איזון מופלא - לוסיה אצ'ווריה - 2007

 

 

1. אפקט "במבי"

 

יורשינו יֵצאו נגדנו.

פיליפּו תוֹמאסוֹ מַרינֶטי,

Manifiesto futurista

 

אוֹקסיטוֹצין: האוקסיטוצין הוא הורמון האחראי לדפוסי התנהגות מיניים ולהתנהגות אמהית ואבהית. הוא קשור גם לרגשות ולרוך. יש המכנים אותו "המולקולה של המונוגמיה".

            האוקסיטוצין משפיע על תפקודים בסיסיים כגון התאהבות, אורגזמה, לידה וזרימת חלב-אם. בתקופות הייחום, מייצרים יונקים רבים (והאדם בתוכם) וכן ציפורים אחדות את ההורמון הזה הן במוח והן באיברי הרבייה (שחלות ואשכים). כשההורמון משתחרר לזרם הדם הוא גורם מגוון רחב של תחושות שכמעט כולן קשורות במין או בהשפעותיו של המגע המיני. אצל גברים ונשים כאחד, האורגזמה היא המעוררת את זרימת ההורמון ובכך מקִלה על פליטת זרע ועל התכווצות השרירים באזור החלציים של שני המינים. כשאדם נמצא במערכת יחסים מינית יציבה ומספקת עם אדם אחר, הוא מתמכר לאוקסיטוצין שגופו מייצר והופך להיות תלוי בבן זוגו: זהו ההסבר הכימי להתאהבות.

            בנוסף לכך, בקרב נשים, מעורר האוקסיטוצין גם התנהגויות אחרות: הוא מרפה את השרירים ומסייע לרחם להתכווץ בשעת לידה, וכמו כן מגירה את ייצורו של חלב-האם. וכמובן דואג לכך שהאם תתאהב בתינוקה.

            בשנת 1953 סִנתז הרופא וַנסַן דוּ וִינְיוֹ אוקסיטוצין מלאכותי וכעבור שנתיים קיבל על כך את פרס נובל לכימיה. מאז משתמשים בחדר הלידה באוקסיטוצין סינתטי מזוקק לזירוז לידות.

            ברוב בתי-החולים בספרד נעשה שימוש באוקסיטוצין כעניין שבשגרה; כלומר, כאשר יולדת מגיעה לבית-היולדות היא מקבלת אוקסיטוצין סינתטי בטפטוף תוך-ורידי.

 

            "אנציקלופדיה לרפואה ולבריאות הנפש של המשפחה"

 

 

אני רוצה להתחיל את הסיפור הזה בכותרת אחד השירים של להקת "הסודות" - "אני כמו שניים". ואני מודיעה לך, יקירתי, יקירתיתי, צעצועונת, סוכריית דבש שלי, אור שמאציל לשמש את זוהרה (שלא לדבר על כל המנורות בבית הזה, כולל זו שמתחתיה אני כותבת עכשיו, בשנתך, שהיא רגע המנוחה שלי והזמן היחיד שיש לי לעצמי) - אז אני מודיעה לך, כאמור, שאף פעם לא אהבתי את להקת "הסודות". וזאת בעיקר משום שבתקופה שהייתי אמורה לאהוב אותם (בגיל חמש-עשרה, הגיל שבו נערה אמורה, כעניין שבשגרה, לזמזם שירי אהבה) לא הרשיתי לעצמי לאהוב אותם, ובשום פנים לא הסכמתי שיתיישב לי בראש אף לא פזמון אחד מהשירים הדביקים-מאוד שלהם. ואם במקרה תפסתי את עצמי מזמזמת משהו משלהם, מיד התחלתי לשיר בקול רם את "בֶּלָא לַגוֹסי מת"  כאילו זה לחש לגירוש מחשבות רעות, כי המוסיקה שהם ניגנו היתה פופ ריקני ואילו אנחנו (זאת אומרת סוניה, טניה ואני, שלוש בנות טיפשעשרה, כולנו באותה תספורת קארֶה, בטוניקות שחורות זהות עד לקרסוליים ובצמידי-דוקרנים, חיקוי של רוברט סמית' וסוזי-סו, שמענו מוסיקה אפלה שהתאימה הרבה יותר למצבנו הנפשי שהתנדנד אז בין "בא לי לחתוך את הוורידים היום" לבין "אני לא יודעת אם הלחץ אצלי בבטן הוא בחילה קיומית, או בגלל שלא אכלתי שלושה ימים".

            אבל לא בגלל הטעם שלי במוסיקה הזכרתי את הפזמון הזה, "אני כמו שניים", אלא מפני שעוד הרבה אנשים מרגישים כמו שניים בגוף אחד, ואני ביניהם: האחת, האני-העצמית שלי, האדם שאני באמת, מתחת לכל קליפות הבצל והתחפושות והצביעויות החברתיות שמסתירות את מה שבפנים, בלב-לבי, במעגל האחרון והאפל - יצור חבוי שנותר כמו שהיה אי-אז בזיכרונות הילדות, אדם הנושא כמיטב יכולתו את משא חייו ואת המנגנון הנסתר שמניע אותם.

והשנייה, האדם שאינני, אבל תמיד חשבתי שאני, כי אנשים אחרים טענו כך: מכה שלא כתובה בתורה, אסון מהלך.

כי מאז שאני זוכרת את עצמי, ברגע שאמי היתה נכנסת לחדר שלי היא היתה אומרת: "אווה, את פשוט מכה, החדר שלך נראה כמו דיר חזירים." וגם היסטרית, כי ככה תמיד אמר לי אחי ויסֶנטה: "את מקטרת בלי סיבה, כי את היסטרית." וגם - איך לא - ילדותית, או שאולי את זה הסקתי מההערות של אָסוּן, שתמיד אמרה שאחותה הקטנה (אני, המכתית וההיסטרית) אף פעם לא תתחתן כי בעצם היא בסך-הכול ילדה קטנה שלא מסוגלת להתרכז בדבר אחד: "אני אומרת לך, אווה לא מסוגלת להחליט את מי היא רוצה, אז ככה יוצא לה שם של... אתה יודע של מה..."

            וכמובן שמנה, כמו שאפשר היה להסיק ממבטי הבוז ששלחה בי אחותי לאוּרֶטה בכל פעם שראתה אותי אוכלת שוקולד: "ואחרי זה תקטרי שאת לא נכנסת לג'ינס."

            ולמרות הכול, אווה (המכתית, ההיסטרית, הילדותית והשמנה) לא היתה בדיוק מי שהאחרים חשבו שהיא. ואני מניחה שכך זה אצל כולם. וכך יקרה גם לך, כי אף אחד מאתנו אינו שלמות אחת מוחלטת, זהה בפני כולם, שהמידע עליה מדויק כמו רשימת רכוש בצוואה; לא, כולנו דומים יותר לקליידוסקופ המשנה את צורתו בהתאם למתבונן בו ולאופן ההתבוננות, אף-על-פי שהיסודות שמרכיבים את התמונות, נשמרים; ומצד שני, כל אחד מאתנו הוא מעין מסך שטוח שהאחרים מקרינים עליו את האשליות שלהם, את החסכים והאכזבות והתסכולים שלהם, וכך הם רואים מה שהם רוצים לראות ולא את מה שיש באמת.

            בבית-הספר שלנו היה מורה אחד בשם חוֹסֶה מֶרלו, שהיה מושא אהבתנו הבלתי-אפשרית (כלומר, של סוניה ושלי; בעיני טניה הוא לא מצא חן כי בתקופה ההיא אף אחד לא מצא חן בעיניה, וגם אם מישהו כן מצא חן בעיניה, לא היה לה אומץ לומר לו, ומשום שמה שאין לו שם בעצם לא קיים, יצא שמבחינת אהבות רשמיות לטניה היתה אבן במקום לב). גם חוסה מרלו היה שניים: האיש האמיתי היה מקסים, תרבותי, נאה ("הילה של רומא האנדלוסית עיטרה את ראשו") ויוצא דופן ("וחיוכו שפרח שם היה נרד של פיקחות ותבונה").*

רק חיסרון אחד היה לו: הוא לא העז להיות הוא-עצמו ולכן חי מבעד למילותיהם של אחרים; והחוסה האחר, זה שעם הזמן נדבק לראשון, היה סוטה ומושחת-מידות. כי זו בבואת-עצמו שחוסה הראשון ראה בעיני הזולת וזה מה שסיפרו לו כל חייו: שגבר שאוהב גבר אחר נידון לייסורי-שאול נצחיים (בל נשכח שחוסה מרלו היה כמעט בן חמישים כשהייתי בת חמש-עשרה ושהוא גדל בחברה שבה גייז לא היו באופנה, ובעצם לא היו ואפילו לא רצו להיות קיימים. כי בזמנים ההם היתה רק המילה "הומו", ו"הומו" לא היה, כמו בימינו, שם חיבה שהחבר'ה שיושבים בבר אופנתי קוראים ככה לחברים שלהם, אלא כינוי גנאי של איבה ואכזריות מהסוג שאי אפשר להוציא מהפה ברחוב.

לכן חוסה המקורי שנא את חוסה האחר, "את ההומואית רוצחת-היונים, את הכלבה שבארון, עם הבשר הנפוח והמחשבות המלוכלכות, את האויבת הבלתי-נלאית של האהבה המחלקת דינרי שמחה"*. כי חוסה מרלו, כמו כל מורה לספרות בבית-ספר וכמו כל הומואית מדוכאת שמכבדת את עצמה, העריץ את לורקה, שהיה גם הוא הומואית עצובה; ואז הוא נדלק על דויד מוּניוֹס, החתיך של הכיתה, שחצי מהבנות היו מאוהבות בו (אבל לא סוניה וגם לא אני, כי רק זה עוד היה חסר, שבחורות גותיות שכמונו יידלקו על ילדון מפונק שדווקא כן האזין ל"סודות"; וטניה עוד פחות מאתנו, מהסיבה שהזכרתי קודם), ילדון שדמה לסֶרנוּדָה* יותר מאשר ללורקה, דויד ש"היה בו מהמַלח יותר מאשר מלוחם הפרים", דויד שהיו לו "שפתיים מלוחות ורעננות שהסגירו כניעה לתשוקה". דויד שנראה כאילו כרגע יצא מפרסומת של גוטייה עוד לפני שהיו בכלל פרסומות של גוטייה, כשבטלוויזיה היו רק שתי תחנות עם פרסומות ל "גבר דנדי" שלא העמידו לאף אחד. אז מרוב אהבה חוסה מרלו התחיל לעשן כמו קטר, שתי קופסאות ביום, ו"הניח ללילות לסבך אותו בשלדי הטבק שלהם". (שוב לורקה) עד כדי כך שלבסוף הם התנקזו למחלת ריאות איומה, והשנאה שלו לעצמו היתה גדולה כל-כך שגם אז הוא לא הפסיק לעשן. ומזה הוא מת. לא זו בלבד ש"המוות כיסה אותו גופרית חיוורת"* אלא גם השחיר את ריאותיו בזפת.

הוא מת מסרטן, יאמרו הרופאים. אבל אני אומרת לך שלא הסרטן הרג אותו, אלא ה"אחר" שלו. אני מאמינה שהאני-המתחזה, שנכפה עליו במבט של הזולת, רצח את האני האמיתי שלו, ש"העצבות שנתקפה שמחתו האמיצה הרגה אותו לעולם".* שחוסה מרלו, שלא היה יכול לאהוב את עצמו אבל גם לא להתאבד בדרך הקלאסית (חד וחלק לקפוץ מהחלון, לחתוך את הוורידים או להיתלות בחבל), הרג את עצמו לאט: הוא לא הפסיק לעשן כי הוא לא רצה לחיות.

            כשחוסה מרלו מת הייתי בת עשרים ושש וכבר לא ענדתי צמידי קוצים, בין השאר משום שהם יצאו מהאופנה, וגמרתי את התואר וידעתי כמובן בעל-פה את לורקה וסֶרנודה (החלפתי את הטוניקות בג'ינס ואת צמידי הקוצים בצמיד מכסף אצטֶקי שסוניה נתנה לי במתנה ליום הולדתי העשרים), כבר לא שמעתי את ה"קיוּר" אלא את "פּוֹרטיסהֶד", שילמתי בעצמי את החשבונות ואת המשכנתה, ואף-על-פי שכלפי חוץ נראיתי אדם שלם אחד, בפנים היינו שתיים.

            בגיל הזה בחרתי להרוג את עצמי ברעל אחר, חוקי דווקא, ברמת רעילות נמוכה. למען האמת, בחרתי בו כבר בתקופת הטוניקות וצמידי הקוצים, אבל ידעתי להתאפק ועד אז הרעלתי את עצמי לאט ובמתינות, במרווחי זמן בין מנה למנה. אולי דווקא מותו של המורה שלי לשעבר הפעיל אצלי את מנגנון ההרס העצמי.

אמנם קשה לדעת אם הכאב על מותו של חוסה מרלו קשור לזעם ההרסני שהפנתה אני-האחת נגד אני-האחרת, אבל ברור לי שהמצב החמיר בערך אז. בחרתי, בלי לדעת אפילו (והנורא מכול הוא שהבחירות הלא-מודעות הן הבחירות הכנות היחידות שלנו), להרוג את עצמי בשתייה, לכבוד האמרה המפורסמת, "אליקנטינית, שיכורה ונפלאה"; ומן הסתם, אילו המשכתי לשתות בקצב ששתיתי, הייתי הולכת בעקבות חוסה מרלו, רק שבמקום להתפגר מנפַּחת הייתי מתה משחמת.

            לתומי האמנתי שאני נהנית כשהפלגתי בים סוער של אלכוהול שעמעם את כאבי, בלי לטרוח לעגון בשום נמל; באמת ובתמים האמנתי שזו גבורה להתעורר כשאת מזיעה ג'ין ודמעות ליד דמות לא מזוהה, עם הנג-אובר שגורר אותך כמו ריחיים לצווארך, עד למצולות של סדינים זרים מקומטים ולכי תקומי משם.

            באמת האמנתי שכל כוסית היא מפתח-קסם שבכוחו לפתוח מגירות נסתרות ולשחרר מתוכן רגשות וזיכרונות מודחקים; באמת האמנתי שחברי לסביאה הם כמרי-וידויים חשאיים השותפים לצערי ולאושרי, ושדלפקי הברים יהיו לי למקלט שסבלי לא יצטרך לעמוד שם למבחן ולפרש את מקורו.

            האמנתי בכל לבי שאני בטוחה מרע כשכיליתי את פרוטותי האחרונות בפאבים, האמנתי במילים של שירי הטנגו ובאלכימיה של הדלפקים, וכך נהייתי משוגעת שמחפשת במשקה המטשטש את השיכרון שלבסוף, שאומר את המילה האחרונה, שמכה את החושים ואת הכישרון מכת חסד סופנית וממהר להעטות על הלב מסך, בלי לחכות לתשואות האחרונות של הקהל.

            אבל לא השגתי כלום, לא מסך על הלב ולא קורי עכביש ואפילו לא וילון תחרה לבן, והלב שלי, הבן-זונה, נתון לחסדי כל רוח מצויה, קרוע, המשיך לפעום בעורקים חסומים ובעוצמה פוחתת והולכת. כבר לא ציטטתי את המשוררים ההומוסקסואלים סֶרנודה ולורקה, מפני שבעצם מעולם לא התכוונתי להיות מורה, ומפני שאת חִיל דֶה בּיֶידמָה* לא לימדו בכיתה, לפחות לא בתקופה שאני עטיתי טוניקות שחורות וצמידי קוצים ודויד מוניוס היה הכוכב של בית-הספר; חוסה מרלו מעולם לא הזכיר אותו, אבל אני כן אצטט אותו כדי להסביר לך שהאחרת, האורחת המביכה שלי, האחרת מבין השתיים, הסתובבה ב"דלפקי הברים האחרונים של הלילה" ו"ברחובות המתים של השחר בעיניים אבודות", ושתתה עד אובדן שליטה (אני מצטערת שאני שוב מצטטת את "הסודות", אבל זה ממש במקום), וכשהיא עלתה הביתה במעלית מוארת באור צהבהב והסתכלה במראה וראתה את פרצופה הנפוח ואת חיוכה, חיוך של בחורה מנומנמת, ואת עיניה, עיני יתומה, היא הבינה שההשתכרויות המטומטמות שלה כבר לא מצחיקות אף אחד ושהילולות הנעורים שלה כבר פתטיות בגיל שלושים, ואז היא פתחה את הדלת ונכנסה לדירתה המלוכלכת וגיששה סביב, נתקלה ברהיטים וגררה אותי למיטה, לישון אתה, כלבה חולה, מלאת חרטה וזעם-אין-אונים.

            כך שגם בלי לבחור בך בחרתי בך, כי כמו שאמרתי, הבחירות שאנחנו עושים בבלי דעת הן הבחירות הכנות היחידות, ואני במודע לעולם לא הייתי מעלה על דעתי שתהיי לי. אבל תגידי, זה לא מוזר שבכל שנות שכרותי אף פעם לא שכחתי לעטוף בקונדום את איבריהם של מאהבי המזדמנים? וגם כשהייתי במערכת יחסים ארוכה יותר, שום הנג-אובר לא השכיח ממני מדי יום את גלולת הקסם הלבנה, ושום הקאה לא פלטה אותה מתוך קיבתי (כמו שקרה, למשל, לשכנה שלי, שהבת שלה היתה תוצאה של ליל-אהבים, כמובן, אבל גם של קלקול קיבה)? ודווקא לילה אחד, כשכבר הפסקתי לשתות, שכחתי את אמצעי המניעה  כי בדיוק התמוססתי בערפילי הגוף השקוע בתעלומותיו, פתחתי את הרגליים ויחד אתן את השער לאפשרות שתיוולדי.

            ומאז נחציתי לשתיים, אבל לא לשתיים ההן העומדות זו מול זו, אלא לאחת שצומחת בתוך רעותה, שפינתה לה מקום בתוכה, דחקה את איבריה הפנימיים כדי ליצור את שלה. ובמשך תשעה חודשים הייתי שתיים, אבל לראשונה בחיי לא הייתי שתי יריבות, אלא שתי ישויות סימביוטיות, בעלות-ברית, כמו חייליה של ספרטה שיצאו לקרב מאוהבים ואהבתם עשתה אותם בלתי-מנוצחים. ומעולם לא הייתי חזקה יותר, ועם זאת קהת חושים יותר. ובסוף כבר לא יכולתי ללכת בלי עזרה, וגברות מבוגרות פינו לי מקום במטרו כי חוסר האונים שלי, הבולט לעין, עורר בהן חמלה. היה עלי להיהפך לשתיים כדי לחדול מלהיות שתיים, כי אחת מהשתיים ההן עמדה להרוג אותי, אבל במקום הֶרג בראתי חיים, וכך נשארתי בחיים.

 

את כבר בת אחד-עשר יום. ואני נשבעתי שאשב מול המחשב ולא אזוז במשך שעתיים עד שאגמור כמה עמודים. לא מזמן, כמה ימים לפני שנולדת, חשבתי שלא אוכל לכתוב עוד לעולם. בקושי נגעתי במחשב במשך כמעט תשעה חודשים, אולי יותר, פרט לאיזה פרק שקראתי בסנטה פולה מתוך איזה רומן שהגיבורה שלו נושאת את שמך, פרק שאחר-כך זרקתי ורומן שלא ברור אם אגמור לכתוב אותו אי-פעם. ובעצם, בשביל מה לכתוב אותו, אם הוא כנראה יחלוק את גורלם האומלל של אחיו הגדולים וסופו יהיה שהוא יעלה אבק באיזו מגירה. אני רק יודעת שכרגע מתוך הסחרחרה ההורמונלית הנמרצת שאני נמצאת עליה, אני לא יכולה לכתוב על משהו שאיננו את. ואני.

             אבל אל תטעי ואל יטעו הקוראים: אין כאן אוטוביוגרפיה או יומן. המילים האלה חסרות מראש כל כוונה לנסות לשכנע אחרים באמיתותן. אין בכוונתי להיות נאמנה למציאות, בין השאר משום שהדבר אינו אפשרי: המציאות היא רבת-פנים והזיכרון הוא מתחזה שמפרש את העבר כרצונו.

            למשל, כל אחד מגלה מתישהו, כשהוא מדבר עם אחיו או עם קרובי משפחתו, שכל אחד מהנוכחים ברגע מסוים (סעודת חג, לדוגמה) זוכר אפיזודה שונה, אף-על-פי שכולם, על-הנייר, השתתפו באותו אירוע: אכלנו תרנגול הודו. לא, אני אומר לך שזה היה עוף. מה קרה לכם, אכלנו דג, אני בטוחה. מה פתאום דג, ממתי אוכלים דג בבית הזה? ומי שהשתכרה ודיברה שטויות היתה אמא, ולא הדודה רֶמֶה. בטח שזאת היתה הדודה רֶמֶה שהתחילה לשיר טנגו כמו משוגעת, הרי אמא שלך בקושי שותה! וכך עד אינסוף.

            לזיכרון גחמות משלו: הוא יהיר ונותן או לוקח בלי סיבה הגיונית. ולפעמים הוא מוציא מחושך לאור עבר שלפתע הוא הווה, ועד אז לא היה קיים (הדג שאכלנו באיזו מסעדה ופתאום מעורר בנו זיכרון של איזו סעודת חג שהדודה רֶמֶה השתכרה בה והתחילה לדבר שטויות, כשעד אז לא זכרנו שום דבר מזה), והופך את העובדות כאילו הן מעיל משומש. אבל האם אנחנו באמת זוכרים את כל זה? אולי רק דמיַינו, או אולי הרכבנו סיפור מפרטים מסוימים, ואחר-כך הוספנו פרטים אחרים שנמצאים רק בדמיוננו?

            אני זוכרת, למשל, סיפור מאיזה סרט, "המפגש התשיעי", ושכביכול מבוסס על מקרה אמיתי. מסתבר שצעירה אחת, מטופלת בבית-חולים פסיכיאטרי, אגרסיבית במיוחד ושונאת מין, עברה כמה טיפולי רגרסיה. בהשפעת היפנוזה ובהדרכתו של המטפל שלה, היא נזכרה שאביה החורג אנס אותה כמה פעמים בילדותה. היא חוותה מחדש את אותם האירועים – המשכנעים לגמרי – לפרטי-פרטיהם המזעזעים, צעד אחר צעד, מהליטופים הראשוניים, התמימים פחות או יותר, דרך נגיעות שהפסיקו להיות אוהבות ונהפכו למפוקפקות עד שלבסוף הגיעו לחדירה מלאה וכואבת. אמה של הבחורה, שבינתיים התגרשה מאותו אב חורג, בערה בזעם קדוש ומוצדק אחרי שהמטפל סיפר לה: לא מספיק שהגבר הזה שתה כמו קוזאק, הכה אותה יום כן ויום לא, בגד בה עם כל מה שזז... הוא היה צריך גם לטמא את הדבר הקדוש ביותר, את טוהרת בתה המסכנה? וכך הגישה האם תביעה על בעילת קטינה בידיעה שיהיה קשה להוכיח מה קרה –

או מה לא קרה. כי עורכי הדין של האקס גילו מסמך רפואי שהוכיח שהבחורה היתה בתולה כשסיפרה את הסיפור ועל סמך זה הכחישו את העניין מראש ועד זנב, מהנשיקות הראשונות ועד לבעילה. ומה שאני שואלת עכשיו הוא, האם הסיפור הוא אמיתי אם היא חוותה אותו כאמיתי? או שאולי ככה היא נפטרה מהתשוקה המודחקת כלפי האב החורג והאשימה אותו בתיאבון שחי רק בדמיונה, ושהיא לא יכולה להודות בו? כשהיא דמיינה אונס, הבחורה יצרה משהו שהתאוותה לו – הפיתוי של האב החורג - אבל השתחררה מן האשמה הכרוכה בו, כיוון שהיא העבירה אל מושא הפנטזיות שלה את האחריות עליהן.

            באותו אופן, מה שאני זוכרת או לא זוכרת יכול להיות מדויק לחלוטין, או לא. ולמען האמת, מה זה לשקר אם לא לזכור משהו שלא קרה?

            לכן הדבר שאני כותבת, ושאמשיך לכתוב, יהיה לא יותר מסדרה לא-מסודרת של רשימות. בעצם, לגמרי לא ברור לי בדיוק מה זה יהיה בסוף. זו הפעם הראשונה שאני מתיישבת מול המקלדת כמעט בלי מושג מה יקרה. למה? כי אמא שלך, ואת זה את תגלי עם הזמן, היא קצת חולת שליטה, ולפני שהיא כותבת ספר היא צריכה לדעת בדיוק מה היא הולכת לספר, מה שאומר תכנון מוקדם עם תרשימים, פתקים על גיבורי העלילה, תחקיר וכל מיני מסמכים; ולתייק, אם צריך, קטעי עיתונות ומפות של המקום שבו אמורה העלילה להתרחש, ראיונות עם אנשים אמיתיים שהיו יכולים להיות הדמויות הדמיוניות, ידיעה ברורה על ההתחלה, הסתבכות העלילה וההתרה. וכל זה בשביל מה? בשביל כלום. בשביל שאחר-כך אף אחד לא ירצה לפרסם את הספרים שלה.           

            לפעמים אני חושבת שזה נובע מצורך נואש לסדר את העולם, כי העולם תמיד נראה לי בלתי-ניתן לארגון ונתון לתוהו-ובוהו מוחלט, ולכן מצאתי נחמה בזה שנהייתי האלוהים של מציאות מקבילה שבה העניינים מתנהלים לפי תוכנית מדויקת. שלי.

            הבעיה היא, שלהיות בעלת ייעוד הוא דבר אחד, ולהיות בעלת כישרון הוא דבר אחר לגמרי. את הדבר הראשון אני בטוחה שיש לי, אבל אני פחות בטוחה בנוגע לשני. אמנם ידוע שכל יצירה צריכה להיות לא-מושלמת, וידוע גם שהביטוי האסתטי הכי נתון בספק הוא זה שיצרנו בעצמנו, אבל אף אחת משתי ההבחנות המחוכמות האלה לא מונעת אותי מלחשוב שיש יחס הפוך בין היכולות שלי לבין כוח הרצון שלי. דעי לך שכבר מילדות רציתי להיות סופרת. מאז שאני זוכרת את עצמי - אם כי כבר ידוע לנו שהזיכרון משקר...

בבית-הספר היסודי כתבתי סיפורים על שדוני יער ונסיכות אמיצות, איירתי אותם בצבעי פנדה ומסגרתי אותם בסיכות של שדכן. אחר-כך הגיע תורה של השירה (מתופעות גיל הנעורים), ושל הסיפורים הראשונים בני חמישה עמודים, ובעקבותיהם פרסים ספרותיים קטנים של מועצות מקומיות שכוחות-אל, פרסי ניחומים של תחרויות קצת יותר חשובות וסיפורים שפורסמו באיזו אנתולוגיה סוג ב'. גמרתי תואר ראשון בפילולוגיה היספאנית, עשיתי קורס להגהה ועריכה ובסוף עבדתי כסופרת צללים של מנחת טלוויזיה מפורסמת, שכביכול כתבה ספר בשם "איך להשיג את הבחור שאת רוצה" (אבל זה כבר סיפור אחר, כמו שהיה אומר מוסטאש המלצר ב"אירמה לה דוס"); עבדתי כעורכת לשון ו/או לקטורית בהוצאות ספרים שונות, כיועצת לענייני הלב (תחת שם בדוי, וכביכול סקסולוגית) במגזין למתבגרים, כעיתונאית חדת-לשון במגזין נשים, וגם הנחיתי פינת תרבות שבועית בתוכנית רדיו.

            הנה, בלי להרגיש תמצתּי לך בכמה עשרות שורות יותר מעשר שנות קריירה. בשנים האלה כתבתי שלושה רומנים: את הראשון שלחתי לעשרים מו"לים וכולם ענו לי באותו מכתב: "אנו מודים לך על ששלחת לנו את כתב היד, ועם זאת מצטערים להודיעך שהוא לא ייכלל בתוכניות העבודה שלנו, בלה, בלה" או משהו בסגנון. את השני, בעצת העורכים בהוצאות שעבדתי אתן, שלחתי לסוכנת שאמרה לי שאי אפשר לפרסם אותו אבל "יש לו פוטנציאל" (כאילו אני תלמידה עצלנית) והסכימה להחתים אותי על חוזה למקרה שאכתוב ספר שלישי, כבד פחות; מובן שכתבתי גם אותו והסוכנת מצאה שהוא אכן הרבה יותר מעניין, דעה שאיש מהמו"לים לא היה שותף לה, ולכן הספר המסכן, אחרי שהתרוצץ בין כל ההוצאות לאור במדינה (כולל אלה שעבדתי בשבילן כמגיהה) גמר במגירה יחד עם שני אחיו הגדולים. מה שכן, הוא לפחות ראה עולם.

 

בינתיים המשכתי לחיות, מרירה, כי נאלצתי לערוך - כלומר, לשכתב - זבלים משמימים באיכות איומה, שלא היו בהם לא כתיבה ספרותית ולא עלילה מעניינת, לא כנות ולא עוצמה משום סוג, זבלים שהיו מלאים שגיאות כתיב אבל נכתבו בידי עיתונאים מוכרים, נשים או מאהבות של עורכים, או של סופרים, בני דודים של מנהלי עיתונים או - איך יכולנו לשכוח - אפילו בעצם ידיהם של מנהלי העיתונים גופם או הבוסים שלהם, שהכתיבו אך מעולם לא חתמו על כתב-היד.        

            המוזר הוא שבסוף פרסמתי - אבל על-כורחי, ומשהו שלא היה בדיוק רומן. אני מיד מסבירה: לעבודות ההגהה והשכתוב שהזכרתי קודם נוספו מתישהו כתבות למגזין נשים והופעה שבועית בפינת התרבות בתוכנית רדיו לילית. לא שלחתימה שלי היה ערך כלשהו או ששמי היה מוכר, אבל באיזשהו אופן אפשר היה לקרוא לי עיתונאית. וכך, הסוכנת שלי, שהמילה ייאוש לא מופיעה אצלה בלקסיקון, ושעדיין האמינה בי אף-על-פי שלא הצליחה למכור את הרומן שלי בשום מקום, קישרה ביני לבין מו"ל של ספרי תעודה שמיועדים לנשים ושכבר פרסם שלושה ספרים: "זונות: שוק הבשר", "נשים מוכות: הדרמה החשאית", ו"אנורקסיות: מחיר היופי". אלה היו אסופות של עדויות של נשים - מהיפהפייה המהממת שמארחת מנהלים בכירים בד'אנגֶ'לו ועד הזונה הבלה שמוכרת את גופה ברחוב מוֹנטֶרָה תמורת תשעה אירו; מהמרקיזה הנשואה ששנים כבר מסתירה חבלות מתחת למייק-אפ של שאנל ועד לאנאלפביתית שמנקה חדרי מדרגות וגרה בבית מחסה; מדוגמנית-העל לשעבר שמסרבת להסגיר את שמה וחיה על אמפטמינים במשך כל שנות עבודתה, ועד לתלמידה-למופת שניזונה משלושה תפוחים ליום ושהבהילו אותה במצב של תת-תזונה לבית-החולים ניניו חֶסוס, וכולי, וכולי, וכולי. אחר-כך הדביקו לספר הקדמה, אם אפשר של איזו מפורסמת שחוותה על בשרה אירועים טראומתיים דומים, ואחרית-דבר שקיבצה כמה סטטיסטיקות רלוונטיות פחות או יותר. וקדימה, למכור.

            אחרי הזונות, הנשים המוכות והאנורקסיות הגיע תורן של המכורות לסמים, וכדי לתת להן קול היה צריך עיתונאית שעבדה, אם אפשר, בעיתוני נשים. אני אמנם פילולוגית בהכשרתי, אבל בהתחשב בריבוי העבודות שלי, יכולתי למכור את עצמי בתור כל דבר. וככה אמא שלך מצאה את עצמה כותבת את הספר השני שלה בתשלום (הראשון היה הווידוי של המגישה האופנתית) ומראיינת מסוממות לבושות טרנינג, מנהלות בכירות מסניפות, ילדות "אינדי" על כדורים, סטודנטיות חשישניקיות ועקרות בית מכורות לסמי הרגעה או לטיפה המרה, לאו דווקא מרוב התלהבות להתעסק אתן, אלא משום שחודש אחד הכיס שלה היה ריק יותר מראש של ברבי, והבנק איים להחרים לה את הבית בגלל פיגור במשכנתה. בכל-זאת, לכתוב ספר כזה עדיף על לעבוד/למלצר בד'אנג'לו וכך נולד "מכורות: כשהן אומרות לא, למה הן מתכוונות?/אנחנו לא אומרות לא", שמכר ארבע-עשרה מהדורות! מה שנראה קל אבל הוא בעצם מעלל-גבורה ממש, ואם מדובר ביצירות לא-בדיוניות, אפשר להשוות אותו למכה שעשה ביל קלינטון. הספר הזה פרסם את אמא שלך בן-לילה - למורת רוחה הגדולה. כי אמא שלך, ששאפה להיות מוּכרת כסופרת רצינית ושחשבה שהספר הזה, כמו שאר ספרי הנשים, לא יזכה להכרה, ממש לא רצתה לעלות על במת הספרות ככותבת של רב-מכר סנסציוני. ואני מספרת לך את זה כי נשאתי אותך ברחמי כשיצאתי לסיבוב יחסי הציבור שארגנו לכבוד המהדורה החמש-עשרה. אבל זה כבר סיפור אחר, כמו שהיה אומר, שוב, מוסטאש מ"אירמה לה דוס".

 

אתמול קפצה אלינו אֶלֶנה, השכנה, וסיפרה לי שהיא פגשה במַרבֶּיָה את חברתנו המשותפת נֶנוּקה, שמתמסרת לה שם לטיפוח חסר פשרות של האפס המוחלט. ננוקה לא עובדת, כי היא לא צריכה לעבוד: המשפחה שלה עשירה כל-כך שהיא לא צריכה לחשוב אפילו איך להרוויח את לחמה. וכשאומרים "לחם" מתכוונים בעצם לג'יפ ארבע-על-ארבע, לבית מושלם, לבגדי מעצבים ולשאר מיני גחמות שונות ומשונות. ועל זה אמרה אלנה: "אני לא מבינה איך היא יכולה לחיות ככה. מה, היא לא משתעממת? אני בטוחה שעם הזמן היא תהיה נורא מתוסכלת, אף אחד לא יכול לחיות בלי לעשות משהו מועיל." ולזה עניתי: "אני דווקא הייתי יכולה לחיות ככה בכיף. יותר מזה, זה החלום שלי: לדעת שאני לא צריכה לעבוד עד סוף החיים." אלנה: "אני לא מאמינה, את היית כותבת, בטוח."

            כן, ברור, הייתי כותבת, קוראת, אפילו מציירת... אבל לא הייתי מפרסמת. לא הייתי מעמידה את עצמי לבחינה המתמדת של המבקרים, המעריצים, המלעיזים, החברים, האויבים, המאהבים לשעבר, המאהבות לשעבר של המאהבים לשעבר, מכרים של מכרים וזרים אלה ואחרים. הייתי יכולה אולי להדפיס מהדורות מיוחדות ומוגבלות לחברים, או, כמו סבסטיאן וֶנאבלה מהמחזה Suddenly Last Summer, להשאיר צוואה ברורה שאת כתבי אפשר יהיה לפרסם רק אחרי מותי (גם קתרין הפבורן - ויולט וֶנאבלה בסרט – עשתה אותו דבר), כשעוקץ הרכילות ניטל וחִציה רחוקים ולא יוכלו לפגוע בי.

            כי אם סבלתי ככה מכל ההמולה שהתחוללה סביב "מכורות" (ביקורות אכזריות שהאשימו אותי בהסתה לסמים, ושערורייה מטורפת כשכמה תמונות שלי הופיעו בשער המגזין "סיטה", אבל על זה אספר לך אחר-כך) - ספר שממש לא היה לי אכפת ממנו - אני יכולה רק לדמיין מה הייתי עוברת אם היו תוקפים אותי על יצירה אישית יותר, שהייתי שוטחת בה את חוויותי, רגשותי, חיי, שחצי מהם העברתי בכמיהה לפרסם. וכשסוף-סוף זה קרה, גיליתי כל-כך הרבה פרדוקסים, שהייתי צריכה להודות לכול-יכול הקוסמי או להשגחה האלוהית, או למי שמנהל את עולם-המשוגעים הזה, ששלושת הרומנים הקודמים שלי לא ראו אור. כי אחרי שטעמתי את טעם ההצלחה הבנתי שכנראה לא הייתי עומדת בזה. זו נחמתי על כך שלא הגשמתי את חלומי, חלום שלהלכה אני יכולה להגשים עדיין, אם כי אני מתחילה לחשוב שזה לא יקרה לעולם.

הבעיה עם חלום שנראה בהישג יד היא שהוא מונע את ההתפכחות. כי אם הייתי חולמת בילדותי על משהו כביר ממש, כמו להיות מלכה או אסטרונאוטית, לא היה לי קשה כל-כך לוותר על החלום עם התבגרותי. החלום על הבלתי-אפשרי מונע  מניה וביה  כל הציפייה להגשים אותו. אבל חלום נגיש מאציל לנו את הסמכות לפתרונו: נראה לנו שאם הוא לא התגשם, האשמה היא בנו ולא ביד המקרה או בגורל. לכן אני חוששת שאמות כמו שחייתי, על דוכן המציאוֹת של הכישלונות.

            ולמה אני מספרת לך את כל זה? משום שעל-פי השמועה, יש סיכוי שהדבר שאני כותבת עכשיו, המילים האלה שמיועדות לך ורק לך, עשויות להתפרסם (זה מכתב בשבילך, כעיקרון, אבל כל מה שאדם כותב הוא כותב למעשה אל עצמו, ומכאן שגם לאחר או לאחרת שהוא נושא בתוכו ושמייצגים את הזולת, כי "על כל מכתב ומכתב", אמר דרידה, "נגזרו נדודי נצח, הן משום ריבוי הקולות שבו, והן משום שהוא ממוען, בבלי דעת, לנמען לא-מוגדר." הנה קפצה עלי רוח-שטות פילולוגית ואני עושה רוח. זה משום שגם הסוכנת שלי וגם ההוצאה של "מכורות" לא מפסיקות לנדנד לי ולשאול למה אני לא כותבת על האמהוּת, כי דחוף להן משום-מה לשחזר את ההצלחה, עכשיו כשהקהל מכיר אותי (אבל הן לא הסכימו שננצל את התנופה של הפופולריות החדשה שרכשתי לי כדי לפרסם אחד משלושת הספרים שישנים אצלי במגירה...) ואני לא בטוחה שכדאי להיחשף עד כדי כך, כי כל ספר שיעסוק בזה, יעסוק בסופו של דבר בך.

            אבל יש לנו, לך ולי, בעיה: אנחנו צריכות כסף. ("כסף, כסף, מתכת בלי לב, הוא לא יקנה לי גבר אוהב," ככה שרו הטנגו ודודתי רֶמֶה, אבל הוא דווקא כן משלם את החשבונות.) והדרך היחידה המוכחת של אמא שלך להשיג את המתכת הבזויה היתה עד היום הכתיבה. ועוד בעיה היא שברגע זה, אמא שלך - אני - לא מסוגלת לכתוב על שום דבר שהוא לא את והסובב אותך, והסיבות שבגללן הגעת, דרך גופי, עד כאן. והכתיבה עלייך מסכנת המון, מניחה את חיי על מגש, כֵּרה בתוך אורגיה של מילים נושכות, מציגה אותם לראווה בפני כל מי שמתחשק לו לחפור בהם ולפורר אותם.

            כן, מובן שהרשימות האלה יעברו צנזורה מניחה את הדעת ותימחק מהן כל התייחסות שעלולה לזהות כמה מהדמויות, גם השמות ישונו ואני אתגונן בעזרת המשפט המקובל שספרות היא תמיד ספרות וכל דמיון למציאות הוא מקרי בהחלט. אם כי, בסופו של דבר, מהי המציאות? דבר כל-כך חשיל, לא-מוצק ולא-מוחשי... בקיצור, אין לי מושג אם זה יתפרסם או לא. אולי אני אתן לך את הדפים האלה כשימלאו לך שמונה-עשרה ואז תחליטי את. או, אם אחליט לפרסם את זה קודם, אחתוך ואצנזר ואחרי כן יהיה לך הכבוד המפוקפק לקרוא את החלקים שהושמטו, כדי שתדעי איזה מין אמא נפלה בחלקך. איך שלא יהיה, כשכבר תוכלי לקרוא אותם, חוששתני שכבר תהיה לך דעה נחרצת בעניין.

            (מה שכן, כשהתלבטתי אם לקבל או לא את המטלה של "מכורות", הסנדקית שלך קוֹנסוֶאלו - סנדקית אחת מני רבות, כי את מיוחדת מכדי שתהיה לך רק אחת - התעקשה להזכיר לי שדוסטויבסקי כתב את "המהמר" במהירות כדי לשלם כמה חובות. השתכנעתי.)

 

אני זוכרת אותך כשהיית בתוכי ארבעה חודשים או יותר, עובר שאורכו כשמונה-עשר סנטימטרים ומשקלו בערך מאה ועשרים גרם. חלקים אחדים מהשלד שלך כבר התקשו לעצמות ויכולת כבר להרים את הראש בעזרת שרירי הצוואר והגב. היית יצור אנושי קטן, מכורבלת וצפה בשליה, פרי אהבה שתפח והבשיל, עם עשר אצבעות ועשר בהונות, ובקצה כל אחת מהן ציפורן זעירה תואמת. את כבר התנועעת ואני כבר ידעתי שאת בת. ושאקרא לך אמנדה. הייתי צריכה אז לנסוע לברצלונה לקדם את "מכורות" כי בדיוק התפרסמה, כמו שסיפרתי לך קודם, המהדורה החמש-עשרה במספר.

בקטלוניה נהוג שהאוהבים נותנים במתנה זה לזה ביום סן ג'וֹרדִי ורד ו/או שיבולת (לפי המסורת הבחור צריך לתת לבחורה ורד ושיבולת, סמל לאהבה ולפריון, והיא צריכה לתת לו ספר. אבל בעקבות התקינות הפוליטית והפריצה של תנועת הגייז, היום כל אחד נותן במתנה ורד או ספר או גם וגם, בלי קשר למינו של מקבל המתנה). הרחובות מתמלאים דוכנים וביתנים שמוכרים אותם והמוני אדם עוברים בעיר מצד לצד בחיפוש אחר אהובי לבם ובידיהם ורד או ספר או בידיים ריקות ולהוטות לקנות ספר או ורד, שאם אינו מיועד לאהוב או לאהובה יגיע לידי האמא, הדודה, החברה הכי טובה, השכנה ממול... (אני, למשל, קיבלתי באותו יום חמישה-עשר ורדים, כולם עם שיבולת, אף-על-פי שקמע לפוריות היה חסר לי כמו חור בראש.)

            אבל כמו שקורה לרוב המסורות, גם המסורת הזאת התמסחרה. כך שחנויות הספרים בקטלוניה מזמינות את הספרים הכי נמכרים של השנה ליום סן ג'ורדי, והוצאות הספרים שולחות בתאריך הזה את הסופרים-הכוכבים שלהן לחתום על ספרים בברצלונה, והמון סופרים כועסים על ההוצאות שלהם כי הן לא מחשיבות אותם מספיק כדי לתת להם כרטיס טיסה ולילה בבית-מלון כדי שביום החשוב הזה יראו אותם חותמים על יצירותיהם בטיילת. ואני לא מבינה על מה הם מתעצבנים, כי אם הם היו מצליחים לשכנע את הוצאות הספרים לשלוח אותם לשם, והיו מאלצים אותם לעבור מדוכן לדוכן, הם היו מתחרטים מיד על התחנונים האלה, כי הם היו פשוט מתמוטטים (כמו שאמרה אמא תרזה, ישמור אותי האל מתפילות שנענו); כי סופרים שחותמים בסן ג'ורדי קמים בשבע בבוקר ועד תשע בערב (פרט להפסקת הצהריים) הם עוברים מדוכן לדוכן, חוצים את העיר מקצה לקצה וחותמים על ספרים עד שהפרקים שלהם מתאבנים. זה אם יש להם מזל כמו לי - טפו טפו טפו - והם באמת חותמים, כי יש גם כאלה שיושבים בחיבוק ידיים ורואים את הקהל עובר בסך ואיש לא בא לבקש מהם חתימה על אף עותק אומלל.

            בקיצור, היה כבר בטח שש בערב וישבנו בדוכן ב"קוֹרטֶה אינגלֶס", דודתך פַּס (דודה מאומצת, לא ביולוגית), בֵּיאָה (היחצ"נית מטעם ההוצאה) ואני, המומות לנוכח המחזה שנגלה לעינינו: לפנינו היה תור - תור! - של אנשים שבאו לקנות ספר שעליו החתימה שלי, של אמא שלך. אמנם זה לא היה תור ארוך במיוחד, ובעצם לא היו שם יותר מחמישה אנשים (שני דוכנים הלאה משם, אַנדרֶה בּוּאֶנַפוּאֶנטֶה ישב מול גוש של מאות אנשים שכמעט הלכו מכות כדי להשיג את החותמת שלו - מה ששמעת, זו חותמת שרק נראית כמו החתימה שלו - בספר מונולוגים). אבל זה היה בכל-זאת תור, ויותר ממה שהיה לסופרים אחרים שהסתכלו במתרחש בפרצוף משועמם וביד דוממת.

 



*               גרסיה לורקה, La Sangre Derramada.

*               לורקה.

·                                                         דגכדגדגדגדגדד.

 

*               שם, Alma Ausente.

*               חיימה חיל דה ביידמה, משורר ספרדי, 1929-1990.