שושה - יצחק בשביס זינגר - 1978

שוֹשָה

יצחק בשביס-זינגר, צבי ארד (תרגום)

Isaac Bashevis Singer, Shosha

 

ספר ראשון

 

פרק ראשון

 

1

 

נתחנכתי בשלוש לשונות מתות - עברית,  ארמית ויידיש (יש

הסבורים,  כי האחרונה אינה לשון כלל) - ובתרבות שנתפתחה

בבבל: התלמוד.  ה"חדר" שלמדתי בו היה חדר אחד שבו אכל

המלמד וישן,  ואשתו בישלה בו. לא למדתי שם חשבון,  גיאוגרפיה,

פיסיקה,  כימיה או היסטוריה,  אלא דיני ביצה שנולדה ביום-טוב

והקרבנות שהוקרבו בבית-מקדש שחרב לפני אלפים שנה. אף-

על-פי שהשתקעו אבות-אבותי בפולין שש מאות או שבע מאות

שנה לפני שבאתי לעולם,  ידעתי רק מלים פולניות אחדות.  גרנו

בוארשה ברחוב קרוכמַלנה,  שאפשר ואפשר לכנותו גטו.  למעשה,

היו היהודים בפולין הכבושה לרוסיה רשאים לגור בכל אשר ירצו.

הייתי אַנַכרוניזם לכל דבר,  אך לא ידעתי זאת,  כפי שלא ידעתי כי

ידידותי עם שוֹשָה,  בת שכנתנו בָשֶלֶה וזלִיג בעלה,  יש לה איזו

נגיעה שהיא לאהבה.  קשרי אהבה נקשרו בין צעירים חילוניים,

שהיו מגלחים זקנם ומעשנים בשבת,  ובין צעירות,  שהיו לבושות

חולצות קצרות-שרוול ושמלות בעלות מחשוף.  מעשי הפקרות אלה

לא נגעו כלל לתלמיד "חדר" בן שבע או שמונה מבית חסידים.

 

ואף-על-פי-כן נמשכתי אל שושה והייתי עובר בפרוזדור החשוך

המוליך מדירתנו אל דירת בָשלה לעתים תכופות ככל שיכולתי.

שושה היתה בת-גילי,  אך בעוד אני נחשב עילוי, היודע בעל-פה

כמה וכמה דפי גמרא ופרקי משניות, היודע לכתוב יידיש וגם

עברית, וכבר התחלתי להרהר באלוהים, בהשגחה, בזמן, במרחב

ובאינסוף, נחשבה שושה בעיני כל דרי הבית מספר 10 טיפשה קטנה.

בגיל תשע היתה מדברת כבת שש.  בבית-הספר היסודי, ששלחו

אותה הוריה ללמוד בו,  ישבה שנתים בכיתה אחת.  היה לה לשושה

שיער בלונדי,  שגלש על כתפיה כשהתירה את צמותיה.  עיניה

כחולות היו,  אפה ישר,  צוארה ארוך.  דומה היתה לאמה,  שנודעה

כיפהפיה בנעוריה.  אחותה אִיפֶה,  הצעירה שנתים משושה,  כהה

היתה,  כאביה.  סד היה חבוש על רגלה השמאלית,  והיא צלעה.

כשהתחלתי לבקר אצל בּשלה,  עדיין היתה הבת הצעירה,  טייבֶלֶה,

תינוקת.  זה עתה נגמלה והיתה ישנה בעריסה.

 

יום אחד שבה שושה מבית-הספר בוכה - המורה סילקה אותה

ונתנה בידיה מכתב,  האומר שאין מקומה בבית-הספר.  שני ספרים

הביאה הביתה - אחד רוסי ואחד פולני - וכן מחברות אחדות וקופסת

עטים ועפרונות.  רוסית לא למדה,  אבל ידעה לקרוא פולנית לאט-

לאט.  במקראה היו תמונות של בקתה בכפר,  פרה,  תרנגול,  חתול,

כלב, ארנבת וחסידה המאכילה את גוזלה, שאך זה נבקע בקן.  שושה

ידעה בעל-פה שירים אחדים מהמקראה.

 

אביה, זליג, עבד בחנות עורות.  יוצא היה את הבית השכם בבוקר,

ושב בשעת-ערב מאוחרת.  זקנו השחור קצר היה תמיד ומעוגל,

והחסידים בבית שלנו היו אומרים, כי הוא גוזז אותו - מעשה שלא

ייעשה בין החסידים. לבוש היה קפוטה קצרה, צוארון אָשוֹן ועניבה,

ונעול נעלי עור גדי עם לשונות-גומי.  בשבת היה מתפלל בבית-

כנסת של בעלי-מלאכה ופועלים.

 

אף שחבשה בּשלה פיאה נכרית,  לא גילחה את שער ראשה,

כאמי,  אשת הרב מנחם מנדל גריידינגֶר.  פעמים רבות אמרה לי

אמא, כי לא יאה לבן הרב, הלומד גמרא, להתחבר עם ילדה, ודוקא

מבית כה פשוט. היא הזהירה אותי, כי חלילה לי לטעום שם משהו,

שכן עלולה בּשלה להאכילני בשר שאינו כשר למהדרין.  בני

גריידינגר מוצאם ממשפחה עתיקה של רבנים,  מחברי ספרים

קדושים,  ואילו אביה של בּשלה פרוָן היה, וזליג שירת לפני נישואיו

בצבא הרוסי.  הילדים בביתנו היו מחקים את דיבורה של שושה.

שושה עשתה שגיאות טפשיות ביידיש; היתה פותחת משפט ואינה

מסיימת אותו.  כשנשלחה למכולת לקנות משהו,  אבד לה הכסף

בדרכה.  שכניה של בשלה אמרו לה,  שעליה להביא את שושה אל

רופא,  מפני שאין מוחה מתפתח כנראה,  אך לא היו לה לבּשלה

הפנאי והכסף לביקור אצל רופאים.  ומה יש בידם לעשות? בשלה

עצמה היתה תמימה כילד.  מיכאל הסנדלר אמר עליה,  שאתה יכול

לשכנע אותה כי חתלתול גדֵל ברחמה ופרה עפה מעל לגג והטילה

ביצי-פליז.

 

מה שונה היתה דירתה של בשלה מדירתנו! לנו כמעט לא היו

רהיטים.  הקירות היו מכוסים ספרים מהרצפה עד התקרה. לי ולאחי

משה לא היו צעצועים.  שיחקנו בספרים של אבא,  בעט שבור,

בבקבוק דיו ריק או בפיסות-נייר. בטרקלין שלנו לא היו ספה,

כסאות מרופדים ושידה, אלא רק ארון-קודש, שולחן ארוך וספסלים.

בשבתות התפללו שם יהודים.  כל היום היה אבי עומד ליד עמוד

ומעיין בספרים גדולים שנערמו על-ידו בערימה גבוהה, פתוחים.

הוא כתב פירושים כדי לנסות ולתרץ סתירות שמצא פרשן אחד

בדברי רעהו.  קצר-קומה היה, עיניו כחולות וזקנו אדמוני,  ומעשן

היה מקטרת ארוכה.  מימַי הראשונים העולים בזכרוני שמעתי מפיו

שוב ושוב את המלה "אסור".  כל דבר שרציתי בו היה בבחינת

עבירה.  חלילה לי לרשום או לצייר דמות אדם,  שהרי זו עבירה על

הדיבר השני.  אסור היה עלי לומר מלה בגנותו של נער אחר,

שהרי זו לזות-שפתים.  לא יכולתי לצחוק למישהו,  שהרי זו ליצנות,

ולא יכולתי לבדות סיפור,  שהרי אין זה אלא שקר.

 

בשבת נאסר עלינו לנגוע בפמוט,  במטבע,  בכל דבר שהיינו

משתעשעים בו.  אבא היה מזכיר לנו בלי הרף,  כי העולם הזה הוא

פרוזדור,  ובו חייב אדם ללמוד תורה ולעשות מעשים טובים,  כדי

שבהגיעו לַטרקלין,  שהוא העולם הבא,  יקבל את הגמול המצפה לו.

וכך היה אומר: "כמה בכלל חי אדם? עד שאתה פונה לכאן ולכאן,

וכבר חלף הכל.  כשאדם חוטא,  נהפכים חטאיו לשטנים,  לשדים

ולמזיקים.  לאחר מותו הם רודפים אחר הגופה,  גוררים אותה ביערות

ובמדבריות שכוחי-אל,  שאין רגל אדם או בהמה דורכת בהם."

 

לפעמים היתה אמא רוגזת על אבא בשל הדברים המדכדכים

שהיה אומר לנו,  אבל גם היא היתה ממטיפי-המוסר. רזה היתה,

לחייה נפולות,  סנטרה חד,  ועיניה האפורות והגדולות אמרו גם

חריפות גם עצבות.  הורי שכלו שלושה ילדים לפני שנולדתי.

 

בבואי אל בּשלה, עוד לפני שפתחתי את הדלת, עלו באפי ריחות

התבשילים, הצלי והפרפראות מעשי-ידיה.  במטבחה עמדו בשורות

סירים ומחבתות של פליז ונחושת, צלחות צבעוניות, מעוטרות זהב

בשוליהן, מכתש ועלי, מטחנת-קפה וכל מיני תמונות ובטלוּליות.

לילדים היתה תיבה מלאה בובות, כדורים, עפרונות צבעוניים,

צבעים.  כיסויים יפים כיסו את המיטות.  כריות רקומות היו מוטלות

על הספה.

 

אִיפֶה וטייבֶלה היו צעירות מדי בשבילי,  אבל שושה התאימה לי

בדיוק.  שנינו לא רצינו לרדת לחצר לשחק,  שכן שלטו בה בחורים

פרועים בעלי מקלות.  הם התעללו בכל ילד שהיה צעיר או חלש

מהם. דיבורם היה גס.  לי הקדישו תשומת-לב מיוחדת, מפני שאני

בנו של הרב ולבוש קפוטה ארוכה וחבוש כובע של קטיפה.  הם כינו

אותי כינויים כמו "גנדרן", "רבי קטן", "בן יקיר".  כששמעו אותי

מדבר עם שושה, כינו אותי "נקַיבֶה".  הם קינטרו אותי על ששערי

אדמוני, עיני כחולות ועורי לבן מאוד.  לפעמים יִדו בי אבן,  גזיר-

עץ או רגב-בוץ.  לפעמים המעידו אותי, כדי שאפול לַבּיב. או, שיסו

בי את כלבו של שוער-הבית,  כי ידעו שאני מפחד מפניו.

 

אך בדירתה של בשלה לא ידעתי קנטור או גסות.  עם כניסתי

הציעה לי בּשלה צלחת גריסים,  כוס חמיצה,  או עוגית.  שושה

הורידה את תיבת הצעצועים שלה,  ובה בובות,  כלי אוכל ובישול

של בובות,  אוסף פסלונים של אנשים וחיות, כפתורים נוצצים

וסרטים ססגוניים.  שיחקנו באבנים,  בקוביות,  במחבואים,  בבעל-

ואשה.  העמדתי פנים שאני הולך לבית-הכנסת,  ובשובי הכינה לי

שושה ארוחה.  פעם אחת שיחקתי תפקיד של עיור,  ושושה הרשתה

לי לנגוע במצחה,  בלחייה,  בפיה.  היא נשקה את כף-ידי ואמרה:

"אל תגיד לאמא."

 

מספר הייתי לשושה מעשיות שקראתי או שמעתי מפי אמי ואבי,

ומיפה אותן כרצוני.  סיפרתי לה על יערות-עד בסיביר,  על שודדים

מכסיקנים ועל הקניבלים האוכלים את ילדיהם.  לפעמים היתה בּשלה

יושבת עמנו ומאזינה לפטפוטי. התפארתי לפניהן שאני בן-בית

בקבלה ויודע אמירות כה קדושות,  שיש בכוחן להוציא יין מהקיר,

לברוא יונים חיות ולהעיף אותי למַדַגסקר. באחד השמות הללו שאני

יודעם שבעים ושתים אותיות, וכשייאמר השם, יאדימו השמים,  הירח

יפול וכל העולם ייחרב.

 

עיניה של שושה נתמלאו אֵימה. "ארֶלה, לעולם אַל תאמר את

המלה!"

 

"לא, שוֹשֶלה, אל תפחדי.  אני אעשה שתחיי לעד."

 

 

2

לא רק לשחק עם שושה יכולתי, יכולתי גם לספר לה דברים שלא

העזתי לאַמרם לשום איש.  יכולתי לתאר לפניה את כל דמיונותי

וכל החלומות שחלמתי בהקיץ.  גיליתי לה שאני כותב ספר. תכופות

ראיתי ספר זה בחלומי.  הוא נכתב בידי וגם בידי סופר-סת"ם,  שחי

לפני דורות רבים,  על-גבי קלף בכתב רש"י.  דימיתי בלבי שעשיתי

זאת בגלגול קודם.  אבי אסר עלי לעיין בספרי-הקבלה.  הוא הזהיר

אותי ואמר,  שכל הנתפס לקבלה בטרם ימלאו לו שלושים מסתכן

בכפירה או בטירוף-הדעת.  אבל אני חשבתי,  כי בין כך ובין כך

אני כופר ומטורף-למחצה.  על המדפים בביתנו עמדו כרכים של

"הזוהר", "עץ חיים", "ספר יצירה", "פרדס רמונים", וספרי-קבלה

אחרים.  מצאתי לוח-עתים,  שבו הובאו עובדות רבות על מלכים,

מדינאים,  מיליונרים ומלומדים.  אמי קראה תכופות ב"ספר-הברית",

שהוא אנתולוגיה גדושה ידיעות מן המדע.  בו יכולתי לקרוא על

ארכימדס, קופרניקוס, ניוטון, ועל הפילוסופים אריסטו,  דקארט,

לייבניץ.  המחבר,  ר' אליהו מוילנה,  נכנס בפולמוס ארכני עם

השוללים את קיום הבורא, וכך למדתי לדעת את השקפותיהם. אף-

על-פי שהספר נאסר עלי, ניצלתי כל הזדמנות לקרוא בו.  פעם אחת

הזכיר אבי את הפילוסוף שפינוזה ימח-שמו ואת תורתו,  שלפיה

אלוהים הוא העולם והעולם הוא אלוהים. דברים אלה הכניסו

מהומה בנפשי. אם העולם הוא אלוהים,  הרי אני,  הנער אהרן,

הקפוטה שלי, כובע-הקטיפה שלי, שערי האדמוני, נעלי, גם הם

חלק מן האלוהות. והוא הדין בבשלה, בשושה- אפילו במחשבותי.

 

ביום ההוא הרציתי באזני שושה את הפילוסופיה של שפינוזה,

כאילו למדתי את כל כתביו.  שושה הקשיבה ובה-בשעה ערכה את

אוסף כפתורי-הזהב שלה.  בטוח הייתי שאינה מבינה אפילו מלה

אחת, אך היא שאלה: "האם לֵיבּלה בוֹנץ גם הוא אלוהים?"

 

ליבלה בונץ היה מוכר בחצר שלנו כבריון וגנב.  כששיחק בקלפים

עם הנערים, רימה אותם.  היו לו כל מיני תחבולות ותירוצים להרביץ

בנער חלש ממנו.  ניגש היה אל ילד קטן ואומר לו: "מישהו אמר

לי שהמרפק שלי מסריח.  עשה לי טובה והרח אותו." כשנענה לו

הילד.  הלם ליבלה בונץ בחטמו.  הרעיון שליבלה עשוי להיות חלק

מאלוהים השבית את התלהבותי מהפילוסופיה של שפינוזה, ומיד

העליתי תיאוריה, שיש שני אלוהים - אחד טוב ואחד רע - וליבלה

בונץ שייך לרע.  שושה קיבלה ברצון את גרסתי החדשה לתורת

שפינוזה.

 

כל יום נהג לבוא לשְטיבל של ראדזִימִין, שבו התפלל אבי, אדם

שקראו לו יהושע סוחר-המליחים.  גם כינוי היה לו: יהושע הפילו-

סוף.  גוץ היה, רזה ולזקנו כל מיני צבעים: צהוב, אפור, חום. מוכר

היה מליחים כבושים ומליחים מעושנים,  ואשתו ובנותיו היו כובשות

מלפפונים.  מתפלל היה בשעה מאוחרת בחפזון רב,  לאחר שכבר

יצאו שאר המתפללים.  לרגע מתעטף היה בטלית ומניח תפילין,

וכעבור רגע - על-כל-פנים,  כך נדמה לי - כבר הסיר אותם.  אותו

זמן כבר לא למדתי בחדר, מפני שידו של אבי לא השיגה לשלם

את שכר-הלימוד; וחוץ מזה, כבר הייתי מסוגל ללמוד דף גמרא

בעצמי.  פעמים רבות באתי אל השטיבל של ראדזימין כדי לשוחח

עם יהושע.  מתעניין היה בתורת-ההגיון, וסיפר לי על הפרדוכסים

של הפילוסוף היוני זֶנון.  כן אמר לי, שאף-על-פי שהאטום הוא

לפי המקובל החלקיק הקטן ביותר של החומר, הרי מבחינה מתימ-

טית אפשר לחלקו עד אין-סוף.  הוא הסביר לי את פירוש המלים

"מיקרוקוסמוס" ו "מאקרוקוסמוס".

 

למחרת סיפרתי הכל לשושה.  אמרתי לה,  כי כל אטום הוא עולם

בפני עצמו,  ובו רבּוֹאוֹת של יצורים זערערים - אנשים, חיות ועופות.

יש גויים ויש יהודים.  האנשים בונים בתים,  מגדלים,  ערים,  גשרים,

ואינם יודעים כלל מה זעירים הם.  לשונות הרבה הם מדברים.

"בטיפה אחת של מים עשויים להימצא רבּוֹאוֹת עולמות כאלה."

 

"ואין הם טובעים?" שאלה שושה.

 

כדי שלא לסבך את הדברים יותר מדי,  אמרתי: "כולם יודעים

לשחות."

 

לא חלף יום בלי שאבוא אל שושה ובפי סיפורים חדשים.  גיליתי

שיקוי,  שהשותה אותו נעשה גיבור כשמשון.  אני כבר שתיתי אותו,

והנני כה חזק,  שאוכל לגרש את התורכים מארץ-הקודש ולהיעשות

מלך היהודים.  מצאתי כובע,  שהחובש אותו נעשה רואה-ואינו-

נראה.  ואני עתיד להיות חכם כשלמה המלך,  שידע שפת חיות

ועופות.  סיפרתי לשושה על מלכת שבא,  שבאה ללמוד חכמה מפי

המלך שלמה,  והביאה עמה את עבדיה הרבים,  וכן גמלים וחמורים

עמוסים מתנות למלך ישראל.  לפני בואה ציוה המלך שלמה לעשות

את רצפת הארמון מזכוכית.  וכשנכנסה מלכת שבא,  חשבה כי לא

זכוכית לפניה אלא מים והפשילה שולי שמלתה.  המלך שלמה ישב

על כסא-זהב,  וכשראה את רגלי המלכה, אמר: "את נודעת ביָפיֵך

הרב,  אבל רגליך שעירות כרגלי גבר."

 

"באמת?" שאלה שושה.

 

"כן, באמת."

 

הפשילה שושה את שולי שמלתה כדי להסתכל ברגליה, ואני

אמרתי: "שושה, אַת יפה ממלכת שבא." הבטחתי לה, כי לאחר

שימשחוני למלך ויושיבוני על כסאו של שלמה, אשא אותה לאשה.

היא תהיה מלכה ולראשה כתר של יהלומים, אִזמרגדים ואבני אודם

וספיר.  שאר הנשים והפילגשים ישתחוו לה אפיִם ארצה.

 

"כמה נשים יהיו לך ?" שאלה שושה.

 

"מלבדך,  תשע מאות תשעים ותשע."

 

"מדוע כה רבות?"

 

"למלך שלמה היו אלף נשים.  כך כתוב בשיר-השירים."

 

"זה מותר?"

 

"למלך מותר הכל."

 

"אם יהיו לך אלף נשים,  לא יהיה לך פנאי בשבילי."

 

"שושלה,  בשבילך אהיה פנוי תמיד.  את תשבי לידי על כסא-

המלכות ורגליך תניחי על הדום של פטדה.  כשיבוא המשיח,  ירכבו

כל היהודים על-גבי ענן ויעופו לארץ-הקודש.  הגויים יהיו עבדיהם

של היהודים.  בתו של גנרל תרחץ את רגליִך."

 

"הו,  זה ידגדג," התחילה שושה צוחקת וחשפה את שיניה

הלבנות.

 

יום עקירתם של זליג ובשלה מהבית מספר 10 שברחוב קרוכמלנה

לבית מספר 7 היה לי כתשעה באב. הדבר קרה פתאום. יום אחד

גנבתי גרוֹשְן מארנקה של אמי וקניתי לשושה חפיסת שוקולד

בחנות-הממתקים של אסתר.  כעבור יום פתחו סַבלים את דלת

דירתה של בשלה והוציאו את הארונות, הספה, המיטות, כלי-הפסח

וכלי כל ימות השנה.  לא ניתן לי אפילו לומר שלום למשפחה.

בעצם, כבר גדלתי מכדי שאוכל להתידד עם ילדה.  כבר למדתי לא

גמרא בלבד, אלא גם תוספות.  בבוקר כשעקרו קראתי עם אבא על

חנינא סגן-הכוהנים.  מפעם לפעם הצצתי מהחלון.  מיטלטליה של

בשלה נטענו על קרון-משא רתום לשני סוסים בלגיים.  בשלה

נשאה את טייבלה.  שושה ואיפֶה הלכו אחרי העגלה.  המרחק בין

מספר 10 למספר 7 הוא שני בתים בלבד,  אבל אני ידעתי כי זה

הסוף.  דבר אחד הוא,  לחמוק מדירתנו,  לעבור בחפזון בפרוזדור

חשוך ולהקיש על דלתה של שושה,  ודבר אחר הוא לבוא לביקור

בבנין זר. אנשי הקהילה,  ששילמו לאבי את שכרו השבועי,  פקחו

עינים על הכל, נכונים תמיד למצוא פסוּל בהתנהגות ילדיו.

 

היה קיץ 1914.  כעבור חודש ירה מתנקש סרבי ביורש-העצר

האוסטרי ובאשתו.  עד מהרה גייס הצאר את כל צבאו.  ראיתי

יהודים שהתפללו בשבתות בטרקלין שלנו והנה הם עוברים ליד

ביתנו וכפתורים נוצצים בדשי מעיליהם,  והוא סימן כי גויסו ויצטרכו

להילחם בגרמנים,  באוסטרים ובאיטלקים.  שוטרים נכנסו לפונדק

מל אלעוֹזר בבית מספר 17 ושפכו את כל הווֹדקה שלו לביב - בימי

מלחמה חייבים האזרחים להיות פיכחים.  החנוָנים סירבו למכור

סחורה בשטרי-כסף; הם דרשו מטבעות כסף או זהב.  דלתות

החנויות נפתחו כדי סדק בלבד, ורק קונים שבידיהם מטבעות כאלה

הורשו להיכנס.

 

עד מהרה התחלנו לרעוב.  בין הרצח בסראיֶבוֹ לפרוץ המלחמה

מילאו עקרות-הבית העשירות את מזָוֵיהן בקמח,  אורז,  גריסים

ושעועית,  אך אמי היתה עסוקה בקריאת ספרי-מוסר. וחוץ מזה, גם

כסף לא היה לנו.  היהודים מהרחוב שלנו הפסיקו לשלם לאבא.  לא

היו עוד חתונות,  גירושים,  דיני-תורה.  תורים ארוכים התיצבו ליד

המאפיות לקבל כיכר-לחם.  מחירי הבשר האמירו.  בשוק-יאנאש

עמדו השוחטים, החלפים בידיהם, וציפו לאשה שתביא תרנגולת,

ברוָז או אוָז לשחיטה.  מתיר העופות עלה מיום ליום.  מליחים לא

היו בנמצא כלל.  עקרות-בית רבות התחילו להשתמש בחמאת-

קקאו במקום בחמאה.  היה מחסור בנפט.  לאחר הסוכות התחילו

הגשמים,  השלג והכפור,  אבל ידינו לא השיגה לקנות פחם לתנור.

אחי משה הפסיק ללכת לחדר מפני שנעליו נתרפטו.  אבא היה

מלמד אותו.  שבועות חלפו ולא טעמנו טעם בשר אפילו פעם אחת,

גם לא בשבתות. שתינו תה מימי, ללא סוכר. נודע לנו מהעתונים,

כי הגרמנים והאוסטרים כבשו ערים ועיירות בפולין, וביניהן מקו-

מות שקרובינו גרים בהם.  הנסיך הגדול ניקולאי ניקולאיֶביץ',

המצביא העליון, ציוה לגרש את כל היהודים מהאזורים הסמוכים

לחזית - הם נחשבו למרגלים גרמנים.  רחובות היהודים בוארשה

המו מאלפי פליטים.  הם לנו בבתי-המדרש ואפילו בבתי-הכנסת.

עד מהרה עלו באזנינו קולות התותחים הכבדים.  הגרמנים תקפו

ליד נהר בְזוּרָה, והרוסים פתחו בהתקפת-נגד.  השמשות בדירתנו

קישקשו יומם ולילה.

 

 

3

משפחתנו יצאה את וארשה בקיץ 1917.  הורי עקרו אל עיירה

הכבושה בידי האוסטרים.  המזון שם היה זול יותר.  לאמא היו

קרובים באזור זה. דומה היה, כי העיר קרובה להרס גמור. המלחמה

כבר נמשכה שלוש שנים.  הרוסים פינו את וארשה, ובנסיגתם פוצצו

את גשר-פראגה.  הגרמנים, ששלטו בפולין, נחלו תבוסות בחזית

המערבית והרעיבו את האוכלוסיה.  לא אכלנו לשובע.  לפני צאתנו

חלה מוֹישה ונלקח ל"בית-החולים למחלות מידבקות" שברחוב

פוֹקוֹרנה.  אמי ואני הובאנו לתחנת-החיטוי שברחוב שְצֵ'נסליוָה,

בסמוך לבית-העלמין היהודי.  שם גזזו את פאוֹתי והאכילו אותי

מרק המתובל בבשר חזיר. לי, לבנו של רב, היו אלה עינויי-נפש.

אחות גויה ציותה עלי להתפשט עירום ורחצה אותי.  כשסיבנה

אותי, דיגדגו אצבעותיה ואני רציתי לבכות ולצחוק כאחד.  אין זאת

כי נפלתי לידיה של לִילִית, שנשלחה במצוַת בעלה אשמדאי

להשחית את מידותיהם של תלמידי-ישיבה ולגרור אותם אל תהום

הטומאה. אחר-כך, כשראיתי את דמותי במראה - דמות הדומה לי,

אך ללא פיאות וציצית, הלבושה מין חלוק-רחצה, שלא ראיתי

דוגמתו מעולם על גופו של נער יהודי,  ונעולה קבקבי-עץ,  לא

הכרתי את עצמי.  אבד לי צלם-אלוהים.

 

אמרתי בלבי,  כי כל מה שאירע לי ביום ההוא לא היה תוצאה

של המלחמה ושל צוי הגרמנים בלבד,  אלא עונש על חטאַי,  על

הספקות באמונה.  כבר קראתי אז בחשאי בספריהם של מנדלי מוכר

ספרים,  שלום עליכם ופרץ,  וכן תרגומים ליידיש ולעברית של

טולסטוי, דוסטויבסקי, סטרינדברג וקנוּט האמסון.  הצצתי ב"אתיקה"

לשפינוזה, בתרגומו העברי שיל ד"ר שלמה רובין, וסיימתי קריאת

ספר פופולרי בתולדות הפילוסופיה.  למדתי בכוח עצמי לקרוא

גרמנית - הדומה כל-כך ליידיש - וקראתי במקור את האחים גרים,

היינה וכל ספר שנפל לידי.  היו לי סודות מפני הורי.

 

עם החיילים הגרמנים פלשה גם ההשכלה לרחוב קרוכמלנה.

שמעתי על-אודות דארוין,  ושוב לא הייתי בטוח כלל,  כי הנסים

המתוארים בספר "קהל חסידים" אכן התרחשו.  מאז פרצה המלחמה

בתשעה באב,  הובא עתון ביידיש לביתנו יום-יום,  ואני קראתי בו

על ציונות,  סוציאליזם,  ולאחר צאת הרוסים את פולין,  כשנפסקה

הצנזורה הרוסית - סדרת מאמרים על ראספוטין.

 

עתה באה המהפכה על רוסיה,  והצאר הורד מכסאו.  החדשות היו

גדושות מאבקים ופולמוסים בין האֶס-אֶרים, המֶנשביקים, הבולש-

ביקים.  האנרכיסטים - שמות ומושגים חדשים שבאו לעולם.  קלטתי

כל אלה בשקיקה שאינה יודעת שֹבעה.  בין השנים 1914 ל- 1917

לא ראיתי את שושה, ואף פעם לא פגשתי אותה ברחוב, לא אותה

ולא את בשלה והילדות.  גדלתי וכבר למדתי זמן אחד בישיבת

סוחאצֶ'ב וזמן אחד בראדזימין.  אבי הלך לשמש כרב בכפר בגלי-

ציה,  והיה עלי לעשות לפרנסתי.

 

אבל מעולם לא שכחתי את שושה.  היא באה אלי בחלומי בלילות.

בחלומותי היתה חיה ומתה כאחד.  שיחקתי עמה בגן,  שהוא גם

בית-עלמין.  הצטרפו אלינו שם נערות מתות,  שבגדיהן היו תכריכים

מקושטים.  הן רקדו במעגלים ושרו.  הן התנדנדו,  גלשו,  לעתים

ריחפו באויר.  טיילתי עם שושה ביער שעציו הענקיים מגיעים

השמימה.  הצפרים שם היו שונות מכל המוכרות לי.  גדולות היו

כנשרים וססגוניות כתוּכים.  הן דיברו יידיש.  מסבך השיחים המקי-

פים את הגן צצו חיות שפני אדם להן.  שושה היתה בת-בית בגן

הזה,  ובמקום שאצביע על הדברים ואסבירם לה,  כפי שעשיתי

בעבר,  גילתה היא לי דברים שלא ידעתי ולחשה סודות על אזני.

שערה צימח עד מתניה,  ועורה זהר כדַר.  הייתי מקיץ תמיד מחלום

זה וטעם מתוק בפי,  ולבי אומר לי כי שושה אינה עוד בחיים.

 

 

במרוצת השנים נדדתי בעיירותיה של פולין,  משתדל להתפרנס

מהוראת עברית.  וכמעט לא הירהרתי בשושה בהקיץ.  התאהבתי

בנערה, שהוריה לא התירו לי לעמוד בד' אמותיה.  התחלתי לכתוב

עברית, אחר-כך עברתי ליידיש והעורכים דחו כל מה שהגשתי

להם.  אין זאת כי נבצר ממני למצוא סגנון, שיצור לי תחום ספרותי

משלי.  ידי רפו ונטשתי את הספרות וריכזתי את מאמצי בפילוסופיה,

אבל מה שביקשתי, לא מצאתי בה.  ידעתי שאני חייב לחזור

לוארשה, אך שוב ושוב היו הכוחות המכוונים את גורל האדם

מטילים אותי בחזרה אל העיירות המרופשות. פעמים רבות הירהרתי

בהתאבדות.  כשהצלחתי לבסוף להגיע אל העיר,  למצוא עבודה

כמגיה וכמתרגם,  ולהיות מוזמן אל "מועדון הסופרים",  תחילה

כאורח ואחר-כך כחבר,  היתה בי ההרגשה של אדם שנתעורר

מתרדמת-עלפון.

 

שנים חלפו ולא ידעתי אנה באו.  סופרים בני-גילי זכו לתהילה

ולאלמוות,  ואילו אני עדיין בין הטירונים הייתי.  אבי מת,  כתבי-

היד שלו,  כשלי,  נתפזרו ואף אבדו,  אך הוא בכל-זאת הצליח

להוציא לאור ספר קטן.

 

בוארשה קשרתי קשרי-אהבה עם דוֹרה סטולניץ,  נערה ששאפה

להשתקע בברית-המועצות,  ארץ הסוציאליזם.  אחר-כך נודע לי,

שהיתה מפעילי המפלגה הקומוניסטית.  היא נאסרה כמה וכמה

פעמים ועשתה חדשים בפאויאַק ובבתי-סוהר אחרים.  אני הייתי

אנטי-קומוניסט - מתנגד לכל ה"איזמים" - ועתה חייתי בפחד

מתמיד ממאסר ומכליאה בגלל קשרי עם נערה זו, שליָמים אף

חדלתי לחבבה בשל סיסמותיה הנבובות והאסימונים המחוקים

המנוּפחים שבפיה על "העתיד המאושר" ועל "המחר הזוהר".

 

רחובות היהודים ששוטטתי בהם עתה היו סמוכים לרחוב קרוכמל-

נה.  אך אליו לא קרבתי כלל. פשוט, אמרתי בלבי, שאין לי כל

סיבה להיכנס לאזור זה בעיר, אבל ודאי היו לכך טעמים אחרים.

שמעתי שמחצית אוכלוסי הרחוב הזה מתו במגיפת הטיפוס,

בשפעת וברעב.  בחורים שלמדתי עמם בחדר שירתו בצבא פולין

ונפלו במלחמת פולין עם הבולשביקים בשנת 1920.  לימים,  נעשה

רחוב קרוכמלנה חממה של הקומוניזם.  בסביבה זו נערכו תמיד

הפגנות של הקומוניסטים.  קומוניסטים צעירים קשרו דגלים אדומים

לכבלי הטלפון והחשמלית, ואפילו אל חלונות תחנת-המשטרה.

בכיכר,  השטח שבין מס' 9 ובין מס' 13,  ובמאורה,  שבה שרצו

הגנבים,  רועי-הזונות והזונות,  תיכננו עתה את הדיקטטורה של

החבר סטלין.  המשטרה ערכה כאן תמיד מצודים.  רחוב זה אינו עוד

רחובי.  איש לא יזכור אותי או את משפחתי.  כשהירהרתי בדבר,

עלתה בי ההרגשה המוזרה,  כי חוָיותי במקום הזה היו משהו

המנותק מן העולם.  כבן עשרים הייתי,  אך דומה היה שכבר זקנתי.

רחוב קרוכמלנה היה כרובד עמוק בחפירה ארכיאולוגית,  שלעולם

לא אחשוף אותו.  אף-על-פי-כן,  זכרתי כל בית,  כל חצר וכל

"חדר",  כל קלוֹיז של חסידים וכל חנות; זכרתי כל נערה,  כל בטלן

ברחוב,  כל עקרת-בית - את קולותיהם,  תנועותיהם,  נוסח דיבורם,

והמיוחד שבכל אחד מהם.

 

סבור הייתי שתכלית הספרות היא למנוע את הזמן מלהיעלם,

אך את זמני שלי השלכתי ככלי אין חפץ בו.  שנות העשרים חלפו

ושנות השלושים באו.  היטלר הגיע חיש-מהר אל השלטון בגרמניה.

ברוסיה התחילו הטיהורים.  בפולין הקים פילסוּדסקי דיקטטורה

צבאית.  שנים קודם-לכן קבעה ארצות-הברית מכסת הגירה. הקונ-

סוליות של כמעט כל המדינות סירבו לתת אשרות-כניסה ליהודים.

תקוע הייתי בארץ הלחוצה בין שני אויבים אדירים, כבול ללשון

ולתרבות שאין איש מכיר בהן, חוץ מחוג קטן של יידישיסטים

ורדיקלים.  השבח לאל, מצאתי לי ידידים בין חברי "מועדון הסופ-

רים" וסביבתו.  הגדול שבהם היה ד"ר מוריס פייטֶלזון, שרבים ראו

בו גאון.

 

 

פרק 2

 

1

ד"ר מוריס פייטלזון לא היה ידוע ברבים.  יצירותיו הפילוסופיות,

אחדות כתובות גרמנית ואחדות - עברית,  לא תורגמו לאנגלית או

לצרפתית.  עד היום לא מצאתי את שמו בשום לכסיקון לפילוסופיה.

על ספרו "הורמונים רוחניים" נכתבה ביקורת רעה בגרמניה

ובשוייץ.  ד"ר פייטלזון היה ידידי,  אף-על-פי שהיה גדול ממני

עשרים וחמש שנים.  עשוי היה להגיע לתהילה לולא ביזבז את

כוחו.  בקיאותו היתה מוֹנוּמנטלית.  זמן-מה שימש כמרצה באוני-

ברסיטת בֶרן.  הוא שקבע למעשה את המינוח העברי לפילוסופיה

המודרנית.  אם אמנם היה פייטלזון דילֶטאנט, כפי שכינה אותו

מבקר אחד, הרי היתה הדילטאנטיות שלו מהמדרגה העליונה. איש-

שיחה מבריק היה.  והצלחתו אצל הנשים עצומה.

 

אך ד"ר פייטלזון זה היה לווה תכופות חמשה זלוֹטי ממני,

ב"מועדון הסופרים".  כן לא האירה לו ההצלחה פנים בעתוני יידיש

בוארשה, שהיו מַשהים את מאמריו שנתקבלו לפרסום שבועות-

על-שבועות,  והעורכים אף שינו את סגנונו והשחיתו אותו.  שוב

ושוב היו מוצאים פגמים ביצירתו.  רבה היתה הרכילות עליו.  בן רב

היה,  אך ברח מביתו והתפקר.  שלוש נשים גירש,  ואת אהובותיו

היה מחליף בלי הרף.  מישהו סיפר לי,  כי פייטלזון מכר אהובה

לתייר אמריקני עשיר בחמש מאות דולר.  בעל הסיפור כינה אותו

שַרלטן.  אך האיש שהפליא להשמיץ את פייטלזון היה פייטלזון

עצמו.  מתפאר היה בהרפתקותיו.  פעם אחת אמרתי,  שאילו צירפנו

יחד את ארתור שוֹפנהאוּאר,  אוסקר ויילד ושלמה מימון,  ודאי היה

מתקבל מוריס פייטלזון.  ראוי היה שאכלול בצירוף גם את הרבי

מקוצק, מפני שפייטלזון היה גם מיסטיקן וחסיד,  לפי דרכו.

 

מוריס פייטלזון היה ממוצע-קומה, רחב-כתפים, פניו רבועות,

גבותיו העבותות נצמדות זו לזו מעל גשר אפו הרחב, ומשפתיו

הבשרניות נזדקר תמיד סיגר.  ב"מועדון הסופרים" היו מתבדחים

ואומרים שהוא ישן כשהסיגר בפיו. עיניו היו כמעט שחורות,  אך

לפעמים ראיתי בהן הבהובים ירוקים.  שערו הכהה כבר התחיל

מקריח.  על-אף דלותו היה לבוש חליפות אנגליות ועניבות יקרות.

בשיחותיו לא נהג לשבח שום אדם ועשה ללעג ולקלס אנשי-שם

שתהילתם עולמית.  ואף-על-פי שהיה מבקר חריף ומחמיר,  גילה

בי כשרון,  וכשאמר לי זאת,  עורר בי רגשי ידידות שגבלו בהערצה.

רגשות אלה לא מנעוני מלראות את חסרונותיו. לפעמים אף העזתי

להטיף לו מוסר,  אך הוא היה משיב: "לא יועיל לך דבר.  אני כבר

אמוּת הרפתקן."

 

ככל רודפי-הנשים חש הכרח לספר על הצלחותיו.  יום אחד,

כשבאתי אל "החדר המרוהט" שהתגורר בו,  הצביע על הספה ואמר:

"אילו ידעת מי שכב אתמול על ספה זו,  היית מתעלף."

 

"עוד מעט אדע," אמרתי.

 

"כיצד?"

 

"אתה תגיד לי."

 

"הו, אתה ציני אפילו יותר ממני." ואכן, סיפר לי.

 

ותמוה הדבר, כי מוריס פייטלזון יכול היה לדבר בהתלהבות על

החכמה הטמונה בספרים "חובות הלבבות" ו"מסילת ישרים", ועוד

כמה מספרי-החסידות.  הוא כתב ספר על הקבלה.  לפי דרכו אהב

את היהודי האדוק, והתפעל מעוז אמונתו ומכוחו לעמוד בנסיון.

פעם אחת אמר לי: "אני אוהב את היהודים.  אף-על-פי שאיני יכול

לשאת אותם.  שום אֶבוֹלוּציה לא היתה מסוגלת לברוא אותם.  לגבי

דידי,  הם ההוכחה היחידה לקיומו של אלוהים."

 

אחת ממעריצותיו של פייטלזון היתה צֶליָה צ'נטשינֶר.  בעלה של

צליה,  חייִמל,  היה נצר של ר' שמואל זביטקובֶר הנודע,  המיליונר

שהקדיש הון-תועפות בימי מרד קושצינשקו להצלת יהודי פראגה

מידי הקוזקים של הצאר.  אביו של חיימל,  ר' גבריאל,  היה בעל

בתים בוארשה ובלודז.  חיימל היה בנו יחידו. בנעוריו היה חיימל

עושה מחצית היום עם רבו לתלמוד בשטיבל של סוחאצ'ב,  ובמחצית

השניה ניסה ללמוד לשונות: רוסית עד 1915,  גרמנית - לאחר

שכבשו הגרמנים את וארשה,  ופולנית לאחר 1919,  כששוחררה

פולין.  ואולם ידע לשון אחת בלבד: יידיש.  אוהב היה להתוַכח עם

פייטלזון על דארוין,  מרכס ואיינשטיין.  על כולם קרא ביידיש.

 

מימיו לא הוצרך חיימל לדאוג לפרנסתו.  ננס היה וחלוש.  לפעמים

אמרתי בלבי,  שאין לך אומנות או עסק שאיש זה היה מסוגל לעסוק

בהם.  אפילו שתיית תה לא היתה קלה עליו.  ידיו לא היו זריזות

דיין לפרוס נתח לימון,  ועל צליה היה לעשות זאת למענו.  חיימל

היה מסוגל רק לרחוש אהבה ילדותית לאביו ולאשתו.  אמו לא

היתה עוד בחיים.  ר' גבריאל נשא אשה שניה,  ועלי נאסר להזכיר

את שמה באזני חיימל.  פעם אחת בלבד שאלתי אותו על אמו

החורגת. הוא החויר, שם את כפו הקטנה על פי וקרא: "אל תדבר!

אל תדבר! אל תדבר! אמי עודנה בחיים!"

 

גם צליה היתה נמוכת-קומה, אך גבוהה מחיימל.  קרובה היתה

לו, מצד אמו.  גדלה כיתומה בבית ר' גבריאל.  חיימל התאהב בה

בעודו תלמיד בחדר.  כשסירב חיימל לאכול, האכילה אותו צליה.

כשלמד רוסית, גרמנית ופולנית, למדה צליה יחד עמו, אך הוא לא

ידע גם אחת מלשונות אלו,  ואילו היא ידעה. נישואיהם נערכו

כששכבה אמו על ערש-מותה.

 

נפגשתי עם צמד זה כשהיו בשנות השלושים המאוחרות לחייהם.

מראהו של חיימל היה כמראה נער מן החדר שהולבש חליפת-גבר,

צוארון אַשוּן ועניבה.  הוא דיבר בקול מצפצף,  עשה תנועות ילדו-

תיות,  צחק בצויחה,  וכשלא היו הענינים לרוחו,  היה פורץ בבכי.

עיניו כהות היו, אפו קטן, ופיו הרחב מלא שינים מַבחילות. מחגורת

השיער שעיטרה את ראשו הקירח היתה מידלדלת ציצות-ציצות.

מפחד היה מהסַפר,  ועל-כן סיפרה אותו צליה.  היא גם נטלה את

צפרניו.  צליה ראתה את עצמה אתאיסטית,  אך שרדו בה סימנים

של חינוכה החסידי.  מעדיפה היתה שמלות ששרווליהן ארוכים

וצוארוניהם גבוהים.  את שערה הכהה הארוך כרכה במקלעת לא-

מודרנית.  חיורת היתה,  עיניה חומות,  אפה ישר ושפתיה דקות,

ונעה היתה בקלות של נערה.  חיימל נהג לכנותה "הקיסרית שלי".

צליה ילדה לחיימל בת,  אך היא נפטרה בגיל שנתים,  ופייטלזון

אמר פעם אחת לצליה,  שבמות הילדה היתה איזו מידה של הגיון

אלוהי,  מכיון שכבר היה ילד לצליה - חיימל.  כלפי צליה וחיימל

היה פייטלזון מיַצגם של העולם הגדול ותרבות אירופה.  פייטלזון

לא הוצרך כלל לחיות חיי דלות - הם הציעו לו תמיד לבוא לגור

עמם בדירתם הגדולה שברחוב זלוטה,  אך פייטלזון סירב.

 

הוא אמר לי: "כל חולשותי וסטיותי מקורן בדחף שלי להיות

חפשי לחלוטין.  חירות-כביכול זו הפכה אותי לעבד."

 

 

2

בזכות השבחים ששיבח אותי פייטלזון הזמינו אותי תכופות הצ'נ-

טשינרים לארוחת-הצהרים,  לארוחת-הערב,  או לכוס תה.  כשהיה

פייטלזון שם,  לא זכה איש לפתיחת-פה.  כולנו הקשבנו ברצון.  הוא

עשה מסעות בעולם.  הוא הכיר כמעט כל אישיות יהודית חשובה,

וכן מלומדים,  סופרים והומניסטים רבים שלא מבני-ברית.  חיימל

נהג לומר עליו, שהוא אנציקלופדיה חיה. מפעם לפעם היה פייטלזון

מרצה ב"מועדון הסופרים" בוארשה ובערי-השדה,  וכן במסעות

קצרים בחוץ-לארץ. ואז ניתנה לנו, לחיימל, לצליה ולי, ההזדמנות

לשוחח בינינו לבין עצמנו.  חיימל אהב את האוֹפרה והתעניין בציור.

מבקר היה בתערוכות וקונה תמונות. הקובזים והאֶכספרסיוניזם כבר

היו באָפנה שנים רבות, אך חיימל אהב תמונות-נוף פסטורליות של

יערות, אפרים, נחלים ובקתות חבויות בין עצים, שבהן - כך אמר -

אדם יכול להתחבא מפני היטלר,  המאיים לפלוש לפולין. גם אני

חלמתי בהקיץ על בית ביער או על אי,  שיהיה לי למקלט מפני

הנאצים.

 

תאוָתה של צליה היתה הספרות.  היא קנתה וקראה כמעט כל ספר

חדש בפולנית וביידיש שהופיע וכן תרגומים מלשונות אחרות,

והיתה בעלת טעם ביקרתי חריף. פעמים הרבה תמהתי, כיצד אשה

זו, שלא זכתה להשכלה פורמלית, יודעת להעריך כה בדיוק לא

ספרות יפה בלבד, אלא גם ספרי-מדע.  הקשבתי יפה לדיעותיה על

כתיבתי - דיעות נכונות, נבונות ומלאות טקט תמיד.

 

פעם אחת הזמינה אותי צליה לביתה בערב ששהה חיימל מחוץ

לעיר,  בועידה של "פועלי-ציון".  הארכנו בשיחה,  עד שגילתה לי

סוד: יש לה פרשת-אהבים עם מוריס פייטלזון.  בערב ההוא

הבינותי, כי צליה מרגישה בצורך להתוַדות, ככל אדם אחר. בגלוי

דיברה על העובדה, כי בכל הנוגע לאהבה, חיימל חסר-נסיון כילד.

הוא זקוק לאֵם ולא לאשה, ואילו היא חמת-מזג.  "אני אוהבת

עדינות.  אבל לא במיטה," אמרה.

 

הערה זו מפי אשה שלבושה ונָהָגה כה שמרניים והיא מקפידה

על כל מלה היוצאת מפיה, הדהימה אותי אף יותר משהדהימה

עובדת בגידתה בחיימל. שיחתנו נעשתה אינטימית, חשופה. עיקר

דבריה היה, כי הספרות, התיאטרון, המוסיקה, ואפילו סקירות

בעתונים מעוררים אותה מבחינה ארוטית, ואולם טבעה מאפשר

לה להתמסר רק לאדם שהיא מוקירה. אדם הפולט דבר-שטות או

מפגין חולשה,  דוחה אותה.

 

היא אמרה: "יכולתי להיות מאושרת עם פייטלזון,  אך הוא

השקרן הגדול מכל אלה שפגשתי מימי. הוא רימה אותי פעמים כה

רבות,  עד שאבד לי כל כבוד עצמי על שאני עדיין מאמינה לו

לפעמים.  הוא בעל כוח היפנוטי.  יכול היה להיות מֶסמֶר (ד"ר

מסמר בעל תורת המגנטיזם החייתי) או סוֶנגאלי (דמות ברומן

'טרילבי' לדי מוריֶה; יהודי אוסטרי בעל כוח היפנוטי) של ימינו.

אם אתה משוכנע שאתה מכיר אותו,  אינך

אלא משלה את עצמך. כל פעם שאמרתי לעצמי, כי האיש לא

יוכל עוד להפתיעני, צפוי היה לי הלם חדש. האם ידוע לך, שמוריס

הוא בעל אמונות טפלות עד כדי אבסורד? חתולים שחורים מטילים

עליו אימה. כשהוא בדרכו להרצאה ומזדמן לקראתו אדם הנושא

כלי ריק,  הוא שב על עקבותיו.  הוא נושא עמו כל מיני קמיעות.

כשהוא מתעטש,  הוא מושך מיד בתנוך אזנו.  יש מלים שאינך יכול

להזכירן בנוכחותו. האם ניסית פעם לדבר עמו על המוות? הוא

מלא אִידיוסינקראסיות כּרמוֹן. כל הנשים מכשפות הן בעיניו. הוא

מבקר אצל מגידי-עתידות, האומרים לו תמורת זלוֹטי אחד, כי יֵצא

למסע ארוך ויפגוש אשה כהה. והסתירות שבו! הוא מפר כל מצוָה

שב"שולחן ערוך",  ובו-בזמן מטיף ליהדות.  מעולם לא התגרש

מאשתו, ואת בתו לא ראה זה שנים. כשמתה אמו,  לא הלך ללויה."

 

זוכר אני את הערב ההוא ואת הדברים שאמרה צליה, מפני שזו

היתה ראשית הקִרבה האיניטימית בינינו.  חשדתי בה שהחליטה

לנקום באמצעותי בפייטלזון על אהבהביו עם נשים אחרות.  רגע

אחד כבר הייתי מוכן לחבקה וללחוש על אזנה את השקרים

החלקלקים, העולים אל השפתים בנסיבות כאלו. אלא שבטוח הייתי,

כי פייטלזון הוא גם גלוי-עינים. לא-פעם, כשביקשתי לומר משהו,

חטף ממש את המלים מפי.  העברתי את השיחה עם צליה לענין

אחר, ועיניה כמו שאלו: "אתה מפחד, לא-כן? כן, אני מבינה."

 

כעבור שעה קלה צילצל הפעמון.  חיימל נכנס.  הועידה בוטלה

בגלל מיעוט המשתתפים. כבר בא החורף, וחיימל היה לבוש אדרת-

פרוָה, מגפי-פרוה ומצנפת-פרוה הדומה לשטריימל.  כה מצחיק

היה מראהו,  שכמעט פרצתי בצחוק.

 

אמרה צליה: "חיימל,  ידידנו הצעיר עודנו ביישן כאילו עזב את

הישיבה רק אתמול. ניסיתי לפתותו, אך הוא סירב לשתף פעולה."

 

"מה יש כאן להתבייש?" אמר חיימל.  "כולנו נבראנו מאותה

פרוטופלסמה עצמה, כולנו חשים אותם דחפים עצמם. האינך סבור

כי צליה אשה מושכת?"

 

"גם מושכת וגם אינטליגנטית."

 

"אם כן,  מה הבעיה? אתה רשאי לנשקה."

 

"בוא הנה, בחור-ישיבה!" אמרה צליה ונשקה לי נשיקה אדירה.

אחר-כך אמרה: "הוא כותב כמבוגר, אך עודנו ילד. באמת תעלו-

מה." וכעבור רגע הוסיפה: "יש לי שֵם בשבילו: צוּציק.  מעתה

כך אקרא לו."

 

 

3

ד"ר מוריס פייטלזון עשה בשנים שבין 1920 ל- 1926 באמריקה,

ושם נמנה עם סגל המערכת של עתון יידיש בניו-יורק,  וכן הורה

בכמה מן הקולג'ים שבעיר.  מעולם לא הצלחתי לברר בדיוק,  מדוע

נטש את "ארץ-הפז".  כששאלתי אותו,  השיב כל פעם תשובה

אחרת. אמר, שלא יכול לשאת את אקלימה של ניו-יורק,  שכן לקה

שם בקדחת-השחת הרגילה והאביבית-הקיצית ובאלרגיות אחרות.

או שאמר, כי לא יכול לשאת את החמרנות האמריקנית ואת הערצת

הדולר. הוא רמז גם על הסתבכויות רומנטיות.  ואני שמעתי,  כי

סופרי העתון קשרו נגדו והביאו לפיטוריו.  היו לו גם קשיים בקולג'

שהרצה בו.  בשיחותיו עמי הזכיר תכופות את תיאטרון-יידיש בניו-

יורק,  את "קפה רויאל" שהתכנסו בו האינטלקטואלים דוברי יידיש,

וכן מנהיגים ציונים כסטיפן וייז,  לואי לירפקי ושמריהו לוין.

 

על-אף האנטיפתיה לאמריקה ולאמריקנים, שהובעה תכופות, לא

ניתק מוריס פייטלזון את קשריו אתם.  ידידו של מנהל "היאס"

בוארשה היה פנים מוכרות בקונסוליה האמריקנית.  מזמן לזמן באו

לפולין תיירים, שהכירו את פייטלזון בניו-יורק, או שאחד מידידיו

שם המליץ עליו לפניהם, והוא היה מביאם אל "מועדון הסופרים"

ומשחק תפקיד של מורה-דרך.  הוא טען באזני, כי מעולם לא לקח

פרוטה מאמריקנים אלה, אך אני ידעתי שהוא הולד עמם למסעדות

המעולות, לתיאטרון, למוזיאונים ולקונצרטים, ופעמים רבות הם

משאירים לו עניבות ומתנות אחרות. הוא גילה לי, שאפשר לשחד

את אחד הפקידים הבכירים בקונסוליה האמריקנית בוארשה, ולקבל

אשרות-כניסה לרבנים ופרופסורים כביכול, וכן לקרובים מדומים,

מעל למכסת ההגירה. שיטת השיחוד היא לשחק בפוקֶר עם הפקיד

ולאפשר לו לזכות בסכום גדול.  המתווך הוא כתב זר בוארשה,

הנוטל אחוז מהסכום לעצמו.  העובדה, שעל-אף כל הקשרים האלה

הוסיף פייטלזון להיות דלפון,  הנאלץ ללוות זלוטי אחדים מדג-רקק

כמוני,  היא הוֹכחה כי האיש היה ישר ביסודו.

 

לי היה חורף זה של שנת 1930 הקשה שידעתי מיום שיצאתי את

בית הורי.  כתב-העת הספרותי,  ששימשתי בו מגיה יומים בשבוע,

היה על סף הסגירה. המו"ל שהדפיס את תרגומי עמד לפני פשיטת-

רגל.  גרתי בחדר שכוּר, והמשפחה שהשכירה לי אותו ביקשה

להיפטר ממני.  לא-אחת, כשטילפנו אלי אנשים, נענו שאינני בבית,

אף-על-פי שישבתי בחדרי.  כדי להגיע לאמבטיה היה עלי לעבור

בטרקלין, ותכופות היתה דלתו נעולה בלילות.  זה כבר התכוונתי

לעקור משם, אך לא מצאתי חדר בשכר-הדירה המועט שהשיגה

ידי לשלם. עדיין הייתי קשור עם דורה סטוֹלניץ - לא רציתי לשאת

אותה לאשה,  אך לא רציתי גם לנתק את הקשר.

 

כשנפגשתי עם דורה לראשונה,  אמרה שהיא רואה בנישואים

שריד של פנטיות דתית. כלום יכול אדם לחתום על חוזה לאהבת-

נצח? רק הקפיטליסטים והרבנים דבקים בקיומו של מוסד צבוע

זה. ואני, אף שמעולם לא הייתי שמאלן,  הרי בענין זה הסכמתי

עמה. כל מה שראיתי וקראתי העיד על כך,  שאין האדם המודרני

נוהג כובד-ראש בחובותיו המשפחתיות. אביה של דורה,  אלמן,

פשט את הרגל בוארשה, וכדי שלא ייכלא, נמלט לצרפת עם אשה...

סוף עמוד 25