשכה האמיתית. או אז הגחנו שלובי זרוע אל הרחובות והמשכנו את נושאי השיחה של אותו היום, או שוטטנו הרחק עד שעה מאוחרת, מחפשים - בין האורות והצללים הפרועים של העיר המאוכלסת בצפיפות - את אותה התעלות רוחנית עד אין קץ שההתבוננות השקטה יכולה להביא עמה.

בשעות כאלה לא יכולתי שלא לשים לב לכישרון אנליטי מוזר אצל דופאן (אף על פי שכבר הייתי מורגל לצפות לכך מהשלמות העשירה שלו). גם הוא נראה כמי שנהנה הנאה עזה מהפעלתו של כישרון זה - אף שלא מעצם גילויו - ולא היסס להודות בעונג ששאב מפעולה זו. הוא התפאר באוזני, בצחקוק שקט, שככל שהדבר נוגע לו רוב בני האדם נושאים חלונות בחזותיהם, ונהג להביא הוכחות ישירות ומעוררות פליאה להיכרותו האינטימית עם המתרחש בחזי שלי. התנהגותו ברגעים כאלה היתה קרירה ומרוחקת; הבעת עיניו היתה ריקה, ואילו קולו, טנור עשיר בדרך כלל, התרומם לצליל גבוה, שהיה נשמע נרגז אלמלא היה דיבורו כה שקול ובהיר. כשראיתי אותו במצבי הרוח האלה, שקעתי לעתים מזומנות בהרהור על הפילוסופיה של הנשמה החצויה והשתעשעתי בדמיונות על דופאן הכפול - זה היצירתי וזה השכלתני.

אל לכם להסיק מדברי אלה שאני מגולל איזו מעשיית מסתורין או מחבר סיפור הרפתקאות דמיוני. מה שעולה מתיאורי את התנהגותו של האיש הצרפתי אינו אלא תוצאה של אינטליגנציה מרוגשת ואולי אף חולה. אבל דוגמה תיטיב יותר מכול להעיד על אופי הערותיו באותן השעות.

לילה אחד טיילנו ברחוב ארוך ומלוכלך, בקרבת פאלֶה רויאל. שנינו היינו שקועים, ככל הנראה, במחשבות, ואיש מאתנו לא הוציא הגה במשך רבע שעה לפחות. לפתע פתאום התפרץ דופאן ואמר את המילים: "אמת, הוא ברנש נמוך מאוד, ומוטב לו שיציג על בימת הווריאטה."

"בלי כל ספק," עניתי בהיסח דעת, בלא שהבחנתי בתחילה (כל כך הייתי שקוע במחשבותי) באופן המופלא שבו עלו דבריו בקנה אחד עם מחשבותי. כעבור רגע התעשתּי, ולתדהמתי לא היה גבול.

"דופאן," אמרתי ברצינות רבה, "הדבר נבצר מהבנתי. אינני מהסס לומר שאני מוכה תדהמה, ואני מתקשה לתת אמון בחושי. הכיצד ידעת שאני חושב על---?" כאן עצרתי, כדי לוודא מעל לכל ספק שבאמת ידע על מי חשבתי.

"---שנטילי," אמר הוא, "מדוע עצרת? אמרת לעצמך שבשל נמיכות קומתו אין הוא מתאים לשחק בטרגדיה."

על נושא זה בדיוק נסבו מחשבותי. שנטילי היה סנדלר לשעבר מרחוב סן דני, שבלהיטותו לבימה קיבל על עצמו את תפקידו של קסרקסס במחזהו של קרביון בשם זה, ושפכו עליו קיתונות של לעג.

"הסבר לי, למען השם," קראתי, "את השיטה - אם אמנם יש כאן שיטה - שבעזרתה יכולת לרדת כך לחקר נפשי." לאמתו של דבר, הייתי מבוהל יותר מכפי שהייתי מוכן להראות.

"רוכל הפירות," השיב ידידי, "הוא שהביא אותך לכלל מסקנה שמתקן הסוליות אינו גבוה דיו לתפקיד קסרקסס, et id genus omne."

"רוכל הפירות! - אתה מפליא אותי - אינני מכיר שום רוכל פירות."

"האיש שנתקל בך בריצה כשנכנסנו לרחוב - לפני רבע שעה בערך."

עתה נזכרתי שלמעשה, רוכל פירות וסל תפוחים על ראשו כמעט הפיל אותי שלא במתכוון כשעברנו מרחוב ס--- לרחוב שבו עמדנו; אך מה לזה ולשנטילי - את זאת לא יכולתי להבין בשום פנים ואופן.

לא היה בדופאן ולו שמץ של נכלוליות. "אסביר," אמר, "וכדי שתבין הכול היטב, נתחקה תחילה אחר נתיב מחשבותיך מן הרגע שדיברתי אתך ועד למפגש עם אותו רוכל פירות. החוליות הגדולות של השרשרת הן - שנטילי, אוריון, ד"ר ניקולס, אפיקורוס, סטריאוטומיה, אבני ריצוף, הרוכל."

מעטים הם האנשים שבתקופה מסוימת בחייהם לא שעשעו את עצמם בהתחקות אחר השלבים שהביאו אותם לכלל מסקנה מסוימת. ההתעסקות בכך מרתקת לעתים קרובות, ומי ששולח את ידו בה בפעם הראשונה נדהם מהפער העצום ומהנתק ששוררים כביכול בין נקודת ההתחלה לבין המטרה. מה גדולה היתה אפוא תדהמתי כששמעתי את הצרפתי אומר את מה שאמר, ולא יכולתי אלא להודות שאמר אמת. הוא המשיך:

"דיברנו על סוסים, אם אני זוכר אל נכון, בדיוק לפני שעזבנו את רחוב ס---. זה היה הנושא האחרון שדיברנו בו. כשעברנו אל הרחוב הזה, רוכל פירות שנשא סל גדול על ראשו התחכך בנו והדף אותך אל ערמת אבני ריצוף שנאספו במקום שמתקנים את הכביש. דרכת על אחת האבנים הרופפות, החלקת, נקעת קלות את קרסולך, נראית כעוס או זועף, מלמלת כמה מילים, פנית לאחור לבחון את הערֵמה, ואז המשכת ללכת בשתיקה. לא השגחתי במיוחד במעשיך; אבל ההתבוננות נהייתה אצלי בזמן האחרון סוג של הכרח.

"נעצת את עיניך באדמה, והבטת, בארשת נרגזת, בנקבים ובחריצים שבמדרכה (כך הבנתי שאתה ממשיך לחשוב על האבנים) עד שהגענו לסמטה הקטנה ששמה לאמרטאן, סמטה שרוצפה, לשם ניסיון, באבנים חופפות וממוסמרות. כאן אורו פניך, ראיתי את שפתיך נעות ולא היה לי ספק שמלמלת לעצמך את המילה 'סטריאוטומיה', שהודבקה ביומרה לסוג הריצוף הזה. ידעתי שלא יכולת לומר לעצמך 'סטריאוטומיה' בלי שתחשוב על אטומים ועל התיאוריות של אפיקורוס; ומאחר שדיברנו בנושא לפני זמן לא רב - וציינתי באוזניך כי באורח משונה, ועם זאת כמעט בלא שתינתן על כך הדעת, נמצא שהסברות הלא-ברורות של היווני האציל עלו בקנה אחד עם התגליות האחרונות בקוסמוגוניה של הערפיליות - הרגשתי שלא תוכל להימנע מלשאת את עיניך אל הערפילית הגדולה של כוכב אוריון, וציפיתי בהחלט שכך תעשה. אכן נשאת מבטך, ועכשיו הייתי בטוח שהתחקיתי נכונה אחרי צעדיך. אבל בביקורת הנוקבת על שנטילי, שהתפרסמה בגיליון אתמול של המוזיאון, העיר המבקר החריף כמה הערות מחפירות על הסנדלר ששינה את שמו כשהחל לשחק בטרגדיות, וציטט שורה בלטינית שדיברנו בה רבות. כוונתי לשורה Perdidit antiquum litera prima sonum. אמרתי לך שהדבר נאמר על אוֹריון, שנכתב בעבר אוּריון; ובשל כמה שנינוֹת שהיו קשורות בהסבר, ידעתי שלא ייתכן כי שכחת אותו. על כן היה ברור שעד מהרה תקשר בין שני הרעיונות של אוריון ושנטילי. על פי החיוך שחלף על שפתיך, ראיתי שאמנם קישרת ביניהם. חשבת על המחיר ששילם הסנדלר המסכן בעד שאיפותיו. עד כה התהלכת כפוף, אבל עתה ראיתי שהתמתחת מלוא קומתך. באותו רגע הייתי בטוח שחשבת על קומתו הזעירה של שנטילי. כאן קטעתי את הרהוריך כדי לציין שאמנם, ברנש נמוך מאוד הוא שנטילי זה, ומוטב לו שיציג על בימת הווריאטה."

זמן לא רב אחר כך הסתכלנו באחת ממהדורות הערב של הגאזט דה טריבונו, והקטע הבא משך את תשומת לבנו:

"רציחות מוזרות: הבוקר, בסביבות השעה שלוש, התעוררו תושבי רובע סן רוש משנתם בשל סדרה של צווחות נוראות, שעלו, ככל הנראה, מן הקומה הרביעית של בית ברחוב מורְג, הידוע כמקום מגוריהן של שתי נשים בלבד: מדאם ל'אספאנאיי, ובתה, מדמואזל קמי ל'אספאנאיי. לאחר עיכוב שנבע מניסיון כושל להיכנס לבית בדרך הרגילה, נפרץ השער במוט ברזל, ושמונה או עשרה שכנים נכנסו בלוויית שני שוטרים. הזעקות כבר פסקו, אבל בעת שהקבוצה נחפזה לעלות במדרגות נשמעו שני קולות גסים, לפחות, מתווכחים בכעס, והיה נדמה שבאו מהקומה העליונה. כשהגיעה הקבוצה למישורת בקומה השנייה פסקו גם הקולות הללו, והכול היה שקט לגמרי. הקבוצה התפזרה וחבריה מיהרו מחדר לחדר. כשהגיעו לחדר אחורי גדול בקומה הרביעית (דלתו היתה נעולה מבפנים, ונפרצה בכוח) התגלה לעיני הנוכחים מראה שהכה אותם בתדהמה ובאימה גם יחד.

"בדירה שרר אי-סדר נורא - רהיטים שבורים הושלכו לכל עבר. רק מיטה אחת היתה שם, והמזרן הוסר ממנה ונזרק למרכז החדר. על כיסא היה מונח תער מגואל בדם. על האח היו שתיים או שלוש קווצות ארוכות ועבות של שׂער שיבה, גם הן ספוגות דם, וניכר בהן שנתלשו על שורשיהן. על הרצפה נמצאו ארבעה מטבעות, עגיל טופז, שלוש כפות כסף גדולות, שלוש כפות קטנות מ- métal d'Alger, ושני שקים, ובתוכם יותר מארבעת אלפים פרנקים בזהב. מגירותיה של שידה שעמדה בפינה היו פתוחות, וככל הנראה נבזזו, אף על פי שפריטים רבים עדיין נמצאו בתוכן. כספת קטנה מברזל התגלתה מתחת למזרן (לא מתחת למיטה). היא היתה פתוחה, והמפתח עדיין נעוץ בדלתה. הכספת לא הכילה דבר חוץ מכמה מכתבים ישנים וניירות אחרים בעלי חשיבות מעטה.

"למדאדם ל'אספאנאיי לא היה זכר, אבל מאחר שכמות גדולה של אפר נראתה באח, נעשה חיפוש בארובה. משם נגררה (כמה נורא לספר!) גופת הבת, ראשה מטה, שכן היא נדחקה לגובה ניכר במעלה הפתח הצר. הגופה היתה חמה למדי. בדיקה העלתה שהעור נקלף במקומות רבים, כנראה בשל האלימות שבה נתחבה לצינור הארובה. על הפנים היו שריטות קשות, ועל הצוואר חבורות כהות וטביעות עמוקות של ציפורניים, כאילו נחנקה האישה למוות.

"לאחר חקירה יסודית בכל חלקי הבית שלא העלתה דבר, המשיכה הקבוצה לחצר קטנה ומרוצפת מאחורי הבניין, שם נחה גופתה של הזקנה. צווארה היה משוסף עד כדי כך, שכאשר ניסו להרימה ניתק הראש מהגוף. הן הגוף הן הראש הושחתו נוראות - הגוף הושחת כל כך, עד שבקושי נותר בו זכר למראה אדם.

"לתעלומה האיומה הזאת אין עדיין, ככל הידוע, ולו רמז קל."

בעיתון שלמחרת נוספו הפרטים הבאים:

"הטרגדיה ברחוב מורג: רבים נחקרו בעניין הפרשייה המיוחדת והמבעיתה הזאת" [למילה 'פרשייה' עדיין אין בצרפת ההוראה של 'קלות ראש' שיש לה אצלנו] "אבל דבר לא יכול היה לשפוך עליה אור. אנו מביאים להלן את כל חומר העדויות שנגבו.

"פולין דוּבּוּר, כובסת, מעידה שהכירה את שתי הנשים במשך שלוש שנים, מאחר שכיבסה למענן בתקופה זו. נראה שהגברת הזקנה ובתה היו ביחסים טובים ואוהבים. הן שילמו מצוין. לא יכולה לומר דבר ביחס לאורח חייהן או ממה חיו. סבורה שמדאם ל' היתה מגלה עתידות למחייתה. סיפרו שחסכה כסף. מעולם לא פגשה איש בבית כשבאה לקחת את הבגדים או להחזירם. היתה בטוחה שלא העסיקו משרתים. נראה שלא היו רהיטים בשום מקום בבניין חוץ מבקומה הרביעית.

"פייר מוֹרוֹ, מוכר טבק, מעיד שבמשך כמעט ארבע שנים נהג למכור כמויות קטנות של טבק וטבק הרחה למדאם ל'אספאנאיי. נולד בשכונה וגר בה כל חייו. האם ובתה גרו במשך יותר משש שנים בבניין שהגופות נמצאו בו. קודם לכן גר בו צורף, והוא השכיר את הקומות העליונות לדיירים שונים. הבית היה רכושה של מדאם ל'. היא לא היתה מרוצה מהאופן שבו ניצל הדייר שלה את הנכס, עקרה לשם בעצמה, וסירבה להשכיר כל חלק ממנו. הזקנה היתה ילדותית. העד ראה את הבת חמש או שש פעמים במרוצת שש השנים. השתיים חיו חיים מבודדים מאוד - סיפרו שיש להן כסף. שמע את השכנים אומרים שמדאם ל' היתה מגדת עתידות - לא האמין בכך. לא ראה איש נכנס מבעד לדלת חוץ מהזקנה ובתה, שוער מפעם לפעם, ורופא, כשמונה פעמים.

"אנשים רבים אחרים, שכנים, העידו עדות דומה. לא הוזכר איש שביקר בבית. לא ידוע אם היו למדאם ל' ולבתה קרובי משפחה חיים. התריסים בחזית נפתחו רק לעתים נדירות. התריסים מאחור היו מוגפים תמיד, חוץ מאלה של החדר האחורי הגדול בקומה הרביעית. הבית היה במצב טוב, לא ישן מאוד.

"איזידור מיסֶה, שוטר, מעיד שנקרא לבית בשלוש לפנות בוקר, ומצא כעשרים או שלושים איש ליד השער, מנסים להיכנס. בסופו של דבר פרץ את השער בכוח - בכידון של רובה, לא במוט ברזל. לא התקשה במיוחד לפתוח אותו, משום שהיה שער כפול מתקפל, שלא היה מוברח לא מלמעלה ולא מלמטה. הצווחות נמשכו עד לפריצת השער, ואז פסקו באחת. הן נשמעו כמו צווחות של אדם (או של כמה אנשים) שנתון בייסורים גדולים - צווחות רמות ומתמשכות, לא קצרות ומהירות. העד עלה במדרגות בראש הקבוצה. כשהגיע למישורת הראשונה שמע שני קולות מתווכחים בקול רם ובכעס - הקול האחד צרוד מאוד, והאחר צווחני יותר - קול מוזר מאוד. הצליח להבחין בכמה מילים של הקול הראשון, קול של גבר צרפתי. בטוח שזה לא היה קול אישה. הצליח לשמוע את המלים 'sacré' ו'diable'.הקול הצווחני היה של זר. איננו בטוח אם זה היה קול גבר או אישה. לא הצליח להבין מה נאמר, אבל חושב שהשפה היתה ספרדית. מצב החדר והגופות תואר בפי העד הזה כפי שתיארנו אותו אתמול.

"אנרי דיוואל, שכן, וצורף כסף במקצועו, מעיד כי היה אחד מאנשי הקבוצה שנכנסה ראשונה לבית. מחזק את עדותו של מיסֶה באופן כללי. ברגע שנכנסו, סגרו מאחוריהם את הדלת כדי להרחיק את הקהל שהתאסף במהירות למרות השעה המאוחרת. הקול הצווחני, סבור העד הזה, היה של איטלקי. בטוח שלא דיבר צרפתית. לא בטוח שזה היה קול של גבר. אולי קול של אישה. אינו מכיר את השפה האיטלקית. לא הצליח להבחין במילים, אבל הוא משוכנע על פי האינטונציה שהדובר היה איטלקי. הכיר את מדאם ל' ואת בתה. שוחח עם שתיהן לעתים קרובות. בטוח שהקול הצווחני לא היה הקול של אחת משתי הנשים המתות.

"---אודנהיימר, מסעדן. העד התנדב להעיד. אינו דובר צרפתית, נחקר באמצעות מתורגמן. יליד אמסטרדם. עבר ליד הבית בזמן שנשמעו הצווחות. הן נמשכו כמה דקות, אולי עשר. הן היו ארוכות ורמות - איומות ומכאיבות מאוד. היה אחד מאלה שנכנסו לבניין. מחזק את העדות הקודמת בכל היבט חוץ מאחד. בטוח שהקול הצווחני היה של גבר - גבר צרפתי. לא הצליח להבחין במילים שנאמרו. הן היו רמות ומהירות, לא אחידות, נאמרו ככל הנראה בפחד ולא רק בכעס. הקול היה צורמני - יותר צורמני מצווחני. אינו יכול לומר שהיה צווחני. הקול הצרוד אמר שוב ושוב 'sacré', 'diable', ופעם אחת 'mon Dieu'.

"ז'יל מיניוֹ, בנקאי, מִחברת 'מיניו ובניו', רחוב דלוריין. המבוגר מבני מיניו. למדאם ל'אספאנאיי היה קצת רכוש. היא פתחה חשבון בבנק שלו באביב של שנת --- (שמונה שנים קודם לכן). הפקידה הפקדות תכופות בסכומים קטנים. לא בדקה דבר עד שלושה ימים לפני מותה, אז משכה בעצמה סכום של ארבעת אלפים פרנקים. הסכום הזה שולם בזהב, ופקיד נשלח לביתה להביא את הכסף.

"אדולף לה בון, פקיד בחברת 'מיניו ובניו', מעיד שבאותו יום, בשעת הצהריים בערך, ליווה את מדאם ל'אספאנאיי לביתה, ונשא ארבעת אלפים פרנקים בשני שקים. כשנפתחה הדלת, מדמואזל ל' הופיעה ולקחה ממנו את אחד השקים, ואילו הזקנה נטלה מידו את האחר. הוא קד קידה והלך. לא ראה איש ברחוב באותו זמן. הרחוב צדדי ומבודד מאוד.

"ויליאם בירד, חייט, מעיד שהיה בין אנשי הקבוצה שנכנסה לבית. הוא אנגלי. גר בפאריס שנתיים. היה מן הראשונים שעלו במדרגות. שמע את הקולות המתווכחים. הקול הצרוד היה של צרפתי. הצליח לשמוע כמה מילים, אבל עכשיו איננו זוכר את כולן. שמע בפירוש 'sacré' ו'mon Dieu'. באותו הרגע נשמע רעש, כאילו כמה אנשים נאבקים: קולות של חבטה וגרירה. הקול הצווחני היה חזק מאוד, חזק מהקול הצרוד. בטוח שזה לא היה קול של אנגלי. נשמע כמו קול של גרמני. אולי קול של אישה. לא מבין גרמנית.

"ארבעה מתוך העדים שנמנו לעיל, כשנחקרו שוב, העידו, כי דלת החדר שנמצאה בו גופתה של מדמואזל ל' היתה נעולה מבפנים כאשר הגיעה הקבוצה אליה. בכול שרר שקט מוחלט - לא נשמעו אנחות או רעשים כלשהם. כשנפרצה הדלת לא נראה איש. החלונות, הן של החדר האחורי הן של החדר הקדמי, היו מוגפים ונעולים היטב מבפנים. דלת שהפרידה בין שני החדרים היתה סגורה אבל לא נעולה. הדלת המוליכה מן החדר הקדמי לחדר המדרגות היתה נעולה, והמפתח היה בפנים. חדר קטן בקדמת הבניין, בקומה הרביעית, בסוף הפרוזדור, לא היה סגור, ודלתו פתוחה במקצת. מזרנים ישנים, ארגזים וכן הלאה מילאו את החדר הזה. אלה הוזזו בזהירות ונסרקו. לא היתה פינה בכל חלקי הבית שלא נסרקה בקפידה. מנקי ארובות נשלחו לעלות ולרדת בארובה. הבית היה בן ארבע קומות, עם עליות גג. דלת-הרמה על הגג היתה ממוסמרת היטב למקומה - נראה שלא נפתחה זה שנים. פרק הזמן שנקף בין שמיעת הקולות המתווכחים לבין פריצת דלת החדר השתנה מעדות לעדות. היו שדיברו על שלוש דקות, ואחרים על חמש. הדלת נפתחה בקושי.

"אלפונסו גרסיו, קברן, מעיד שהוא גר ברחוב מורג. יליד ספרד. היה מאנשי הקבוצה שנכנסה לבית. לא עלה במדרגות. עצביו רעועים, והוא חשש מתוצאות ההתרגשות. שמע את הקולות המתווכחים. הקול הצרוד היה של צרפתי. לא הצליח לשמוע מה נאמר. הקול הצווחני היה של אנגלי - הוא בטוח בזה. איננו מבין את השפה האנגלית, אבל פוסק על פי האינטונציה.

"אלברטו מונטאני, מוכר דברי מתיקה, היה בין הראשונים שעלו במדרגות. שמע את הקולות שעליהם מדובר. הקול הצרוד היה של צרפתי. זיהה כמה מילים. הדובר נשמע כמי שאומר דברי תוכחה. לא הצליח להבין את המילים של הקול הצווחני. דיבר מהר ובצורה לא אחידה. חושב שהקול של רוסי. מחזק את העדות הכללית. הוא איטלקי. מעולם לא דיבר עם יליד רוסיה.

"כמה עדים, כאשר נחקרו שוב, העידו שארובות כל החדרים בקומה הרביעית היו צרות מדי למעבר אדם. 'מנקי הארובות' הם מטאטאי הארובות הגליליים שמשמשים את מי שמנקים את הארובות. המטאטאים האלה הועברו מעלה ומטה בכל ארובה בבית. אין מעבר אחורי שדרכו יכול מישהו לרדת בזמן שהקבוצה עלתה במדרגות. גופתה של מדמואזל ל'אספאנאיי היתה נעוצה חזק כל כך בארובה, שלא היה אפשר לשולפה משם עד שצירפו את כוחותיהם של ארבעה או חמישה מאנשי הקבוצה.

"פול דומא, רופא, מעיד שהוזעק לראות את הגופות עם עלות השחר. שתיהן היו מונחות על אריג השק שנפרש על המיטה בחדר שבו נמצאה מדמואזל ל'. גופתה של הגברת הצעירה היתה חבולה מאוד ועורה נקלף במקומות רבים. העובדה שנתחבה בארובה שימשה הסבר מספק לתופעות אלה. צווארה היה משופשף מאוד. מתחת לסנטרה היו כמה שריטות עמוקות וסדרת נקודות כחולות-שחורות שנראו בבירור כטביעת אצבעות. הפנים החווירו עד להבעית, והעיניים בלטו בארובותיהן. הלשון ננגסה בחלקה. חבורה גדולה שהתגלתה בשקע הבטן נגרמה, ככל הנראה, מלחץ של ברך. לדעתו של מר דומא, מדמואזל ל'אספאנאיי נחנקה למוות בידי אדם או בני אדם לא ידועים. גופתה של האם נשחתה עד להחריד. כל העצמות ברגל ימין ובזרוע ימין התנפצו, פחות או יותר. עצם השוקה השמאלית היתה מרוסקת, וכמותה גם הצלעות בצד שמאל. הגופה כולה נחבלה קשות. לא ניתן לקבוע כיצד נגרמו הפציעות האלה: אלת עץ כבדה, מטיל ברזל רחב, כיסא - כל כלי נשק גדול, כבד וקהה יכול היה להביא לתוצאות כאלה, אם הונף בידי גבר חזק מאוד. אין אישה שיכולה להלום מהלומות כאלה בשום כלי. ראשה של המתה, כשראה אותו העד, היה מנותק לגמרי מהגוף, וגם הוא היה מנותץ. הצוואר שוסף במכשיר חד מאוד - כנראה תער.

"אלכסנדר אטיין, מנתח, נקרא עם מר דומא כדי לבחון את הגוויות. מחזק את עדותו ואת דעותיו של מר דומא.

"שום פרט בעל ערך לא התגלה, אף על פי שעוד כמה אנשים נחקרו. רצח מסתורי כל כך, ומבלבל כל כך בכל פרטיו, לא בוצע מעולם בפאריס - אם אמנם בוצע רצח. המשטרה אובדת עצות לחלוטין - מצב בלתי רגיל באירועים מסוג זה. ועם זאת, לא מסתמן ולו צל צלו של רמז."

מהדורת הערב של העיתון בישרה שההתרגשות הגדולה נמשכה ברובע סן רוש: שהבניין הנדון שוב נסרק בקפידה רבה, והעדים נחקרו מחדש אך ללא הועיל. עם זאת, בשולי הידיעה צוין כי אדולף לה בון נעצר ונכלא, אף על פי שלא נמצא דבר שיכול להפלילו מלבד העובדות שכבר פורטו.

דופאן הראה התעניינות מיוחדת בהתפתחות הפרשייה הזאת - כך לפחות הסקתי מהתנהגותו, שכן הוא לא העיר דבר וחצי דבר. רק לאחר ההודעה על מאסרו של לה בון שאל לדעתי על מעשי הרצח.

יכולתי רק להסכים עם פאריס כולה כי התעלומה סתומה לגמרי. לא ראיתי שום דרך שתאפשר לעלות על עקבות הרוצח.

"אל לנו להסיק מסקנות ביחס לאמצעים," אמר דופאן, "על פי חזותה של החקירה. שוטרי פאריס, שמשבחים אותם כל כך על חריפות שכלם, אכן פיקחים הם, אך לא יותר. אין שום שיטה במהלכיהם, למעט השיטה של הרגע. הם מציגים לראווה שלל אמצעים, אבל לעתים לא נדירות התאמתם של אלה למושאיהם בלתי מוצלחת כל כך, עד שהם מזכירים את מסייה ז'ורדן שמבקש 'robe-de-chambre-  pour mieux entendre la musique'. לא אחת התוצאות שהם משיגים מפתיעות, אבל ברוב המקרים אין הן אלא פרי של חריצות ופעלתנות. כשתכונות אלה אין בהן כדי להועיל, תוכניותיהם נכשלות. וידוק, למשל, היה מנחש טוב ואדם חרוץ. ואולם, בהיעדר מחשבה מושכלת, הוא שגה שוב ושוב דווקא בשל חקירותיו המאומצות. הוא פגם בראייתו משום שהחזיק את החפץ קרוב מדי. הוא יכול לראות אולי שתיים-שלוש נקודות בבהירות לא רגילה, אבל בעשותו כן הוא מאבד בהכרח את מראה הדבר בשלמותו. אכן, יש דבר שנקרא 'להיות מעמיק מדי'. האמת לא תמיד נמצאת בתוך באר. לאמתו של דבר, במה שנוגע לידיעה החשובה, אני מאמין שהאמת תימצא על פני השטח תמיד. העמקות שוכנת בגאיות שבהם אנו מחפשים אותה, ולא על ראשי ההרים ששם מוצאים אותה. את השיטות והמקורות של טעות מסוג זה אפשר להדגים באמצעות תהליך הצפייה בגרמי שמים. מי ששולח מבטים חטופים לכוכב וצופה בו במלוכסן, באמצעות הפניית החלקים החיצוניים של הרשתית כלפיו (הרגישים לטביעות אור רפות יותר מהחלקים הפנימיים) - יראה את הכוכב בבירור ויתרשם היטב מבוהקו, בוהק שהולך ומתעמעם ככל שאנו מפנים אליו את מבטנו במלואו. אמנם, מספר גדול יותר של קרניים נופלות על העין במקרה האחרון, אבל במקרה הראשון יכולת ההבנה משוכללת יותר. התעמקות מוגזמת מבלבלת ומחלישה את המחשבה; אפילו את כוכב נגה בכבודו ובעצמו אפשר להעלים מן הרקיע באמצעות בחינה עקשנית מדי, מרוכזת מדי או ישירה מדי.

"בעניין מעשי הרצח האלה, הבה וננהל לנו כמה חקירות משל עצמנו בטרם נגבש דעה ביחס אליהם. חקירה תספק לנו שעשוע" (המילה נראתה לי משונה, בהקשר זה, אבל לא אמרתי דבר), "ומלבד זה, לה בון העניק לי פעם שירות שאני אסיר תודה לו עליו. נלך ונראה את השטח במו עינינו. אני מכיר את ג'---, מפקח המשטרה, ולא אתקשה להשיג את האישור הדרוש."

האישור ניתן, ומיד יצאנו לרחוב מורג. זהו אחד מאותם רחובות אומללים שבין רחוב רישלייה לרחוב סן רוש. מאחר שרובע זה מרוחק מאוד מהרובע שגרנו בו, הגענו אליו רק בשעת צהריים מאוחרת. מצאנו את הבית בקלות, כי אנשים רבים מעברו של הרחוב שלחו עדיין מבטים סקרניים חסרי תכלית אל התריסים המוגפים. זה היה בית פאריסאי רגיל: מצדה האחד של הכניסה היה תא שמירה מזוגג, וחלון ההזזה שבו העיד על עמדת שוער. לפני שנכנסנו פסענו במעלה הרחוב, פנינו לתוך סמטה ואז פנינו שוב ועברנו מאחורי הבניין, וכל אותה עת בחן דופאן את השכונה כולה, וכן את הבית, בתשומת לב דקדקנית שלא יכולתי לראות לה תכלית.

שבנו על עקבותינו וחזרנו לחזית הבניין. צלצלנו בפעמון, ולאחר שהצגנו את התעודות שבידינו, נתנו לנו השוטרים הממונים להיכנס. עלינו לחדר שנמצאה בו גופתה של מדמואזל ל'אספאנאיי, ושנחו בו עדיין שתי הגוויות. את אי-הסדר בחדר השאירו כפי שהיה, כמקובל. לא ראיתי דבר נוסף על מה שצוין בגאזט דה טריבונו. דופאן בחן הכול, לרבות גופות הנרצחות. אחר כך נכנסנו לחדרים האחרים ויצאנו לחצר, וכל העת ליווה אותנו שוטר. הבדיקה העסיקה אותנו עד רדת החשכה, ואז הלכנו לדרכנו. בדרכנו הביתה נכנס בן לווייתי לרגע למערכת של אחד העיתונים היומיים.

סיפרתי שגחמותיו של ידידי היו רבות ושונות, ו"je les menagais" - לביטוי זה אין מקבילה טובה בשפה אחרת. עכשיו ביקש לדחות כל שיחה בנושא הרצח עד לצהרי יום המחרת. או אז שאל אותי, במפתיע, אם הבחנתי במשהו מוזר במקום הזוועה.

האופן שבו הדגיש את המילה מוזר העביר בי רעד בלי שאדע מדוע.

"לא, שום דבר מוזר," עניתי, "בוודאי לא יותר ממה שקראנו שנינו בעיתון."

"חוששני," השיב, "שהגאזט לא עמד על גודל הזוועה וייחודה. אבל הנח לדעותיו הבטלות של דבר הדפוס הזה. נראה לי שהתעלומה הזאת נחשבת סתומה בדיוק מהסיבה שבשלה היתה צריכה להיחשב קלה לפענוח - האופי המוגזם של מאפייניה. המשטרה מבולבלת מהיעדר מניע לכאורה - לא לרצח עצמו, כי אם לזוועה שבו. הם משתאים גם לנוכח חוסר האפשרות לכאורה ליישב בין הקולות שנשמעו מתווכחים לבין העובדה שאיש לא נמצא למעלה חוץ ממדמואזל ל'אספאנאיי המתה, ושלא היתה דרך לצאת בלי שהאנשים העולים במדרגות יבחינו ביוצא. אי-הסדר המשתולל בחדר; הגופה שנתחבה, ראשה מטה, לתוך הארובה; ההשחתה המחרידה של גופת הזקנה ההיבטים האלה, עם אחרים שנזכרו ואחרים שאין צורך להזכירם, די היה בהם לשתק את כוחותיהם של כל סוכני הממשל, ולבלבל לחלוטין את חריפות השכל הידועה. הם נתפסו לטעות הגסה אך הנפוצה של בלבול הבלתי רגיל עם הסתום. אבל בדיוק באמצעות הסטיות האלה מהמישור הרגיל מגששת הבּינה את דרכה בחיפוש אחר האמת. בחקירות כמו זו שאנו עוסקים בה עתה, מוטב לשאול פחות 'מה קרה' ויותר 'מה קרה שלא קרה קודם לכן'. למעשה, הקלות שבה אגיע, או שבה הגעתי, לפתרון התעלומה הזאת נמצאת ביחס ישר למידת אי-פתירותה בעיני המשטרה."

לטשתי עיניים בדובר בתדהמה אילמת.

"אני מחכה עתה," המשיך, בעוד הוא תולה מבט בדלת דירתנו, "אני מחכה עתה לאדם, שאף על פי שאולי איננו המבצע של מעשי הטבח הללו ייתכן שהיה קשור במידת- מה בביצועם. קרוב לוודאי שהוא חף מרוב הפשעים שבוצעו. אני מקווה שאני צודק בהנחתי זו, שכן עליה אני מבסס את ציפיותי לפענוח החידה כולה. אני מחכה לאיש כאן - בחדר הזה - בכל רגע. אמנם ייתכן שלא יבוא; אבל רב הסיכוי שיבוא. אם יבוא, יהיה צורך לעכב אותו. הנה האקדחים; ושנינו יודעים כיצד להשתמש בהם בשעת הצורך."

לקחתי את האקדחים - בקושי ידעתי מה אני עושה ובקושי האמנתי למשמע אוזני - ואילו דופאן המשיך לדבר, במידה רבה כמו אל עצמו. כבר ציינתי את התנהגותו פזורת הדעת בשעות כאלה. דיבורו כוון אלי, אבל בקולו, אף על פי שלא היה רם, נשמעה אותה ההטעמה המשמשת בדרך כלל בדיבור אל מישהו שמרוחק מרחק רב. עיניו, ריקות מהבעה, היו נעוצות רק בקיר.

"העדויות הוכיחו בבירור," אמר, "שהקולות המתווכחים ששמעו האנשים על המדרגות לא היו של הנשים עצמן. זה מבטל כליל את השאלה אם ייתכן שהזקנה חיסלה קודם את בתה ואחר כך שלחה יד בנפשה. אני מזכיר את הנושא בעיקר לשם השיטתיות, מאחר שכוחה של מדאם ל'אספאנאיי לא היה יכול לעמוד לה כדי לתחוב את גופת בתה לתוך הארובה ששם נמצאה, ומאחר שטיב הפציעות על גופה שלה מוציא מכלל אפשרות פגיעה עצמית. הרצח בוצע, אם כן, בידי גורם שלישי, והקולות של אותו גורם שלישי הם שנשמעו בוויכוח. הבה ואפנה עתה - לא אל העדות כולה המתייחסת לקולות, כי אם למה שהיה מוזר בעדות זו. האם הבחנת במשהו מוזר בה?"

ציינתי כי בעוד שרוב העדים הסכימו שהקול הצרוד היה של צרפתי, היו חילוקי דעות רבים באשר לקול הצווחני, או כפי שכינו אותו אחדים, הקול הצורמני.

"זו היתה העדות עצמה," אמר דופאן, "אבל לא המוזרות שבעדות. לא הבחנת בשום דבר מיוחד, אבל היה משהו להבחין בו. העדים, כפי שציינת, הסכימו על הקול הצרוד, הם היו תמימי דעים בעניין זה. אבל בעניין הקול הצווחני, המוזר הוא לא שלא הסכימו, אלא שכאשר ניסו איטלקי, אנגלי, ספרדי, הולנדי וצרפתי לתאר אותו, דיבר עליו כל אחד מהם כעל זר. כל אחד מהם בטוח שאין זה קול של בן ארצו. כל אחד מהם דימה אותו לא לקולו של בן אומה שאת שפתה הוא מכיר, כי אם להפך. הצרפתי מניח שזהו קול של ספרדי, ו'ייתכן שהיה מצליח להבחין בכמה מילים אילו הכיר את השפה הספרדית'. ההולנדי טוען שהיה זה קולו של צרפתי; אבל אנחנו מוצאים כי 'מאחר שלא הבין צרפתית, עד זה נחקר באמצעות מתורגמן'. האנגלי חושב שזהו קול של גרמני, ו'איננו מבין גרמנית'. הספרדי 'בטוח' שזה היה קול של אנגלי, אבל 'פוסק על פי האינטונציה', 'מאחר שאיננו מבין את השפה האנגלית'. האיטלקי מאמין שזהו קול של רוסי, אבל 'מעולם לא דיבר עם יליד רוסיה'. זאת ועוד, צרפתי שני חולק על הראשון, ובטוח שהקול היה קול של איטלקי, אבל, 'מאחר שאיננו מכיר את השפה', הוא, כמו הספרדי, 'משוכנע על פי האינטונציה'. עד כמה בלתי רגיל ומוזר היה בוודאי הקול הזה, שכזאת היא העדות עליו, ושתושבי חמש מדינות גדולות באירופה לא יכלו למצוא ולו דבר מוכר אחד בצליליו! תאמר, ייתכן שהיה זה קולו של אסיאתי או של אפריקאי. אסיאתים ואפריקאים אינם נקרים הרבה על דרכך בפאריס. אבל, בלי לשלול אפשרות זו, אפנה עתה את תשומת לבך לשלוש נקודות. אחד העדים מכנה את הקול 'יותר צורמני מצווחני'. שניים אחרים מתארים אותו כ'מהיר ולא אחיד'. אף לא מילה אחת - אף לא צליל שדומה למילה - לא צוין בפי אחד העדים כמשהו שניתן היה לזהות.

"אינני יודע," המשיך דופאן, "איזה חותם הטבעתי עד כה על הבנתך; אבל אינני מהסס לומר שמסקנות לגיטימיות שיוסקו אפילו מחלק זה של העדות - החלק מתוכה שמתייחס לקול הצרוד ולקול הצווחני - די בהן כשלעצמן לעורר חשד שיתווה את כיווני ההתקדמות בחקר התעלומה. אמרתי 'מסקנות לגיטימיות', אבל אין בזה כדי לבטא את כוונתי במלואה. בכוונתי לרמז, שהמסקנות הן המסקנות הראויות היחידות, ושהחשד עולה מהן באופן בלתי נמנע כתוצאה יחידה. ואולם מהו החשד, את זאת לא אומר כרגע; אך אבקש ממך לזכור שבשבילי הוא היה חזק די הצורך כדי לתת צורה ברורה - לתת כיוון מסוים - לחקירותי בחדר.

"הבה נעבור עתה בדמיוננו לחדר הזה. מה נחפש כאן קודם כול? את דרך המילוט ששימשה את הרוצחים. לא מוגזם לומר שאיש מאתנו איננו מאמין בהתרחשויות על-טבעיות. מדאם ומדמואזל ל'אספאנאיי לא חוסלו בידי רוחות רפאים. עושי המעשה היו גשמיים, ונמלטו בצורה גשמית. ובכן, איך? לשמחתנו, יש רק דרך אחת לחשוב על נקודה זו, והדרך הזאת חייבת להוליך אותנו למסקנה ברורה. בוא ונבחן אחת לאחת את דרכי היציאה האפשריות. ברור שהרוצחים היו בחדר שבו נמצאה מדמואזל ל'אספאנאיי, או בחדר הצמוד, כשעלתה הקבוצה במדרגות. לפיכך, עלינו לחפש דרכי יציאה רק משני החדרים הללו. השוטרים סרקו ביסודיות את הרצפות, את התקרות ואת הלבנים שבקירות. שום יציאות סודיות לא יכלו לחמוק מעיניהם. אבל, מאחר שלא סמכתי על עיניהם, בדקתי במו עיני. לא היו כל יציאות סודיות. שתי הדלתות המוליכות מהחדרים לחדר המדרגות היו נעולות היטב, והמפתחות בפנים. הבה ונפנה לארובות. אלה, אף על פי שרוחבן רגיל עד לגובה של כשני מטרים מעל האח, לא יוכלו לאפשר מעבר לכל אורכן אפילו לחתול גדול. בגלל חוסר האפשרות לצאת בדרכים שמנינו עד כאן אנחנו נדרשים לבחון את החלונות. איש לא היה יכול להימלט דרך חלונות החדר הקדמי בלי שיבחין בו הקהל ברחוב. הרוצחים היו חייבים אפוא לצאת דרך החלונות של החדר האחורי. כעת, מאחר שהגענו למסקנה הזאת באופן חד-משמעי כל כך, אל לנו, כמי ששוקלים ומנמקים, לבטל אותה מחמת חוסר האפשרות לכאורה. נותר לנו רק להוכיח ש'חוסר האפשרות' אינו כזה בפועל.

"יש שני חלונות בחדר. הגישה לאחד מהם איננה חסומה ברהיטים, והוא חשוף לגמרי. את חלקו התחתון של החלון האחר מסתיר מסעד הראש העצום של המיטה המוצמד אליו. החלון הראשון נמצא נעול היטב מבפנים. גם הפעלת הכוח המרבית של מי שניסו להרים אותו לא הביאה לפתיחתו. חור גדול נקדח במסגרתו מצד שמאל, ובתוכו נמצא מסמר איתן שננעץ כמעט עד לראשו. בבדיקה של החלון האחר נמצא מסמר דומה נעוץ בצורה דומה במסגרת החלון, וניסיון נמרץ להרים את החלון הזה נכשל גם הוא. עכשיו היתה המשטרה בטוחה שאיש לא יצא מן הכיוון הזה. על כן, נראה מיותר לשלוף את המסמרים ולפתוח את החלונות.

"בדיקתי היתה מדוקדקת יותר, וזאת מהסיבה שזה עתה העליתי - מפני שהנה, כאן היה הדבר לפנינו. ידעתי שיש להפריך את חוסר האפשרות לכאורה ולהוכיח שהמציאות שונה.

"התחלתי לחשוב כך, בדיעבד. הרוצחים אכן ברחו מאחד החלונות האלה. לפיכך הם לא יכלו לנעול את החלונות מבפנים, ומאחר שהחלונות נמצאו נעולים - הנחה זו, בהיותה ברורה כל כך, שמה קץ לסריקת המשטרה באזור זה. ואף על פי כן החלונות היו נעולים. אם כך, אין זאת אלא שיש להם אפשרות להינעל מעצמם. לא היה מנוס ממסקנה זו. ניגשתי לחלון הלא חסום, שלפתי את המסמר בקושי מסוים וניסיתי להרים את מסגרת החלון. כל מאמצי עלו בתוהו, כפי שצפיתי. עתה ידעתי שחייב להימצא כאן קפיץ חבוי; אישור של רעיון זה שכנע אותי שהנחותי הראשונות, לכל הפחות, היו נכונות, כל כמה שהנסיבות הסובבות את המסמרים נותרו מסתוריות למראה. בדיקה קפדנית חשפה עד מהרה את הקפיץ החבוי. לחצתי עליו, ושבע רצון מתגליתי, הצלחתי להרים את מסגרת החלון.

"עתה החזרתי את המסמר למקומו ובחנתי אותו בתשומת לב. אדם שעבר דרך החלון הזה היה יכול לסגור אותו, והקפיץ היה נתפס - אבל את המסמר לא היה אפשר להחזיר למקומו. המסקנה היתה ברורה, והיא צמצמה שוב את תחום חקירותי. הרוצחים היו מוכרחים לברוח דרך החלון האחר. אם נניח שהקפיצים בשני החלונות דומים, הנחה סבירה בהחלט, הרי מוכרח להיות שוני במסמרים, או לפחות באופן התקנתם. טיפסתי על כיסוי השק שעל המיטה ובחנתי בדקדקנות - מעבר למסעד המיטה - את החלון שמעליו. העברתי את ידי מאחורי הלוח, ומיד גיליתי את הקפיץ ולחצתי עליו. כצפוי, הוא דמה לשכנו. בחנתי עכשיו את המסמר. הוא היה איתן כמו המסמר האחר, ולכאורה הותקן באותו אופן - ננעץ פנימה כמעט עד לראשו.

"תאמר שבאתי במבוכה; אבל אם כך אתה חושב, נראה שלא הבנת את טבעה של שרשרת המסקנות. אם להשתמש בביטוי מעולם הספורט, לרגע לא 'כשלתי'. אף לרגע אחד לא אבדו העקבות. לא היה פגם בשום חוליה בשרשרת. התחקיתי אחר עקבות הסוד עד לתוצאה הסופית - והתוצאה הזאת היתה המסמר. הוא היה, כאמור, דומה בכל מובן לאחיו שבחלון האחר, אבל עובדה זו היתה חסרת כל ערך (מכריעה ככל שתיראה) לעומת השיקול שכאן, בנקודה זו, הסתיים חוט הראיות.

"'מוכרח להיות משהו פגום במסמר,' אמרתי לעצמי. נגעתי בו, והראש, יחד עם כחצי סנטימטר מן הרגל, נפל אל בין אצבעותי. שארית הרגל היתה נעוצה בחור המרצע שבתוכו נשברה. השבר היה ישן (שוליו היו מכוסים חלודה), וככל הנראה נוצר במכת פטיש, שנעצה את קצהו העליון של המסמר בחלקה התחתון של מסגרת החלון. החזרתי עתה בזהירות את החלק העליון הזה לגומה שהותיר, והדמיון למסמר שלם היה מלא - הסדק היה בלתי נראה. לחצתי על הקפיץ והרמתי בעדינות את המסגרת לגובה כמה סנטימטרים; ראש המסמר התרומם יחד אתה, נעוץ עמוק בגומחתו. סגרתי את החלון, ומראה המסמר השלם שב לקדמותו.

"מה שהיה חידה עד כה יצא עתה מכלל חידתיות. הרוצח ברח דרך החלון שמעל למיטה. החלון, שצנח מעצמו עם צאתו של הרוצח (או שאולי נסגר במכוון), ננעל בקפיץ, ואחיזת הקפיץ היא שהטעתה את המשטרה לחשוב שמדובר באחיזת המסמר; חקירה נוספת נראתה אפוא מיותרת.

"השאלה הבאה נגעה בדרך הירידה. טיולי אתך סביב הבניין השביע את רצוני בנקודה זו. במרחק של כשני מטרים מן החלון ניצב מוט של כליא-ברק. מן המוט הזה לא יכול שום אדם להגיע אל החלון עצמו, ובוודאי לא להיכנס דרכו. הבחנתי, עם זאת, שהתריסים בקומה הרביעית היו מהסוג המשונה שנגרי פאריס מכנים ferrades - סוג נדיר בימינו, אבל כזה שאפשר לראותו לעתים קרובות בבניינים עתיקים מאוד בליון ובבורדו. צורתם כצורת דלת רגילה (דלת יחידה, לא מתקפלת), ורק חלקם העליון מסורג או מעובד בצורת סבכה פתוחה - דבר שמאפשר אחיזה מצוינת לידיים. במקרה שלנו רוחבם של כל אחד מהתריסים האלה הוא יותר ממטר אחד. כשראינו אותם מצדו האחורי של הבית היו שניהם פתוחים למחצה - כלומר ניצבו בזווית ישרה לקיר. סביר שהמשטרה, כמוני, בדקה את החלק האחורי של הבניין; אבל אם השוטרים הסתכלו על התריסים האלה מכיוון זה (כפי שבוודאי עשו), הם לא הבחינו ברוחבם, או, מכל מקום, לא הביאו אותו בחשבון. למעשה, מרגע שהגיעו למסקנה ששום יציאה לא תיתכן מכיוון זה, ניהלו כאן, מטבע הדברים, סריקה שטחית מאוד. לי היה ברור, עם זאת, שהתריס השייך לחלון שמעל למיטה, אם פתוח למלוא רוחבו, הגיע למרחק של כשישים סנטימטר ממוט כליא-הברק. היה גם ברור, שבהפעלת מידה לא רגילה של זריזות ואומץ לב היה אפשר להגיע לחלון מן המוט הזה. אם הושיט יד למרחק של כשמונים סנטימטר (אנו מניחים עכשיו שהתריס היה פתוח למלוא רוחבו), יכול היה שודד לאחוז היטב בסבכה. אם הרפה אז מן המוט והצמיד את רגליו בכוח אל הקיר, ואחר כך זינק ממנו בכוח, היה יכול לסובב את התריס על צירו עד כדי סגירה, ואם נדמיין שהחלון היה פתוח באותה שעה, היה יכול להניף את עצמו פנימה, לתוך החדר.

"אבקש ממך לזכור שציינתי כי דרושה יכולת גופנית בלתי מצויה עד מאוד כדי להצליח במעלל מסוכן וקשה כל כך. ראשית, בכוונתי להראות לך שאפשר לבצע את הדבר: אבל שנית, ובעיקר, אני מבקש להמחיש לך את האופי הבלתי רגיל - העל-טבעי, כמעט - של הזריזות שנדרשה כדי להוציאו אל הפועל.

"תאמר, בוודאי, אגב שימוש בלשון החוק, ש'כדי להוכיח את טענתי', מוטב להמעיט באומדן המאמץ הגופני הנדרש בעניין זה במקום להתעקש על עוצמתו. זו אולי דרכו של החוק, אבל אין זו דרכה של התבונה. תכליתי הסופית היא האמת, והאמת לבדה. מטרתי המיידית היא להביאך להציב, זו לצד זו, את היכולת הגופנית הבלתי מצויה עד מאוד שעליה דיברתי זה עתה ואת הקול המוזר עד מאוד, הקול הצווחני (או הצורמני) והבלתי אחיד אשר לא נמצאו שניים שיכלו להסכים על לאומיותו, ואשר לא היה אפשר להבחין בו בשום הברות."

בהישמע המילים האלה, מושג מעורפל ומגובש למחצה בדבר כוונתו של דופאן ריחף במוחי. נדמה היה לי שאני נמצא על סף ההבנה, בלי יכולת להבין - כשם שאנשים, לעתים, מוצאים את עצמם על סף הזיכרון, בלי שיוכלו, לבסוף, להיזכר. חברי המשיך בדבריו.

"תבחין בוודאי," אמר, "שהסטתי את השאלה מאופן היציאה לאופן הכניסה. כוונתי היתה להעלות את הרעיון ששני הדברים נעשו באותו אופן ובאותה נקודה. נחזור עכשיו לפנים החדר. הבה ונבחן את המראה כאן. מגירות השידה, כך נאמר, נבזזו, אף על פי שפריטי לבוש רבים נותרו בתוכן. המסקנה הזאת מגוחכת. זהו ניחוש, טיפשי מאוד, ולא יותר. מאין לנו לדעת שהחפצים שנמצאו במגירות אינם כל מה שהיה במגירות האלה מלכתחילה. מדאם ל'אספאנאיי ובתה חיו חיים מבודדים מאוד - הן לא פגשו איש, יצאו לעתים רחוקות - לא היה להן צורך בבגדים רבים. איכותם של אלה שנמצאו לא נפלה מזו שהיה צפוי שתהיה ברשותן של גברות אלה. אם גנב לקח אילו מהם, מדוע לא לקח את הטובים ביותר, מדוע לא לקח הכול? בקצרה, מדוע השאיר ארבעת אלפים פרנק בזהב כדי להעמיס על עצמו צרור כותנות? ואכן הזהב נזנח. כמעט כל הסכום שציין מר מיניו, הבנקאי, התגלה, בשקים, על הרצפה. אני מבקש ממך, אם כן, לסלק ממחשבותיך את הרעיון המטופש של מניע, שנולד במוחות השוטרים בשל אותו חלק בעדויות שבו דובר בכסף שהובא לפתח הבית. צירופי מקרים מופלאים עשרת מונים מאלה (הבאת כסף ורצח שבוצע בתוך שלושה ימים מיום שהתקבל) קורים לכל אחד מאתנו בכל שעה ושעה בחיינו בלא שימשכו ולו תשומת לב רגעית. צירופי מקרים, ככלל, הם אבני נגף גדולות בדרכם של הוגים מהסוג שחונך שלא להכיר את תורת ההסתברויות - התיאוריה אשר המטרות המהוללות ביותר של המחקר האנושי חבות לה תודה על ההסברים המהוללים ביותר. במקרה שלפנינו, אילו נעלם הזהב, עובדת מסירתו שלושה ימים קודם לכן היתה יוצרת דבר- מה שהוא יותר מסתם צירוף מקרים. היא היתה מחזקת רעיון זה של מניע. אבל בנסיבות האמיתיות של המקרה, אילו הנחנו שהזהב היה המניע למעשה הנבלה הזה, חובה עלינו גם לשער בנפשנו שמבצעו הוא אידיוט גמור, מתוך שזנח את הזהב ואת המניע שלו גם יחד.

"נתמיד ונזכור את הנקודות שאליהן הפניתי את תשומת לבך - הקול המוזר, הזריזות הבלתי רגילה וההיעדר המתמיה של מניע ברצח מזוויע כמו זה - ונתבונן בטבח עצמו. הנה אישה שנחנקה למוות בכוח ידיים ונתחבה בארובת האח, ראשה למטה. רוצחים רגילים אינם משתמשים בשיטות רצח כאלה. ובוודאי אינם נפטרים כך מן הגופה. באופן שבו נתחבה הגופה בארובה, תסכים אתי, היה משהו משונה מאוד, שאינו מתיישב כלל עם תפיסותינו הרגילות על פעולות אנוש, גם אם נניח שהמבצעים היו המושחתים שבבני האדם. צא וחשוב גם איזה כוח עצום דרוש כדי לדחוף את הגופה כלפי מעלה בתוך הארובה, שהרי כוחם של כמה אנשים בקושי הספיק כדי לגרור אותה למטה!

"שים לבך עכשיו לעדויות אחרות על הפעלתו של כוח מופלא ביותר. על האח היו קווצות עבות - עבות מאוד - של שׂער אדם אפור. אלה נתלשו על שורשיהן. אתה יודע איזה כוח דרוש כדי לתלוש כך מן הראש אפילו עשרים או שלושים שערות יחד. ראית כמוני את הקווצות שמדובר בהן. בשורשיהן (מראה מבעית!) היו גושים של בשר הקרקפת - הוכחה חותכת לכוח העצום שהופעל בעת תלישת אולי חצי מיליון שערות יחד. צווארה של הזקנה לא רק שוסף, אלא הראש נותק לגמרי מהגוף: הכלי היה תער פשוט. אני מבקש ממך גם להתבונן באכזריות הפראית של המעשים האלה. על החבורות שעל גופה של מדאם ל'אספאנאיי אינני מדבר. מסייה דומא, ועמיתו המכובד מסייה אטיין, קבעו שהן נגרמו מחפץ קהה. עד כאן האדונים האלה מדייקים דיוק גמור. החפץ הקהה היה, בעליל, המדרכה בחצר, שעליה נפלה הקורבן מן החלון הנשקף למיטה. רעיון זה, פשוט ככל שייראה עכשיו, חמק מעיני השוטרים מאותה סיבה שרוחב התריסים חמק מעיניהם. בגלל פרשת המסמרים, תפיסתם נחסמה כליל מפני האפשרות שהחלונות היו פתוחים אי פעם.

"אם, נוסף על כל הדברים הללו, הרהרת עכשיו היטב גם באי-הסדר המשונה שבחדר, הנה הגענו לכדי חיבור הרעיונות של זריזות מדהימה, כוח על-אנושי, פראות אכזרית, טבח בלי מניע, זוועה גרוטסקית וזרה בתכלית לאנושיות, וקול שנשמע זר באוזניהם של בני אומות רבות וחסר לגמרי הברות שניתן לבודדן או להבינן. מהי, אם כן, התוצאה? איזו תמונה יצרתי בדמיונך?"

הרגשתי את בשרי מצטמרר כשדופאן שאל אותי את השאלה. "משוגע," אמרתי, "עשה את המעשה הזה - איזה מטורף גמור שברח מבית משוגעים בסביבה."

"בכמה מובנים," ענה, "תשובתך איננה מופרכת מעיקרה. אבל קולותיהם של משוגעים, אפילו בהתקפיהם הפרועים ביותר, לעולם אינם דומים לקול המוזר שנשמע במדרגות. משוגעים הם בני אומה מסוימת, ושפתם, ככל שיהיו מילותיה בלתי מובנות, תמיד יש בה הברות. כמו כן, שערו של משוגע איננו דומה לזה שאני אוחז בידי עכשיו. חילצתי את הקווצה הקטנה הזאת מאצבעותיה הקפוצות בכוח של מדאם ל'אספאנאיי. אמור לי מה אתה מסיק מזה."

"דופאן!" אמרתי, חלוש כולי, "השׂער הזה מוזר מאוד, אין זה שער אדם."

"לא טענתי שהוא כזה," אמר הוא; "אבל בטרם נכריע בנקודה זו, אבקש ממך להציץ בשרטוט הקטן הזה שהתוויתי על הנייר. זה העתק מדויק של מה שתואר באחת העדויות כ'חבורות כהות, וטביעות עמוקות של ציפורניים' על צווארה של מדמואזל ל'אספאנאיי, ובאחרת (זו של האדונים דומא ואטיין), כ'סדרה של נקודות כחולות-שחורות שנראו בבירור כטביעת אצבעות'.

"תוכל להבחין," המשיך חברי, כשהוא פורש את הנייר על השולחן לפנינו, "שהציור הזה מציג אחיזה חזקה ויציבה. לא ניכרת כל החלקה. כל אצבע שמרה - כנראה עד מותה של הקורבן - על האחיזה המקורית שיצרה את ההטבעה. נסה עתה למקם את כל אצבעותיך, בעת ובעונה אחת, במיקום היחסי שאתה רואה בציור."

ניסיתי, אך לשווא.

"קרוב לוודאי שאיננו בוחנים זאת בחינה הוגנת," אמר. "הנייר פרוש על משטח שטוח; אבל לצוואר האנושי צורת גליל. הנה גזיר עץ, שקוטרו כקוטר צוואר בערך. עטוף אותו בציור ונסה שוב."

כך עשיתי, אבל הקושי היה ברור עוד יותר מקודם.

"אין זו," אמרתי, "טביעה של כף יד אדם."

"קרא עכשיו," השיב דופאן,"את הקטע מתוך קוּביֶה." זה היה תיאור כללי, ודקדקני מבחינה אנטומית, של אורנג-אוטן כתום, מאיי הודו המזרחית. קומת הענק, הכוח העצום, הזריזות והאכזריות האיומה של זן זה של יונקים ידועים היטב לכולנו. הבנתי מיד את מלוא הזוועה של הרצח.

"תיאור האצבעות," אמרתי, כשהפסקתי לקרוא, "מתאים בדיוק לציור הזה. אינני מכיר שום בעל חיים חוץ מאורנג-אוטן, מהזן הנזכר כאן, שיכול היה להטביע את הטביעות האלה כפי ששרטטת אותן. גם קווצת השׂער האדמדמה-חומה הזאת מתאימה לחיה של קובייה. אבל אינני מסוגל בשום אופן להבין את פרטי התעלומה המחרידה הזאת. מלבד זה, שני קולות נשמעו מתווכחים, ואחר מהם היה בלי כל ספק קול של צרפתי."

"אמת, וזכור את הביטוי שיוחס בפי כל העדים לקול הזה - הביטוי 'mon Dieu!'. את הביטוי הזה תיאר בצדק אחד העדים (מונטאני, יצרן הממתקים) כביטוי של תוכחה או נזיפה. בעיקר על שתי מילים אלה ייסדתי את תקוותי למצוא פתרון מלא לחידה. אדם צרפתי ידע על הרצח. ייתכן - למעשה הדבר הרבה יותר מסביר - שלאדם זה אין חלק במאורעות הדמים שהתחוללו. ייתכן שהאורנג-אוטן ברח ממנו. ייתכן שעקב אחריו עד לחדר, ואולם בהשתלשלות הנסיבות הסוערות שלאחר מכן, לא הצליח לתופסו. הפרא עדיין חופשי. לא אמשיך בניחושים אלה - אין לי הזכות לכנותם אחרת - מאחר שרסיסי המחשבה שהם מבוססים עליהם אין בהם די עומק כדי לזכּותם בהערכת האינטלקט שלי עצמי, מה גם שאינני מצליח לעשותם מובנים לאדם אחר. נכנה אותם ניחושים, אם כן, וכך גם נדבר בהם. אם, אמנם, הצרפתי הנדון אינו אשם בזוועה הזאת, כפי שאני משער, מודעה זו שהשארתי אתמול עם שובנו הביתה במערכת לה מונד (עיתון המוקדש לענייני ספנות, והוא חביב מאוד על מלחים) תביאו אל ביתנו."

הוא הושיט לי עיתון, וקרא כך:

"נתפס ביער בולון, השכם בבוקר של ה--- (בוקר הרצח), אורנג-אוטן כתום גדול מאוד מהזן הבורנזי. הבעלים (שאין ספק כי הוא מלח של ספינה מלטית) יוכל לקבל בחזרה את החיה לאחר שימסור סימנים מזהים מספקים, ולאחר שישלם את הוצאות לכידתה והחזקתה. נא להגיע לרחוב ---, מס' ---, רובע סן ז'רמן, בשלוש."

"מניִן אתה יודע," שאלתי, "שהאיש הוא מלח, ושהוא משתייך לספינה מלטית?"

"אינני יודע," אמר דופאן."אינני בטוח בכך. עם זאת כאן יש פיסת סרט, אשר מצורתה ומהמראה השומני שלה נראה ששימשה לקשירת צמה מאותן צמות ארוכות החביבות כל כך על מלחים. יתרה מזאת, הקשר הזה הוא מהסוג שרק מעטים, חוץ ממלחים, יודעים לקשור, והוא אופייני למלטים. מצאתי את הסרט ליד כליא-הברק. לא ייתכן שהיה שייך לנרצחות. אם אחרי ככלות הכול אני טועה במסקנות שאני מסיק מן הסרט הזה, כלומר, שהצרפתי היה מלח שמשרת על ספינה מלטית, המודעה, כפי שפרסמתי אותה, לא גרמה כל נזק. אם טעות בידי, הוא יחשוב שהוטעיתי מחמת נסיבות שלא יטרח לברר. אבל אם הצדק אתי, הרווחנו רווח גדול. הצרפתי, שיודע על הרצח אף על פי שידו לא היתה בו, יהסס אם להשיב על המודעה בדבר האורנג-אוטן. הוא יאמר בלבו כך: 'אני חף מפשע; אני עני; לאורנג-אוטן שלי יש ערך רב, לאדם במצבי זה הון ממש! מדוע שאאבד אותו בגלל חשש עלוב מהיקלעות לסכנה? הנה הוא, בהישג ידי. הוא נמצא ביער בולון - מרחק עצום מזירת הטבח. מי בכלל יחשוד שחיה עשתה את המעשה? השוטרים אשמים, הם לא הצליחו לגלות ולו רמז זעיר ביותר, וגם אם ימצאו את החיה, יתקשו להוכיח שידעתי על הרצח, או להאשים אותי בגלל הידיעה הזאת. מעל לכול, אני מוכר. המפרסם תיאר אותי כבעלי החיה. אינני יודע עד היכן מגיעה ידיעתו. אם אמנע מלתבוע רכוש רב-ערך, שידוע כי אני בעליו, כי מן הסתם אחשיד את החיה. אין זה ממנהגי למשוך תשומת לב אלי או אל החיה. איענה למודעה, אקח את האורנג-אוטן, ואחביא אותו עד שתחלוף הסכנה.'"

באותו רגע שמענו קול צעדים על המדרגות.

"היֵה מוכן," אמר דופאן, "וגם האקדחים שלך, אבל אל תשתמש בהם ואל תראה אותם עד שאתן לך אות."

דלת הכניסה לבניין הושארה פתוחה, והמבקר נכנס בלי לצלצל ועלה כמה מדרגות. אבל עתה נדמה שהיסס. עד מהרה שמענו אותו יורד. דופאן כבר מיהר אל הדלת, כששמענו אותו שב ועולה. הוא לא פנה שוב לאחור, כי אם טיפס בהחלטיות ודפק על דלת חדרנו.

"היכנס," אמר דופאן, בקול עליז ולבבי.

האיש נכנס. הוא היה מלח אל נכון - אדם גבוה, מוצק ושרירי למראה, עם סוג של העזה בהבעת פניו, הבעה לא בלתי נעימה. פניו, צרובי שמש עד מאוד, הוסתרו כדי מחציתם בפאות לחיים ובשפם. הוא נשא אלה ענקית מעץ אלון, אבל שום נשק אחר לא נראה עליו. הוא קד קידה מגושמת ובירך אותנו בברכת "ערב טוב" במבטא צרפתי שהיה אמנם פשוט משהו, אבל עדיין ניכרו בו די עדויות למוצא פאריסאי.

"שב ידידי," אמר דופאן. "אני מניח שבאת בעניין האורנג-אוטן. בחיי, אני מקנא בך קצת על שהוא שלך; בעל חיים מצוין, ובלי ספק יקר מאוד. בן כמה הוא לדעתך?"

המלח נשם נשימה עמוקה, כמי שעול כבד מנשוא הוסר מעליו, ואז השיב בקול בוטח:

"אינני יודע בוודאות, בן ארבע או חמש שנים, לא יותר. אתם מחזיקים אותו כאן?"

"לא, לא. לא היו לנו האמצעים להחזיק בו כאן. הוא מוחזק לא רחוק מכאן, באורווה ברחוב דוּבּוּר. תוכל לקבל אותו בבוקר. אתה מוכן בוודאי לזהות את רכושך?"

"בהחלט, אדוני."

"אצטער להיפרד ממנו," אמר דופאן.

"לא טרחת את כל הטרחה הזאת לשווא, אדוני," אמר האיש. "איני יכול לצפות לזה. אגמול לך על מציאת החיה - כלומר, כל סכום מתקבל על הדעת."

"ובכן," השיב חברי, "כל זה טוב ויפה, חי נפשי. אחשוב! מה אני רוצה? אה! אומר לך. זה יהיה שכרי: אתה תמסור לי את כל המידע שברשותך על הרציחות הללו ברחוב מורג."

דופאן אמר את המילים האחרונות בקול נמוך מאוד, ושקט מאוד. בשקט הוא גם פסע אל הדלת, נעל אותה והכניס את המפתח לכיסו. אחר כך שלף אקדח מחיקו והניח אותו כלאחר יד על השולחן.

פניו של המלח האדימו כאילו נאבק בהתקף חנק. הוא קם בחטף על רגליו ואחז באלתו, אבל רגע לאחר מכן צנח לכיסאו, רועד כולו, ופניו כפני המוות עצמו. הוא לא אמר מילה. ריחמתי עליו מעומק לבי.

"ידידי," אמר דופאן בקול רך, "אתה נסער שלא לצורך - באמת. איננו מתכוונים להרע לך. אני נשבע לך בכבודו של ג'נטלמן, ושל צרפתי, שאין בכוונתנו לפגוע בך. ברור לי לגמרי שאינך אשם בזוועות שהתרחשו ברחוב מורג, ואולם לא יועיל לך אם תכחיש שאתה מעורב בהן במידה כזו או אחרת. מדברי אתה מבין בוודאי, כי היו לי אמצעים להשיג מידע על עניין זה - אמצעים שלא היו עולים גם בחלומותיך. אלה הם פני הדברים כעת. לא עשית דבר שיכולת להימנע מלעשותו - ובוודאי לא משהו שבעטיו אתה אשם. אינך אשם אפילו בשוד, אף על פי שיכולת לשדוד ולא להיענש. אין לך מה להסתיר. אין לך גם סיבה להסתיר דבר. מצד אחר, מפני כבודך עליך להתוודות על כל מה שאתה יודע. איש חף מפשע כלוא עתה, באשמת פשע שעל מבצעו אתה יכול להצביע."

בזמן שדופאן הגה את המילים האלה, התעשת המלח, אבל עזות המצח שבהליכותיו היתה כלא היתה.

"יעזור לי אלוהים," אמר, לאחר השתהות קצרה, "אספר לכם את כל מה שידוע לי בפרשה הזאת, אבל אינני תמים לצפות שתאמינו ולו למחצית מדברי. אף על פי כן אני חף מפשע, ואגלה כל מה שעל לבי אפילו במחיר מוות."

מה שסיפר היה בתמציתו זה: באחרונה היה במסע באיים ההודיים. קבוצה שנמנה עמה עגנה בחוף בבורנאו ויצאה לטייל בלב האי. הוא וחברו לכדו אורנג-אוטן. החבר מת, והחיה נשארה ברשותו. אחרי קשיים גדולים בזמן מסעו הביתה, מחמת פראותו הבלתי מרוסנת של בעל החיים שנשבה, הצליח בסופו של דבר לשכנו בביתו בפאריס. שם, כדי לא למשוך אליו את סקרנותם הלא נעימה של השכנים, החזיק בו בבידוד גמור עד שיחלים מפצע ברגל, שספג משבר עץ על סיפון האונייה. תוכניתו הסופית היתה למוכרו.

עם שובו מהילולת מלחים בליל הרצח, או למעשה בבוקרו, מצא את הקוף בחדרו שלו; מן הסתם פרץ אליו היצור מתוך ארון שהיה צמוד לחדר, ואשר בתוכו, כך חשב המלח, היה כלוא היטב. הקוף ישב מול המראה, תער בידו ופניו מכוסים קצף, וניסה להתגלח; פעולה שראה בוודאי את אדונו עוסק בה קודם לכן, כשצפה בו דרך חור המנעול של הארון. מבועת ממראה נשק מסוכן כל כך בידיו של בעל חיים אכזרי כל כך, ומיומן כל כך בהפעלתו, היה המלח אובד עצות למשך כמה רגעים. עם זאת, מאחר שהיה רגיל להרגיע את היצור באמצעות שימוש בשוט, אפילו במצבי הרוח הפראיים ביותר שלו, פנה לתופסו עכשיו. כשראה את השוט זינק האורנג-אוטן מתוך החדר, ירד במדרגות, ומבעד לחלון, שלרוע המזל היה פתוח, יצא אל הרחוב.

המלח עקב אחריו בייאוש. הקוף עצר מדי פעם ונופף אל רודפו בתער שהיה עדיין בידו, עד שהאיש כמעט הדביק אותו. אז ברח שוב. כך נמשך המרדף זמן רב. הרחובות היו שקטים מאוד, מאחר שהשעה היתה כמעט שלוש לפנות בוקר. כשעבר בסמטה שמאחורי רחוב מורג לכד את עינו של הנמלט אור שהבהיק מבעד לחלון הפתוח בחדרה של מדאם ל'אספאנאיי, בקומה הרביעית של בית מגוריה. הוא רץ אל הבית, הבחין בכליא-הברק, טיפס עליו בזריזות שלא תיאמן, אחז בתריס שהיה פתוח במלואו ובעזרתו הניף את עצמו היישר אל משענת הראש של המיטה. כל המהלך לא נמשך אלא רגע. התריס נפתח שוב מבעיטת האורנג-אוטן כשנכנס לחדר.

בינתיים היה המלח שמח ואובד עצות כאחד. הוא קיווה שיצליח לתפוס את הפרא, שכן זה לא היה יכול להימלט מהמלכודת שלתוכה נכנס, אלא דרך המוט, שם יוכל לתפוס אותו המלח בדרכו למטה. ואולם הוא חרד חרדה גדולה מפני מה שהוא עלול לעולל בתוך הבית. מחשבה זו דחפה את האיש להמשיך ולעקוב אחרי הנמלט. על מוט של כליא- ברק יכול אדם, לא כל שכן מלח, לטפס בלי קושי, אבל כשהגיע לגובה החלון, שנמצא הרחק משמאלו, לא יכול היה להמשיך. כל שיכול לעשות היה לרכון ולהציץ לתוך החדר. ההצצה כמעט עלתה לו באובדן אחיזתו במוט; כה גדולה היתה הפלצות. באותו רגע עלו הצווחות האיומות על פני הלילה, והחרידו משנתם את דיירי רחוב מורג. מדאם ל'אספאנאיי ובתה, לבושות בכותנות לילה, עסקו ככל הנראה בסידור כמה ניירות באותה תיבת הברזל שנזכרה בעדויות, ואשר הוסעה קודם לכן על גלגליה לתוך החדר. היא היתה פתוחה, ותכולתה היתה מונחת לצדה על הרצפה. הקורבנות ישבו כנראה בגבן אל החלון, ובזמן שחלף מרגע כניסתו של הפרא ועד לצווחות, קרוב לוודאי שלא הבחינו בו. נקישת התריס יוחסה מטבע הדברים לרוח.

כשהמלח הסתכל פנימה, תפס היצור הענק את מדאם ל'אספאנאיי בשערה (הוא היה פזור, משום שסירקה אותו), והעביר את התער על פניה, מחקה את תנועותיו של ספר. הבת שכבה פרקדן בלי ניע; היא התעלפה. צווחותיה והתפתלויותיה של הזקנה (אז נתלש השׂער מראשה) הפכו את מטרותיו השקטות לכאורה של האורנג-אוטן לפעולות של זעם. בהינף נחוש אחד של זרועו השרירית ניתק כמעט את ראשה מגופה. מראה הדם שלהב את זעמו כדי טירוף ממש. כשהוא חורק בשיניו ויורק אש מתוך עיניו הסתער על גוף הנערה, נעץ את טפריו האיומים בצווארה, ואחז בה עד שנפחה את נשמתה. באותו רגע נפלו מבטיו התועים והמטורפים על מסעד המיטה, ועל פניו הקפואים באימה של אדונו שניבטו בו. זעמו של היצור, שבלי כל ספק עוד נשא בלבו את זכר השוט המאיים, הפך בן רגע לפחד. מאחר שהבין שהוא ראוי לעונש, נראה כמי שמנסה להסתיר את מעשיו העקובים מדם, וקפץ בחדר עצבני ונסער, כשהוא זורק ומנתץ את הרהיטים בדרכו וגורר את המזרן מעל המיטה. לבסוף, תפס את גופת הבת ותחב אותה בארובה, כפי שנמצאה, ואחר כך השליך את גופת הזקנה, כשראשה מטה, מבעד לחלון.

כשהתקרב הקוף לחלון עם משאו המושחת, נרתע המלח בבהלה אל המוט, החליק למטה ומיהר הביתה, ירא את תוצאות הטבח ושמח להשליך מאחוריו, באימתו, כל דאגה לגורלו של האורנג-אוטן. המילים ששמעו הבאים על המדרגות היו קריאות האימה והפחד של הצרפתי שנבלעו במלמוליו השטניים של הפרא.

אין לי עוד מה להוסיף. האורנג-אוטן ברח מהחדר, כנראה דרך המוט, רגע לפני שהדלת נפרצה. הוא סגר, בוודאי, את החלון כשעבר דרכו. לבסוף תפס אותו בעליו בעצמו, והביא אותו ל"גן הצמחים", שם קיבל בעדו סכום כסף נאה. לה בון שוחרר מיד כשגוללנו את הנסיבות (בלוויית כמה הערות מצד דופאן) במשרדו של מפקח המשטרה. פקיד זה, ככל שנטה חסד לידידי, לא היה יכול להסתיר את מורת רוחו על השתלשלות העניינים ולהימנע מאמירה סרקסטית או שתיים על שראוי לאנשים שלא יתערבו בעניינים לא להם.

"הנח להם לדבר," אמר דופאן, שלא ראה צורך לענות. "הנח לו להשיח את לבו. הדבר יקל על מצפונו. די לי שהנחלתי לו תבוסה במצודתו שלו. עם זאת, העובדה שנכשל בפענוח התעלומה הזאת איננה מפליאה כפי שהוא מדמה לעצמו; כי לאמתו של דבר, ידידנו מפקח המשטרה הוא פיקח מכדי שיהיה מעמיק. לחוכמתו אין בסיס. כולו ראש בלי גוף, כמו תמונותיה של האלה לאוורנה, או לכל היותר, כולו ראש בלי כתפיים, כמו חמור-ים. אבל הוא יצור טוב, אחרי ככלות הכול. אני מחבב אותו במיוחד בזכות מלאכת מחשבת של מנהג עורמה שיש לו, שבזכותו קנה לו את המוניטין של חריפות שכלו. כוונתי לדרכו 'לשלול את מה שיש, ולהסביר את מה שאין', de nier ce qui est, et d'expliquer ce qui n'est pas."