לפני המקום - מאת חיים באר - 2007

ואכן, כעשרה ימים לאחר הביקור בוורמס היינו בדרכנו לעיירת הולדתו. הכינור והפסנתר של סַרַסַטה שקועים היו במריבת אוהבים והולגר סיפר בגילוי לב על הקושי המטלטל את חייו בין החובה המוטבעת בבני-האדם לכבד את הוריהם ובין ההכרה ההולכת ומתעצמת עם השנים שאביו מולידו הוא התגלמות הרוע.

עיירת הכרמים הקטנה שעל מדרונות השוורצוואלד היתה אחוזת תנומה כשהגענו אליה לעת צהריים. הולגר ניצל את היכרותו עם הרוקח הזקן שם וקנה ללא מרשם רופא משחה אנטיביוטית לשׂעורה שצמחה לי בזווית העין ואחר-כך הציע שנשוטט מעט בסמטאות הציוריות. בין מפתחי הרחוב נגלו ונעלמו לסירוגין המורדות התלולים, שסגרו על שטאופן מכל עבר, ועליהם שורות-שורות של גפני יין. כאן לא ניטעו הגפנים בטֶרסות, החובקות את הגבעות במותניהן, כבמקומותינו, אלא נמתחו בדייקנות מלמטה למעלה, חורצU, קווים ירוקים, עיקשים, בפניה של אדמת הגיר האפורה, בלי להתחשב בכורמים ובבוצרים.

על יד בית-המועצה שאל מארחי אם ארצה לטפס אל ראש מגדל העיר כדי להשקיף משם על שטאופן מכורתו. העמק כולו היה פרושׂ לרגלינו, הבתים אדומי הגגות, הכרמים והטירה החרבה החולשת עליהם מראש הגבעה שממול. לפני שנים אחדות, כך סיפר הולגר, בא לכאן הלוליין הצרפתי, ששנינו לא הצלחנו להיזכר בשמו, מתח כבל פלדה בין שתי גבעות והילך עליו מקצה אל קצה, כשם שהילך לימים מעל לגיא בן-הינום בירושלים ובין מגדלי התאומים במנהטן, והתהום שמתחתיו מטילה את אימתה על ההמונים שנאספו על המדרונות וצפו בחיזיון.

"ודע לך," אמר הולגר, "שהרוחות העזות, הגולשות כאן במפתיע מן ההרים, הן מן המסוכנות שבעולם. ובכלל, מסוכן כאן, בשטאופן."

בנו של מפקד צוללת הדגל בציו של דֶניץ הוליך את מבטו מקן הבוץ הנטוש, שהדביקו הסנוניות בפינת התקרה, אל הטיח הספוג לחות שנשר במקומות אחדים והותיר אחריו קרחות שקערוריות שחורות  או אדומות, ולבסוף נח על רצפת האריחים המאובקת. ריח מעיק של עובש, של ברזל חלוד ושל חריונים עמד בחלל, והולגר, מטעים כל מלה, הכריז בגרמנית חגיגית: "פה, בבית-העירייה של שטאופן, הד"ר יוהן גיאוֹרג פאוּסט, מלומד ואלכימאי, בוגר אוניברסיטת היידלברג ואזרח העיר, מכר את נשמתו לשטן. עדים הכתלים האלה ועדים שמי האל שוכן שחקים הנשקפים מבעד לחלונות, שכאן, במקום הזה עצמו, נחתמה בריתם בדם."

אל בית ילדותו לא הגענו אלא לאחר שסרנו לזמן מה לאחת המסבאות הקטנות כדי לחזק את הלבבות בכריך ובכוסית ברנדי. הולגר, שניכר היה בו שהוא מנסה להשהות ככל האפשר את הביקור שם, לעס בשתיקה את לחמו ומבטו אובד בתצלומים הישנים המקשטים את כותלי בית-האוכל ונראים בהם כורמים עליזים הדורכים בגת ובגדיהם וסינריהם חמוצים מדם ענבים. "צח ואדום ללבושו אדום, פורה בדָרכו בבואו מאדוֹם," שוררתי לי חרש את פסוקי הנקם מ"שיר הכבוד" של שבת והתמכרתי לחריפותו של המשקה.

שני זוגות של אמריקאים, שהתיישבו ברוב מהומה אל שולחן סמוך, הפרו את נינוחותו המכובדת של המקום. הם הפכו והפכו בתפריט ולבסוף שיתפו את המלצר בלבטיהם וקיבלו את המלצתו במצהלות שמחה.

הולגר הקיץ מהרהוריו ולחש לי שלא אחמיץ את המחזה שעומד להתחולל  על שולחנם של הטקסנים. ועוד המלצרים טורחים סביבם קירב רב-המלצרים קיסם בוער אל כוס המשקה של אחד הטקסנים. להבה כחלחלה-סגולה פרצה מתוך האלכוהול והתנשאה אל על כרוח רפאים מלווה בתשואותיהם של האורחים ושל העומדים עליהם לשמשם.

"זה הבֶּלכֶן גַייסט," פירש הולגר, "רוח הבלכן," משקה חריף המזוקק בכפרי האזור והתושבים אינם שותים ממנו עד שלא שוחררה הרוח שהשתכנה בתוכו ושבה אל צור מחצבתה בנקרות הסלעים שבפסגת הבלכן. "ככה זה אצלנו, בשטאופן," נטש הולגר את האנגלית ששוחחנו בה עד עתה וחזר בלי משים לגרמנית. "שוב ושוב מגרשים את הדיבוק המקנן בבני-האדם, אבל הרוחות הרעות חוזרות. מעגל נצחי."

 

"מובן שהורי אינם בבית," כחכח הולגר בגרונו בשעה שעברנו את השביל המרוצף. הם נסעו לאלפים השווייצריים. כבר שנים הם נוסעים לפנסיון הקבוע שלהם באינטֶרלָקן ומבלים שם חודשיים-שלושה בחוג מכריהם הוותיקים. את העדרם ננצל לסיור היכרות שקט בבית, שאת יסודותיו הניח אבי-סבו ובין כתליו עברה עליו ילדותו.

"תאמין לי," התנצל מארחי כשהבחין כיצד האימה שנצברה בי מרגע שיצאנו מהינטרצרטן מתפוגגת בבת-אחת ונעשית הקלה מלווה באכזבה, "שנינו, אתה ואני, לא היינו עומדים במפגש המטורף הזה."

הסיור התחיל על הסף עוד קודם שנעץ הולגר את המפתח בחור המנעול. אל דלת העץ הכבדה הוקע במסמרי ברזל גסים שלח של איל שניצוד ובו נצרב באותיות גותיות שם המשפחה. "יכולנו להסתפק בשלט," אמר בנם של בעלי הבית, "כשם שהים  כולו מצוי בטיפה אחת, כך אתה יכול ללמוד על הורי אך ורק מן הדרך שבחרו להודיע את שמם לבאים לבקרם."

הולגר נִטרל את מערכת האזעקה והדף את הדלת. ריח מיוחד עמד בחדר שחלונותיו סגורים ווילונותיו מורדים, ריח מעיק, ספק של נוזל למירוק כלי נחושת ספק של פירות שהרקיבו. כשהדליק את האורות, נתגלה חדר מגורים רחב ידיים ובו כורסאות כבדות, כיסאות גבוהי מסעד ומזנון שחלונותיו גולפו בדמות חלונות של קתדרלה. את הקירות קישטו צלחות חרס, דיוקנאות סגלגלים של אבות המשפחה, כידונים מוצלבים וציורי שמן, ששכבת הצבע שלהם נסדקה מיושן, תמונות של פלג הרים רענן, ארנבות המוטלות ללא רוח חיים עקודות יחדיו ברגליהן וזקנה הסורגת פוזמקאות בפתח ביתה. לצד האח, המצופה אריחים ירוקים-אפרפרים כעלי הכרוב, עמדה טלוויזיה מן הדגם האחרון ומערכת שמע משוכללת.

"בית אופייני לבעלי אדמות מבוססים שכרמיהם מוחכרים," חסך ממני הולגר את הצורך לנסח במלים את מה שראו עיני. אבל לא בשל חדר המגורים הזה, שאוכל לראות רבים כמוהו ב"יער השחור" ובסביבותיו, גם בהינטרצרטן שלי, באנו, בסופו של דבר, לשטאופן.

"בוא, עכשיו אנחנו יורדים אל השאול," אמר הולגר ונופף בשלט-רחק שבידו. הוא ירד לאטו בגרם המדרגות אל מרתף הבית ואני בעקבותיו.

ריח הלבנדר של אבקת כביסה מעורב בחמיצותו של יין תוסס ובעיפושם של מזונות מעושנים הכה בנו כשעברנו בתוך יער של קותלי חזיר ונקניקי דם המשתלשלים מן התקרה, תלויים על אנקולים, חביות שיכר, כיכרות גבינה, תיבות של מציות ומקרר יינות. באגף נפרד אוחסנו שם חומרי ניקוי, מגבונים וגלילי נייר טואלט. המזווה הזה די בו לצרכיהם של הדיירים לחודשי מצור לא מעטים.

בקצה המרתף, על הקיר שממול, היו תלויים רובים אחדים קצוצי קנה, מצנפות ירוקות מעוטרות בציצי נוצות ומכנסי רכיבה. הולגר הקיש קוד סודי בשלט-הרחק והקיר, ועליו אביזרי הציד,  נסוג פנימה, וגילה אגף אחר, נסתר, של המרתף.

"אינפֶרנוֹ!" הכריז מורה דרכי בממלכת לוּציפר. "ברוך בואך בשערי התופת, חלקת אלוהים הקטנה של אבא שלי."

הבונקר הסודי של הגנרל הנאצי היה שחזור מדויק, כך אמר הולגר, של לשכתו במטה צי-הצוללות. על שולחן הכתיבה העמוס תיקי עבודה וגלילי מפות עמד ראש הברונזה של הפיהרר שדיוקנו נשקף גם מן הכותל. בפינה, בתוך בסיסי מתכת, ניצבו דגלי המפלגה הנאצית וחיל הים. על יתר הכתלים היו פרושות מפות ימיות וביניהן אותות הצטיינות וציונים לשבח, תצלומים ממוסגרים שנראה בהם בעל הבית עם היטלר, אדמירל דניץ ושאר בעלי שררה מן הצי והמפלגה. על כן בגדים סמוך לדלת המתינו על קולב מדיו הלבנים, מדי לויטננט-גנרל בחיל הצוללות וכובע מצחייה לבן מעוטר בזר עלי זהב וצלב קרס שחור.

המעמד נעשה קשה מנשוא כשהתיישב הולגר בכיסאו של אביו, הסיט מתג נעלם בעומק אחת המגרות והלשכה נשטפה בצרחותיו של היטלר מלוות בנחשול של  שירת המונים, תרועת חצוצרות והלמות תופים.

"ועכשיו לשאול תחתיה," הפנה הולגר את מבטי לקיטון שבקצהו של החדר התת-קרקעי מול שולחן הכתיבה, שעד עכשיו עמדתי בגבי אליו. "תיכנס, תיכנס," דחק בי. כאן בנה אביו העתק של צריח ה-608-U, הצוללת שהוא פיקד עליה והביאה ב-1942 אל חופי ניו יורק.

"תציץ גם בפריסקופ," חדר אל תא הפיקוד קולו של הולגר.

עליתי אל עמדת התצפית ועשיתי כמצוותו.

במערכת המראות הופיעה בבואתו של פסל החירות המקדם את פני הבאים בשערי ניו יורק כמו שנתגלה לעיניו במעמקי האוקיינוס. אבל כאן לפיד האש שבידי אמריקה היה כבוי, נזרה הוסר ועיניה מכוסות כמי שנלקח בשבי. פיסת האריג שנכרכה על עיניה היה דגלה האדום-לבן-שחור של גרמניה הנאצית.