קללת הגלואמגלוזר - מאת פול סטיוארט וכריס רידל - 2007

פרק ראשון

 

ארמון הצללים

 

אולם הכניסה הקמור לארמון הצללים היה שרוי בדממה, למעט שריקת הרוח וקול צעדיו הרך, המהדהד בכל זאת, של היצור הכביר, שדמה מאוד לחרק, שהתנהל וקירטע בחוסר יציבות לאורך רצפת השיש. גבוה מלמעלה, נהרו קרני אור עמום מבעד לעיגול של חלונות מקושתים ופילחו שתי וערב את האוויר האפלולי. ובעוד אשר הסלע המרחף של סנקטפראקס - שרותק למקומו על-ידי שלשלת העוגן - הסתובב לאיטו בבריזה הנושבת ומגיעה מעבר לקצה, האור צנח והצללים ריקדו.

חרקכישור נעצר לרגע למרגלות גרם המדרגות העצום והביט למעלה. עורו, השקוף כמו החלונות המקושתים והנישאים למעלה, גילה את הדם הפועם בוורידיו, שישה לבבות פועמים - ואת ארוחת הערב של ליל אמש המתעכלת לאיטה בתוך בטנו השקופה. האור נצץ על אנטנות רוטטות, ועל הגביע ובקבוק הליקר שצורתו סגלגלה שעמד על מגש הנחושת הממורט שהיצור אחז בו היטב בין ציפורניו. החרקכישור הקשיב בתשומת לב.

"איפה אתה, אדון? איפה אתה?" מלמל לעצמו.

הוא היטה הצדה את ראשו, שצורתו כצורת יתד. האנטנות רטטו בקוצר רוח. הן קלטו את מלמולם החרישי של הקולות ברחבי הבניין רחב הידיים: את הפטפוט החסר כל משמעות של האומנת, טרוליער זקנה, את הזמזום הרך של נערה - הגבירה הצעירה - שהיתה שקועה באיזושהי משימה שדרשה ריכוז רב, ושם, היה קול שלא ניתן לטעות בו, שעלה מחדר העבודה של האדון, שיעול יבש.

"אני שומע אותך," צרצר היצור. "אני בטוח שתוכל להסתייע באיזה תמריץ קטן שישלים את החדשות שאני מביא לך," צהל בינו לבינו. וכשהגביע מצקצק בכל עת שהשיק בבקבוק החל בטיפוס הממושך במעלה המדרגות.

היה זה גרם מדרגות שחרקכישור היטיב להכיר - הוא הרי הכיר כל פינה וכל סדק בארמון הצללים הגדול והנרחב, הכיר אותם היטב, את החדרים הנסתרים שבו, את חורי הרצח, את המסדרונות שלא היה מהם שום מוצא, את הגזוזטרה הענקית שממנה, במשך מאות שנים על גבי מאות שנים ניצבו הנשגבים שבבכירים כדי לנאום בפני האקדמאים שהתכנסו למטה, זוממים, שופעי תככים, קושרי קשרים. יתרה מזאת, היצור ידע את כל סודותיו של הארמון, האנטנות שלו קלטו את הלחישות, את דברי הרכילות, את השמועות והזעקות.

הוא נעצר בקומה הראשונה, התנשף בכבדות, ובעודו מתנשם נוכח כי הוא לא נעשה צעיר יותר. למעשה, אפילו בהתחשב בכך שהוא חרקכישור, הוא זקן. מאה ושמונים שנה חלפו מאז בקע לראשונה בגנים התת-קרקעיים של מושבת גייל-גובלינים, הרחק במעבה יערעבות. לפני זמן רב, זמן כה רב...

סוחרי העבדים הגיעו. הם חיסלו את ערוגות הפטריות היקרות ושיעבדו את חרקיכישור שטיפחו אותן. אך לא את טוויזל, הו, לא. הוא היה אז חרק צעיר, מהיר, זריז מחשבה. מששמע את סוחרי העבדים המבקיעים מבעד לחומות, הא הסתתר היטב, הבליע עצמו עד שנעשה בלתי נראה בצללים. אחר כך הוא ברח ליערעבות, הקפיד להישאר בין הצללים; תמיד הקשיב, תמיד היה דרוך. הצללים היו ידידיו.

טוויזל הגיע לקומה השנייה, המקום שבו ראה לראשונה את אדונו החדש - ליניוס פאליטקס, הצעיר בכל הנשגבים בבכירי האקדמיה שמישהו הצליח לזכור - ואת אשתו הצעירה. היא עמדה ליד הכניסה לחדר המלתחה, נזכר טוויזל, וצחקה למראה גלימותיו החדשות של בעלה - שלא הלמו היטב את מידותיו - והחותם הגדול של משרתו הרמה שנשא מסביב לצווארו. היא היתה בהיריון, בטנה הלכה לפניה, כה יפה ושוקקת חיים היתה עד כי נראה כי מקומה לא יכירנה בארמון הישן והמאובק.

טוויזל נעצר.

ואולם זמן קצר לאחר מכן התרחש הלילה הנורא ההוא, כשצווחות השמחה שלה התחלפו בזעקות כאב. הוא לא אהב לחשוב על כך: על האחות, אותה טרוליער שהתרוצצה אנה ואנה, על הזעקות המחרידות שבקעו מחדר היילוד, על האדון הצעיר שהתייפח. קולות מזעזעים. קולות איומים. ולאחר מכן, דממה.

טוויזל טלטל את ראשו וטיפס אל הקומה השלישית. הוא נזכר עד כמה התמשכה הדממה ההיא, וכמה בלתי-חדירה היתה. חרף האנטנות הרגישות שלו, לא ידע דבר וחצי דבר על מה שאירע. השניות חלפו-עברו, זו אחר זו... ואז בבת אחת התנפצה אותה דממת מוות והקול הנפלא ביותר נשמע - קול בכיו של תינוק. קולה של הגברת הצעירה.

ליניוס פאליטקס ספג טרגדיה נוראה: הוא שכל את אשתו בעת שהיתה אחוזה צירי לידה, אבל הוא גם החזיר את החיים אל ארמון הצללים. טוויזל חשב על כך שזה היה כמעט כמו בימים ההם, כאשר הגיע לראשונה אל העיר המרחפת, המעטירה, כאשר הארמון היה מקום הומה ושוקק, מלא חיים.

בימים ההם אנשי האקדמיה של סנקטפראקס היו בראש ובראשונה מלומדי-אדמה, מוקסמים על-ידי החי והצומח ביערעבות. הרי אפילו הוא עצמו, טוויזל, נחשב כפלא! הספרן הראשי בכבודו ובעצמו - הגדול במלומדי-הארץ - מצא אותו גווע מרעב במשכנות העוני של עירתחתונה והעלה אותו אל המקום הזה, אל הארמון. הוי, זיכרונות מאושרים, כה מאושרים!

בימים ההם, שמו של ארמון הצללים היה כמובן ארמון האורות והיו בו חלונות זכוכית צבעונית רבים מספור שצבעו את כל מה שנמצא בפנים באור יקרות, וזה היה הבניין המפואר, המרהיב ביותר בסנקטפראקס כולה. והוא עצמו, טוויזל, היצור המוזר שלמראית עין היה עשוי זכוכית, נתמנה כשומר ואב-הבית שלו.

חרקכישור הישיש הגיע לקומה הרביעית ונעצר כדי להסדיר את קצב נשימותיו. אבל הזמנים השתנו. מלומדי-הרקיע החלו להשתלט על הכול. נראה כי חקר-האדמה חדל להיות אופנתי. ברחבי סנקטפראקס כולה החלו לצוץ מגדליהם של חוקרי-הרקיע, והם הלכו ונעשו נישאים יותר ויותר, והגיעו גבוה לתוך השמים. עם השלמת בנייתה של מדרשת העננים, ארמון האורות הוקף לבסוף מכל צדיו, והושלך לתוככי הצל.

הטיהורים הגדולים החלו זמן קצר לאחר מכן; מלומדי-אדמה גורשו מסנקטפראקס, גל אחר גל, וארמונו המרהיב של טוויזל נהפך לארמון הצללים. טוויזל נאנח. אחר כך באו שנות הבדידות. הספרן הישיש מת, ומלומד-רקיע נבחר לשמש כנשגב בבכירי האקדמיה תחתיו. הוא בחר להתגורר באחד מהמגדלים החדשים והנפלאים, וטוויזל נותר בגפו, לטפל בארמון הריק כמיטב יכולתו.

אבל הצללים היו ידידיו. הוא נשאר במקום, והקשיב, והמתין.

ואז - כשישים שנה לאחר מכן - היה ליניוס, הפרופסור הצעיר לסינון ערפילים, לנשגב בבכירי האקדמיה. עוד מלומד-רקיע אחד מני רבים, חשב אז טוויזל. אך הוא טעה. ליניוס היה שונה. הוא רחש כבוד למנהגים ולמסורת. הוא חזר וקבע את מגוריו בארמון, עמד על המרפסת וקרא לשים קץ ליריבות ולמריבות בין הסיעות השונות, ונשא עיניו לתחילתה של תקופה חדשה שבה לימודי-אדמה וחקר-הרקיע ישלימו זה את זה ולא יתחרו זה בזה.

הדברים הללו כלל לא מצאו חן בעיניהם של מלומדי-השמים - לא אז ולא עכשיו. הם רטנו ולחשו, הם רקמו תככים - טוויזל שמע אותם - אך מה כבר היה ביכולתם לעשות? הרי ליניוס היה הנשגב בבכירי האקדמיה.

טוויזל נעצר ליד דלת חדר העבודה המרכזי ונקש שלוש פעמים.

"היכנס, טוויזל," נשמע קול עייף.

"יש לי חדשות על תַן הרוח, אדון," אמר טוויזל בהיכנסו אל החדר האפוף עשן. "הוא שלח הודעה לגבי מועד הגיעו המשוער."

"ומהו המועד?" שאל ליניוס.

"בעוד שלוש שעות, אדון."

 

"לאן את לוקחת אותי, מאריס?" צחקק ליניוס כשנוכח כיצד הוא מתקדם לאורך החדר כשמסווה מכסה את עיניו, ובתו מנחה אותו, ובעודו פוסע נגררת אחריו רגלו השמאלית הפגועה.

"עצור!" ציוותה בתו, וליניוס חש כיצד אצבעותיה הקטנות פורמות את הקשר מאחורי ראשו. צעיף המשי צנח למטה. "בסדר," אמרה, "אתה כבר יכול לפקוח את עיניך."

ליניוס עשה כפי שנצטווה. הוא שפשף את עיניו באגרופיו וכשהפנה את מבטו למטה ראה פסיפס מושלם למחצה שנפרש על השולחן לפניו. הוא חיכך את סנטרו תוך כדי הרהור.

קרן אור צהובה, רכה, לא-מסנוורת, שטפה את החדר המוצלל כשהסלע המרחף הכביר הסתובב. מאריס עצרה את נשימתה.

האם התמונה שהיא הכינה מפיסות של קריסטלי-רקיע תמצא חן בעיניו, או שמא היה מעדיף שתעשה משהו מקורי?

כאשר החלה בעבודתה, נראה היה למאריס כי הכנת ההעתק של הפסיפס המרובע העתיק הוא רעיון מוצלח ביותר, וביום הקודם בילתה שעות אחדות בכיכר השיש שטופת-הרוח למול האולם הגדול בעריכת מדידות מדויקות של העיצוב המורכב. היא בדקה את היקפם של המעגלים הקונצנטריים. את הזוויות של חזיזי הברקים. היא הקפידה לרשום במדויק את כל אותה סדרה לא-סדירה של מידות. לאחר מכן הפכה את הנתונים לשרטוט, שבו השתמשה עכשיו כדי להתקין העתק מדויק ככל שיכלה.

אביה לקח את השרטוט בידו, נתן בו מבט, הניח אותו בצד, והפנה שוב את תשומת לבו אל הפסיפס שטרם הושלם. "זה..." הוא היסס, מצחו נחרש קמטים.

מאריס חשה כיצד פיה יבש מרוב חרדה. מוטב היה אילו הכינה משהו מקורי. אולי ציור של ציפורסעד. או של ספינת ליגה - לא, ספינה של פיראטי-רקיע, המתנשאת מעל לצריחיה של סנקטפראקס. ואולי ציור של העורבים הלבנים המקיפים את מצפה לופטוס הנישא...

"זה נהדר!" התנשם אביה בהתפעמות. הוא רכן מעל לשולחן האלון האדום שלו ופרע את שיערה של בתו. "את ילדה חכמה, מאריס."

מאריס חייכה. היא השתדלה בכל כוחה שלא להשמיע נהמה רמה של שביעות רצון, וידה רעדה כשניסתה להחליט בדיוק היכן תניח את הרסיס הצהוב של קריסטל-רקיע שאחזה.

"מה דעתך, אולי שם?" הציע ליניוס והצביע על מרווח באחד מחזיזי הברק המתלכסנים.

מאריס החליקה את האבן למקום בדיוק כאשר מבחוץ נשמע קולו של הפעמון המצלצל חמש פעמים. היא נשאה את עיניה וחייכה בביישנות - אבל אביה כבר הסתובב ונעץ מבטו אל מחוץ לדלתות הזכוכית הגבוהות הפונות אל המרפסת, והבעת תמיהה על מצחו.

"זה מתאים בדיוק," אמרה. "תודה."

"מה? אני..." הפטיר ליניוס בפיזור הדעת. ואחר כך הסתובב שוב, והבחין בחזיז הברק שהושלם. "או, אני רואה." הוא השתתק לרגע ואז אמר, "הגידי לי, מאריס, מדוע החלטת להכין את הפסיפס שלך על פי צורתו של החותם הגדול?"

"החותם הגדול?" חזרה אחריו, כמופתעת.

"כן, ילדתי," אמר ליניוס בקוצר רוח מסוים. הוא הרים את השלשלת הכבדה שעליה תלויה סמל המשרה שלו מסביב לצווארו, והניח לתליון שנישא עליה להתנדנד אנה ואנה בפניה.

"אה, זה," אמרה מאריס. "כן, זה באמת נראה לי דומה. אבל התמונה שלי נעשתה על פי הפסיפס המרובע."

"אני יכול להעיד על כך," עלה ונשמע קול מהצד השני של החדר העצום. "בילינו שם אתמול במשך שלוש שעות. איזו רוח נוראה נשבה שם וכל כך קר היה!"

ליניוס הסתובב לאחור ותר בעיניו לתוך הצללים. "וֶלמה תורנווד," אמר, "האם זו את?"

"לא, זוהי מלכת תהלוכת הוודג'יס," השיב הקול בלעג.

ליניוס חייך. כמה שונים הם בני יערעבות מחברי האקדמיה. אין להם גינונים, הם לא מתחסדים, אין הם חולקים מחמאות כוזבות שהופכות לגידופים שאותם הם לוחשים בינם לבינם ברגע שאתה מפנה אליהם את גבך. אצל וֶלמה האומנת, אותה טרוליער קשישה, לא היו שום חוכמות: היא אמרה בדיוק מה שחשבה.

"אבל אל נא תטעה," המשיכה וֶלמה, "לא באתי להתלונן על כך. אם עמידה במשך שלוש שעות ברוח הצולפת היא מה שדרוש כדי שבת תזכה בתשומת לבו של אביה, יהי כן." היא כעכעה בגרונה בשקט. "ללא שום כוונה להעליב," הוסיפה.

"איש לא נעלב," אמר ליניוס. הוא ידע שיש אמת בדבריה. האחריות הכרוכה במילוי תפקיד רם כשלו גוזלת זמן רב וכך התהווה טריז בין האב לבתו אף שקודם לכן היו ביניהם תמיד יחסים כה הדוקים.

הסלע המרחף של סנקטפראקס הסתובב שוב וגרם לצללים לרצד סביב החדר אדיר הממדים. וֶלמה תורנווד נשטפה לפתע באור צהוב עכור. היא ישבה על ספה מתנדנדת-תלויה כשמסגרת הרקמה שלה בחיקה ולֶמְקִין-היער, חיית המחמד של מאריס, על כתפה.

"מובן שהפסיפס ייראה עוד יותר יפה לאחר שיושלם", אמרה מבלי להרים את עיניה ממעשה הרקמה שלה. הצללים חזרו ובלעו אותה. "וכיוון שמאריס הבטיחה להשלימו ברגע שיתאפשר הדבר, מה נחמד יהיה אם היא לא תיאלץ לחכות זמן כה רב עד ביקורך הבא."

"בהחלט, בהחלט," אמר ליניוס שלא שמע אף מילה. הוא נשען שוב על מטהו כדי לתמוך במשקל גופו, והביט מעבר לכתפו לעבר הדלתות הפונות למרפסת. וילונות התחרה הארוכים רטטו ברוח הקלה. "מוזר," מלמל בינו לבינו. "יכולתי להישבע שטוויזל אמר שלוש..."

בדיוק באותו הרגע החל הלמקין שעל כתפה של וֶלמה לקפוץ על הרצועה שלו ולצווח בחמת זעם: זו היתה יבבה גבוהה ונוקבת ואחריה נשמע קול שיעול קצר ופסקני, שאילו נשמע במרחביו של יערעבות, ממנו בא הלמקין, ולא בארמון המרחף הזה, היה מתפרש מיד על-ידי האחרים כהתרעה מפני סכנה מיידית. ווא-איייי - אח-אח-אח-אח...

"תהירגע, דיגיט," אמרה וֶלמה כשהיא מושכת אותו לעברה ומלטפת את צווארו וכתפיו הרועדים. "תתנהג יפה עכשיו. הירגע, שב בשקט."

אבל הלמקין לא היה מוכן להירגע, וכאשר וֶלמה ניסתה להחזיקו בחיקה הוא שרט את רגליה ובזנבו הארוך, ששימש אותו כדי להיאחז, הצליף בפניה בעוצמה כה רבה שהשאיר חבורה לבנה זעומה על לחיה.

"אייי!" קראה בכאב ושיחררה את קצה הרצועה.

הלמקין קפץ לרצפה וזינק לעבר הדלת כשעיניו הגדולות מצומצמות ופרוותו הכחולה סמורה.

"דיגיט!" קראה מאריס שחשה בעקבותיו. "יצור שובב שכמוך. חזור הנה מיד."

"ווא-איייי - אח-אח-אח-אח," צרח לעברה הלמקין.

"חזור הנה!" תבעה שוב מאריס, ועכשיו כבר התכעסה. "בזה הרגע!" היא הפנתה את מבטה לעבר אביה בדאגה. הוא מעולם לא התלהב מכך שהיא מחזיקה חיית מחמד בארמון, והיא לא היתה מעוניינת בשום אופן להעניק לו עילה להיפטר ממנו. אבל למרבה הפלא, נראה היה כי המתרחש לא עורר בכלל את כעסו. למעשה, נדמה שבכלל לא שם לב לכך.

ואז הבינה מאריס מדוע. מהצד השני של חלונות הזכוכית האדירים של הגזוזטרה הופיעה ספינה של פיראטי רקיע, ספינה כבירה, שהחלה לרדת לאיטה מן השמים. מפרשיה רטטו, לוחיות הנחושת שלה נצצו באורה הזהוב של השמש השוקעת. היא היתה נהדרת. יותר מזה, על פי העיקול והתגליפים של החרטום המצוחצח למשעי היא זיהתה את הספינה, "רוכבתסופה".

ובעוד היא ממשיכה לצפות, הורידה ספינתם של פיראטי הרקיע את העוגן. כעבור רגע, הוטלו מדרגות מתקפלות לעבר המעקה, והקברניט המהודר של "רוכבתסופה" ירד.

לבה של מאריס צנח בקרבה.

 

למעשה, לא חשה שום הסתייגות כלפי הקברניט של פיראטי הרקיע - לאמתו של דבר, קרוב לוודאי שתַן הרוח היה החביב עליה ביותר מבין ידידיו של אביה. דוֹד רוחי, כך כינתה אותו פעם. הוא היה מצחיק - ולעתים עשה למענה להטוטי קוסמות. לא, היא לא התאכזבה מתַן הרוח, אלא מאביה - ומעצמה, כמובן, על כך שנהגה בטיפשות שכזאת!

באותו אחר צהריים, זמן מה לפני כן, כשליניוס נכנס לחדר היא שמחה כל כך לראותו אף שדבר בואו לא נמסר לה, והוא הופיע באורח כה פתאומי, ולא עלה בדעתה לפקפק בסיבות לבואו. היא פשוט הניחה כי הוא רוצה לבלות זמן מה בחברתה של בתו.

עכשיו עמדה על טעותה, והיא נזכרה עד כמה נראה כמי שמעייניו נתונים לעניינים אחרים, כיצד חזר והסתכל בשעונו, והסתכל שוב ושוב מבעד לחלונות. הוא לא בא לבקר אותה כלל. הוא פשוט חיכה לפגישה שתואמה עם אחד מידידיו מיערעבות.

"ווא-איייי - אח-אח-אח-אח..."

"דיגיט!" נזדעקה מאריס בחמת זעם פתאומית. "תשתוק כבר!"

"...אח-אח..."

וֶלמה זינקה, היכתה קלות את היצור המצווח, המגרד בציפורניו, והזיזה אותו בתנועה החלטית מן הדלת. מאריס תפסה את קצה הרצועה וכרכה אותה פעם ופעמיים סביב כף ידה. באותו רגע ממש נפתחה הדלת וראשו חד-הזוויות של החרקכישור הביט מסביב בגניבה.

"הבאתי את המשקה החריף של האדון," פתח, "יחד עם..."

"יאאוווווו!" יילל הלמקין בתערובת של כאב, זעם ותסכול.

טוויזל נעצר. "מ... איפה חיית המחמד הקטנה של הגברת הצעירה?" שאל כשהוא מתנשם ומתנשף.

"לא נשקפת לך שום סכנה" אמרה וֶלמה. חרקכישור הבחין בלמקין הרותח מכעס המתפתל בלפיתתה של מאריס והתכווץ ברתיעה. וֶלמה חייכה. "תתבייש לך, חרקכישור גדול כמוך נבהל מלמקין-יער קטן."

"אני... זאת אומרת..." רטטו המחושים של טוויזל באי-נוחות. "הודעה חדשה הגיעה אל האדון, הנשגב בבכירי האק..."

"כן, כן, למה זה לוקח לך כל כך הרבה זמן?" אמרה וֶלמה בקוצר רוח. חרקכישור הקשיש התנהל לעתים באיטיות נוראה.

"ההודעה נשלחה מתַן הרוח, קברניטה של ספינת פיראטי רקיע 'רוכבתסופה'". טוויזל כעכע בגרונו. "הוא מצטער על כך שנסיבות בלתי צפויות עכבו אותו אך הוא מקווה להגיע לא יותר מאשר שעתיים לאחר המועד שבו נקבתי קודם לכן כשעת הפגישה הרשמית שנועדה לו..."

"כרגיל, אתה מאחר," אמרה וֶלמה כשהיא משסעת אותו בפעם השנייה. היא הנהנה לעבר הדלתות שהיו פתוחות אל המרפסת, שם קידם ליניוס פאליטקס בחמימות גלויה את פניו של תַן הרוח מאחורי הווילונות הלבנים המתבדרים. "הייתי אומרת שהקפטן יוכל למסור את ההודעה שלו בעצמו," הוסיפה בזעף.

"זה איננו הנוהל הנהוג," מלמל חרקכישור האומלל. "אני עדיין לא הכרזתי על בואו..."

"אה, ובכן, זה לא חשוב" אמרה וֶלמה, שהתנהגותו של היצור דמוי-הזכוכית נראתה לה תמיד תמוהה אם לא גרוע מזה. "אבל במקומך אני הייתי הולכת מכאן," הוסיפה, "לפני שדיגיט ישתחרר שוב." הלמקין צרח שוב, בקול רם יותר מקודם. טוויזל הסיג את ראשו לאחור ווֶלמה סגרה את הדלת. "יצור מגוחך," צחקה, "עדיין לא הכריז על בואו, תארו לעצמכם! הרי תַן הרוח הוא ידידו הוותיק ביותר של האדון. ועכשיו, מאריס," אמרה כשהיא פונה אל הנערה שהופקדה על הטיפול בה, "מהרי ופני את הכול. אביך צריך לעסוק בענייני עבודתו."

אבל מאריס לא הקשיבה לה. שוב ושוב ליטפה את הלמקין מתחת לסנטרו, וזה גירגר בהנאה בעוד היא בוהה לעבר המרפסת, שם הצטרף אדם שלישי לאביה ולקפטן תַן הרוח. אף על פי שהיה לבוש במדים המקובלים של פיראטי רקיע, עם מעיל ארוך וכמו-כנפיים, גובהו ומבנה גופו גילו כי הוא צעיר, צעיר מאוד, לא בוגר בהרבה ממאריס עצמה.

אבל כאשר הוא הבחין בכך שהיא מתבוננת לעברו, המבט שהחזיר לה מעיניו העמוקות, הכהות שיקף תבונת-רקיע גדולה בהרבה ממה שניתן לצפות מבן שלוש-עשרה. מאריס נוכחה, לחרדתה, שהיא מסמיקה.